יצר לב האדמה / שהרה בלאו
תלמה סנדר, בת 30 לא אוהבת את עצמה. מה שהיא כן אוהבת זה את הגולם שלה.
תלמה סנדר, בת 30, רווקה, לא אוהבת את עצמה.
תלמה לא סובלת את הוריה, מתייסרת בחברת מרבית בני משפחתה ומתעבת את מקצוע ההוראה בו בחרה לעסוק. היא לא אוהבת את מראה דמותה במראה, היא לא אוהבת את מרקם עורה ואת צבעו, את שערותיה ואת שפתיה.
אבל היא אוהבת את האדמה. את החול. את העפר. היא אוהבת את הדיונות הענקיות והלחות שבין גרגיריהן היא מדמיינת את עצמה מתגלגלת ונרגעת, אוהבת גם את החול הנדבק לגופה ומייחלת שיישאר דבוק אליה למשך שנים, עד שיתייבש וייפול, תלמה נמשכת לאדמה. כמו יודעת מילדות את כוחה של אמא אדמה. ואולי היא באמת יודעת, מילדות.
סבתה של תלמה, מניצולות המרד בגטו ורשה, מחזיקה בעליית הגג של דירתה את ספר היצירה, ובו ההוראות ליצירת גולם. אך כדי ליצור גולם, מגלה תלמה, לא די בהדרכה גרידא ובמלוא חופניים אדמה, לא די במילים עצמן. ליצירת גולם יש צורך ביצר וברצון.
תלמה סנדר, בת 30, רווקה, לא אוהבת את עצמה, אבל רוצה, מאוד רוצה.
וכך, בליל אביב, ימים אחדים לפני ליל הסדר, חומקת תלמה בחשכת הליל אל בית הקברות, משקיעה את אצבעותיה באדמה הכבדה, לשה בידיה את החול ומפסלת גולם. גבר גבוה וחסון שיהיה רק שלה. גבר שימלא את כל בקשותיה ויהיה נכון לקיים את מצוותיה, איש-בובה אשר לא יתווכח עמה ויחריש כאשר תדבר. שיהיה חזק וישתוק. גבר שאת לילותיה יסעיר ואת יצועה באדמה ילכלך, גבר-גולם שאת לבבה ירטיט ואת נקביה בחול יגדוש.
תלמה סנדר, בת 30, רווקה, כבר איננה בתולה ופתאום הכל נפלא.
לשהרה בלאו יש סיפור מעניין לספר. סיפור על כוחם של מילים, של אהבות, של סודות ושל יצרים. אך ריחו המשכר של הסיפור, כריח אפרסקים בשלים, גורם לך ללהוב יתר על המידה. את חשה את רגבי האדמה החמה והלוהטת מתנמסים בין אצבעותיך ובלאו משתמחת עד בלי קץ. אכן כן. שלושה סימנים נתן המבקר בסגנונה של בלאו. האחד, גלישה מרובה מגוף ראשון בו מסופר מרבית הסיפור, לגוף שני ולגוף שלישי, ללא חוקיות, ללא סיבה ולעיתים באותה פסקה ממש. השני, הטיית פעלים במבנים חדשים, סתם כך למען השעשוע. והשלישי, דגשים רבים ומיותרים של חום ושל ריחות, אפרסקים בעיקר.
החל מן הרגע בו נוצר הגולם מצפים מרבית הקוראים לרגע בו הוא יקום על יוצרו, אך הגולם של תלמה דווקא מרעיף עליה אהבה. אך אם בראשית הווייתו לא היה הגולם אלא גוש עפר דומם, אט אט הוא מתחיל ללמוד, להבין, להתפתח – ובה בעת לשאוב חיים מהסביבה. חולי, נכות ומוות מתחילים לארוב לתלמה ולפגוע בסובבים אותה, בעוד היא עצמה פורחת ומלבלבת. עד מהרה הופכת עובדת קיומו של הגולם לנחלת רבים ותלמה נדרשת להחליט מה לעשות בו.
תלמה סנדר, בת 30, מאוהבת, אהובה, בסבך יצרים לכודה.
"יצר לב האדמה" הוא ספר טוב עד לנקודה בה בלאו מגדישה את הסאה בלהטוטיה המילוליים ובלהיטותה לחום. העובדה כי העלילה הגיעה אל יומה הל"ג של ספירת העומר, מהווה הזדמנות נאותה עבור בלאו לשרוף באש ולהחניק בעשן את מרבית הסביבה. יש אמנם אסמכתאות היסטוריות המצדיקות את הדם, את האש ואת תמרות העשן, אך בדרך כלל מתברר במקרים כאלה כי תפסת מרובה, לא תפסת, ומקרה זה איננו יוצא מן הכלל.
אם הסתייגויותי מספרה של בלאו היו מתמצות רק בבחירות הסגנוניות שנטלה לעצמה, דיינו. אך גם המשמעויות העולות מתוך הטקסט אינן משובבות את נפשי. השנאה העצמית של תלמה, המבוססת, רובה ככולה, על מחסור בחזה גברי עליו תוכל להשעין את ראשה ולמרר בבכי, מקוממת אותי, אפילו אותי, השוביניסט. וכמו כדי לצנן את שארית התלהבותי מהסיפור עצמו, שהוא סיפור מותח ומעניין ביסודו, בלאו ממשיכה ומקצינה בתיאורים, בדימויים ופחות או יותר בכל מאפייני האהבה.
סלידתה של תלמה סנדר מעצמה ומגופה משתקפת בדרך ראייתה את העולם כולו ובאה לידי ביטוי בשני מאפיינים קיצוניים: "כי מהו הגיהנום אם לא חדרון עשוי מראות, אליו מושלכים בני אנוש עירומים שנידונו לבהות לנצח בהשתקפות פניהם וגופם?" (עמ' 17), וגם, "דורי דורות של יהודים-שונאי-עצמם כמוני ישבו מסביב לשולחן, מוקפים באויבים המתחזים לבני משפחה, ונתנו קולם החנוק בשיר" (עמ' 112). לכאורה, לרגשותיה של תלמה סנדר יש נסיבות מקילות, בדמות משפחה מסרסת. אמה התבטלה בפני אחותה – דודתה של תלמה, והרישה לתלמה רגשי נחיתות ניכרים מול בת-דודתה נילי. בהיותן בנות חמש, למשל, שאלה אחות סבתם את נכדה חנן בן אותו הגיל, את השאלה הרת הגורל: מי יפה יותר, תלמה או נילי? ושתי האחיות, שתי האמהות, צילה וגילה, יושבות ומחרישות. גילה מבוישת, צילה מחויכת ותלמה גדלה מתוסבכת.
תלמה סנדר, בת 30, רווקה, ובנוסף לאהבה היא מחפשת נקמה.
"אמא חופרת בתוך פי הטבעת של התרנגולת הממולאה המונחת על השולחן, תפורה כולה מהצוואר ועד סוף הכרס" (עמ' 115). בלאו טורחת טרחה מיוחדת כדי לדחוף ולדחוס תחושות גועל אל תוך סיפור היצירה והאהבה, ואף מוסיפה הפרשות גוף אחדות כדי לוודא כי חלקים מהספר יהיו בלתי נעימים לקריאה. אם מוסיפים לכך את "העלבון עדיין מצרב" (עמ' 153), או את "ואני עומדת במטבח ומחתכת עגבניות" (עמ' 21), מקבלים תחושת ניגוד שאינה במקומה בין ההתפייטות המילולית לבין התוכן המסליד.
"יצר לב האדמה" מכיל את כל הנדרש מספר טוב. יש בו סיפור מעניין, הדמויות בו – לרבות הגולם – מאופיינות היטב ועוברות הליך מסקרן של שינוי, ויש בו כתיבה טובה המשלבת בצורה מעולה בין ההתרחשויות העכשוויות להבזקי הזכרונות מהעבר. אולם יחד עם אלה יש בו גם התחכמות יתרה עם מבנה השפה והאדרה מיותרת של תחושות כל הרגשות השליליים, הגועל, הסלידה והשנאה. הוא מוכתר אפוא כספר מושך ודוחה כאחד, והשורה התחתונה נותרת דו-ערכית. מומלץ בהסתייגות.
יופי של ביקורת. מסכימה עם כל מילה!
גם אני קראתי את הספר בתחושות מעורבות. ההתחלה היתה מצוינת, אבל הגועל הלך והתגבר ככל שהספר התקדם, ובכל זאת לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.
היו לי שתי בעיות עיקריות עם הספר.
האחת היא שלא סבלתי את הגיבורה. שהרא בלאו ציירה דמות מיזנטרופית ומעצבנת שלא מעוררת ולו פירור של הזדהות. כמה אפשר לקרוא על אישה ששונאת כל-כך את עצמה ואת כולם?
והשניה הוזכרה גם בביקורת עצמה – הסופרת להוטה מאוד משום מה להגעיל כמה שיותר. המקום בו הספר שבר אותי סופית מהבחינה הזאת היה בנקודה שבה הגיבורה ישנה במיטה אחת עם הגולם, משתינה משום מה במיטה, והשתן שלה מרטיב את הגולם וגורם לו להשאיר בוץ במיטה. גם אם יש פה מעין דימוי ויזואלי על מצבה הרגשי או על הזוהמה שהכניסה הביתה, או מה שלא יהיה, זה פשוט מיותר בעיני, ובעיקר דוחה – כמו חלקים ניכרים בכתיבה של בלאו.
לא יודעת מי זו תלמה בלאו ולאחר הביקורות, גם לא מתכוונת לקרוא את הספר.
אבל היה מענג לקרוא את הביקורת עצמה שכתובה יפה כל כך.
יומטוב.
הביקורת באמת כתובה נהדר, ויש לי חשד שהיא מהנה לקריאה יותר מהספר (עליו שמעתי עוד דיווחים שהדגישו את הגועל).
תודה.
קראתי את הספר.
מסכימה עם הביקורת.
הסופורת מוכשרת, יודעת לכתוב.
אבל הספר מתיש ומייגע. מצאתי עצמי מדלגת על עמודים כי התחלתי להתעצבן ולהתעייף מכל הכעס והעצבים של תלמה על עצמה ועל כל העולם. הרחמים העצמיים התישו אותי.
אולי בספרה הבא תצליח שהרה להתרומם מעט ולכתוב משהו שיוכל לעורר הזדהות רבה יותר אצל הקורא לאורך ספר שלם. לא סתם כתבו כאן שהתחילה טוב. באמת התחילה טוב. רק המשיכה כמו שהתחילה….ובכך גרמה לעייפות ושיעמום.
בעלת פוטנציאל. נראה בספר הבא.
אילו רק….היית מדברת קצת פחות על עצמך…קצת יותר מתעניינת בפנימיותו של האחר. אילו רק היית מנתחת עצמך פחות ובזה שמולך מתעניינת יותר. אילו רק היתה בך קצת פחות סקרנות לעצמך וקצת יותר שאלות על אחרים.אילו רק קצת יותר היית
מפנה מקום בתוכך לקלוט אחרים וקצת פחות ממלאת את עצמך ב…עצמך.אילו רק קצת יותר היית מבינה שכל אדם באשר הוא הינו עולם שלם ומיוחד בפני עצמו וקצת פחות חושבת את זה רק על עצמך. אילו רק קצת פחות "אני" וקצת יותר "אתה" ו"את", "אתם" ו"אתן". אילו רק קצת יותר…מרווח…וקצת פחות…צפיפות… כי אז,אולי היית מאושרת ולא רק,אלא תוך שמירת ייחודך כאדם.
קראתי את הספר. שפתה של שהרה עשירה, מלאה בדימויים, אסוציאטיבית, ואין כל ספק כי שהרה היא יוצרת מוכשרת מאד, אשר כותבת בשפה נועזת ואף בנתה עלילה מאד מסקרנת על בחורה בודדה ומלאה בשנאה עצמית, אשר נקשרת לגולם. הגולם הוא אולי משל לגבר, אולי אנו, הנשים, רוצות אותם גלמים… שיווצרו על מנת לספק את כל מאוויינו ותו לא! הבעיה היא שלאחר יצירת הגולם, אם אינני טועה, כאשר אמה של תלמה אושפזה, החלה שהרה לכתוב בעוצמות גבוהות מידי, ככל הנראה על מנת ליצור איזשהו שיא בעלילה, או נקודת מפנה, אך כאן היא פיספסה מעט, העוצמה הגבוהה רק גרמה לסוג של סירבול בקריאה, הסוף נהייה קצת מייגע, וחבל! אך בסך הכל מדובר בספר נועז, קריא מאד ושכל אחד יכול למצוא שם נקודות מסויימות להזדהות. יפה, שהרה!
הספר הטוב ביותר שקראתי.
תלמה היא נפש-תאומה, אחות-ברוח, כפילה-נפשית, או כל ביטוי אחר. ולחשוב שהגעתי לספר רק במקרה… בעיני הספר מעורר ההזדהות הגדול ביותר שקראתי אי פעם.
אני לגמרי לא נוטה לסמוך על סופרים צעירים… משום מה, בתור רוסיה מיושנת וצעירה בשנים, אני מעדיפה לקרוא קלאסיקות. אולם, באופן די מפתיע- אף את עצמי, רכשתי את ספרה של שהרה בלאו חדורת תקווה ואמונה.
אני לגמרי מסכימה עם כל מילה שלך- להטוטי המלים שלה מעייפים אותי ונראים לי מלאכותיים. הספר לא כתוב מספיק. משהו בו לא עובד מספיק. הוא לא סוחף אותי. זאת אני שסוחבת אותו. אי לכך, אני מבקשת, מעל במה מכובדה זו, אישור מ"המועצה הפרוטסטנטית" לא לסיים את הספר. עימכם הסליחה. נכון, חינכו אותי באיומי אקדח לגמור הכול מהצלחת, אבל יש גבול.
הביקורת שלך קולעת בול במטרה.
כתוב נהדר.
תודה.
אני קורא ספרים ותיק וברצוני להתיחס לספרה של שהרה בלאו.אני מסכים עם הביקורת של רון יניב.מאידך גיסא, נהניתי לקרוא את הספר גם אם יש בו לפעמים תיאורים דוחים.תלמה שלא סובלת את עצמה ואת הסובבים אותה,לאחר שהיא חווה אהבה אפילו שהיא של הגולם שהיא יצרה (ולא של בן אנוש) מתחילה להרגיש טוב עם עצמה ועם סביבתה הקרובה. כולם רואים שהיא יפתה.כך שהמעשה שהיא עושה בסוף הספר(שאותו לא אגלה כאן) מגלה שתלמה סוף סוף מקבלת את עצמה כמו שהיא וזה מה שיעזור לה בעתיד.
בגדול, אני מסכים.
הספר מבטיח אבל לא מקיים. החצי הראשון מסקרן, מרתק, כתוב לעילא, לאחר יצירת הגולם ניכרת ירידת מתח שנמשכת זמן רב מדי, והספר מתחיל לחזור על עצמו.
בכל מקרה, בלאו מוכשרת ומקורית, ואני מקווה כי נשמע ממנה בעתיד. סך הכל זו יצירתה הראשונה!
לדעתי הספר הזה מוציאה הרבה גועל לא סתם..לא סתם היא שנאה את ההורים ואת הסביבה,בשלב מסויים לקחו לה כל אהבה,יופי,לכן היא יצרה גולם אשל "ינחם זאת"
יוצאה את מה שבאמת היא מרגישה..
ספר יפה..
ולמרות שיש כאן תגובות שלא כ"כ אהבו את הספר..אני חושבת שבכל זאת צריך לקרא שברים כאלה בכדיי להבין מה באמת לא כדיי שיקרה או מה שקורה לפעמים לאחרים(ואני מכירה לא מעט שמרגישים כמו תלמה..)
יום טוב..
יש הספר הזה משהו חולני,מגעיל,סוטה.
שקראתי את הספר דילגתי דפים כי הם חזרו על עצמם.המשכתי לקרוא כי רציתי לדעת מה יהיה סוף וזהו.
לא ממליץ לקרוא.