גיבורי על במאנגה ובאנימה
גיבורי-על ביפנית? יש דבר כזה, גם אם חלקם באו מהמערב.
לטוב ולרע, הז'אנר הדומיננטי בקומיקס האמריקני הוא ז'אנר גיבורי העל – אותם לוחמי צדק בעלי כוחות על טבעיים, המזוהים לעתים קרובות על ידי התלבושת הייחודית שלהם, ומבלים את זמנם בהבאת הצדק למקומות אליהם לא מגיעות רשויות החוק – לעתים קרובות תוך מאבק עם נבלים בעלי כוחות יוצאי דופן לא פחות. יש הנוטים לכלול בז'אנר גם דמויות קומיקס אחרות, שאינן בהכרח בעלות כוחות על (כגון "המעניש") אך הן פועלות לפי אותו קוד (ולעתים קרובות באופן מאוד קיצוני), של עשיית צדק אלימה, ללא התחשבות בנורמות החוק המקובלות.
לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להיווכח עד כמה עמוק טבוע האתוס של גיבורים אלה בתרבות האמריקנית: מספיק לבחון את ההצלחה המסחררת של שוברי קופות הוליוודיים – מסרטי הרפתקאות צבעוניים דוגמת "ספיידרמן" של סם ריימי ועד יצירות מורכבות ואפלות יותר כמו סרטי "באטמן" של טים ברקטון.
תעשיות הקומיקס (מאנגה) והאנימציה (אנימה) המודרניות של יפן, שהחלו לצמוח במהירות לאחר תום מלחמת העולם השניה, וכיום הן כנראה הגדולות ביותר בעולם, גילו, לפחות למראית עין, אדישות לז'אנר הסופר גיבורים כפי שהוא מופיע בארה"ב. הסבר אפשרי אחד לאדישות זו מגיע מהכיוון הסוציולוגי. מבשריו של ז'אנר גיבורי העל בארה"ב היו בעיקר כותבים ואמנים ממוצא יהודי ואיטלקי – נציגי השכבות החלשות בתחילת המאה הקודמת – שמצאו את פרנסתם במכירת חלומות לשכבות החזקות (וראוי לציין בהקשר זה כי מרבית התעשייה הקולנועית ההוליוודית הוקמה גם היא באותה תקופה על ידי מהגרים יהודים). החברה היפנית, לעומת זאת, היא הרבה יותר הומוגנית, וקשה למצוא בין אמני הקומיקס שלה נציגי מיעוטים דומים.
הסבר נוסף מגיע מהתחום הפסיכולוגי – בניגוד לחברה האמריקנית, המקדשת את האינדיבידואליות עוד מימי האקדוחנים של המערב הפרוע, החברה היפנית מקדשת את הקולקטיב ואת השמירה על הסדר הציבורי. קצת קשה לדמיין איך ישתלבו גיבורים בתלבושות צבעוניות הנוהגים לקחת את החוק לידיהם, בחברה שאחד הפתגמים השגורים בה הוא "אם יש מסמר בולט בקיר, דפוק אותו פנימה".
ובכל זאת, מבט בוחן בגיבורי המאנגה והאנימה הפופולריים מגלה כי גם ליפן ישנם לא מעט גיבורי על משלה, חלקם מתכתבים ישירות עם הקולגות במערב. מאמר זה בוחן כמה מגיבורים אלה.
שורשים היסטוריים ופולקלוריים: רוחות, שדים וסמוראים
התשתית לסיפורים על אודות גיבורי על היתה קיימת בהיסטוריה ובפולקלור היפני עוד טרם התקופה בה הועלו אלה על הכתב. בפולקלור היפני ניתן למצוא אינספור דוגמאות ל"כוחות על", אשר אומצו ברובם על ידי היפנים ממסורות חיצוניות כגון הבודהיזם והדאואיזם, תוך התאמה לתרבות היפנית המקומית.
בפולקלור היפני ניתן למצוא גם ערב רב של יצורים מפלצתיים גשמיים – החל משדים מקורננים, חדי ניבים וטפרים, בעלי חוזק על אנושי, דרך דרקונים, צאצאיהם של האלים שגילמו תפקיד מרכזי בלידתה של האומה היפנית, ועד לבעלי חיים – נחשים, עכבישים, שועלים, עכברים, ורבים אחרים – בעלי כוחות מאגיים. לאמונה ביצורים אלו התווסף בשלב מסוים מרכיב מעניין – יכולתם ללבוש צורת אדם. בתחילה יוחסה יכולת זו לניסיונותיהם של יצורים אלה לשטות ולהערים על האוכלוסייה האנושית, במיוחד על ידי לבישת דמותן של נשים יפהפיות, אך מהר מאוד אומץ מרכיב זה גם לסיפורים בכיוון ההפוך: בני אדם שהפכו לשדים ולחיות, בין אם בתור עונש על התנהגות לא מוסרית, ובים אם למטרה ההפוכה – לתת לדמויות שנודעו במעשי גבורה יכולות על אנושיות שיאפשרו להן להמשיך ולהגן על האוכלוסייה אותה הם שרתו. הטרנספורמציה הזאת מישות אנושית לישות על אנושית מזכירה מאוד את הטרנספורמציה אותה עוברים גיבורי על בתרבות הפופולרית האמריקנית.
המת. סיפור זה הנציח את דמותם של הרונין בתרבות הפופולרית היפנית
רובוטי על וקיבורגים: המכונה שתציל את האדם
גיבורי העל הראשונים בתעשיית המאנגה והאנימה שאחרי המלחמה לא היו אנושיים כלל – הם היו רובוטים שנבנו על ידי מדענים מחוננים והגנו על האנושות. בניגוד לתפיסה הרווחת במדע הבדיוני המערבי של אותה תקופה, שהחל לבחון את הפוטנציאל ההרסני של הטכנולוגיה בעקבות אירועי המלחמה, דווקא יפן שלאחר הטלת פצצות האטום התייחסה לטכנולוגיה בפתיחות רבה יותר. למעשה, אין בכך הפתעה של ממש: לטכנולוגיה היה תפקיד מכריע בשיקומה של יפן מההרס שנגרם לה בזמן המלחמה, ולמעשה, מאז פתיחתה מחדש של המדינה למערב באמצע המאה התשע עשרה, הקפידה יפן להתייצב בחזית הפיתוח הטכנולוגי והמדעי, מתוך הכרה שתחומים אלה ישפרו את מעמדה הבינלאומי. במובנים רבים, היו רובוטי העל של המאנגה והאנימה מבשריה של תהליך הרובוטיזציה המואץ שעבר התעשייה היפנית בשנים שלאחר המלחמה, ושל הפיכת המדינה למעצמה טכנולוגית.
אך אסטרו-בוי פעל לפי מערכת ערכים שהיתה שונה מאוד מזו של גיבורי העל המערביים באותה תקופה. בניגוד למאבק של אותם גיבורי על למען הצדק, אסטרו-בוי נאבק למען מטרות אחרות: שלום עולמי וסובלנות חברתית. בניגוד למערב, שגיבורי העל שלו צמחו על רקע הנצחון במלחמת העולם השניה ובהשראת המלחמה הקרה, אסטרו-בוי נוצר במדינה שנחרבה כולה באותה מלחמה, זנחה בעקבותיה את האופציה הצבאית והתייחסה בקרירות למפגני הכוח הצבאיים אותן הפנו המעצמות הגדולות זו כלפי זו.
אסטרו-בוי הופיע לראשונה בקומיקס ב-1951, וב-1963 הפך לגיבורה של סדרת טלוויזיה מונפשת מצליחה (למרות שלא היתה זו, כפי שנהוג לחשוב בטעות, סדרת האנימציה הראשונה בטלוויזיה היפנית). ובעקבות ההצלחה – באו גם החיקויים.
הגנב והרוצח: יפן נגד העולם
בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים, החלו להופיע בקומיקס היפני גיבורים שאמנם לא היו גיבורי על במובן המסורתי, אבל גם לא היו ריאליסטייים במיוחד. גם ללא כוחות על-טבעיים, הם גילו יכולת בלתי שגרתית בעליל להיחלץ ממצבים מסוכנים המערבים קרבות יריות המוניים, פיצוצים, ולעתים קרובות צבאות שלמים שנשלחו נגדם, וכל זאת מבלי ללכלך אפילו את דש מעילם. דמויות אלו נוצרו בעקבות ההצלחה הגדולה של סרטי ג'יימס בונד, אך בניגוד למרגל הבריטי הידוע לא היה להן אפילו מיליגרם בודד של מוסריות בגופן.
הנציג המובהק ביותר בז'אנר זה הוא דיוק טוגו, הידוע בכינויו המקצועי "גולגו 13". טוגו הוא רוצח קר מזג, שלעולם אינו מחייך, המשכיר את שירותיו לפוליטיקאים ומיליונרים שונים ברחבי העולם. הוא יורה למוות בקורבנותיו המיועדים ללא שמץ של נקיפות מצפון, תוך שחיטה סיטונית של העומדים בדרכו; לרוב גם יעבור בדרך במיטתה של אשה נימפומנית כלשהי, שיש סיכוי לא רע שתמצא את מותה בדרך מזוויעה בהמשך הסיפור (לעתים מידיו של טוגו עצמו).
הסדרה מופיעה ברצף ובהצלחה גדולה מאז 1969 ועד היום, היא מונה למעלה ממאה כרכים, ויוצריה מקפידים להיצמד לאירועים האקטואליים המלווים את פרסומה – כך, למשל, הסיפור הנוכחי מציב את הגיבור במשבר הכלכלי הפוקד את יפן.
סדרה שיכולה להיראות כאלטרנטיבה לרצינות הקודרת של "גולגו 13" (אם כי היא ראתה אור שנתיים לפניה) היא סדרת המאנגה "לופן השלישי" של האומן קאזוהיטו קאטו, שחתם על עבודותיו בשם העט Monkey Punch. גיבור הסדרה, ארסן לופן השלישי, הוא נכדו של הגנב האצילי מספריו של סופר ההרפתקאות הצרפתי הפורה מוריס לבלאנק. הגיבור אותו יצר קאטו ירש את כישוריו של סבו הספרותי בכל הנוגע להנחת ידיו על חפצי ערך שמורים היטב, תוך שהוא משטה באנשי החוק השונים ברחבי העולם, אבל מעט מאוד מהאופי הג'נטלמני שהיה לגיבורו של לבלאנק ניכר בקומיקס אודות נכדו. לופן השלישי ושותפיו – האקדוחן ג'יגן והפאם-פאטאל פוג'יקו – לא בחלו במהלך הרפתקאותיהם חובקות העולם בשום אמצעי לגנוב ולהונות אנשים הגונים, לעתים קרובות תוך השפלתם של אנשים אלה. הם גם לא היססו גם לפנות זה נגד זה במטרה להגדיל את חלקם בפרוסת העוגה. התנהגותו הלא מוסרית בעליל של גיבור הסדרה לא הוגבלה רק למעשיו בתחום השוד והגזל, אלא גם ליחסיו עם בנות המין השני, שהגיעו לעתים קרובות לידי הטרדה מינית של ממש וכנראה גרמו לסבו להתהפך בקברו.
למרות תכניה הקיצוניים למדי, הסדרה "לופן השלישי" סירבה לקחת את עצמה ברצינות, והכילה כמויות גדושות של הומור סקסיסטי וסדיסטי, גם על חשבון גיבוריה. הסדרה זכתה להצלחה גדולה, אך הפיכתו של גיבור הסדרה לאייקון תרבותי ביפן הגיעה לא בזכות הקומיקס אלא בזכות שרשרת עיבודי האנימציה המצליחים (המופקים עד היום) שנעשו לה. עיבודים אלה החלו בראשית שנות השבעים, כאשר הצוות שניצב מאחוריהם (עליו נמנה גם אנימטור צעיר בשם הייאו מיאזאקי) החליט למתן באופן משמעותי את היסודות האלימים והארוטיים שהיו קיימים בקומיקס המקורי, ולשים במקום את הדגש על הרפתקאותיהם המשעשעות של הגיבורים בפינות אקזוטיות שונות ברחבי העולם. הגיבורים עצמם, למרות משלח היד המפוקפק שלהם, קיבלו בעיבודי אנימציה אלה אופי סימפטי ואלטרואיסטי יותר, שקירב אותם לדמות המקורית אותה המציא לבלאנק.
מהפאוור ריינג'רס לרובוטים ענקיים: בין החובה לרגש
בשנות הששים, בעקבות הצלחתם של סרטי מדע בדיוני זולים דוגמת "גודזילה" בקולנוע, צץ לו בטלוויזיה היפנית ז'אנר צבעוני ורעשני שנודע מאוחר יותר בכינוי "סנטאי". התוכניות המצולמות בז'אנר זה, שכוון במוצהר לילדים, עסקו לרוב בצוות של גיבורי על, הלבושים במדים מגוחכים, ונלחמים במפלצות מגוחכות לא פחות. הסדרות בז'אנר הושפעו בבירור מסיפורים אודות גיבורי על מערביים (למעשה, אחת מהן היתה גרסה יפנית לגיבור המערבי ספיידרמן), ונציגים שלהן דוגמת ה"פאואר ריינג'רס" קיימים על מסכי הטלוויזיה ביפן עד היום. למרות היחס המוצדק לסדרות הז'אנר כאל "טראש", קשה להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה להן על הקומיקס והאנימציה ביפן. כמה סדרות אנימה קלאסיות דוגמת Gatchaman (שיובאה למערב תחת שלושה שמות שונים – Battle of the Planets, G-Force ו-Eagle Riders, ושודרה גם בישראל תחת השם "מלחמת הכוכבים"), היו בבירור ניסיונות לתת להכניס את ז'אנר הסנטאי לתוך האנימציה היפנית. ניסיונות אלו הסתיימו לרוב בתוצאה ויזואלית מוצלחת בהרבה מהמראה הרדוד שהיה לסדרות הז'אנר המצולמות. דוגמא נוספת ליישום מוצלח של הז'אנר באנימציה היא סדרת הוידאו Bubblegum Crisis מסוף שנות השמונים, שעסקה בארבע לוחמות חמושות בשריונות קרב מעוצבים, היוצאות כנגד רובוטים רצחניים של תאגיד מרושע בשם "גנום". הסדרה התהדרה באנימציה משובחת ותסריטים מורכבים יחסית, ונחשבת כמי שסללה את דרכה של האנימציה היפנית אל לבם של החובבים במערב.
הסדרה הנחשבת לאבטיפוס של ז'אנר הרובוטים הענקיים כפי שהוא מוכר כיום היא Gundam, והיא נוצרה על ידי הבמאי יושיוקי טומינו. טומינו השתמש במרכיבי הז'אנר – נער צעיר שהוא בנו של מדען גאון ההופך לטייס של רובוט ענקי – כדי ליצור דרמה צבאית רצינית ולעתים קרובות אכזרית (דמויות ראשיות ואהובות נהרגו במהלך הסדרה ללא אבחנה וללא רחמים מצד יוצריה). החידוש היותר מהותי אותו הציגה הסדרה היה בבניית הקונפליקטים והיחסים בין הדמויות – גם בפיתוח של אינטריגות רומנטיות (אם כי כיום המרכיב הזה נראה כמעט לא קיים בסדרה, בהשוואה לסדרות ההמשך שלה וגל החיקויים שנוצר בעקבותיה) וגם ביצירת קונפליקט פנימי אצל גיבור הסדרה הצעיר, אמורו ריי – שניתן להקביל אותו למאבק הנפוץ כל כך בתרבות היפנית בין החובה (Giri) והרגש (Ninjo). ריי תואר בסדרה כגיבור הנקרע בין מחויבותו להשתתפות במלחמה ובין רצונו לנהל חיים של בן עשרה נורמלי. הקונפליקט הזה, שקיים גם אצל גיבורי העל המערביים, קבל בסדרה משמעות נוספת ייחודית ליפן – הצורך להשתייך למסגרת, לפעול לטובת המערכת (ובמקרה הנדון בסדרה מדובר על מערכת צבאית נוקשה) מול הצרכים והרגשות של הפרט.
נערים של כישוף, נערות של קסם
לאורך שנות הששים, אחד ממתחריו הגדולים של אוסמו טזוקה היה אומן המאנגה מיצוטרו יוקויאמה. אף על פי שהוא נפל מטזוקה בכל הנוגע לכישוריו כצייר וככותב, השפעתו של יוקויאמה על הז'אנרים השונים בקומיקס ובאנימציה היפנית מציבה לטזוקה תחרות רצינית. סדרות הרובוטים שלו Tetsujin 28 ו-Giant Robo היו אבני דרך חשובות בהתפתחות ז'אנר הרובוטים הענקיים, הוא היה האומן שהכניס את אומנויות הלחימה וסיפורי הנינג'ה לזרם המרכזי של הקומיקס היפני אבל תרומתו הגדולה ביותר היתה כנראה בעיצוב ז'אנר גיבורי העל ביפן. אחת הסדרות האפיות והארוכות אותן צייר יוקויאמה היתה הסדרה "בבל 2" – סיפור הרפתקאות העוסק בסטודנט בעל כוחות על היוצא להציל את העולם. הסדרה היוותה השראה לעשרות סדרות אחרות על צעירים שקיבלו כוחות על ממקור מיסטי/דתי כלשהו – מיצירות מתוחכמות כמו "אקירה" של קצוהירו אוטומו ועד ללהיטים לילדים כגון "דרגון בול". אבל ההשפעה של "בבל 2" נראית היום זניחה ממש לעומת ההשפעה של סדרה אחרת אותה צייר יוקויאמה – "סאלי המכשפה". סדרה זו החלה כנסיון של יוקויאמה להחדיר מרכיבים פנטסטיים לז'אנר הקומיקס לנערות (Shojo) הפופולרי. היא עסקה במכשפה מעולם פנטסיה, שעולמנו שלנו מסקרן אותה, והיא מחליטה לעבור אליו ולחיות בו, תוך שהיא מתחזה לילדה אנושית רגילה.
כיום, כמעט ארבעים שנה לאחר הופעתה של "סאלי המכשפה", הז'אנר שצמח בהשראתה – ז'אנר ה-Magical Girl – הוא אחד הפופולריים ביותר בקומיקס ובאנימציה היפנית. סדרה טיפוסית בז'אנר עוסקת בתלמידת תיכון בעלת כוחות קסם המנסה לנווט בין השימוש בכוחות אלה ובין חייה הרגילים.
כפי שניתן לראות, הז'אנר מכיל מאפיינים המזכירים מאוד את גיבורי העל המערביים – לא רק הזהות החליפית של הגיבורות וכוחות העל שלהן אלא גם הטרנספורמציה מזהות אחת לשניה (שמערבת בדרך כלל טקס שלם), ופרטים מזהים, כגון תלבושת ייחודית ואובייקטים בעלי כוחות קסם.
הז'אנר שמר על פופולריות עקבית כמעט מאז שנוסד, אבל ה"בום" הגדול ביותר שלו הגיע באמצע שנות התשעים, כאשר עורכי שבועון המאנגה "נאקאיושי" החלו לפרסם את הסדרה "Sailor Moon". סדרה זו, שנוצרה מראש כפלטפורמה לשיווק מוצרים נלווים (מסדרת אנימציה ועד לאין ספור צעצועים ופריטים אחרים) שילבה בין ז'אנר "נערת הקסם" ומרכיבים מז'אנר ה"סנטאי" (במיוחד בהצגת צוות של גיבורות במקום גיבורה אחת), והפכה לשגעון של ממש ביפן.
גיבורי העל המערביים במאנגה
בשנים האחרונות ניכרת מגמה של פריצת גבולות מוחלטת בין ז'אנר גיבורי העל המערבי למקבילו היפני. סדרות מאנגה ואנימה רבות הושפעו בבירור ממרכיבים בסדרות הסופר גיבורים המערביות, ובולטת בהקשר זה סדרת האנימה "S-Cry-ed" המכילה הומאז'ים ברורים לסדרה "אקס מן".
דווקא בשל היותם של גיבורי העל מנוגדים כל כך באופיים לנורמות המקובלות ביפן, החיבור בינם ובין התרבות הפופולרית היפנית לא מפסיק להפתיע את הקוראים והצופים, כל פעם מחדש.
באטמן: Child of Dreams — ביקורת
