שהתור / דן הרוניאן

ב"שהתור" מנסה הסופר, ד"ר דן הרוניאן, לשחזר את סיפור יציאת מצרים, אך בעולם מתקדם טכנולוגי וקרוב הרבה יותר לעולם המודרני שלנו. גיבורת הספר היא שהתור, ילדה שגדלה עם אביה בעיר מפותחת, אך לאחר מותו, בשנים המאוחרות של ילדותה, היא מגלה שהיא בעצם צאצאית של שבט "ראבאן", היושב בלב המדבר הפרימיטיבי. הגילוי גורם לה משבר זהות כשהיא יוצאת למדבר וחוברת לאוכלוסיית ה"מדבריים", הנחשבים נחותים לעומת ה"ממפסאים" החיים בערים המתקדמות.

במהלך ילדותה מגלה שהתור שהיא ניחנת בכוחות "ערבול", דהינו כישורים שמעניקים לה שליטה עילאית במחשבים, בזכות יכולת גנטית שהועברה אליה מאבות השבט האגדיים. באמצעות כוחותיה היא מנסה לשחרר את עמה ולהביאו בחזרה אל העולם שממנו הגיעו לממפאס.

הספר לא מתיימר לחזר במדויק את סיפור יציאת מצרים, אך עדיין מתבסס עליו מאוד. שהתור מנצלת את כוחותיה כדי להטיל על תושבי ממפאס "מכות" בצורת פיגועים, שתחילה משבשים את חייהם ולאחר מכן הורגים חלק ניכר מהאוכלוסייה. אחרי כמעט כל מכה היא מתייצבת במשרדו של נשיא ממפאס ודורשת שישחרר את בני עמה, וכמו בני ישראל בסיפור התנ"כי גם המדבריים לא רוצים בתחילה לעזוב את העולם המוכר להם, למרות הדיכוי. רק בהדרגה הם לומדים לקבל את סמכותה של שהתור.

חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף ראשון ומסופר מנקודת מבטה של שהתור עצמה, אך בהמשך נחשפות גם נקודות המבט של דמויות משנה רבות, בדרך כלל מהמעמדות השליטים של ממאפס, של שבט מדברי מסוים ושל אימפריית סורגון ששולטת ברוב הגלקסיה. בכל פעם שהסופר מדלג לדמות נקודת מבט אחרת הסיפור עובר לגוף שלישי – בחירה סגנונית מבלבלת שמקשה לעקוב אחריו הסיפור.

עוד דבר שפוגם בחוויית הקריאה הוא הפסקאות הארוכות השזורות תיאורים ארוכים שבדרך כלל אין בהם כל צורך. גם חלוקה לפרקים אין, וחבל. צורת הכתיבה עצמה לא מעניקה תחושה של מעבר זמן, כך שנדמה כאילו כל העלילה נמשכת ימים מעטים בלבד. רק בשליש האחרון של הספר אנו מגלים שעברה שנה מאז תחילת הסיפור, בלי שבכלל הרגשנו שזה קרה.

המציאות שהרוניאן מנסה לבנות ב"שהתור" היא של עולם מתקדם טכנולוגית המחולק לשני עמים, שאחד מהם כביכול פרימיטיבי יותר מהשני. הצרה היא שמלבד המעבורות והטיסה בחלל לא באמת מרגישים שהעולם הזה מתקדם, ובאותה מידה הדבר היחיד בפועל שבו המדבריים מפגרים טכנולוגית אחרי הממפאסים הוא העובדה שהם אינם מחוברים לרשת הממוחשבת הכללית. וכדי להוסיף בלבול, את המעבורות – כאמור הסימן החד והברור ביותר לקדמה טכנולוגית בספר, דווקא המדבריים הם אלה שמוכרים לממפאסים. בהיעדר פער מוחשי בין העמים, הדבר היחיד שמעורר תחושה של פער טכנולוגי רציני הוא הזלזול הבלתי מוסבר שמפגין נשיא ממפאס כשאחד השרים שלו טוען שהמדבריים הם אלה שעומדים מאחורי המכות. הפער הזה בבניית העולם משווה לכל הספר תחושה שטחית ולא אמינה.

פער נוסף בסיפור הוא יכולות הערבול של שהתור. היכולות המיוחדות הללו, שמוסברות בשלב כלשהו כיכולת גנטית, היו כביכול הסיבה לבריחתם של אבות השבטים המדברים לממפאס, ועלי פי ספרי ההיסטוריה שלהם האיסור עליהן היה כבד. אך במאבק על שחרור עמה והחייאתם התרבות המקורית שלהם שהתור מתנגדת לחלוטין לערכי אבותיה ודורשת מבני עמה לאמץ אל לבם את היכולות הללו. ובמילים אחרות, היא קוראת לחזור לערכים הישנים ובאותה נשימה נאבקת בהם, דבר היוצר סתירה עמוקה בדמותה.

יכולות הערבול הללו סובלות גם מהקושי של הרוניאן לספק תיאור טכני אמין של טכנולוגיה מתקדמת. ההסבר היחיד שאנו מקבלים למהות היכולת הזאת הוא ההסבר הכללי מדי שנותן נשיא סורגון: "… מפני שבכל מה שנוגע לרשת, זהו ההבדל בין אנשים רגילים…לבין אנשים כמו שהתור. אנחנו מעבדים את הרשת בטור ואילו היא שולחת בה מבט אחד וקולטת את כולה". הסבר עמוק יותר? אין דבר כזה.

לטובת הספר יש להודות שלמרות החורים הרבים וחוסר ההעמקה, הכתיבה עצמה חביבה ובדרך כלל קולחת אחרי שמתרגלים לשינויים התכופים בנקודות המבט. גם ההתבססות התנ"כית על סיפור יציאת מצרים מוסיף רובד נוסף לעלילה. למרבה הצער, הליקויים הרבים בספר מקשים להמליץ עליו בכנות.  

 (הוצאת אודיסיאה, 2012. 316 עמודים).