לשחק באור המנסרה / דסי אלבר
שנים רבות חשבנו שאבד הכלח על ז'אנר ספרי המשחק. "לשחק באור המנסרה" הופיע מבחינה זו באיחור של עשר-עשרים שנה.
האם ניתן לשפוט ספר – לא מבחינה תוכנית כי אם מבחינה ז'אנרית-מובנית טהורה – לפי מדד הרלוונטיות? האם שיפוט כזה הוא הוגן? האם ניתן לשלול סוגה שלמה של ספרים תחת האבחנה "כבר לא מתאים לתקופתנו"? ספרה של דסי אלבר, "לשחק באור המנסרה", הציב בפני דילמה קשה בשאלה זו.
"לשחק באור המנסרה" שייך לז'אנר ספרי המשחק, מהסוג שהיה פופולרי מאוד בישראל בין אמצע שנות השמונים לאמצע שנות התשעים – ספרים שבהם הקוראים הם גם הגיבורים, ועל פי בחירותיהם (המתבטאות במעבר בין קטעים ממוספרים) מתפתחת העלילה. בצירוף דף נתונים, המייצג את דמות הגיבור, הפכו הספרים האלה למעין משחקי תפקידים לשחקן יחיד וזכו לפופולריות עצומה, עד לרגע שבו משחקי המחשב הפכו אותם ללא ממש רלוונטיים. וכך, בערך עשר שנים לאחר שהספרים הללו צברו בעיקר אבק על המדפים, מופיע בפעם הראשונה ספר כזה שנכתב על ידי סופרת ישראלית, ובעברית.
בניגוד למרבית הספרים המתורגמים בז'אנר, הגיבור שלנעליו נכנסים הקוראים אינו ישות עלומה כלשהי שהם מתבקשים לדמיין בדמותם, אלא דמות של ממש בעלת שם (אורגנבאלד), מקצוע (גנב), וקמצוץ של אישיות שמשפיע על אופי הבחירות שמבצעים הקוראים. אורגנבאלד מתחיל את מסעו בבריחה משביו בכלא, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו בממלכה מקוללת, מלאה בצרות טבעיות ועל-טבעיות מבית המדרש המוכר של ספרות הפנטסיה.
ההחלטה להעניק לגיבור זהות ואישיות מובחנת מהווה בהחלט יתרון לספר בהשוואה למרבית הספרים האחרים מסוגו: קיימת תחושה שהדמות לא רק מבצעת בחירות בסגנון X/Y אלא גם מתפתחת בהתאם לאותן בחירות. מחברת הספר מרבה גם לנהל דו-שיח משעשע למדי עם הגיבור (והקוראים), ולא נמנעת גם מהטחת ביקורת כאשר הוא מבצע צעד מטופש במיוחד. בנקודה זו קיים גם חיסרון כלשהו, במיוחד בחלקיו הראשונים של הספר: אף על פי שמשלח ידו המפוקפק של הגיבור, כמו גם רצונו העז להימנע ממעשי גבורה מיותרים, מודגש בצורה שלא ממש משתמעת לשני פנים, קיימת התחושה שהמחברת נוזפת בו בחריפות יתרה (ונוטה להעניש אותו באופן כואב למדי) בכל פעם שהוא גולש לביצוע פעולות שחורגות מגבול הטעם הטוב. הגיבור יכול לעלות על המסלול שמוביל לדרך חיים מטונפת למדי ככל שהספר מתקדם, אבל לאורכו קיימת תחושה שחייו יהיו קלים בהרבה אם יבחר לעשות את "הדבר הנכון". זה לא ממש מסתדר עם קווי המתאר של הדמות.
הבדל חשוב נוסף בין "לשחק באור המנסרה" לבין מרבית הספרים מסוגו שתורגמו לעברית, נעוץ בהיותו בעל עלילה לא ליניארית. מרבית הספרים המתורגמים הוליכו את הקוראים לאורך מסלול קבוע, פחות או יותר, שבמהלכו היה עליהם לאסוף פריטים כאלה ואחרים שישמשו אותם בסופו. "לשחק באור המנסרה" מציע חוויה שונה בתכלית: כל הממלכה פתוחה בפני הקוראים, והם יכולים לשוטט לאורכה ולרוחבה – מהעיר על רובעיה השונים, דרך המרחבים המסוכנים ועד לארמון המלוכה. אלה אינם נותרים במצב סטטי, אלא משתנים עם התקדמות העלילה. העושר הזה, שבפירוש מגדיל את שעות הקריאה (ויש לומר, גם ההנאה), הוא מעלה חיובית נוספת של הספר. מאידך, הרקע והעלילה נוסחתיים למדי, אך המחברת מצליחה לא ליפול בפח האופייני לכותבי פנטסיה, ומעניקה להם לא מעט חינניות בזכות היכולת לא לקחת אותם ברצינות יתרה. המסגרת העלילתית רצינית למדי, אבל ישנן גם לא מעט אתנחתות קומיות, ובשלבי העלילה המתקדמים מתווספים אליהם גם רבדים מתוחכמים יותר. "לשחק באור המנסרה" מעניק לקוראים תחושת מורכבות מבורכת, שסביר שלא קיבלו מספרי משחק קודמים.
למרבה הצער, התחושה הזאת מושגת במחיר של ניהול מעקב מתמשך ומייגע אחר נתונים כאלה ואחרים. הספר כולל את דף הנתונים המסורתי המייצג את הדמות, שכולל בתוכו הרבה יותר נתונים מהמקובל. במהלך הקריאה יש צורך לעדכן את הנתונים הללו באופן די שוטף, ומדי פעם – כאשר הגיבור "עולה בדרגה" – לערוך בהם שינויים. לזה מצטרפת גם טבלת מעקב זמנים שאמורה להפריד בין פעילות בשעות היום לפעילות בשעות הלילה (עניין מציק במיוחד), וגולת הכותרת – רשימה ארוכה של "חותמות", שאותן מסמן הקורא עם התקדמות העלילה כדי לעקוב אחר שינויים שנערכו בממלכה בהתאם לפעולותיו. רעיון החותמות נראה מוצלח מאוד בהתחלה, אבל המעקב אחריהן הופך יותר ויותר מעיק ככל שמתקדמים, והוא גם חושף כמה מחסרונות השיטה – בכמה מקומות בהם המחברת בחרה שלא להשתמש בהן, הגיבור יכול להיתקל מחדש ביצורים שכבר נהרגו.
שאלה מהותית אף יותר היא עד כמה אפשר באמת להשתמש בחותמות כדי להעיד על שינויים במסגרת הקטעים הקצרים שמציע הספר: בשלב מסוים הגיבור יכול להביא לשינוי קיצוני למדי באקלים הפוליטי של הממלכה – אבל תושביה של הממלכה, כך נראה, לא ממש יושפעו ממנו (העדות הכמעט יחידה לאותו שינוי תהיה היחס שיקבל הגיבור ממשמר העיר). המעקב אחרי כל הנתונים האלו, שכאמור הופך ליותר ויותר מסורבל ככל שהעלילה מתקדמת, חושף את אחת הבעיות המהותיות בחוויה שמספקים ספרי משחק: יותר משהיא מזכירה קריאה היא מדמה את עצמה לתרגיל בניהול חשבונות.
"לשחק באור המנסרה" מציע כמה דרכים ומסלולים שבהם ניתן להגיע לסופו. בכל אחד מהם נדרש מהגיבור לבחור באפשרויות שונות ולהפגין אופי שונה. יחד עם זאת, חסרונותיה של המכניקה המלווה את הספר הרתיעו אותי מלחזור על הנסיון פעם נוספת. החד-פעמיות של ספרי משחק, עם כל הצער והכאב, אופיינית גם לספר הזה.
למרות כל האמור לעיל, הספר כתוב היטב, מתוכנן לפרטי-פרטים וגם רמת ההפקה שלו גבוהה, אם כי האיורים היו יכולים להיות מושכים יותר. אין לי ספק שאם המחברת תפנה לתחומים אחרים, כמו יצירת משחקי מחשב או כתיבת פרוזה, הוא תנחל בהם הצלחה. עד שזה יקרה, אפשר להמליץ גם על "לשחק באור המנסרה", למרות כל ההסתייגויות והתהיה שעמה התחלתי – האם הספר הזה לא הופיע באיחור של עשור.
כשהייתי בן 13, הספרים האלו היו עיקר מה שקראתי באנגלית (רוב המבחר האחר בספרייה היא ממש עלוב) וחרשתי כמה וכמה "יצירות" של איאן ליווינגסטון במהלך התיכון עד שהחלטתי, שלמען האמת, כולם דיי דומים.
לי דווקא לא כל כך מפריע ה"ניהול חשבונות". האם אני באמת יכול להנות מזה או שזה ייפול לאותו פח כמו הליווינגסטונים?
כאמור, הספר מורכב (ומעניין) בהרבה מרוב הספרים מסוגו שתורגמו לעברית. אבל דווקא המורכבות הזו הופכת את עניין ניהול החשבונות לדבר מעיק.
דווקא נשמע שווה ניסיון אם אתה אומר שהוא קצת מתעלה בתחכום ובעניין שלו על שאר "הספרים הרגילים"
לא הבנתי מה כל כך לא נעים בלהגיד שהפורמט של ספר-משחק כבר לא רלוונטי. ספרי-משחק סיפקו איזושהי אינטראקטיביות לילדים בתקופה שלפני המחשבים. הקווסטים החליפו אותם טוב מאוד. ברור שלכתוב ספר-משחק היום זה רטרו מטורף, כמעט היפי (במובן של חזרה לזמנים פשוטים יותר…), ולא אנחנו צריכים לנסות להתעלם מזה, אלא הסופרת או יחסי הציבור שלה צריכים להסביר לנו למה אולי עדיין יש לזה קצת רלוונטיות לילדים של ימינו.
מעבר לזה, מדפדוף בספר, המורכבות שהיוצרת מנסה ליצור רק מדגישה עוד יותר את המוגבלות של הפורמט החמוד-אך-מטופש הזה. כשבכל עמוד כתוב לא רק "אם אתה בוחר ככה לך לדף 2 ואם אתה בוחר ככה לך לדף 40", אלא סיפור שלם בנוסח "אם אתה בוחר ככה ולפני כן בחרת ככה וככה והרגת את המפלצת ההיא והשיער שלך סגול, לך לדף 3, אבל אם האף שלך סולד לך לדף 80" ועוד תשע-עשרה אפשרויות אחרות… זה כבר לא משחק, זה עונש.
הספר משרה אווירה שאפשר לתאר אותה הכי בקלות ע"י השוואה לזו של quest for glory .1 אהבת את זה תאהב גם את זה 🙂
תחילה גילוי נאות, אני אחד מעורכי הספר וגם החבר של הכותבת.
אפילו לא *התחלתי* לדבר על הרלוונטיות העכשווית של ספרי משחק (כשהקולנוע הגיע, האם התיאטרון מת?), שלטעמי רק גירדו את הבסיס שהם מסוגלים להציע לנו, כי זה דיון ארוך לפעם אחרת… אגש לעניין אחר.
הביקורת מגיעה מזווית קצת מוזרה לספר. רז נהנה רק ממידה מסוימת של משחקיות, שלאחריה היא הפכה בעיניו למעיקה ומעט מוגזמת. באותה מידה, אני אתאר לעצמי שהוא לא יהנה ממשחק במבוכים ודרקונים מהדורה 3.5, שיטה סבוכה משמעותית יותר מזו שמוצגת בספר זה, ומיליוני ילדים בעולם משחקים בה בדבקות רבה.
הסיבה לכך היא שרז אינו גיימר, ופשוט לא נהנה מהדברים שהקהל הזה מחשיב כמהנה. כמבקר משחקי מחשב במקצועי, אני יכול להגיד בפה מלא שמשחקים רבים מאוד מצטמצמים לכדי סדרת פעולות מחזורית שבעיניים מפוכחות לגמרי נראות בדיוק כמו עבודה סתמית, שלא ברור למה תסכים לעשות מבלי שישלמו לך על כך. הקטע הוא, שזה לא הנקודה במשחקים, במחשב או במקומות אחרים.
בעיני, ובעיני גיימרים דומים לי, רמת המשחקיות של הספר אפילו *תורמת* לו, מאחר שמידת המורכבות שלה קולעת למצב הביניים המומלץ, בעיני כמובן, שבין פשטני מדי (שהיה משעמם אותי) לבין מורכב מדי (שהיה מתסכל אותי, כמו את רז).
כעורך, המלצתי לדסי לשמור על הרמה הזו כשעלו מדי פעם הצעות לסיבוך או הפשטה.
אני מעלה את עניין המשחקיות כי זה מהותי לעניין הביקורת על הספר: רז מגיע מרקע ספרותי, כמו כל המגזין הזה, והספר למעשה "מתאים" לביקורת שכזו רק בחלקו. אני כמובן לא מאשים אף אחד, פשוט מבהיר שספר שבחלקו הוא משחק, פונה בהכרח ליותר מאשר לקהל קוראים בלבד. רק לדוגמא, הספר זכה לביקורת גם במקום ההפוך לגמרי, באתר המשחקים בו אני עובד, vgames. שם כמובן התייחסו בעיקר לעניין המשחקיות.
ורק מילה אחרונה: אני מאוד שמח לראות את הביקורת, ובהתחשב במקום ובקהל שלה (מן הסתם), זוהי לדעתי ביקורת מצוינת.
אוי, אני זוכר את הדברים האלו. איך התלהבתי פעם מספרים שלא קוראים מההתחלה לסוף, איך השתמשתי באצבעות כ"נקודות שמירה" מאולתרות, ואיך תמיד היה העמוד שלא היה לי מושג מה מוביל אליו.
שלום לכולם,
ראשית כל תודה רבה לרז גרינברג על הכתבה המעניינת, המקיפה והמושקעת.
שנית כל ברצוני להגיב לכל אלו הטוענים שספרי משחק הם רטרו, ולהסביר מדוע בעיני ספרי משחק מהווים ז'אנר מתפתח, שבהחלט יכול להיות רלוונטי בימינו.
הקהל הישראלי מודע בעיקר לספרי המשחק המיינסטרימים, כמו סדרת כישוף! או בחר את דרכך. אולם בז'אנר טמון פוטנציאל ליצירות מעניינות הרבה יותר. ספר משחק יכול להשתמש בכל אותם אמצעים רטוריים המאפיינים טקסט ספרותי רגיל – מספר, דיאלוגים, דימויים, מוטיבים, אירוניה – ובו בעת לנצל את האינטראקטיביות שלו כדי להפוך את הקורא מצופה פסיבי בסיפור נתון מראש, למשתתף פעיל המגלם את הגיבור ובונה את העלילה.
הספר כופה על הקורא לקחת אחראיות על החלטותיה של הדמות ולבחור בשבילה, וכך מזמין את הקורא להעניק לדמות חלקים מאישיותו שלו. ספר משחק טוב יכול ליצור זיקה חזקה מאוד בין הקורא לדמות, עד כדי טשטוש כמעט מוחלט של הגבולות ביניהם.
ניתן לנצל את האינטראקטיביות של ספרי משחק בדרכים רבות נוספות, לדוגמא להעניק לקורא שליטה לא רק במעשיה של הדמות אלא גם ברגשותיה, ואולי אפילו החלפת נקודת המבט לאורך הסיפור – למה בעצם להישאר רק בדמות אחת?
אל תמהרו להשליך את ספרי המשחק למחסני הרטרו. ספרי משחק חדשים עוד עתידים להפתיע אותנו. כפי שלא כל הקומיקסים הם אקס מן, לא כל ספרי המשחק הם כישוף!.
אני רוצה לראות את הדף דמות, מישהו יכול לעזור לי בזה?
מחפשת ספרh בחירה שיתאים לילדי יסודי-תחילת קריאה-יש כזו חיה?
בילדותי -שנות ה80 זכור לי שקראתי משהו כזה עם בית רדוף…
חחחחחח הכתבה הזאת התיישנה מעולה