גוּנזזו

הגיליון החדש של "ביכורי דרקונים" הציץ מתוך תיבת הדואר. שוֹמְרַת שלפה אותו החוצה ומיהרה לקרוע את אריזת הניילון. ריח של דפוס טרי עלה לנחיריה והנייר היה חלק למגע. שם העיתון נכתב באותיות דמויות רונות בחלקה העליון של הכריכה. משמאלו הופיע לוגו הדרקון הזעיר של העיתון, במרכז, ציור של חללית טסה לכיוון שמש אדומה ולמטה שמות כמה מהסיפורים. ושם, לקראת סוף השורה השניה של השמות, זה היה. "המסר", מאת שומרת גמלא. הסיפור הראשון שלה שמפורסם. דמעות נקוו בזוויות עיניה כשעמדה ובהתה בעיתון, בשמה הכתוב עליו, בשם הסיפור.

שלושה חודשים היא השקיעה בכתיבת הסיפור ובשכתובו לפי הערות של חברים. ההודעה על קבלת הסיפור לפרסום היתה עבורה רגע של אושר צרוף, שרק הרגע הנוכחי התעלה עליו. היא פנתה מתיבות הדואר, נכנסה לחדר המדרגות והחלה לעלות, עיניה עדיין נעוצות בעיתון הלפות היטב בידיה. כבר ארבע שנים היא חולמת על הרגע הזה, החל מהיום בו הגליון הראשון ראה אור.

שומרת נכנסה הביתה. היא רצתה לעשות כל-כך הרבה דברים בבת אחת. לשלוח מסרונים לטלפון הנייד של כל מי שברשימת הקשר שלה, להפעיל את המחשב ולכתוב מיילים לכל העולם, לטלפן בו זמנית להילה, עינת וסיגי ולספר להן על העיתון, לפתוח את המרפסת ולצעוק את הבשורה לחלל האוויר.

במקום כל אלה היא התיישבה על הספה והחלה לדפדף בעיתון. היא העבירה את עמוד הפרסומת והביטה בתוכן העניינים. כן, הנה שוב, "המסר / שומרת גמלא – עמוד 32". היא דפדפה במהירות.

בראש העמוד, באותיות מסולסלות, התנוסס שם הסיפור. מתחתיו שם המחברת. בשורה הבאה נכתב בכתב נטוי, "שומרת גמלא היא סטודנטית שנה א' למדעי החברה, חולמת על עתיד מופלא". היא העבירה יד מלטפת על הטקסט, הניחה את רגליה על השולחן והחלה לקרוא.

את שגיאת ההגהה הראשונה היא מצאה כבר בפסקה השניה. אחת המלים קיבלה אל"ף מיותרת בתחילתה. שומרת קיללה לעצמה, רצה אל המחשב ופתחה את קובץ הסיפור שאושר לפרסום. כן, האל"ף המיותרת היתה גם שם. כל כך הרבה פעמים היא עברה על זה ולא ראתה. היא המשיכה לקרוא מול המחשב. בפסקה הבאה היא מצאה שתי שגיאות, שתיהן לא נמצאו בקובץ הסיפור. אהה! וגם תיקון עריכה שהיא פסלה נכנס בכל זאת לגרסה המודפסת. שומרת קיללה בקול רם. והנה כבר השגיאה הבאה ועוד בתוך פתגם, "גמל הלך לבקש לו קרניים, אוזניים שהיו לו גונזזו ממנו".

שומרת חזרה לקובץ הסיפור. לא, שם לא היתה שגיאה במלה גזזו. העורך הארור הוסיף שגיאות על דעת עצמו.

שומרת שלפה את הטלפון הנייד שלה וחיפשה את המספר של אלון, העורך. היא איתרה אותו ולחצה על כפתור השיחה. בעודה ממתינה תופפה על השולחן בציפורניה.

"הלו", אמר אלון בצד השני.

"הי, זו שומרת".

"מה שלומך? קיבלת את העיתון?" שאל אלון.

"כן", אמרה שומרת, מניחה לנימה של ארס לחלחל לקולה. "יש שם שגיאות שלא היו בקובץ שאישרתי. ויש שם תיקוני עריכה שפסלתי. איך זה?"

"לא יודע. אולי אבנר פקשש במשהו".

"אבל יש שם שגיאות שלא היו בקובץ שלי!" היא כמעט צרחה.

"רגע, תני לי לקחת את העיתון", היא שמעה צליל של רשרוש ניירות. "יש לי. אז איפה יש שגיאות?"

"הנה, למשל בעמוד הראשון בפסקה השלישית. כתוב שם יכל".

"זה חולם חסר", אמר אלון.

"צריך לשים שם ו'. ותסתכל בעמוד השני בפסקה הרביעית. כתוב גונזזו במקום גזזו".

"מה?"

"תסתכל איפה שאמרתי. גמל הלך לבקש קרניים, ואוזניו גונזזו".

"אה. אני בכלל רציתי להוריד את המשפט הזה".

היא הרימה את קולה שוב, "מה זה קשור? נהרס לי הפתגם. אנשים יחשבו שרציתי לכתוב שם נגזזו".

"לא חשוב", אמר אלון. "ממילא זה לא פתגם אמיתי".

"זה פתגם מהתלמוד", היא צרחה.

"טוב, בואי נדבר כשתרגעי", אמר אלון. "אני מתנצל אם יש שם שגיאות. אני די בטוח שאף אחד לא עשה בכוונה. אבל זה באמת לא נורא. אם נעלה את הסיפור שלך לאתר אני יוודא שלא יהיו שם שגיאות".

"אוודא! אומרים אוודא!"

"ביי", והוא ניתק.

שומרת נהמה, הניחה את הטלפון והמשיכה לקרוא את הסיפור. היא מצאה עוד ארבע שגיאות ושני תיקוני עריכה שהיא פסלה ונכנסו בכל זאת. היא הרימה שוב את הטלפון וחייגה.

"אמא…"

דַרְבִּיך נכנס הביתה עם הדואר והשליך על השולחן את הגליון החדש של "ביכורי דרקונים" מול סִילְסָה. היא הניחה את ספל התה שלה.

"איני מבין מדוע הנך קוראת את כתב העת הזה", אמר דַרְבִּיך. הוא פרש את העיתון היומי, התיישב והחל לעבור עליו.

"מחבבת אני אותו", אמרה סילסה, ופתחה את אריזת הניילון. "לעתים הסיפורים בו מזכירים לי את ביתנו".

"המעטפת אשר לך הפכה אותך לרגשנית", אמר דַרְבִּיך.

סילסה פתחה את העיתון והחלה לעלעל בו. גם היא סברה לפעמים שהמעטפת הנקבית שלה השפיעה עליה יותר מדי, אך לא אמרה כלום לדַרְבִּיך. היא התרגלה אליה ולא רצתה להחליפה. פעמון הדלת צלצל.

"מי שם?" שאל דַרְבִּיך.

"רבקה, מוועד הבית", נשמע קולה של השכנה מלמעלה.

דַרְבִּיך הלך אל הדלת, ופתח אותה. סילסה שמעה אותו מפטפט עם השכנה בניב ההמוני של בני האדם. היא שקעה בסיפורים שבעיתון. דַרְבִּיך שילם בינתיים את דמי הוועד ושב לעבור על העיתון שלו.

"מאומה", מלמל כרגיל עשר דקות לאחר מכן וקם כדי להכין ארוחת ערב.

לא חלפה מחצית השעה וסילסה זעקה את שמו. הוא הסתובב מהכיריים ושאל מה ארע.

"הצופן", צעקה סילסה ושערה החל להתנופף סביב ראשה. אצבעותיה התעוותו והיא נזקקה למאמץ רב כדי למשול בהן.

"הצופן?"

"הוא כאן. בעיתון הזה!"

"הצופן יראה בעיתון יומי", אמר דַרְבִּיך.

"אבל הנה הוא", היא הכתה בידה על העמוד. היא כמעט ואיבדה את השליטה באיבריה המאומצים.

"היכן?"

"גמל הלך לבקש לו קרניים, אוזניים שהיו לו גונזזו ממנו. הרי הוא כאן. במעבה הסיפור".

דַרְבִּיך ניגש אל השולחן ועיין בפסקה שעליה הצביעה סילסה.

"לא יתכן הדבר", פסק. "עלינו להמתין עד שיופיע הצופן בעיתון יומי. לא בירחון שטותי".

"ראה שוב", אמרה סילסה, קולה רועד, "זהו המשפט. ובתוכו אף השגיאה".

היא הצביעה על שם הסיפור ואמרה, "וראה את שמו של הסיפור. המסר, הוא הרי הצופן. ושם המחברת גמלא, כשם הגמל אשר פותח את משפט הצופן".

"היתכן? ההופעל הצופן?"

"אין ספק שהמחברת הינה הסוכן שאותו אנו אמורים לפגוש", אמרה סילסה. היא נשמה נשימה עמוקה והכריחה את עצמה להירגע.

"שמא נפל בלבול בהוראות", מלמל דַרְבִּיך.

"הרגע לו ציפינו הגיע", אמרה סילסה. "הפלישה מוכנה".

שומרת יצאה מדלת הבניין בדרכה לאוניברסיטה כששני אנשים זרים התייצבו בדרכה. הגבר עמד מימין, גבוה ורזה בעל שיער כהה ועיניים שחורות. האישה שלצדו היתה שמנמונת עם תלתלים בהירים ועיניים כחולות שנראו אחוזות טירוף קל.

"שומרת גמלא?" שאלה האישה. קולה צִווח קלות.

"כן", אמרה שומרת.

האישה חייכה בפה פעור ששיניים לבנות בלטו ממנו ונופפה בעותק של ביכורי דרקונים מול פניה של שומרת.

"המסר", היא אמרה וקולה נחנק מעט.

"כן", אמרה שומרת, לא בטוחה אם עליה לחייך או לברוח. "אני כתבתי אותו".

"שנים מפללים אנו לבוא היום הזה", אמרה האישה.

"מה?" שאלה שומרת.

"ממתינים אנו לך זה שנים רבות", אמר הגבר.

"אתם רוצים חתימה?" שאלה שומרת וניסתה לחייך.

"סברנו שנשכחנו מלב כל, אך את המענה לתחינותינו", אמרה האישה.

"למה אתם מדברים ככה?" היא שאלה. "קשה להבין אתכם".

"סלחי לנו, שליחה נעלה", אמר הגבר. הוא עצם לרגע את עיניו ואמר, "בוודאי קיבלת הדרכה תקנית. אנחנו קיבלנו השתלת שפה לא נאותה ולמדנו את הניב המקומי בכוחות עצמנו".

"על מה אתה מדבר? אתם רוצים חתימה או לא?"

הם נרתעו מעט, קירבו את ראשיהם זה לזה והחליפו כמה משפטים בקול חרישי. שומרת בהתה בהם בפה פעור מעט. האישה פתחה את העיתון ודפדפה בו.

"גמל הלך לבקש לו קרניים", היא אמרה, "אוזניים שהיו לו גונזזו ממנו".

"כן, יש שם שגיאה", אמרה שומרת.

"כן", אמרה האישה וחייכה שוב את חיוכה הרחב מבליט השיניים. היא זרחה מאושר.

"אני יודעת שיש שם שגיאה", אמרה שומרת. "צריך לתקן את זה".

"כן", אמר הגבר. "הכל מתוקן. הכל מוכן".

שומרת החליטה שמספיק לה.

"תגידו, אתם פסיכים או משהו?" שאלה.

"כן", אמרה האישה, "אנחנו פסירְכים. כן".

"אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת", אמרה שומרת. "לכו תתעסקו עם התיקונים שלכם בינתיים". מאחר שהם חסמו את המעבר, היא פנתה ימינה אל החניון ויצאה משם.

סילסה ודַרְבִּיך עקבו אחרי דמותה המתרחקת.

"לכו תתעסקו עם התיקונים שלכם?" שאלה סילסה.

"סבורני שהיתה זו הוראה להפעלת המתקנים", אמר דַרְבִּיך.

"כן, עמך הצדק", אמרה סילסה. "מארה על ראשם של מהנדסי השפה. כשיבואו חילות פסירכיה נתאונן על קשיי ההתקשרות".

"הבה נלכה", אמר דַרְבִּיך. "עבודה רבה עוד לפנינו".

כששומרת חזרה הביתה לפנות ערב היא התעכבה בכניסה לחצר כדי לבדוק אם זוג הפסיכים עדיין ממתין לה. השטח היה ריק. היא חצתה במהירות את המרחק עד לכניסה לבניין, ומיהרה לטפס במדרגות. כשפתחה את דלת הדירה מבטה נפל על מעטפה שהוחדרה מתחת לחריץ הדלת. שומרת שלפה מתוכה פתק.

"שומעים אנו לפקודתך", נכתב שם. "הלכנו להפעיל את המתקנים להכנת הפלישה".

שומרת הפכה את הפתק, אך צדו השני היה חלק.

האם אלה הם חיי הסלבריטי? רק פרסמה סיפור וכבר מטורפים מטרידים אותה? ומנין הם יודעים את הכתובת שלה בכלל? שומרת שלפה את הטלפון וחייגה לאלון שוב.

"נרגעת?" שאל אלון.

"אתה נתת את הכתובת שלי למעריצים?" שאלה שומרת.

"מעריצים? פרסמת סיפור אחד".

"היום בבוקר הופיעו אצלי איזה שני פסיכים עם העיתון ונראו כאילו הם מבקשים חתימה מג'ון לנון. זה היה קצת מפחיד".

אלון השתעל קלות ואמר, "לא נתתי את הכתובת שלך לאף אחד. אני בחיים לא יעשה דבר כזה בלי רשות".

"אעשה".

"מה?"

"גוף ראשון עתיד. אעשה. איזה מין עורך אתה?"

היא שמעה אותו אומר משהו לא ברור שנחשד בעיניה כקללה והשיחה נותקה. גם משפתיה בקעה קללה. היא לא תיארה לעצמה ביום שבו סיפורה התקבל לפרסום שזה מה שיקרה. היא התקשרה להילה, אך לא היתה תשובה. סיגי ענתה לאחר הצלצול השלישי.

"קניתי את העיתון הזה", אמרה סיגי וקולה נשמע צרוד מעט דרך הטלפון. "יופי של סיפור. יהיה לך גם בגליון הבא?"

"את לא תאמיני מה עובר עלי", אמרה שומרת. "העורך הדפוק הזה נתן את הכתובת שלי לשני פסיכים שרצו ממני חתימה או משהו, והם מטרידים אותי. שמו לי איזה פתק מתחת לדלת".

"מה, באמת?" שאלה סיגי. "איך הם נר– "

דממה השתררה.

"סיגי?" שאלה שומרת. היא הביטה בטלפון וראתה שהשיחה התנתקה. הטלפון סימן שאין קליטה. היא ניגשה אל הטלפון הקווי והרימה את האפרכסת. דממה. היא הביטה באפרכסת בעיניים מכווצות ולחצה כמה פעמים על כפתור הניתוק. כלום. הטלפון הנייד המשיך לטעון שאין קליטה. היא הלכה אל המחשב. גם האינטרנט לא עלה.

פחד חלחל ללִבּה. האם שני הפסיכים מהבוקר ניתקו כרגע את אמצעי התקשורת שלה מהדירה? אבל איך הם יכולים למנוע קליטה מהטלפון הנייד? לא, כנראה קרתה תקלה גדולה לרשתות התקשורת של המדינה. היא ניגשה אל הרדיו כדי לבדוק אם אומרים על זה משהו. מהמכשיר עלה רק רעש סטטי. אף תחנה לא שידרה, לכל אורך הסקאלה. בטלוויזיה היה בכל התחנות רק שלג.

שומרת יצאה אל המרפסת והשקיפה החוצה. היא ראתה עוד אנשים יוצאים למרפסות, צועקים אחד לשני ומנופפים בטלפונים ניידים חסרי תועלת. כל האזור היה מנותק.

נקישה נשמעה בדלת. שומרת התקרבה והציצה בעינית. מאחורי הדלת עמדו שני הפסיכים וחייכו חיוך רחב.

"מה אתם רוצים?" היא שאלה דרך הדלת.

"שליחה נעלה", נשמע קולו של הגבר, "עשינו כמצוותך. המתקנים הופעלו".

"על מה אתה מדבר?"

"מתקני מיסוך התקשורת. פועלים הם היטב", אמר הגבר.

"רגע", אמרה שומרת. היא פתחה את הדלת מעט והציצה אליהם דרך החריץ. "אתם רוצים להגיד לי שבגללכם אין טלפון וטלוויזיה?"

האישה אמרה, "השלב הראשון הוכתר בהצלחה".

השניים הדפו את הדלת ואילצו את שומרת המבועתת לסגת לאחור. הם נכנסו לתוך הדירה.

"מה אתם עושים?" קראה שומרת. הגבר סגר את הדלת.

"בעוד שעתיים יופעל השלב השני", אמרה האישה.

"עופו מהבית שלי!" צעקה שומרת.

הם הציצו זה בזה, ואז בשומרת.

"הלא תרצי, שליחה נעלה, שנשהה בחברתך בזמן שהגז הרעיל יתפזר בשמי כוכב הלכת?" שאלה האישה.

"גז רעיל? איזה גז?" שאלה שומרת.

"השלב השני", אמר הגבר. "הגז שיקטול את כל החי ויכין את הקרקע לחילות פסירכיה".

שומרת בהתה בשניים בפה פעור. משהו בליבה לחש לה שאולי, רק אולי, הם לא באמת מטורפים. אולי הם באמת אחראים לניתוק התקשורת. ואז אולי גם יש משהו בדבריהם על גז רעיל.

'משטרה', חשבה שומרת, 'אני צריכה לקרוא למשטרה'. ואז עלה בדעתה שאין טלפון. אין משטרה. היא נשמה עמוקות ואמרה, "בואו נתחיל מההתחלה. מי אתם?"

הם הסתכלו זה בזה והחליפו כמה לחישות. האישה הנהנה והגבר אמר, "השליחה הנעלה סבורה שאיננו הסוכנים הנכונים?"

'שליחה נעלה', חשבה שומרת, 'הם חושבים שאני הבוסית שלהם'.

"מה שמותיכם?" היא שאלה, מנסה לשוות לקולה נימה קשוחה.

"אני סילסה, וזהו דַרְבִּיך", אמרה האישה.

"ואתם הסוכנים", היא אמרה מקווה שהם יוסיפו מידע.

"של כוכב הלכת פסירכיה", אמרה האישה. "הוצבנו כאן על הכדור הזה, בארץ שהיתה בזמנו שכוחת אל, כדי להכין את השטח לבוא כוחות השתלטות של פסירכיה. סיימנו לבנות את המתקנים ומאז אנו ממתינים כאן בארץ הזו לקבלת הצופן. שנים אנו ממתינים וקוראים מדי יום את כל העיתונים היומיים היוצאים לאור באזור זה. העיתונים מתחלפים תדירות, אך אנו ממשיכים לקנותם ולקוראם בהמתנה לצופן. זמן כה רב חלף, עד שחשש עלה בנו שמא נשכחנו מלב. והנה שיגרת אלינו את הצופן, אמנם לא בעיתון יומי אך הצופן אין לטעות בו, ואנו נכונים לפקודתך".

"אה, הבנתי", אמרה שומרת וליבה כמו צנח לכפות רגליה. "ומה חשבתם שהוריתי לכם לעשות?"

"האם לא ניתנה הפקודה לפתוח בפעולות הפלישה?" שאלה האישה.

"לא ענית על השאלה שלי".

"הפעלנו את מתקני המיסוך", אמר הגבר. "ובעוד זמן מה יופעלו המתקנים שיפזרו בחלל האוויר גז שיקטול את כל החי. ואז תצא ההודעה לכוחות הפלישה הממתינים שהקרקע מוכנה ומזומנה לקראתם. רק לאחר קבלת ההודעה יגיעו כוחות הפלישה".

שומרת השתנקה. "ואתם חשבתם שאמרתי לכם לעשות את זה?" היא כמעט צווחה.

"אך לפני שעות ספורות אמרת לנו ללכת להתעסק עם התיקונים שלנו", אמרה האישה. "חשבנו שהכוונה היא לתוכנית הפלישה".

"לא", לחשה שומרת והניחה את ידיה על לחייה.

"לא?" שאל הגבר.

"לא!" אמרה שומרת. "זו לא היתה הכוונה".

"אז מה היתה כוונתך, שליחה נעלה?" שאלה האישה.

שומרת חשבה במהירות. עליה לשכנע את השניים לבטל את התוכנית ויהי מה.

"הצופן", היא אמרה. "הוא לא פורסם בעיתון יומי מכיוון שהתוכניות השתנו".

עיניהם של השניים התרחבו באורח לא טבעי. שומרת החלה להתנשם במהירות והוסיפה לדבר.

"הממשלה בפסירכיה, היא רוצה שלום".

"שלום?" שאלה האישה.

"כן. שלום. לשם כך נשלחתי. כדי לבטל את כל תוכניות המלחמה".

"לבטל?" שאלה האישה. צער נורא עלה על פניה.

"כל השנים שאנו ממתינים פה", אמר הגבר. "לחינם היו?" פניו נפלו והוא השפיל את מבטו.

"אני מצטערת", אמרה שומרת, "אבל כן. הדעות בפסירכיה השתנו בזמן שחלף. אני הוצבתי כאן כשגרירה של קבע. עלי להעמיד פנים שאני אחת האדם בזמן שאנהל מגעי שלום עם ממשלת העולם הזה. וגם אתם צריכים להישאר פה ולעזור בכל מה שאבקש מכם".

"כל השנים", מלמלה האישה, "לחינם". דמעות החלו לזלוג מעיניה.

רחמיה של שומרת נכמרו על השניים.

"בואו הנה", אמרה וחיבקה את שניהם יחדיו. כתפיו של הגבר היו גרומות, ושניהם הדיפו ריח קל של רסק תפוחים.

"כל השנים", מלמל הגבר.

הם עמדו כך כדקה, מנוחמים בזרועותיה של שומרת, עד שנזכרה בגז הרעיל.

"הגז", היא זעקה ופתחה את חיבוקה, "אתם חייבים לכבות את מתקן הגז".

"כן. נלך מיד למלא את מצוותך", אמרה האישה וניגבה את עיניה הדומעות.

"ותחזרו הנה לדווח, כן?"

"כמובן, שליחה נעלה", אמר הגבר. הם יצאו מהדירה בריצה קלה.

באיחור עלה בדעתה של שומרת שהיה עליה לבוא איתם. אך הכל הסתיים כשורה. כעבור כשעה חזר הטלפון לעבוד, והרדיו חזר לשדר. דַרְבִּיך וסילסה חזרו כדי לדווח על כיבוי סופי ומוחלט של המתקנים. שומרת לחצה את ידיהם, אמרה להם שהם סוכנים מעולים ויזכו לשבחים בדיווחיה לפסירכיה. הם עזבו את ביתה, לחייהם סמוקות בגאוה והבטיחו למלא מעתה והלאה כל הוראה.

שנתיים חלפו. דַרְבִּיך וסילסה מצאו דירה בקרבת ביתה של שומרת. הם הפכו לחברים טובים והיה נוח להטיל עליהם משימות שונות, החל בעזרה בעבודות לאוניברסיטה ועד לתיקון האופניים. הם המשיכו בחייהם כמקודם, למעט העיתונים היומיים שאותם זנחו כליל. שומרת פרסמה שני סיפורים נוספים ב"ביכורי דרקונים" והחלה לשקוד על ספר. בינה לבין עצמה היא תהתה לפעמים אם כדאי לה לשתף את הרשויות לגבי השניים ולגבי תוכניות הפלישה. אולם זמן כה רב חלף. נראה שהשניים פשוט נשכחו. היא חיבבה אותם ולא רצתה שמישהו יפגע בהם לרעה.

יום אחד, כשחלפה ליד קיוסק, קלטו עיניה מלים מוכרות. היא נעצרה במקומה. בתחתית העמוד הראשון של אחד העיתונים היומיים הופיעה מודעה קטנה ממוסגרת שבה נכתב, "גמל הלך לבקש לו קרניים, אוזניים שהיו לו גונזזו ממנו".

שומרת בהתה במודעה וכל שיכלה לחשוב היה, "אופס".