במקום בו מאבדים ספרים

זוכה פרס גפן לשנת 2008

זה התחיל בהערה תמימה למדי.

"אם אני אתפוס את הנבלה שגנב לי את שלושה בסירה אחת, אני אפצפץ לו את הגולגולת".

הם ליטשו את זה בשיחות ליליות שבהן דשו בעייפות, או התלהבות, או שכרות קלה, בכל רעיונות הסטארט-אפ הביזאריים שעלו בסלון דירת הסטודנטים המתפרקת ששימש כמקום המפגש הקבוע של הקבוצה המצומצמת אך מובחרת של אנשי חזון מבוזבזים, מבוססים בציניות וחוסר תקווה, אך לא מוותרים על בניית מגדלים באוויר. רשתות איתור הספרים הגיעו מתישהו בין פסיכולוגים המתמחים בגינות ("היאפים ימותו על זה, נהיה מיליונרים") ומחשבים תבוניים שיסרבו לבצע אלגוריתמים ("מבחינתי הסירוב לספור את מה שאולי יתגלה כאינסוף אחדות הוא העדות האולטימטיבית לחוכמה. אם אני הייתי המחשב הייתי הולכת הביתה וקוראת ספר. אולי עם איזו כוס שוקו חם").

כמו הרבה מהרעיונות הטובים באמת, הרשתות נהגו על ידי נטלי. היא היתה החולמת שלהם, והם אהבו אותה, מתעלמים באדיקות מאופיה הסוער, מהאימפולסיביות המתלהמת בה שינתה את דעותיה ומהאופן בו דבקה בחלומותיה לאורך שנים, מבלי להגשים אותם, מבלי לקדם אותם, אבל חוזרת אליהם שוב ושוב. 'לא דיברנו על זה כבר פעם', הם היו מחייכים כמו הורים עייפים, ממתינים לרעיון הבא שיסחף אותם לעולם דמיוני אבל טוב יותר. אלא שבניגוד לכל יתר הרעיונות שבצבצו ונעלמו לאורך השיחות המתמשכות, הרשתות היו יעילות, הגיוניות, חיוניות אפילו. הן שבו ועלו, בכל פעם מפורטות יותר, מבוססות יותר, קורמות לאטן עור וגידים. יעברו עוד שבע שנים עד שיהפכו ממונח ערטילאי לאבטיפוס פעיל, ובינתיים אף אחד לא באמת לקח אותן ברצינות.

"למה את לא רושמת למי השאלת איזה ספרים?"

"אני שוכחת".

"לרשום?"

"לרשום, או על מה רשמתי, או איפה שמתי את מה שרשמתי עליו… במקום כלשהו בדירה הזו מסתתר מקום-בטוח-שבו-דברים-לא-הולכים-לאיבוד, וכל החיים המזוינים שלי מתחבאים שם".

"היי!" השליח של הפיצה נועץ בה מבט שהזעזוע בו לא לגמרי מעושה. "לא לפני הילדים!"

נטלי מעיפה מבט בחבורת הסטודנטים השרועים בערבוביה בסלון שלה, רובם רדומים למדי, מלבד, כמובן, ערן. כהרגלו הוא נועץ בה בדממה מבט שלא ברור מתוכו אם הוא רואה אותה או עולם אחר לגמרי, אבל הוא הרי אף פעם לא ישן, או כך נדמה לה. היא מנסה לא להרעיש יותר מדי כשהיא נוברת בערמות הבקבוקים-צלחות-ספרים-סיכומים-כוסות בחיפוש אחרי הארנק שלה, או כסף שנשכח שם בטעות, או זהב של לפריקונים, ומנסה תוך כדי לבדר את השליח. הבחור נוח למדי לבריות, והיא מוצאת את עצמה ממשיכה באופן טבעי את השיחה שניהלה מוקדם יותר באותו ערב, שתמציתה – אנשים שלא מחזירים ספרים והדרכים הכואבות ביותר להוציא אותם להורג.

"פשוט נראה לי קצת יקר להכניס לכל ספר שבב מחשב ולחבר הכל לרשת לוויינית. לא יותר פשוט לקנות עוד עותק כשמדי פעם ספר הולך לאיבוד?"

נטלי מנופפת בידה בתנועה שכל אחד מעשרת הסטודנטים הישנים יכול היה לפרש בקלות עבור השליח כסימן ההיכר שלה: "אל תדבר שטויות ו/או תפריע לי עם טיעונים הגיוניים". אם התכוונה להמשיך בדיון, הכוונה הזו נעלמת כשהיא משמיעה צווחת אושר ושולפת ארנק מפינה כלשהי, מתוך משהו שמזכיר לו באופן חשוד מגף. הסטודנטים המנומנמים זעים מעט, חלקם פוקחים עיניים, אחרים מרחרחים את ריח הגבינה המותכת שהולך ומתפשט באוויר הדירה מזה עשר דקות. הרושם הכללי שנוצר הוא של אורגניזם מתעורר. השליח לוקח את הכסף ונסוג.

האוכל מוצא את דרכו סביב השולחן הנמוך. מישהו, ירון אולי, שכנראה היה ער יותר משנדמה לה במהלך כל הזמן הזה, ממלמל "כבר אמרתי לך, שבבי מחשב זו לא הדרך, מה שאת צריכה זה איזוטופים רדיואקטיביים", למרות שהקבוצה כבר שקלה את הרעיון ושללה אותו כלא בטיחותי. קובי ממלמל משהו על "לא מערבבים איזוטופים עם אוכל" בעודו רוכן לעברו השני של השולחן לקחת חתיכת פיצה, ובזה נגמר הדיון. עונת המבחנים המתקרבת ניכרת בחוסר הלהט של הוויכוחים ובייאוש השקט באזור העיניים. הרעיון שב ושוקע בתהום הנשיה על מנת לצוף, מעט מובנה יותר, כעבור כמה חודשים.

"ספרים חיים שמרגישים צורך לחזור הביתה". חוסר האמון שנוטף ממילותיו של ירון מעלה בנטלי צורך משונה בסמרטוט נפשי. אבל היא מבליגה – זה ירון, וזו התגובה שלו לכל מה שהוא לא פיזיקה טהורה. חוץ מזה, ירון לבדו לא מספיק כדי להחניק את ההתלהבות שבוערת בה.

"כן! כשאתה קונה את הספר הוא עובר הטבעה אליך, כמו ברווז כשהוא בוקע. הספר יודע מי אבא שלו, ואם יחטפו אותו הוא ינסה להימלט".

"נראה לי שחצית את הגבול הדק בין אקסצנטרית בצורה מעניינת לחולת נפש וזקוקה לאשפוז".

"היא ככה מאז סמסטר א' של שנה ב'", מתערב מישהו בשיחה בהסח דעת. "איפה היית?"

"אם מישהו היה אומר לי שהמצב כל כך חמור…"

"בסדר, בסדר", נטלי מנופפת בידה בקוצר רוח. "העניין הוא ששלושה בסירה אחת שלי עדיין נעדר. שאלתי את כל מי שאני מכירה – לא כל כך הרבה אנשים – וכולם טוענים שהוא לא אצלם. חייב להיות פתרון שימנע מאתנו לחיות בעולם בו מתאפשרים מצבים כאלה".

"יכול להיות שאת טיפה מגזימה".

"אתם לא מבינים שום דבר!" היא משתוללת, שקועה במלודרמה, אבל עמוק בתוך הטון המפונק מבצבץ ניצוץ של הומור. "אין טעם לחיי בלי הספר הזה!" היא מבשרת לקהל המשולהב וצונחת על הספה. "ואני אף פעם, אבל אף פעם, לא מגזימה". סבב מחיאות כפיים קצר, מישהו שמטיל נעל בכיוונה הכללי, והשיחה חוזרת לפסיה הרגילים, מותירה את נטלי להזות בהקיץ על עולם בו אפשר ללכת ברחוב כשחבורה של ספרים נאמנים מדדה בעקבותיך בטור כמו ברווזונים מצוירים.

ערן עומד בפתח הדלת. בחמש השנים שלא ראתה אותו נדמה שעיניו שינו צבע, הקשתיות עכורות יותר, ללא ניצוצות האור שמילאו אותן בתקופת הלימודים. ערן, שנהג לשבת דּוּמָם ולהתבונן בהם בהבעה ספק אדישה ספק משועשעת, ממלמל ביובש איזו הערה פה ושם וקולע בדיוק ללב הדברים. ערן, שנעלם מעל פני האדמה לחמש שנים ארוכות, עומד מולה עכשיו, נועץ בה מבט רדוף, כמעט מטורף, ומחייך לפתע את החיוך הכי יפה, הכי פסיכוטי, שראתה אי פעם.

"עשיתי את זה", הוא אומר.

"עשיתי את זה בשבילך", הוא מרחיב, מסובב בידיו ספל תה מהביל ומתבונן בנטלי במבט עמוס תקוות.

"מה בדיוק עשית?" היא חוקרת בעדינות, מקווה שלא הרג אף אחד. כבר רבע שעה שהיא מנסה לדלות מפיו משפט קוהרנטי, אבל הוא רק יושב שם ומחייך לעצמו. היא נקרעת בין הדחף להתיישב לצדו על הספה, ללטף לו את השיער ולהרגיע אותו עד שיפציע מתוך עולמו הפנימי, לבין רטט של פחד לאור העובדה שאדם זר לה לחלוטין יושב פחות ממטר ממנה ולא עושה רושם שפוי במיוחד. הוא שואף לתוכו את ריח התה, והאדים מכסים את זגוגיות המשקפיים שלו, יוצרים עבורו ערפל פרטי. היא מחייכת לנוכח גל הזכרונות שמציף אותה. הוא מחזיר לה חיוך. האדים הולכים ומתפוגגים ונדמה שהכרתו חוזרת אליו.

"בניתי לך רשת. בשביל שלושה בסירה אחת". הוא מכריז, ואי-שם בתוכה המשפט המשונה הזה הוא הגיוני, נכון, מהדהד, ולאט לאט מתבהרים גם הזכרונות שקשורים אליו, כל נאומי הזעם שלה, שמעולם לא שיערה שמישהו יקח ברצינות. היא צוחקת, והוא מושך בכתפיו ולוגם מהתה שלו. תגובות כאלו לא מסעירות אותו יותר. הוא רגיל.

"בעקרון זו מערכת מותאמת אישית. הסימן שהספרים משדרים מותאם לדפוס גלי המוח שלך, כך שכשאת חושבת עליהם את יכולה לחוש אותם. בהתחלה זה קצת מבלבל, אבל מתרגלים. זו מיומנות נרכשת. ולא רק ספרים. תחשבי על זה – אף פעם לא תאבדי את המפתחות, או הארנק. אף פעם לא תחפשי שום דבר יותר מכמה שניות. לחיות לא בגוף אחד קטן אלא בבית שלם, להיות מורכבת מהמון גופים קטנים שהם המשך ישיר שלך". המבט שלו מתערפל שוב. "הרמוניה של תחושות וצלילים… רוצה לנסות?"

"וכל הגלים האלה… זה לא מסרטן, או משהו?"

"לא נראה לי… אויש, אל תהיי כזו פחדנית!" הוא שולף מתוך תיק גדול קסדת פלסטיק שסבך חוטים משתלשל ממנה. היא מנסה נואשות, אבל לא מצליחה לחשוב על תירוץ שיחסוך ממנה את החיבור לרשת שלו. "אלה רק אלקטרודות", הוא מרגיע אותה, "בשביל לבצע כמה מדידות. אל תזוזי…"

אחרי שהוא ממקם את האלקטרודות על הקרקפת שלה, ערן מסתובב ברחבי הדירה בהסח דעת של מדען מטורף, קופץ להביא דברים מהמכונית, לוחץ על כמה כפתורים, מתבונן במהורהר במוניטור קטן ומקשיב בתשומת לב לצפצופים שלו. נטלי נחרדת מכל תנועה שלו, מכל טריקת דלת, יושבת ומנסה לא לזוז, נושמת נשימות שטחיות, מנסה להירגע. זה רק ערן, הוא לא מסוכן, היא מכירה אותו, זה ערן…

ואז הוא מסיר בעדינות את הציוד מראשה, מלטף את שיערה הלח עדיין מהג'ל המוליך. היא רועדת קלות תחת מגעו, אבל הוא לא מרגיש בזה.

"את לא מפחדת ממחטים, נכון?" הוא לוחש באזנה בטון שהוא מקווה שהוא רך ומרגיע. "זו הדרך היחידה להכניס את הננובוטים לזרם הדם".

לרגע נטלי חושבת שמצאה את הפרצה לחמוק דרכה מהטירוף הזה.

"חכה! אני לא חושבת…"

"חמש שנים מחיי, נטלי, כדי להגשים לך משאלה. זריקה קטנה, זה מה שמפריע לך?"

היא לא בטוחה, אבל נדמה לה שיש בדברים אלימות כבושה, לא לגמרי מודעת. ומצד שני… ננובוטים? שהוא המציא עבורה? היא בוערת בהתרגשות החידוש, ברצון לנסות ובפחד, מתלבטת, מבולבלת, ולבסוף מפקירה את עצמה לטובת הקדמה.

ערן קושר חתיכת גומי סביב זרועה, מגשש בחוסר מיומנות אחר וריד נפוח במרפקה הימני, מחדיר את המחט בעדינות.

"מה עכשיו?"

"עכשיו זה יקח קצת זמן. הם צריכים לחדור את מחסום הדם-מוח, להתיישב במקומות המתאימים בקורטקס החושי שלך, כדי שהספרים יקלטו במוח שלך כמו איברים נוספים – בני אדם לא קולטים גלים ממרחק באופן טבעי, את יודעת".

"אבל למה שיקלטו? למה לא לחבר את הרשת למחשב, או משהו?"

הוא מושך בכתפיו. "ככה זה. את רוצה בינתיים לסמן כמה דברים? לא הרבה, בתור התחלה. עד שתתרגלי".

הם יושבים לצד ערמות ספרים. היא בוררת ביניהם את האהובים עליה, הוא מלמד אותה להחדיר את הבוטים המסמנים לתוך שדרת הספר. הרטיבות כמו מחלחלת פנימה, נספגת ללא סימן. "זה נהיה באמת מרשים עם מפתחות וכאלה, דברים מברזל". הוא אומר. שנות הזרות הולכות ונמסות ביניהם. הוא שואל על שלושה בסירה אחת, היא עונה בעצב שהוא עודנו נעדר ושקנתה לו שני אחים קטנים, עותקים חדשים, שלא יוצאים מפתח ביתה לעולם, כך שאף פעם לא תצטרך לחיות שוב בבית נטול ג'רום ק' ג'רום. הוא מגחך ורומז בעדינות שהיא אולי קצת פסיכית, אבל דעתה כבר מוסחת על ידי התחושות החדשות שהולכות וממלאות אותה. היא עוצמת את עיניה ומתמכרת אליהן.

"איך זה שאני יודעת איזה ספר הוא איזה?" היא תוהה, מוקסמת.

"כשאת מחדירה את הבוטים הם נרשמים אצל אלה שבמוח שלך, ואז הם יכולים לזהות אותם".

נטלי נשכבת על הרצפה, עיניה עצומות עדיין. היא יכולה לחוש את עורה ומעבר לו, הספרים הקבורים בערמות ומפוזרים סביבה נמצאים מילימטרים ספורים מאצבעותיה, אברי פנטום שמחכים להתהוות אם רק תשלח את מחשבותיה לעברם.

"מאיזה מרחק אמרת שזה עובד?"

ככל שביתה מתרחק, נטלי לופתת חזק יותר את מושב המכונית, מבינה את התעקשותו של ערן שלא תנהג בעצמה. ערן, ליד ההגה, מעיף בה מדי פעם מבט מזווית העין. היא מהנהנת.

"עוד?" הוא שואל, ולא מצליח להסוות לחלוטין את ההפתעה שבקולו.

"עוד". היא עונה, קולה מזמזם כמעט בהדים של חדווה, כאב, מועקה, התרגשות. פתאום היא מתנשמת בחדות, והוא מנווט את המכונית לשוליים, מפעיל את איתות החרום ופונה אליה, נרגש.

"שלושים ושבעה קילומטרים". הוא מודיע לה. היא מתנשמת בכבדות. הוא לוקח את ידה, מחפש את הדופק, מאבד ספירה, מתחיל מחדש, מוותר ובמקום זאת מלטף את ידה בעדינות. הדופק מהיר, כן, אבל לא מסוכן. הוא מקווה.

"זה קשה בהתחלה, התחושה של… ההעדר. אבל מתרגלים. תני לקשרים זמן להתבסס, ותראי שתוכלי לנסוע לימים שלמים וזה יהיה בסדר".

היא נאבקת ביבבה שמנסה להיפלט מפיה, נושמת נשימה עמוקה, בונה בזהירות את המילים לפני שהיא מנסה לדבר, ולבסוף ממלמלת "תחזיר אותי" בקול רווי דמעות. תוך קילומטרים אחדים תחושת הנוכחות שבה ומתהווה, ביתה השוכן לבטח מעט מעבר לאופק. ככל שהיא מתקרבת, הנוכחות הזו מתפרקת למרכיביה, לספרים הבודדים ומיקומם זה ביחס לזה וביחס אליה.

"ערן", היא מבשרת לו, "אתה גאון".

"ברור". אבל בכל זאת הוא קצת מסמיק.

מפגש האיחוד המרגש כולל, לזכר הימים הטובים, שפע של מגשי פיצה ובקבוקי יין. ערן מתבונן מסביב, בודק שהכל במקום. ואז בודק שוב שהכל במקום. הוא מקנא בנטלי שיכולה לחוש את החפצים, מרגיש תלוש, אבוד בכאוס ובבלגן, מתגעגע הביתה, לדברים שלו, לתחושת העולם החדשה. כל רגע יתחילו להגיע האחרים. הוא מביט, מזועזע, בנטלי שנכנסת לסלון, מניחה נר על השולחן ורוכנת להדליק אותו.

"השתגעת?!" הוא שולף מידה את הנר הבוער ומכבה אותו. "מה אם הוא ייפול? את באמת רוצה להרגיש את אחד הספרים שלך נשרף?"

"אל תהיה כזה היסטרי".

"זה מסוכן, נטלי. מבחינת המוח שלך, הדברים האלה הם עכשיו חלק ממך. זה כמו להעלות את הזרוע שלך באש. את צריכה לשמור עליהם. להיזהר. אה, ותימנעי מהאלכוהול, לפחות לתקופה הקרובה. עד ש…"

"עד שהקשרים יתבססו. אני יודעת. כמה זמן לקח לקשרים להתבסס אצלך?"

"לא הרבה. חודש-חודשיים. את בטוחה שהמפגש הזה הוא רעיון טוב?"

"גם הם היו חלק מהתהליך. בלעדיהם לא היו רשתות".

"אבל…"

"אל תדאג. אני אדבר. אתה רק תשב שם ותיראה חכם. אתה טוב בזה".

"את לא מבינה, נטלי – הרשתות, הן…"

"הן נפלאות. הם יאהבו אותן. אני מבטיחה".

המחאה על שפתיו של ערן נקטעת כשפעמון הדלת מצלצל, והוא נסוג לפינת החדר, שם תמיד הרגיש בטוח. ערמת הספרים והחפצים האקראיים למראה על השולחן מושכת את תשומת לבם של רוב האורחים. אחרי שהם מתמקמים ומוזגים לעצמם כוס יין, הם מדפדפים להם בעצלתיים. נטלי נרעדת פתאום. כשהצמרמורות נרגעות מעט, היא מסתובבת לגלות את לירון, חברת ילדות שיחסיה עמה התקררו לאחרונה, מחליקה אצבע באטיות במורד שדרתו של 'עליסה בארץ הפלאות'.

"אל תעשי את זה. זה מדגדג".

"אוי. סליחה. לא התכוונתי לדגדג לך את הספר". והנה הם שוב, אי-האמון ומבט הלא-השתנית-בכלל-לא-הגיע-הזמן-שתתבגרי של מי שבעיניה בגרות זה ללבוש חליפה לעבודה ולא לדבר שטויות אף פעם. לא פלא שהן כבר לא מדברות. נטלי מושכת בכתפיה ושולפת בעדינות את הספר מידה של לירון, שנאנחת לעצמה והולכת למזוג עוד כוס יין. נטלי מחזירה את הספר לערמה, מחליטה שהגיע הזמן להדגמה.

ערן קושר לה מטפחת מסביב לעיניים, והיא מתיישבת בגבה אל השולחן. מסביב עוברים גלים של רחש, האורחים שלה נעים באי-נוחות. זה לא בדיוק מה שהם ציפו לו. נטלי, שניחנה בחוש למלודרמה, יודעת שכל העניין נראה כמו מופע קסמים חובבני, ובכל זאת מבקשת מחבריה ללימודים בעבר לבחור חפץ אחר חפץ, להזיז ספרים, להחביא דברים ונוקבת בקול צלול ובטוח בשם הספר או מקום המחבוא. ערן יושב בפינה, ברכיו משוכות אליו, ומתבונן בכל זה בריכוז, אבל זו אינה התנהגות יוצאת דופן עבורו, וברגע שהתרגלו מחדש לנוכחותו, אחרי חמש שנות היעדרות, אף אחד לא ממש מבחין בו. פתאום הוא קם על רגליו.

"טוב, די". הוא ניגש לנטלי ומסיר את כיסוי העיניים. "מה שנטלי מנסה להוכיח זה שבניתי את הרשת לאיתור ספרים, והיא יודעת בדיוק איפה נמצא כל ספר ודבר. ונראה לי שמיצינו".

"זה מה שעשית".

"כן".

"חמש שנים".

"כן".

"ומישהו מימן את המחקר הזה שלך".

"טוב, הם די התלהבו מהננובוטים. יכול להיות שלא ממש ציינתי בפירוש את כל היישומים שלהם".

"ננובוטים?"

ערן מהנהן, נסוג מעט בפני מבול השאלות.

"אולי כדאי", לירון, בוגרת ומסודרת, משתיקה בטון רגוע את הבלגן, "שנעשה את זה בצורה מסודרת. מה בדיוק עושים הננובוטים שלך?"

"יש מגבלה לכמות הדברים אפשר לסמן?"

ערן מהרהר לרגע.

"אני לא בטוח. אני חושב שזה אינדיבידואלי".

"וברגע שסימנתי משהו, אפשר לבטל את זה?"

"ברור. לכל אחד יש קוד אישי שמנטרל את הננובוטים שלו במקרה הצורך. אפשר להשתמש בו כדי לכבות את הבוטים בחפץ מסוים".

"מה קורה אם מישהו מסמן חיה, או אדם אחר?"

"אה", מחייך ערן במרירות. "סוגיות אתיות כבדות משקל".

כבר כמה שעות שמתחקרים אותו – והוא, שלא רגיל לדבר כל כך הרבה, מותש לחלוטין. כל מה שהוא רוצה זה להתכדר לתנוחה עוברית ולהעלם, קצת שקט ושלווה. חוץ מזה, אין לו מושג איך לענות לשאלה הזו, כמו לכל-כך הרבה מהאחרות. הוא יודע שהוא לא באמת ניסה את ההמצאה שלו כמו שצריך. היו בעיות בירוקרטיות, אז הוא דילג על כמה שלבי פיתוח ובטיחות ופשוט ניסה את זה על עצמו. ואז, אחרי שלמד לאהוב כל כך את התחושה המוגברת, הנוכחות, גם על נטלי. בכל זאת, היא הרוויחה את זה. בלעדיה כל זה לא היה קיים.

הוא בוהה שעה ארוכה במבטים הסקרנים שנתלים בו. "אין לי מושג", הוא עונה לבסוף ומושך בכתפיו. "נטלי… אני ממש עייף, אני…"

נטלי מחייכת בהבנה ושולחת אותו לישון בחדר השני. היא עצמה נשארת בסלון, שם ממשיכים כולם לשוחח בהתלהבות עד השעות הקטנות של הלילה, משתדלים כמיטב יכולתם לשמור על השקט ולא להפריע לשנתו של מי שהם מתחילים לכנות במהרה 'הגאון המטורף שלנו'.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"

"אני בטוח שהגמ"ש היה מזהיר אותנו אם זה היה מסוכן". קובי, דתי לשעבר, הוא הראשון לעבור לראשי תיבות. נדמה שמהרגע שעשה זאת, האמון שלו בערן הפך למעין אדיקות, עד כדי כך שנטלי כמעט התחילה לצפות להמשכה הטבעי של הטרנספורמציה עד לצורתה הסופית, שאולי תדמה למשהו בסגנון 'האדמו"ר הגמ"ש שליט"א'. בינתיים היא מנסה למתן את הדחף של קובי להמשיך ללא דיחוי בניסויים האנושיים, לפחות עד שכבוד הגמ"ש יתעורר.

"אני לא מתכוונת לסמן אותך. לפחות, עדיין לא. אין לך מושג איך אני מרגישה את הדברים האלה…"

"אז תחברי אותי לרשת, אם את כל כך מפחדת, ואני כבר אעשה את זה. זה כל כך… אופייני לך, הפחדנות הזו – שאף אחד לא יכעס עליך, תמיד להיות בסדר. אין לך טיפת אישיות?"

"קובי. תרגיע. אתה מתחיל להלחיץ אנשים". לירון מניחה יד מרסנת על כתפו, אך הוא מתנער ממנה. ההזדמנות הזו לפרוץ מגבולות גופו המתכלה, אליהם ריתק אותו האתאיזם זמן רב מדי, אולי לעולם לא תחזור שוב.

"אז אני מעיר אותו". קובי מגיע אל פתח חדר השינה לפני שמישהו מהם מספיק לעצור אותו.

"קובי – לא!" צועקת נטלי, אבל קובי כבר בפנים והדלת נסגרת מאחוריו בדממה.

בתחילה ממלא את האוויר שקט מתוח. ואז יש שם מעין רחש, חלש כל כך שהוא מגיע בקושי להכרתם של המאזינים, ואף אחד מהם לא בטוח אם דמיין אותו או לא. הרחש מתגבר ומוביל בטבעיות למלמול מתנצל. המלמול המתנצל נקטע בפתאומיות בצרחות איומות וקובי נפלט החוצה, ממהר להתרחק מהדלת, נועץ בקהל המאזינים מבט מתנצל ומבוהל, ומתיישב, לא במקרה, בכיסא המרוחק ביותר מחדר השינה.

נטלי רצה אל דלת החדר, נועצת בחבורה שבסלון מבט מאיים ונכנסת פנימה. הדלת נסגרת מאחוריה בדממה. כולם שבים ומתיישבים, ממתינים בשקט להתפתחויות חדשות. קובי קובר את פניו בידיו ורועד.

"ערן? אתה בסדר?"

"מי זו? נטלי, זו את?"

נטלי מגששת אחר המתג וערן עוצם את עיניו מפני האור הפתאומי. הוא עדיין רועד.

"מה זה היה?" נטלי לא בטוחה שהיא מבינה את השאלה. היא ניגשת ומתיישבת לצידו על המיטה, מופתעת כשידו לופתת את שלה. "חלמתי… נראה לי שחלמתי. ואז אני… מישהו רכן עלי… משהו נגע בי… עיניים…"

"לא, ערן, זה היה רק קובי. אמרתי לו לא להעיר אותך, אבל – "

"להתגנב אלי כשאני ישן, לרכון מעלי, להצמיד את הפנים שלו לשלי ולנשוף לי באוזן – זו הדרך שלו להעיר אותי?"

"נו, אתה יודע, קובי והדרמות שלו. הוא בטח ניסה ללחוש ולא הצליח מרוב התרגשות, להיות כל כך קרוב לכבוד הגמ"ש".

"מה?"

"לא משנה. סיפור ארוך. אולי תבוא לסלון? תאכל משהו, תראה שתרגיש יותר טוב".

"אני לא יוצא לשם".

"ברור שלא. אתה עובר לחיות כאן. אני אביא לך את הארוחות שלך על מגש".

"מגש נחמד כזה, עם כרית למטה, מיוחד לארוחות במיטה?" ערן מנסה עדיין להירגע מהתחושה של המגע על עורו שפרצה לתוך שנתו, ומראה פניו של קובי, מחייכים, צמודים לשלו, כאילו יצאו מתוך סיוטיו.

"זה בסדר. אני מבטיחה לרסן את קובי. הוא פשוט… מעריץ, זה הכל".

"אין מצב. אני לא יוצא לשם. תגידי להם שילכו הביתה, שהכל היה סתם שטויות. שהמצאתי הכל".

"אבל…"

"שום אבל". ערן מתעטף בשמיכה כבשריון, מתבצר בעמדותיו. "לא נועדתי לקידום, שיווק, יחסי אנוש, או ניסויי בטיחות. לא רוצה שום קשר לשום דבר כזה". הוא מניח את ראשו על כתפה של נטלי. הוא עייף כל כך. "ואני לא יוצא עד שהפסיכי… סליחה, כל הפסיכים האלה, הולכים הביתה. מיציתי ודי. נמאס".

"בסדר". היא מלטפת את ראשו בעדינות, מנסה להרגיע את הרעד שעוד עובר בו מפעם לפעם. "אני אגיד להם".

כשהיא קמה הוא נשכב שוב, מתכרבל בשמיכה ומתכווץ לתנוחה עוברית. היא מעיפה בו מבט לפני שהיא יוצאת בחזרה לסלון, מנסה להבין את הדחף האימהי כמעט לגונן עליו שעולה בה פתאום. ואז היא פותחת את הדלת ומוצאת את עצמה במוקד מבטים סקרנים שמנסים להציץ מעבר לה, אל תוך חדר השינה. אפילו קובי קם וניגש אליה, למרות שהוא מקפיד לשמור מרחק מדלת החדר. היא יוצאת וסוגרת את הדלת בזריזות.

"ערן חושב… אנחנו חושבים… נראה לנו שאולי קצת מיהרנו עם כל העניין. הרשתות עוד צריכות הרבה עבודה לפני שהן יהיו מוכנות". נטלי כמעט לא מגמגמת כשהיא מעבירה את המסר של ערן, למרות שהיא לא מסכימה אתו. "השאלות שלכם הן מה שהוכיח לנו שהן עוד לא בטוחות מספיק לניסויים על אנשים!" היא נוזפת בהם כשההפתעה והאכזבה הופכות למבול של מחאות, חוסמת בגופה את הגישה לחדר השינה. "נראה לי שהגיע הזמן שכולם ילכו הביתה להשלים קצת שעות שינה", היא אומרת לבסוף, והאורחים שלה מתפזרים לאטם. לירון נשארת אחרונה, אפילו אחרי שקובי מובל החוצה.

"אם הוא צריך עזרה עם הניסויים… אני חושבת שהחֵברה שלי תהיה מאוד מעוניינת בטכנולוגיה. אני משערת שהוא לא יכול לחזור לשלו בהתחשב בנסיבות…"

"אני אגיד לו". נטלי נועלת את הדלת אחריה וחוזרת לערן, שבהעדר הקהל מתחיל להתאושש מהשפעות הלילה העמוס. יחד הם מנסים לסדר קצת את הסלון, אוספים בקבוקים, צלחות, כוסות, אבל מוותרים עד מהרה ומתמקמים על הספה מול הטלוויזיה, שקטים, מותשים, אך מרוצים מהשלווה שהם מוצאים זה בחברת זו. שמחים להיות שוב לבד ביחד.

"אוקיי", היא אומרת, וערן מכניס את אצבעו למיכל הננובוטים שלה, בוחש בהם באטיות, מרגיש אותם מחלחלים אל תוך הואקום שבין האטומים המרכיבים אותו. הוא לא בטוח אם זה מדגדג או כואב. נטלי, בתורה, מצמידה את פתח מיכל הננובוטים שלו אל פרק ידה והופכת אותו, כאילו היה בקבוק בושם. הוא מתנשם בהפתעה כשהיא מתממשת בתוכו, והיא מניחה את ידה על חזהּ כמחפשת אחר מקור ההתנשמות. מרגע לרגע, ככל שהבוטים מתפשטים בגופם, נטלי וערן הולכים ומתערבבים עד שקשה להם לדעת אילו תחושות שייכות למי. נטלי מעבירה אצבע על עורו ורועדת קלות כשצמרמורות עוברות בה. ערן עוצם את עיניו בניסיון לאזן בין תחושת הגוף הזרה שלה לבין התחושות המוכרות שלו. הקרבה שצמחה ביניהם בימים האחרונים הולכת ומעמיקה עד שהיא מתנפצת לתוך תחושת מחנק בלתי נסבלת. נטלי נמלטת החוצה אבל ממשיכה להרגיש אותו, מכורבל על הספה שלה, חסר אונים.

היא לא בטוחה כמה זמן היא רצה, מנסה להגדיל את המרחק ביניהם אבל לא מסוגלת להתרחק מספיק להקל על המועקה הבלתי נסבלת שבהפיכת שני הגופים לאחד. לו היתה מסוגלת לחשוב היתה לוקחת את המכונית, ארבעים קילומטרים מכאן היא תוכל להיות לבד שוב, אבל היא אינה יכולה לחזור כעת, אפשר רק להמשיך לרוץ, אפשר רק… ואז הוא שם, לפניה – יעד לריצה חסרת הכיוון הזו, בריחה.

הבר היה… רעיון טוב, או רע, היא לא יודעת. הבר פשוט היה. הוא התממש מולה, פתרון לכל בעיותיה, משהו שיעמעם את חדות החושים, התפיסה, שיאפשר לה לנשום, בקצב שלה, בריאות שלה. כשהברמן מחייך אליה, היא לא בטוחה אם זה הצורך בהסחת דעת או הרצון הלא לגמרי מודע להכאיב לערן בחזרה – למרות שהיא יודעת, מרגישה, שגם הוא סובל – שגורם לה לחייך בחזרה. חצי שעה אחר כך, כשידו מחליקה לתוך חולצתה, היא מרגישה איך כל גופו של ערן מתאבן לפתע, אפילו דרך אדי האלכוהול שמערפלים את מחשבותיה. היא משתחררת מבין זרועותיו של הברמן, רצה לשירותים, מקיאה. ערן, בדירה שלה, מנסה לקום, מסוחרר, מחפש את הקוד שיכבה את הבוטים שלה שמסמנים אותו, אבל עבורה, העיוורת למחשבותיו, תנועותיו נקראות כמו התקף זעם, רהיטים וחפצים נזרקים לכל עבר. היא ממלמלת לעבר הברמן האסופי שלה משהו שאולי נשמע כמו התנצלות וממהרת בחזרה הביתה.

היא פותחת את הדלת בחשש. כשהיא מסוגלת גם לראות את ערן ולא רק להרגיש אותו, הבלבול קשה אפילו יותר.

"הקאת". בטון מאשים.

היא לא רואה טעם להגיב על כך. הוא שולח את ידו לכיוונה, מהוסס. המגע שנוצר ביניהם מסחרר, היא מרגישה אותו מרגיש אותה מרגישה אותו, לולאת היזון חוזר שמערבלת את שניהם, והיא מזדרזת לנתק את המגע.

"אנחנו חייבים לכבות אותם. אני אתן לך את הקוד שלי, ואת תתני לי את שלך. כל אחד יטפל בעצמו כדי לא לפגוע בבוטים המרכזיים".

היא מהנהנת. הוא מחטט בחפציו, שולף מכשירים משונים למראה. הנוכחות שלו בקרבתה בלתי נסבלת.

"תמהר". היא לוחשת, אצבעותיה מתפתלות אלו סביב אלו בעצבנות, הבלבול שזה יוצר בו גורם לחפצים להישמט לו מהידיים, פתאום יש לו עשרים אצבעות וארבע ידיים וחצי מהן נעות ללא שליטה.

"אני לא יכול להתרכז ככה!" הוא מתחנן, מייבב, ונטלי מנסה לצמצם את נוכחותה הגופנית למינימום ההכרחי – נשימה, מצמוץ, בליעת רוק מדי פעם, כמה שפחות הסחות דעת, רק שיגמר כבר, רק שיגמר.

ערן מכבה את הבוטים שמסמנים אותו, והזוועה שבמצב צונחת בהרבה יותר מחצי. הוא עדיין מרגיש את נטלי, אבל התחושה כבר לא מוכפלת עד אינסוף, ממנה אליו ובחזרה. נטלי מתנשמת בכבדות, בהקלה. הוא מסביר לה במהירות מה לעשות, ותוך דקות היא נעלמת ממנו, נותרת מחוץ למוחו וגופו, אדם נפרד. הוא אוסף את המכשירים שלו, ממהר להיפרד ממנה, נואש להיות לבד שוב, כאילו לא יוכל לנשום באמת עד ששאריות נוכחותה ימחו ממנו.

היא עוצרת אותו בדלת. "הם ישארו בתוכי לנצח?" נדמה לו שהוא מבחין ברעד קל בקולה, אבל הוא לא בטוח. מהרגע שכיבתה את הבוטים שלו, הוא לא מסוגל לקרוא אותה – היא מרוחקת ממנו כל כך.

"אחרי חודש בערך של חוסר פעילות הבוטים מתים. הם יפלטו החוצה".

"יופי". ההקלה שבבדידות היא מוחלטת עכשיו, ואף אחד מהם לא מנסה להסתיר אותה.

"אולי, פעם…" ערן מציע, בעדינות.

"אולי". היא מסכימה, אבל הקור בקולה מרמז שלא יפגשו בקרוב. היא סיפרה לו על ההצעה של לירון, שהוא הבטיח לשקול. הוא הציע לה לנתק את הרשת שלה והיא סירבה. הוא אמר שבמקרה של תקלה טכנית היא מוזמנת להתקשר, והשתמע מהדברים שרק במקרה של תקלה טכנית היא יכולה להתקשר. לא נותר להם מה לומר זה לזו והוא עוזב, סוף סוף, ושניהם נושמים לרווחה.

ערן נכנס הביתה על סף בכי. הנוכחות התחילה לפני חצי שעה בערך, הולכת ומתחזקת. השיבה הביתה היא עונג כמעט בלתי נסבל. כשהוא מוקף בכל החפצים שלו, מבפנים ומבחוץ, הוא מסוגל, לראשונה מזה ימים ארוכים, להירגע במקצת. הוא עובר בבית, מלטף פה, נוגע שם, מסתגל מחדש. בתא הקולי ממתינות לו יותר מדי הודעות מהבוסים, ברמות היסטריה הולכות וגוברות בשל העדרותו והעדרות האבטיפוס. הוא לא בטוח מה לעשות בנידון. לא היה חכם מצדו לקחת אותם וללכת. הוא די בטוח ששרף כמה גשרים כשעשה את זה. מצד שני, המעבר לחברה של לירון יהפוך את העניין לריגול תעשייתי ולגנבה. אולי הוא פשוט צריך לוותר על הרשתות, להניח לרעיון לגווע. חמש שנים מחייו הן לא באמת כל כך הרבה זמן. אם רק הבירוקרטיה לא היתה מותירה אותו חסר אונים כל-כך… אם היה יכול לחשוב בהגיון, בוודאי היה מוצא פתרון טוב יותר ולא מסתבך ככה. אם היתה לו קצת יותר סבלנות, אם היה מחכה עוד קצת לפני שהלך לנטלי… ועכשיו שום דבר כבר לא יקרה ביניהם. אפילו להיות יחד באותו חדר הם לא מסוגלים. לעזאזל! הוא מרים אגרטל אקראי ומטיח אותו ברצפה למען הסיפוק שבשבירת משהו ומתנשם בכאב עם ההתנפצות, ממהר לכבות את הבוטים שבשברים. לבסוף הוא נסוג לבחירה ההגיונית היחידה שנותרה לו – לדחות את ההחלטה למחר וללכת לישון.

הוא מתעורר, לא מקול הדפיקות אלא מהמגע הזר על הדלת. כשסימן אותה ואת החלונות במעין התקף פרנויה, יצר לעצמו מערכת אזעקה שקטה – אף אחד לא יכול להיכנס לבית ללא ידיעתו. מי כבר יכול לחפש אותו? רק מהחברה. את מי הם ישלחו? הוא מנסה להרגיע אינסטינקטים שנובעים מצפייה בסרטי אקשן ולאו דוקא מדחפים הגיוניים. אף אחד לא הולך לפגוע בו.

"תגיד לי את האמת. זה לא עובד, נכון? אם זה לא עובד יכולת פשוט להגיד לי". אהוד, הבוס הישיר שלו בחברה, אחראי על מחלקת מחקר קטנה ומופרכת שאף אחד לא באמת ציפה שיצא ממנה משהו, מתבונן בו בתערובת של בוז ורחמים.

ערן עומד בדלת, ידו עדיין על הידית, ולא יודע מה לענות – מה המילים שיחלצו אותו מהבלגן, שיפתרו את כל הבעיות. הדממה נמתחת והופכת להבנה.

"הם עובדים. יצרת ננובוטים שעובדים. אתה פאקינג מטורף, זה מה שאתה, להוציא אותם מהמעבדה ככה… ניסית אותם על מישהו?"

ערן משפיל את מבטו. אהוד מתפרץ פנימה, היסטרי מעט, מתחיל לאסוף חפצים שחוזרים ונופלים, מתפזרים סביבו.

"מה עם זה? בזה יש בוטים?" הוא כורע על הרצפה ומנסה לאסוף שוב את כל מה שנפל מבין זרועותיו. "אני לוקח את זה. ואת זה. גם בזה יש בוטים, נכון?" הוא מתבונן סביבו. "בכל הבית המזוין, נכון?" הוא צועק. "אני פאקינג לוקח אותו, את כל הבית המזוין, שמעת?"

ערן עומד שם, עדיין בפתח הבית, הולך ומתכווץ לתוך עצמו, הקטטוניה והנתק מהמציאות שתמיד היו בו בדרך זו או אחרת מוצאים עצמם סוף סוף בלב מהותו. הוא לא שומע, לא רואה, לא מרגיש דבר מלבד ידיו של אהוד על חפציו, שאת מגען הבוטים משדרים לו בנאמנות.

הוא בכה כשניתקו אותו מהרשת. וצרח. והתפתל. ואז הוא שב ונרגע, ולא עשה תנועה בעלת משמעות במשך קצת יותר מחודש. בערך שבוע אחרי שאושפז אהוד בא לבקר אותו בפעם הראשונה. הוא חזר כל יום אחר-כך לראות אם ערן כבר מוכן לחזור לעבודה. בינו לבין הגאון הקטטוני הוא הודה שלא הצליח להבין את הבוטים, אף אחד לא מצליח. כולם סלחו לו ואין לו מה לדאוג, רק שיחזור הביתה לחברה. הוא יקבל את כל התקציבים שרק ירצה. זה בטוח לגמרי להתעורר. אף אחד לא כועס. אף אחד לא יפגע בו. הננובוטים שלו הם העתיד. אם ערן שומע משהו מכל זה, הוא לא מראה שום סימן לכך. סתם שוכב שם, עיוור, חרש, כלוא בתוך גופו.

"איך אתה מרגיש?"

"שפוי. אולי לראשונה בחיי".

אהוד מגחך קצת בעצבנות בתגובה, וערן מחייך בתמימות לבן-זונה שניתק אותו מהעולם. הוא קיווה שכשיחזור יוכל להתחבר בחזרה לרשת, אבל משגיחים עליו ללא הפסקה. לפני שאהוד יחליט להמשיך בשיחה, ערן ממהר למקד את תשומת לבו במחשב. אם הם היו יודעים מה הוא רוצה לעשות הם לא היו נותנים לו להתקרב אל הרשת, אז הוא "מתקן את הפגמים שגרמו לו להתמוטט". למעשה, הוא יוצר רשת חדשה, כזו שלא יוכלו לפגוע באמצעותה באף אחד. ברשת הקיימת יש יותר מדי יישומים מסוכנים. מה שהעולם צריך זה בוטים פשוטים יותר, שישדרו רק מיקום, לא צורה ומצב… חישה מתוחכמת פחות… ושלא יוכלו לסמן בני אדם. בעלי חיים באופן כללי, בעצם. הוא יודע שזה מה שהוא צריך לעשות, יודע שמה שיצר מסוכן מכדי לשחרר אותו כפי שהוא לכלל האוכלוסיה. כל מה שהוא רצה הוא שנטלי לא תאבד יותר ספרים, ופתאום הוא מודע לכל הדרכים שבהן אנשים יוכלו לנצל את ההמצאה שלו… אבל הוא מתגעגע כל כך לרשת, לעולם התחושות המוגבר, המושלם, ששקע לתוכו. קשה לו להגביל ולהרוס את ההמצאה שלו.

מדי פעם נעמד מישהו בפתח הדלת, מחייך חיוך תאגידי ושואל בעליזות תאגידית, "נו, כבר עלית על הבעיה?" וערן מחייך בתגובה ועונה, "מתקדמים". ומזכיר לעצמו את פיסת הנייר שמבטיחה לו עותק של הרשת הראשונה שתיוצר באופן מסחרי, ושלא ינקטו נגדו צעדים משפטיים בגלל מה שעשה. יהיה בסדר, הוא מבטיח לעצמו. זה לא יקח עוד הרבה זמן.

"היי ערן, זו נטלי, מהאוניברסיטה. מזמן לא התראינו, ומצאתי את עצמי חושבת עליך. אני לא יודעת אם אתה זוכר…" וכאן היא צחקקה מין צחקוק פרטי כזה. היא כל כך חכמה, נטלי, כל כך טבעית בשקר הזה שמוטבע בתא הקולי שלו, "…את הערב ההוא, בכל מקרה אנחנו נפגשים כמה אנשים מאז, נשמח לראות אותך…"

הם כבר התרגלו אליו, נדמה לו. משגיחים עליו קצת פחות בערנות. אולי הגיע הזמן לבדוק למה נטלי התכוונה בהודעה הזו שמצא כשחזר מבית החולים. אולי הוא כבר יכול להרשות לעצמו לפגוש אותה בלי שתיחשף. נטלי, נטלי, סוד, אוצר, משמרת למענו את הרשת שלו, המושלמת, את העולם שלו, מה הם יעשו אם ימצאו אותה? אולי כדאי שייתן לזה עוד שבוע.

הכניסה לדירתה של נטלי היא כמו מעבר לעולם אחר. אור השמש מקבל מעין איכות ירקרקה מרגיעה כשהוא עובר מבעד לצמחיה. פה ושם כתמי צבע מושכים את העין לפרחים, אבל רוב הדירה מלאה דווקא בירוק.

"מעציב אותי כשהפרחים נובלים". נטלי מושכת בכתפיה.

"אבל את שונאת עציצים". ממלמל ערן, חנוק בכל הצומח והירוק.

"לא, אני הורגת עציצים. הם לא מבקשים אוכל ומים, כמו כלב או חתול. איך אפשר לזכור להשקות אותם בצורה כזו? אלא אם כן מרגישים כשהם צמאים, ואז זה ממש פשוט לטפל בהם".

"וזה מה שרצית להראות לי?"

נטלי מחייכת. "טוב, זה לא נראה ככה כשהתקשרתי… במקור התכוונתי לשאול אותך אם זה בטוח. לקח לך זמן".

הוא מתלבט לרגע אם להיכנס להסברים הארוכים ומחליט לספר לה אחר כך. בינתיים הוא מתבונן מסביב ותוהה אם הוא לא חייב לעולם לפתח את ההמצאה שלו כמו שהיתה במקור, למרות הכל. מצד שני, כמה אנשים באמת ישתמשו בה לגננות?

חלמתי עליך בבית החולים, הוא רוצה לומר לה. את היית כספת. אולי הייתי יכול לומר שכל יום חשבתי עליך שם, אבל אפילו עכשיו, בהכרה מלאה, אין באמת משמעות לימים בעולם שלי. ואז… הכל היה נזיל. הזמן. המחשבות. הברזל שממנו היית עשויה כשהיית כספת. שום דבר לא היה מוחלט. "את חייבת להיזהר". הוא אומר לה במקום. "החברה שאני עובד בה, אסור שהם יגלו על העותק שלך. וכשיצא העותק המסחרי – אל תתפתי לשדרג. אף פעם לא יהיו עוד רשתות כמו שלנו".

הוא מתבונן בה ונדמה לו שהיא זוהרת במיליוני נקודות מיקרוסקופיות, הוא לא מצליח לנער את התחושה שיותר משהיא יצור אנושי – היא מכל. הוא מתקשה להתרכז במה שהיא אומרת.

"מקסימום אני אגיד שהתחלתי לדבר אליהם. גננים טובים תמיד מדברים עם הצמחים שלהם".

"ותשמיטי את העובדה שהם מדברים אליך בחזרה".

"הצמחים לא מדברים אלי! יש לי… חוש אליהם".

"לא. 'חוש' היא מילה שאנחנו נמנעים ממנה".

"אנחנו מוזמנים לדפוק את הראש בקיר, ואני אגיד מה שבא לי".

"נטלי…"

"ערן?"

"מה לא ברור ב'את חייבת להיזהר'?"

"המילה 'חייבת', לדעתי".

הוא חש דחף בוער לבעוט במשהו, אבל כל מה שהוא רואה סביבו זה עציצים והוא פוחד לגלות מה יקרה אם אחד הצמחים שנטלי מחוברת אליהם ימות מוות אלים. הוא נאנח בהשלמה.

"שאני אפנה לך מקום לישון?"

"לא. נראה לי שכדאי שאני אחזור. הם נורא נלחצים כשאני יוצא ליותר מכמה שעות".

"מה הם חושבים שתעשה, תברח עם האבטיפוס?"

"מפלצת".

"דביל".

נבלה, מניאק, כלבה, אידיוט, חיוך, חיבוק, פרידה. הכל מקבל עכשיו גוון טקסי בעיניו בסביבות נטלי.

הוא מתעורר, כמו כל בוקר, לתחושה שאינספור בוטים מיקרוסקופיים מתים בתוכו ונושרים ממנו, רדוף על ידי זכרונות, ההשתקפויות של אותה התעוררות נוראית; מותה של היצירה שלו בתוכו שהתמזג בסביבה הזרה של בית החולים, נשירתן של המכונות המיקרוסקופיות מעורו מעוררת אותו מהתרדמת לעולם הפגום הזה, שריח מר של חומרי חיטוי נודף ממנו. כל בוקר מחדש הוא מכריח את עצמו לקום כאילו זו הפעם הראשונה מזה חודש, מכריח את עצמו ללכת לעבודה, מכריח את עצמו לתכנן ולתכנת וליצור בעולם ריק ומת וחולם על נטלי והננובוטים שהיא מסתירה בתוכה. נדמה לו לפעמים שלעולם לא ירגיש בטוח מספיק להחזיר לעצמו את מה שאבד לו, שלנצח יאבק בדחף הזה להתחבר לרשת, עכשיו, מיד. שנה ושבוע מרגע התחברותו לרשת המסחרית, המפושטת – זה התאריך שקבע לעצמו, עד אז לא יעז לפגוש שוב את נטלי. שנה ושבוע, וכמה זמן שלא יקח לו לסיים את העבודה ולחברה לנסות, ואז לייצר את הרשתות. אם יצליח לעמוד בכך.

"לוקח לך המון זמן". אהוד יושב במשרד של ערן, אורח בלתי-קרוא, ומבזבז לו את הזמן. "בסך הכל צריך להוסיף כמה מגבלות בטיחות".

"קודם צריך למצוא את מקור הבעיה". משקר ערן בקלילות, הוא משתפר בזה.

"בסדר, בסדר. אבל חשבתי שכבר עשית את זה".

"בערך. מצאתי פחות או יותר איפה הבעיה, אבל לא מה גורם לה בדיוק. אני עובד על זה".

"אנשים", אומר אהוד לאט ובזהירות, "מתחילים לאבד סבלנות". זה לא נשמע כמו איום, אבל זה כן. חיוכו של אהוד חושף שיניים לבנות מושלמות. חיוך התגובה של ערן מסתיר תיעוב מושלם.

"כמו שאמרתי, אני עובד על זה".

אהוד הולך וערן נושם לרווחה. כל שיחה קלילה לכאורה היא מאבק כוחות, כל הצצה ידידותית למשרד היא בדיקת התקדמות. הוא קצת מתקשה להדחיק בנסיבות האלה את נטיותיו הפרנואידיות. הוא עובד מהר ככל הניתן, אל תוך הלילות, לפעמים גם בבית, מנסה לדחוף כתיבה מחדש של כל הרשת לפרק זמן הגיוני לשכתוב קל. מגבלות בטיחות אפשר לפרוץ. מה שהוא צריך זה ננובוטים שלא יכולים, שאף פעם לא היתה להם היכולת, לעשות דברים מסוכנים. זה דורש זמן. חוסר השינה מתחיל לגלות את אותותיו, קצב עבודתו יורד. הוא מחפש את האיזון בין עבודה לילית לעבודה יעילה. לפעמים מחשבותיו נודדות, ובכל פעם הוא מושך ומחזיר אותן לנושא הרשתות. הדמיון שלו נחנק. אבל בסך הכל קל יותר לקלקל – בסופו של דבר הבוטים הפשוטים מוכנים, ואין בהם זכר לעולם שיצר אי-אז. רשתות מנטליות בסיסיות, בשביל ששום דבר לא ילך אי פעם לאיבוד. וזה הכל.

"זה מוכן", הוא אומר בעייפות לשפופרת הטלפון, כשזה מצלצל, בלי לבדוק אפילו מי זה – מה זה משנה. וזהו. זה כבר לא בידיו. עכשיו כל מה שנשאר לו זה לחכות.

והוא מחכה. מחכה זמן רב. ערן מתקשה להתמודד עם היפוך התפקידים המעוות שנוצר – הוא חסר סבלנות, והם מתעכבים. הוא מתקשר כל כמה ימים והם נוטפים תירוצים – הניסוי נדחה, האישורים עוד לא ניתנו, אתה יודע איך זה משרד הבריאות, הבירוקרטיה חוגגת, מנסים למצוא דרך להציג לשוק טכנולוגיית ננובוטים שמוחדרים למוח בלי להיתקל בהתנגדות של הקבוצות והמגזרים הצפויים, ענייני תודעה ומוסר ומה יגידו הדתיים ובסוף ש"ס ידחפו איזה חוק בכנסת וכולם ידפקו. צריך להיות סבלניים עם הדברים האלה. חוץ מזה יש דיבורים על חברה אמריקאית גדולה שרוצה לקנות אותנו, כמובן לפני שנצא עם הטכנולוגיה הזו, אבל הקניה הזו תאפשר לנו לפתח את הטכנולוגיה, אין לנו תקציב בלתי מוגבל… תראה, הסברתי לך את כל זה אתמול. המצב לא השתנה מאז. אני באמת צריך לעבור על זה כל יום מחדש? עם הזמן אנשים מתחילים לסנן את השיחות שלו. הוא יושב במעבדה, בוהה באוויר וחש את הזמן עובר, שניה אחר שניה. כל אחת מהן מתמהמהת, נמוגה, חולפת לאטה. הוא ישתגע בקרוב.

ואז, אחרי נצח שנמתח לאטו, הרשתות בחנויות. אנשים מתלהבים מהחידוש, על פי הכלל הידוע – ככל שטכנולוגיה קטנה יותר, היא מגניבה יותר. אבל רובם מהססים לנסות אותו על עצמם – לערבב בין רובוטים והמוח האנושי? הקונוטציות פשוט בעייתיות מדי. כל זה לא משנה, כמובן. עם הזמן הרשתות יצליחו או יעלמו, כמו כל מוצר. בינתיים, לחברה שלו, שהוציאה פטנט על ננוטכנולוגיה פועלת, שום דבר לא בוער. היא נמכרת לאמריקאים סוף סוף, בסכום דמיוני. ערן לא ממש עוקב אחרי ההתפתחויות – כסף בא, כסף הולך, מה זה משנה. מהיום שהתחבר לרשת התחילה ספירה לאחור שהיא המוקד היחיד של חייו. הוא שוקע ללימבו דכאוני: שום דבר לא חשוב חוץ מהיעד, והיעד רחוק כל כך. הוא קיווה שהרשת המסחרית תקל עליו קצת, אבל היא לא דומה אפילו למה שהיה לו ואיבד – לא יותר מהדמיון בין מפת דרכים והשטח שהיא מתארת. פעם בכמה חודשים הוא מגיח מהמצולות לראות אם כבר הגיע הזמן וצולל שוב לתוך הים האפל כדיו של מחשבותיו.

הזמן זוחל אמנם, אך לבסוף הוא מצליח להשלים שנה ושבוע. ערן מתעורר, נכנס לאוטו, נוסע. העולם שכח ממנו. הוא חופשי.

העולם שכח, אבל לא נטלי. היא מחכה לו ביום שנקבע. כמה התאפקה לא להתקשר אליו כשהרשתות הגיעו לחדשות, כשהשיחות מכל החבר'ה התחילו להגיע, ובייחוד קובי, אולי היא יודעת איך ליצור קשר עם ערן. היא שיקרה בנוקשות שלא, הוא שוב נעלם ללא זכר, ושכן, סוף סוף הם יודעים איך זה מרגיש להיות מחוברים לרשת, מגניב, לא…

"אז איך נעשה את זה? כי אף מחט לא מתקרבת למערכת העצבים שלי. אני מכירה מישהי שעשו לה ניקור מותני והיא לא יכולה לעמוד יותר מחודש אחר כך. זה לא מה שתכננת, נכון?"

"אני לא ממש מצויד לדברים כאלה, נטלי. ונראה לי שקצת נתקשה להסביר לבית חולים מה אנחנו צריכים ממערכת העצבים שלך".

"רק מוודאת".

"יש בך המון ננובוטים. את לא צריכה כל כך הרבה מהם. נעודד את הבוטים המובטלים לנדוד לדם שלך, ונסנן מתוכו כמה. זה הכל".

"אתה בטוח שזה לא יותר מסובך ממה שזה נשמע?" היא תוהה, לרגע יש רמז לחשד בקולה, וכאילו במחשבה שנייה, היא צוחקת. "אבל אוקיי". ואז, ללא אזהרה, היא מתנפלת עליו בחיבוק דוב. "כל כך התגעגעתי אליך", היא אומרת.

ערן מחייך חיוך עצוב, ממצמץ במהירות כדי להיפטר מהדמעות בעיניים, מחבק אותה בחזרה בכל הכוח. הוא יספר לה אחר-כך.

נטלי מתמודדת למופת עם הזריקות ועם כאבי הראש, בשביל ערן, שהקדיש לה כל כך הרבה שנים מחייו, שהעניק לה עולם שלא העלתה בדעתה, שהכניס חיים וצמחיה לקיום הסטרילי שלה. היא לוקחת עוד כדור, מנסה לא להתלונן על הכאב. ערן, כרגיל, יושב מכווץ בתוך עצמו ומתבונן בה בהערצה, ולאט לאט היא מתרגלת, מתחילה ליהנות מזה. בסופו של דבר הוא ניגש אליה.

"נראה לי שזה מספיק. את מוכנה". הוא שואב ארבע מבחנות של דם. "זה כל מה שאני צריך בעצם". ואז, "אנחנו צריכים לדבר".

אין לו את הציוד, הוא מסביר, והוא לא יכול לחזור אִתם למעבדה. הם לא בוטים חדשים. הם כבר מוטבעים, כבר מהווים רשת סגורה. והוא לא יכול לשכפל, לשנות, או להתאים אותם. האפשרות היחידה שלו היא להתאים את עצמו. "אני לא יכול ליצור לי רשת משלי. אני חייב להתחבר לשלך".

"לא". היא נחרצת, זו המילה האחרונה בהחלט. "לא, ניסינו את זה, זוכר? ממש לא. בשום פנים ואופן".

"תקשיבי", הוא מנסה לפרוץ את ההתנגדות, חוסר ההקשבה, הפחד, הזכרונות הרעים. "תקשיבי לי רגע. זה יכול לעבוד. זה יעבוד – כל עוד נשמור על מרחק של לפחות ארבעים קילומטר אחד מהשני. אף אחד מאתנו לא ירגיש את האחר. אם תזהירי אותי מראש לפני שאת יורדת למישור החוף… ונדווח אחד לשני על נסיעות…" הדמעות בעיניו מתגבשות לטיפות, עומדות לנשור בכל רגע.

"אז… לא נהיה באותה רשת?" נטלי נאבקת למחות את שאריות ההיסטריה מקולה, רק רמז לרעד נותר בו.

"שתי רשתות נפרדות. רק אם ייווצר ביניהן מגע הן יתאחדו".

"והן לא יוכלו להתחבר אף פעם? אני אף פעם לא אעבור את זה שוב".

"אנחנו נדאג שהן לא ייפגשו".

"אתה מבטיח?"

ערן מהנהן. מבטו נעוץ באצבעותיו, שקצותיהן מרחפים מעל ידה, לא ממש נוגעים. נטלי נושמת לאט ועמוק, עיניה עצומות.

"זה… לא נשמע כל כך מסובך". היא אוחזת בידו, אצבעותיהם משתלבות אלה באלה, קולה רוטט בדברים שלא נאמרים.

"לא קשה בכלל". הוא מבטיח.

הם מחלקים ביניהם את הבוטים המסמנים.

"אל תבזבזי אותם – לא יהיו עוד. אבל צריך פחות מטיפה כדי לסמן משהו. זה אמור להספיק לך לשארית חייך".

נטלי מהנהנת. ערן ניגש לדלת.

"תישאר". היא אומרת.

"תתנתקי מהרשת". הוא עונה.

הם מתבוננים זה בזו, וסדרי העדיפויות שלהם ברורים לשניהם. והוא עוזב. הוא לעולם לא יראה אותה שוב.

הנסיעה מעולם לא היתה ארוכה כל-כך, אבל בסוף הוא בבית. הוא ממצה את הבוטים מהדם של נטלי ומתבונן בהרהור במבחנות הדם שנותר. הוא לא יכול לשמור אותן, אבל גם לא ממש מסוגל לשפוך אותו. הוא מניח את המבחנות בצד – הוא יחשוב על זה אחר כך, כשיהיה לו זמן, אחר כך. הוא מכין כמה ספרים אהובים, עוד חפץ או שניים, ואז הוא מוכן. קשה לו להזריק לעצמו, ממש כמו בפעם הראשונה. הוא מסמן את הספרים וממתין. הבוטים זורמים לו בדם. הוא מתנשם, בהתרגשות, בציפייה. העולם נוצר ומתגבש סביבו, אולי הוא בוכה, הוא לא יודע, מעולם לא היה מאושר כל-כך.