בנות הדרקון / מרית בן-ישראל
"ספר מסוכן!" מזהירה העורכת באותיות מודגשות על גב הכריכה. אהוד מימון מסכים, היזהרו!
"בנות הדרקון" מנסה להיות מעשיה קלאסית, או לפחות להסתמך על המבנה והמאפיינים המתאימים למעשיה כזו. למרות השבחים וההשתפכויות בפרסומים הרשמיים של ההוצאה ועל גב הספר ("ספר מסוכן!" מזהירה העורכת באותיות מודגשות) התוצאה היא ספר ארוך מדי, תפל ומשעמם למדי שאינו כתוב היטב.
המעשיה עוסקת בארבע ילדות, כל אחת נטושה לפי דרכה, שדרכיהן מצטלבות בעולם פנטסטי. ראשיתו של הסיפור בנועה, ילדה תל אביבית שאביה נעלם מזמן ואמה נטשה אותה אצל סבה ונסעה לארצות הברית. נועה מוצאת את עצמה נופלת לתוך תמונה בספר מצויר ועוברת לעולם פנטסטי שבו תפגוש בילדות האחרות.
העולם של נועה בתל-אביב הוא עולם מוכר לקורא ואמין, אך העולם הפנטסטי שאליו היא עוברת אינו כזה. נדמה כאילו הוא בנוי מפיסות אקראיות של מעשיות אירופיות קלאסיות: דרקון, זאבים, יער אפל, דוכס וכן הלאה, ואלה מופיעות ונעלמות על פי צרכי הסופרת, בלי שתהיה תחושה שיש להן קיום מחוץ לרגע הנתון שבו הם מתוארות. פיסות העולם הזה מסרבות בתוקף להצטרף לכדי עולם שיש בו לכידות או אמינות כלשהי, והשאירו אותי אדיש לחלוטין כלפיו, ואפילו קצת משועמם.
חוסר האמינות והכתיבה הלא מיומנת שניכרים בעולם, נוכחים גם בעלילת הסיפור. ברוב המעשיות, כמו ברוב ספרי המתח, הסוף ידוע מראש והשאלה היא רק איך יגיע סוף זה ועד כמה מעניינות יהיו ההתפתחויות שיובילו אליו. "ילדות הדרקון", מרתה, אמל ונועה, הן הקורבן השנתי שהוגש לדרקון המטיל את חיתתו על "עיר האושר", בעקבות דרישתו לקבל מדי שנה ילדה משרתת בת 8-11. באופן לא מפתיע, חלק ניכר מהעלילה נסוב סביב השאלה כיצד ילדות אלה הגיעו לכך שהוקרבו, וכיצד הן מתמודדות עם היותן קורבנות.
העלילה הזו סובלת מכך שבן ישראל פשוט לא מצליחה להכניס עניין או מתח לקשיים הנערמים בדרכן של הילדות. די מהר מתברר לקורא שפחות או יותר כל פרט ופרט שהוכנס לעלילה ישמש בסופו של דבר לחלץ את הגיבורות הצעירות מהצרות. כך, מרתה, הקורבן הראשון מהשלוש, היא בתו של מפחלץ אשר נאלצת ללמוד את המקצוע נגד רצונה, אך נמשכת בסתר לבה אל התיאטרון ובייחוד לפלא של יורקי האש. באופן מאוד לא מפתיע, שתי מיומנויות אלה ישרתו אותה היטב כאשר תפגוש בדרקון. אותו דפוס חוזר על עצמו עם פרטים נוספים ועם דמויות אחרות. אם להידרש למשל הישן, כל אקדח שמתגלה במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, ויש סיכוי טוב שגם בשנייה ובחמישית. הקריאה, כתוצאה מכך, מייגעת ואינה יוצרת מתח או ציפייה.
גם הדמויות ומערכות היחסים ביניהן לא מצליחות להציל את הספר משממונו, וזה מתחיל משמות הדמויות: לרוב הדמויות בספר ניתנו שמות עמוסי משמעות לא מוסתרת, המעידים כאלף עדים על טבע הנושאים אותם. כך, סגן ראש העיר החלש, הקנאי, זומם המזימות והמרושע נקרא סרח בן תולע, ואילו הדייג טוב הלב המאמין שהמלאכים ישלחו לו בת אם יציל את אחת מהילדות שיועלו לקורבן נקרא מלאכי אולטרמרין. על פניו נראה שיוצאות הדופן העיקריות לכלל זה הן בנות הדרקון עצמן, אך לא ממש. מרתה, שהיא הדמות הדומיננטית והפעילה בספר, בהחלט ראויה לשמה (שמשמעו בארמית "הגבירה"), ואילו משמעות השם אמל בערבית הוא תקווה (כן-כן, אמל לעולם אינה מאבדת את התקווה). לרוע המזל, במקום שיצור הדבר תחושה של הומור או של שנינות, הגודש מעורר שוב את התחושה שהמחברת מנסה יותר מדי לכפות על הקוראים את רצונה ואת מסריה, במקום להניח לסיפור לעשות את זה עבורה.
אותו דבר נכון גם למערכות היחסים בין הדמויות. כל הילדות מגיעות ממשפחות "הרוסות" כפי שנהוג לכנות אותן בעברית (אם כי מוטב אולי לאמץ את המונח האנגלי המקביל: dysfunctional). למרות זאת, כשמרתה ואמל מנסות להקים לעצמן משפחה, אי אפשר לטעות בתפקידים שהן מקבלות על עצמן בתא המשפחתי שלהן. מרתה היא היוזמת שיוצאת מהמערה שבה הן חיות כדי להתמודד עם השלכות מעשיהן ואילו אמל מקטלגת את האוצרות ומסדרת את המערה; מרתה מקיימת את האשליה שהדרקון עדיין חי, ואילו אמל שותלת תבואה ועצי פרי; מרתה מתפרצת, מקללת וזועמת, בעוד אמל מקבלת את הדברים בהשלמה ובשתיקה.
אי אפשר שלא להבחין בסוג מערכת היחסים המתפתח בין שתי הבנות הללו. הפרק "השדה המפויחת" מסתיים בפסקה הבאה: "זו הייתה המריבה הראשונה שלהן. מרתה דחתה כל מחווה של פיוס. הן לא החליפו מילה עד ששכבו לישון". (עמ' 106) אם אחרי פסקה הזו עוד נותר ספק קל שבקלים איזו חברה בנו הילדות הקטנות האלה (המבוגרת בהן היא בת אחת עשרה באותה עת), אל דאגה, ספק זה יעלם כלא היה בפרק הבא, בו מתוארים חיים היומיום של הילדות. מי שיתעקש להמשיך ולקרוא יגלה מה עלה בגורלן של נועה ושל לילי (ילדה רביעית) אשר היו עלולות, חלילה, לאיים על התא המשפחתי הילדותי הזה. יש לציין שתיאור חייהן של מרתה ואמל לקראת סוף הספר נוטף סכרין בכמויות מסחריות.
וכאשר אנו פונים אל הסמלים שבהם בן ישראל משתמשת להעברת המסר שלה, אנו נתקלים שוב באותה כוחניות ובאותו שימוש גס בכלים הסיפוריים. אמנם המעשיות, מעצם מהותן,הן ז'אנר שנועד להעביר מסרים לשומעיו, אך גם את זה צריך לדעת לעשות. ידה הכבדה של הסופרת מתגלה שוב ושוב, הן בתיאור המשפחות ה"הרוסות" של הילדות וגם בתיאור אנשים אחרים בעולמן, אך הדוגמה הבולטת ביותר היא הדרקון עצמו. אנו למדים מהספר שלילדה שמוקרבת כל שנה לדרקון יש שני תפקידים – להאכיל אותו וללטף אותו עד שירדם, ושאלו משימות מסוכנות ומכאיבות. אם לא די ברמז הזה, העבה כפיל, הרי שכשמרתה מספרת לאנשי העיר מה נדרשה לעשות, הם אינם מאמינים לה עד שהיא מראה להם את הצלקות שלה. כאשר הגעתי אל הקטע בו מתואר גופו הבלתי פגיע של הדרקון, שבו נקודת תורפה אחת ויחידה הפגיעה רק לנשק דמוי פגיון, אני נשבע שיכולתי לראות ברקע את הומרוס והמחבר האלמוני של סיפור זיגפריד מנסים בכל כוחם להבליע את צחוקם, ואת פרויד עומד מאחור ומניד בראשו בתוגה. יותר מכל יוצרת הטכניקה הגסה הזו תחושה שהמחברת חושבת שהקורא מוכרח להיות אידיוט שאינו מסוגל להבין רמיזות, ועל כן יש להשתמש במקבת כדי להבהיר לו מסרים פשוטים.
על כל המגרעות האלה אפשר היה אולי להתגבר אם הספר היה כתוב היטב, אך לא זה המצב. למען האמת, זה אחד הספרים הכתובים בצורה הגרועה והמגושמת ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. מכיוון שלא קראתי שום דבר אחר של המחברת, לא ברור לי גם אחרי שלוש מאות וחמישים העמודים שלו אם כתיבתה של בן-ישראל ילדותית באמת, או שמא היא מתיילדת בכוונה. שוב ושוב פונה המחברת לקוראים בפניות ישירות דוגמת "עכשיו אנחנו פונים לחלק אחר של הסיפור", "זוכרים את הילדה מהפרק הראשון?", "חזרנו לאי הדרקון!" וכך הלאה. ואילו הקורא? הוא תוהה אם בן-ישראל אינה בוטחת ביכולתו לעקוב בהצלחה אחרי העלילה, או שמא אינה בוטחת בעצמה ובסיפור שלה.
וזו רק ההתחלה. הספר רצוף לכל אורכו בסוגריים, במקומות בהם הם נחוצים (וגם בכאלה שלא) שנראים כאילו פוזרו (באקראי?) על ידי מפסק ששפיותו מוטלת (כנראה) בספק. עקב כך, נוצרת תחושה (מעיקה) שהמספרת אינה בטוחה לחלוטין אלו מהפרטים שבחרה להכניס שייכים לסיפור ואלו לא. יתר על כן, נדמה כאילו אין לה שמץ של מושג מהו מאמר מוסגר (ואיזו הצדקה יש לשימוש בסוגריים). בעמוד 93, למשל, מופיעה פסקה הכוללת ארבעה משפטים הכוללים יחד שלושים ושמונה מלים, מתוכן חמש עשרה בסוגריים (!!!). מה, למשל, ההצדקה לישמוש בסוגריים במשפט הבא: "הם התווכחו בלחישה (בקולות מעובים של מתבגרים)" (עמ' 263). מה רע בפסיק פשוט? לבן-ישראל הפתרונים. הסוגריים (האלה) שוברים את רצף הקריאה ואת רצף (העלילה) ולא מניחים לקורא לשקוע בסיפור.
אך בכך לא די. דבר נוסף המפריע לקריאה הוא השימוש הפורה ורב ההשראה של בן-ישראל בשלוש נקודות בסופי משפטים. נדמה כאילו היא מנסה לרמוז כך בצורה מגושמת שיש עוד דברים בגו, דברים נסתרים שלא נאמרים במופרש. כפי שכבר ציינתי, לרמז זה אין שום בסיס. אין בספר זה שום דבר מרומז, מעודן או מתוחכם. הדבר היחיד שהאמצעים הספרותיים המגושמים האלה מצליחים להשיג הוא ליצור את התחושה שהסופרת אינה יודעת לכתוב, ושהספר כלל לא עבר עריכה. ובמקרה שלי, גם להרגיז עד אין קץ.
הפנייה הישירה לקוראים, השמות גדושי המשמעות, המסרים הבוטים והאמצעים המגושמים באמצעותם הם מועברים, כל אלה ואחרים מאפיינים את ז'אנר המעשיות. הם עובדים היטב כאשר מספר מוכשר טווה מעשיה קצרה באוזני חבורת אנשים הנקבצת מסביב למדורה או ליד האח, או בעיבודים ספרותיים קצרים שעשו על ז'אנר זה האחרים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן וביאליק. כשהם נפרשים על פני שלוש מאות וחמישים עמודים חסרי הומור ולחלוחית, הם נמאסים מהר מאוד (למעשה, הייתי מוכן לנטוש את הספר עוד לפני עמוד 50) והופכים את הקריאה לתהליך מעיק. שפע ה"שבחים מטעם" שהרעיפו עליו אנשי יחסי הציבור של ההוצאה הם עלה תאנה קטן מדי למערומי הפגמים שלו, ואולי עדיף היה אלמלא התפרסם.
שוב אני מוצאת את עצמי מסכימה עם ביקורת שאני ממש לא מסכימה איתה. מאוד אהבתי את הספר, אבל ראיתי בו כמעט את כל הבאגים שאתה מונה — פשוט ראיתי אותם כפיצ'רים, בעיקר הכתיבה המוזרה, שיוצרת חוויית קריאה יוצאת דופן.
ובכל זאת טענות:
"אי אפשר לטעות בתפקידים שהן מקבלות על עצמן בתא המשפחתי שלהן", "אי אפשר שלא להבחין בסוג מערכת היחסים המתפתח", "אם אחרי פסקה הזו עוד נותר ספק קל שבקלים איזו חברה בנו הילדות הקטנות האלה" — נו, אני במתח! 🙂 לא, ברצינות. כנראה שאני ממש אטומה, כי אני לא מבינה למה אתה מתכוון.
"יותר מכל יוצרת הטכניקה הגסה הזו תחושה שהמחברת חושבת שהקורא מוכרח להיות אידיוט שאינו מסוגל להבין רמיזות" — שוב, מה פספסתי שכל כך ברור? הדרקון הוא זין? איך זה קשור להומרוס?
כפי שכבר ציינו לפני – ספרים גרועים יוצרים ביקורות משעשעות.
נהניתי מהביקורת (זה נחשב?). מהספר כנראה אתרחק (תוך הפנמת המסרים הסמויים שהועלו על ידי המבקר הנכבד).
עכשיו אתה לא שמח? אז קראת ספר גרוע, אבל בדרת (שעשעת) [וגם הצחקת] את קוראי בלי פאניקה.
לצערי אני נאלץ להסכים עם אהוד, אם כי לא עם חומרת הביקורת – לצערי קראתי לאחרונה יותר מדי ספרים שגרמו לי סבל אמיתי (למשל "התולעת" או "יצר לב האדמה"). "בנות הדרקון", בניגוד לזה, לא גרם לי סבל אמיתי (פרט לסגנון הכתיבה המעצבן), אלא בעיקר שעמם ותסכל. שעמם – כי הדמויות לא סקרנו אותי והמציאות הלא משכנעת לא סחפה אותי לתוכה, ואפילו לא הצליחה לשבור לי את אי האמון, מכל הסיבות שאהוד ציין. ותסכל, בגלל הכתיבה. כמות הסוגריים בסיפור היתה בלתי נסבלת, קטעה לי כל פעם את הקריאה, וסתם עצבנה אותי. השמות המוזרים והלא טבעיים גרמו לי גם הם לגלגל עיניים כל פעם מחדש.
אה, ועוד משהו – לילי. דמות תמוהה, לא ברור מה היא עושה בסיפור הזה, למה היא נכנסת לתוכו ולמה היא נעלמת פתאום בסוף. יש לה המון פוטנציאל להיות דמות מרתקת – ילדה שמדברת עם חיות, שעושה קסמים, מצילה אנשים… ובן-ישראל לא עושה איתה שום דבר. שום דבר מעניין. חצי סיפור היא כלואה בכלל בתא בלי לעשות כלום, ובשאר הסיפור היא לא עושה כלום גם בלי להיות כלואה בתא. וכשהיא כבר מצילה אנשים ועושה מעשי גבורה, זה מגיע אל הקוראים כשמועה רחוקה. איזה בזבוז.
פיצ'רים מול באגים.
אני מודה שלקח לי זמן לזהות שאולי יש פה ניסיון מכוון להשתמש בכלים הסיפוריים של מעשיות, אבל בעיניי היא בעיקר הצליחה להוכיח שיש סיבה טובה לכך שפרוזה לא נכתבת כך בדרך כלל. כל המאפיינים שעושים סיפור מעשיה בעל פה למשובח, מצטברים על פני כמה מאות עמודים ליצירת הרושם שהמחברת לא יודעת לכתוב.
מרתה ואמל.
בשנים האחרונות נחשפתי למינונים גדלים והולכים של מינוחים ממדעי החברה, ואני מושפע. מרתה ואמל יוצרות תא משפחתי גרעיני שבו החלוקה של "תפקידי המין", כמו גם של ההתנגות הסטריאוטיפית, היא מובהקת. אותה חלוקת תפקידים שהולכת ונעלמת, הולכת ומשתנה בעשורים האחרונים, קמה לתחייה בתא המשפחתי שלהן. ואני לא חושב שזה מקרי. בן ישראל בונה את התא המשפחתי היציב והנורמלי היחיד בספר שלה ב"עיר הילדות" שלא קמה.
יש ניגוד ברור ומכוון בין המשפחות שהן באות הילדות והמשפחה שהן יוצרות. בן ישראל לא מרשה לשום דבר לקלקל את התא המשפחתי הזה. נועה, "הבן הסורר" חוזרת לעולם שממנו באה. לילי, האקס המיתולוגית של מרתה, נעלמת לתוך הערפילים.
הדרקון.
היחסים בין "אבאל'ה" לבין הילדות שלו (בעיקר מרתה) הם השתקפות ברורה של היחסים שלה עם אביה. היחסים האלה זועקים (באוזניי לפחות) "התעללות", שלא לומר "התעללות מינית". ביחסים אלה מרתה מצליחה לעשות מה שהיא לא הצליחה לעשות ביחסים עם אביה – לחסל אותו ולתפוס את מקומו. וכאן פרויד מציץ אלינו. ההתנהגות של מרתה היא גברית במופגן (שימי לב את המקצועות של מי היא לומדת), והבן הרוצח את אביו כדי לתפוס את מקומו הוא ממושגי היסוד שפרויד הנחיל לפסיכולוגיה.
ההשתוקקות של מרתה לפגיונות וחפצים חדים אחרים כדי להרוג דמויות אב היא סתם תוספת משעשת שאולי בדיתי ממוחי הקודח.
הומרוס הגיע אלי בגלל עקב אכילס של הדרקון. גרומיט העיר לי, בצדק, שלרוב הדרקונים נקודת תורפה ושלו זה הזכיר את הדרקון של טולקין. הנטייה שלי היא לארכיטיפים ולכן נזכרתי באכילס ובזיגפריד ונקודת התורפה שלו.
נו, אז יש מה לשים במדף לייד פארק באקפנהיים, אם ככה…
למה על המדף שלך יש את פארק באקפנהיים? תיקון, למה יש מקום מיוחד לפארק באקפנהיים ולמה אתה שואף להוסיף ולייחד את אותו מקום עם ספר כזה?
אני עם דורה. מזהה את כל מה שכתבת, אין לי ספק שקראנו אותו ספר, אבל בעיני הדברים הללו לא עוררו אנטגוניזם, ודאי שלא ברמה שעוררו אצלך. הסוגריים, הפניות לקורא וכן הלאה נראים לי כמעין שטיקים סגנוניים כאלה, לא אגיד שמלהיבים במיוחד, אבל גם לא מעצבנים עד כדי כך – פשוט חלק מהמרקם של הספר. ונכון, העלילה לא רצופה ולא בנויה היטב, אבל ישנם גם ספרים כאלה, שמשוטטים בין אפיזודה לאפיזודה, וגם מהם אפשר לשאוב הנאה. אני קראתי את אותו הספר שקראת אתה, אבל בניגוד אליך, נהניתי. כלומר, לדעתי, זה עניין של טעם – לא של אמיתות אבסולוטיות.
תודה על ההסבר, אהוד. אבל אם יסולח לי הניג'וס, חבל שזה לא היה כתוב בטקסט. זה מתסכל לקרוא את המשפט "זה כל כך ברור ש–" 20 פעם בלי שמסבירים לי בסוף מה כל כך ברור ש–.
מרתה ואמל:
ובכן, כן, הסמליות הזו קיימת שם, אבל אני לא מבינה מה הבעיה. בעצם, נראה לי שלגמרי לא התחברת/לא ראית את מה שעבורי היה הצד החזק ביותר של הספר: היחסים המאוד מציאותיים בין הילדות. האכזריות, הקנאה, ההיררכיה האלימה שהן בונות, והעובדה שלמרות הכל מדובר באהבה עזה — כל זה מוכר לי עד כאב מהתקופה שהייתי בגילן. הקשר של מרתה ואמל, שנראה לך (אם הבנתי נכון) כמשל מאולץ ליחסי אמא-אבא סטריאוטיפיים, נראה לי לגמרי משכנע כקשר של "הבריונית של הכיתה" עם ילדה עדינה יותר שלא מאתגרת אותה וכן מאזנת אותה.
הדרקון:
כנ"ל. כן, אבל מה הבעיה? זה לא ג'יימס ג'ויס, המטרה של זה היא לא לאתגר פרופסורים לספרות אלא לספר סיפור. אם המחברת לא היתה רוצה שהקשר בין החלק הזה של העלילה לבין ההתעללות ההורית יהיה ברור כשמש, היא לא היתה מעניקה לדרקון את הכינוי "אבא'לה".
תהיה לי אליך, דורה: אני מבין את רוב מה שאת אומרת (ומה שכתבת בביקורת בבלוג שלך), פרט לדבר אחד – באמת ראית אהבה עזה בין מרתה לאמל? במה האהבה הזאת מתבטאת? זה הדבר היחיד מכל מה שכתבת על הספר הזה שאני פשוט לא מצליח למצוא בו, והאהבה הזאת באמת חסר לי מאוד בקריאה.
לגילי.
ודאי שזה עניין של טעם, ביקורת היא לעולם דעתו של המבקר. ניסיתי להכניס ביטויים בביקורת עצמה שיביעו את זה, אולי זה לא היה מודגש מספיק.
בעיניי כל האלמנטים שהזכרתי הפכו את הספר למעצבן וכמעט בלתי קריא. למדתי מזמן לזנוח ספרים שאני לא אוהב, ואולי הצורך לקרוא את הספר עד הסוף הוסיף על האנטגוניזם שלי (לעולם אינני כותב ביקורת על ספר שלא קראתי עד סופו). ההצטברות של כל האלמנטים האלה יחד פשוט עברה את הסף שאני מסוגל לעמוד בו. מצד שני לא היה בספר מספיק עומק ותוכן שיחפו על זה.
לדורה.
הבעיה שלי היא לא עם המסרים, אם כי את הממד של בריונית הכיתה לא ראיתי, כנראה בגלל החוויות האישיות שלי. הבעיה שלי היא שזה נעשה בצורה כה גסה ודורסנית, והצורה הזו הורסת את המסרים והיחסים ומטביעה אותם בפרוזה שלא ראויה להם. הכל חוזר לאותה בעיה מקורית – לדעתי הספר אינו כתוב היטב, ולכן גם הדברים הטובים שיש בו הולכים לאיבוד. כאשר מאכילים את הקורא מסרים בכפית, יש להקפיד שהגודל שלה לא יחנוק אותו. לא די שהאם החורגת היא רעה במשפחה אחת (של מרתה) היא עוברת לשחק אותו תפקיד גם במםשחה נוספת (של הדוכס). יש גבול.
הייתי שמח גם לקצת יותר מורכבות במסרים מעבר לכך שכל מה שלא נעשה על ידי הנערות הוא רע מטבעו.
למען האמת הדמות שמקומה הכי לא ברור לי בכל הספר הזה היא דווקא נועה. היא מעין וו לתלות עליו סיפור שהיה יכול לעמוד היטב גם בלעדיו. אני הייתי שמח לראות יותר ביוגרפיה של אמל לפני הקורבן שתסביר את האופטימיות שלה שמתחרה רק בזו של קנדיד.
ולגבי האהבה של מרתה ואמל. אני קורא עכשיו סיפור מעולה של ג'ין וולף בשם memorae שבו יש מישהו שרודף אחרי אשתו לשעבר כדי לנסות לשכנע אותה לחזור אליו. הוא אומר בשלב מסוים לדמות אחרת משהו בסגנון "אני לא רוצה להרביץ לה, אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי שהיא תשב ותסתום את הפה עד שאני אשכנע אותה, אני אחטיף לה". זה *נורא* הזכיר לי את מרתה. יותר משהיא אוהבת את אמל, היא משת משת בה. החלק היחיד שבו נראה לי שמרתה מגלה אהבה כלשהי לאמל הוא בסוף, כאשר הן נודדות בקרון. וגם אז אני לא יכול שלא לתהות אם זה רק בגלל שכל המשאלות שלה הוגשמו ואמל לא עומדת יותר בדרכה.
בעיני אם היא מרתה הייתה אוהבת את אמל, היא הייתה טורחת לתהות למה אמל טרחה לאסוף את דם הדרקון.
לכולם:
תשמעו, הדיון שלכם נורא מעניין אותי, אבל לא קראתי את הספר. עכשיו כבר קראתי מספיק בשביל שיהיה לי מושג די רחב בנוגע למה שהולך שם —
מי מתנדב למלא את החורים, ולספק מתווה עלילה כולל אך מתומצת של הספר?
פשוט תקראי אותו, עצלנית. מקסימום לא תאהבי. הוא קצר. 🙂
אז זהו, שהוא לא על המדף שלי, הוא נשלח אחר כבוד לחנות משומשים שעשתה עימי חסד וזיכתה אותי בכמה שקלים תמורתו. במזומנים אלה קניתי לי מנה פלאפל זיכתה אותי, בתורה, בקילקול קיבה נחמד.
שווה לציין שהחוויה היתה חיובית יותר מקריאת הספר עצמו, וודאי זורמת יותר, אם תסלחי לי על משחק המילים הזוועתי, ולכן יש מצב שלא אטרח לקנות את "בנות הדרקון" כלל ועיקר.
יום אחד, מערכת העיכול שלי תודה לי על זה.
דוראבל, בקושי יש לי זמן לקרוא את ההודעה הזו שלך. ואין לי איך להשיג אותו, ואחרי מה שאהוד כתב (ודעותינו דומות, לרוב) אני יודעת שלא אוהב.
אז אני נטפלת אליכם 🙂
תמצית. ספוילרים מלוא הטנא כמובן – אם לא הרסנו לכם את הספר עד כאן זה הזמן לעבור הלאה.
הסיפור פותח בנועה, ילדה תל אביבית שאמה השאירה אותה אצל סבה ויצאה לחפש את מזלה בהוליווד. הסבא מתאשפז בבית חולים, ונועה מוצאת את עצמה נעולה מחוץ לבית. היא נופלת דרך ספר תמונות של סבא שלה לתמונה של נוף ובו אגם.
עולם חדש, כמאתיים שנה קודם. עיר חדשה, "עיר האושר", מאוימת על ידי דרקון שדורש שתים עשרה מנחות בכל שנה – שאחת מהן היא ילדה שתשרת אותו, בת 8 עד 11. רצימם קדימה עד שלוש שנים לפני בואה של נועה.
מרתה, בתו של מפחלץ אמן אדיש וחסר לב שמכריח אותה, בשיתוף פעולה עם אמה החורגת, ללמוד את המקצוע שהיא שונאת. לאחר שהיא הורסת את הסיכויים שלהם להתעשר, היא הופכת לקורבן לדרקון לאותה שנה. כל השנה היא מחפשת דרכים להרוג אותו אבל הוא מסכל אותן. בסוף היא מאלפת חסידה נכה שתנקר אותו בדיוק בנקודת התורפה האחת שיש לו.
את התכנית היא מוציאה לפועל ביום שמגיעה הילדה החדשה שהוקרבה לדרקון – אמל – שבו היא עצמה אמורה למות. יחד הן מקיימות את האשליה שהדרקון עדיין חי (בזכות הפחלוץ שלמדה מרתה כנגד רצונה ואמנות יריקת האש שתמיד הקסימה אותה) וחולמות להקים את "עיר הילדות" באגם שתוגן באשליה של הדרקון ותהיה מקום אידילי.
הקורבן הבא היא נועה, שהורסת את הכול וגורמת לכך שהסוד יתגלה.
שלושתן עומדות למשפט. הן ניצלות בזכות הפתעות משפטיות אלה ואחרות, והרשעים האמתיים באים על עונשם (ראש העיר, האם החורגת וכו').
נועה נעלמת בנוחיות חזרה לתל אביב וסביב דמותה קמה כת דתית. מרתה ואמל יוצאות להן לנדוד בדרכים במופע של יריקת אש שמתבסס על יכולתיה של מרתה ועל פוחלץ הדרקון. וכולם חיים באושר ועושר – חוץ מאמל שכל מה היא רצת זה לגלות מה קרה לאבא שלה וכל פעם הרצון הזה נדחק מפני רצונה של מרתה; וחוץ מנועה שאין לנו מושג מה קרה לה; וחוץ מלילי שהופיעה בסיפור רק לחמש דקות כדי ללמד את מרתה איך לדבר עם בעלי חיים כך שתוכל לאלף את החסידה הקטלנית [זה לא שם טוב לסידרה על גיבורת קומיקס חרדית?] ונעלמה לתוך הערפל ואין לנו נושג מה קורה לה.
אבל אין מספיק סוגריים!
חשבתי שלפחות בספויילר לספר הזה אמורים להיות סוגריים…
(שאשתמש במפתחות האתר ואכניס בשבילך [סוגריים] בתוך הספוילר?)
חס וחלילה…
צריך למלא את כל הטקסט הנ"ל בסוגריים, כדי שיעמוד בסטנדרטים של הביקורת. אם תמסגר רק את הספויילר, מה הכיף בזה?
זה לא "אושר ועושר", כי אמור להיות המשך לספר.
כשכתבתי את "פארק באקפנהיים" לא חשבתי שהוא יהווה מין סמן קיצוני בקטגוריה כלשהי , אבל לאחר מעשה אני בהחלט מרוצה שזה קרה.
הספר עורר הדים ועדיין מעורר וזו בהחלט עוד סיבה לחכות להמשך שאני מקווה מאוד שלא יתבושש.
בהצלחה רבה למירית.
אחד הספרים היפים שקראתי. מאז אני מחכה בקוצר רוח לספר הבא. העולם הדימיוני השאיר בי רושם מאוד אמיתי וריאלי. מה קורה עם המשך??
בשנתיים שלוש האחרונות אני נכנסתי עמוק לתוך עולם מספרי הסיפורים – ולדעתי חשוב לבחון את הספר מהמבט הזה. אני נהניתי ממנו מאוד – מהניואנסים של הסופרת שכותבת כאילו היא יושבת מולי ומספרת לי את הסיפור – גם דמיינתי אותה משנה את הטונים שלה כשהי אמתארת דמויות בשם הסמלי שלהם. הרעיון בסיפור כזה הוא להיכנס להרפתקה למרות שיש דברים ברורים מאליהם – לפי זכרוני היא מספרת לך את סוף הפרק בתחילת פרק כלשהו בצורה מבדחת. בגדול פשוט נהניתי מכל רגע!
ואו. ממש לא מסכימה עם הביקורת. אולי עניין של טעם. הרגיש לי כמו השתלחות נקמנית בסופרת, קצת כמו מבקרי מסעדות שלא קיבלו שוחד מהיחצ"ן.
ולגוף הדברים: דווקא האקלקטיזם יצר מבחינתי הוויה פנטסטית חדשה. ומאוד משכנעת, למרות הרמזים התרבותיים הברורים (שלדעתי גלויים במכוון). התבנית הסיפורית נשענת על "הסיפור שלא נגמר" של אנדה, מוזר שאין לכך התייחסות. נועה הילדה צוללת לתוך עולם פנטסטי שנמצא בתוך ספר, ובו "ממלכות" ו"ישובים" שונים. אחד הדברים היפים בספר הוא יצירת האגדות בעלות היבט אקטואלי, כמו הפולחן האידיוטי של ה"צלם", או חנות התיירים עם המזכרות שבה מתארח המשרת.
עוד מוטיב מרכזי שהיא עיבדה בצורה מעניינת הוא חוסר הסיפוק שבפנטזיה: מרתה היא מפחלצת, כלומר משמרת גופות ללא רוח. היא יכולה לברוא עולם, אבל הוא תחליפי ועלוב, וכך היא מציעה ללילי לפחלץ את הארנב שמת. היא כן מצליחה במבחן האמיתי – ומצליחה להחיות חלקית את הדרקון. עוד סימולקרות כושלות – הגן המפוחלץ שמזמינה הדוכסית מאביה של מרתה (ונשרף), וכיסוי המיטה המפואר שמחקה את גן הארמון, ונועד לפתות את הדוכס (רפרנס למפה של בורחס).
יש עוד הרבה.
אני חושבת שיש לה קול יחודי ומקורי. אולי לטעמם של כולם, זה בסדר. יש כל כך הרבה סופרים ישראלים מאולצים, מנופחים, דידקטיים או חנפנים. שמלאכת המחקר מבצבצת בהם מבין השורות. מרית בן ישראל רקחה כאן מלאכת מחשבת. אני מחכה בקוצר רוח להמשך.
לא קראתי את הספר, אבל היה תענוג לקרוא את הביקורת ואת שרשור התגובות.