צייר המלחמות / אור גראור

הסיפור הפותח, "צייר המלחמות", מייצג במידה רבה את רוחו של הספר ואת הנושאים הבולטים בו. זהו סיפור קצר, בן חמישה עמודים ודמות אחת בלבד, המספר על צייר מילואימניק המצייר במהלך שירותו בשטחים תמונת נוף אידילי המשתנה בהדרגה לתמונה של דיכוי והרג. בתוך כך נארגים שניים מהנושאים שיחזרו ברבים מן הסיפורים הבאים: אמנות, מלחמה ומה שביניהם.

והאמנות אכן נמצאת במרכז הספר. ראשית בולט הדבר בסגנונו המוקפד מאוד של המחבר, סגנון מודע מאוד לשפה וכולל שפע של משחקים צורניים מעודנים. לעתים העיסוק הרב הזה בצורה הופך להיות מוגזם, כפי שקורה ב"עד אינסוף" – הסיפור הנסיוני הסוגר את האוסף, שבו הדמויות מתחלפות בזו אחר זו ומקום מתחלף במקום, תוך שבירה מוחלטת של רצף העלילה לטובת בדיקה מנקודות מבט שונות של מושג ה"אינסוף". הסיפור יצירתי מאוד ו"רפלקסיבי" מאוד, אך יחד עם זאת הוא מותיר בתום הקריאה תחושה מטרידה של "אז מה?"

ההתמקדות באמנות אינה מוגבלת לרובד הצורני, אלא בולטת גם בנושאיהם של רבים מהסיפורים. כך, ניתן למצוא, סיפור על צייר, ממנו להמשיך ולשמוע קונצרט מאוד חזותי ("קאנון ברה מאז'ור"), ומשם לעבור למסע דרך תמונות בסיפור המשתמש במושגים תיאורטיים רבים מתחום הציור והמוסיקה ("צ'ופ סואי"). לחלופין אפשר לפנות לפרויקט אמנותי מרהיב של מראות ("שקיעתה של מורן"), אשר האמנות בו נשחקת עם אובדן החידוש, או לסיפור "צהרי יום ראשון על האי גרנד ג'ט" העושה ספקולציה מד"בית על הקשר בין אמנות למציאות.

לצד האמנות, ולעתים במשולב עמה, רבים מסיפוריו של גראור עוסקים בצבא, במלחמה או בדיכוי. לא פעם נראה שהוא שוקד לפרק בכל מחיר את מיתוס הגבורה הצה"לי, דבר שבולט במיוחד בסיפור "אולי היינו אריות", שבו כיתת תלמידי בית ספר יוצאת לשחזר הלכה למעשה את קרב גבעת התחמושת. ובאופן דומה, בסיפור "אבל לא מחר" מוצגת בצורה משכנעת האטימות שמתפתחת אצלנו למראות הטרור וההרס בארץ: גבר ואישה יוצאים לדייט בין הריסות עיר נטושה, וכל מה שמעניין אותם הוא סירובה של האישה לשכב עם מי שנותר כנראה הגבר האחרון בעולם. אותה טריוויאליזציה לכאורה של המוות ניתן למצוא גם במקומות נוספים, כגון הסיפור שבו פיגוע של מחבלים מתאבדים מוצג כחלק ממרוץ תחרותי, או סיפור אחר שבו דוּד עם נזילה טורדנית ממלא מקום חשוב יותר מהמצוד אחרי מחבל נמלט; וכמובן, הסיפור שבו ילדי משמרות הזה"ב מכוונים במיומנות את שלל המכונות והדמויות שמהן מורכב הסכסוך הישראלי-ערבי.

"אבל לא מחר" מעביר אותנו היטב למוטיב חוזר שלישי, אולי בלתי נמנע, שמופיע בסיפוריו של גראור: האהבה. בחלקם מתברר, כמו כאן, שאהבה ומלחמה עשויות להיות שני חלקים בלתי נפרדים מתוך המכלול של החיים האנושיים, וכך קורה שבסיפור אחר, טייס קרב מפתה למיטתו תיירת, כשברקע עומדת שאלת מעשיו בצבא. אותו קונפליקט מתבטא בצורה אחרת גם בנוגע לאידיאל אחוות הלוחמים, שמתחלפת בסיפור נוסף בהתאכזרות אלימה כלפי כל מי שחורג מהשורה ("אחוות אחים").

גם כשהאהבה אינה קשורה למלחמה, תמיד היא מקושרת אצל גראור לבדידות. דמויותיו מתמודדות עם דחיה, מחפשות את האהבה, אבל לא מממשות אותה. האהובה יכולה להיות רוח רפאים שקיימת רק בזכרון ("מוקדש לרוח הרפאים שלי", "היא לא עונה") או בדמיונו הקודח של בחור שעוקב אחרי שכנתו ("רק הקור"), היא עשויה להימהל בבריחה מהמציאות ("היה היה לך שם פרטי"), והזוגיות עלולה להתמצות בהתאבדות משותפת ("בואי ניקח את הצעד הבא"). כמעט תמיד, יותר משהסיפורים הללו עוסקים באהבה, הם מדברים על בדידות, כמו מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. בסיפור היחיד באוסף זה שבו אכן יש רומנטיקה אמיתית ("באותו יום"), היא מופיעה על רקע מראות פיוטיים להפליא של דם זורם ברחובות, שמרוקנים אותה מתוכן.

רבים מסיפוריו של גראור בוחנים את גבולות המציאות, וככאלה אפשר וראוי לשייך אותם למדע הבדיוני. כחלק מנסיונותיו הסגנוניים, הוא מקיים דיאלוג מורכב עם הריאליזם ומקפיד לפרק אותו בדרכים מגוונות. מטבע הדברים זה לא חל על כל הסיפורים, וחלקם "מיינסטרימיים" לחלוטין, אך רבים מהם מהלכים במחוזות הפנטסיה, או לפחות מציצים אל גבולותיה. גם הכתיבה הממוקדת ברעיונות תגרום לקוראי המדע הבדיוני לחוש בזמן הקריאה שהם נמצאים בטריטוריה מוכרת.

כתיבתו של גראור יפה, פיוטית, אך מבחינות רבות היא עוררה בי תחושה של החמצה ממה שהיתה יכולה להיות אם גראור היה מעיז יותר. ביסודו של דבר, סיפוריו הם סיפורי תמונה – ולא רק השניים מהם שמתרחשים בפועל בתוך תמונות. הוא כותב סיפורים קצרים מאוד, עם דמות אחת או שתיים לכל היותר. הקף העלילה מספיק בדיוק כדי להעביר רעיון אחד ולהביא אותו לפואנטה. על מורכבות עלילתית אין כמעט מה לדבר, פרט אולי ל"צ'ופ סואי" הארוך יחסית. דברים לא קורים, הם קיימים, וגם כשיש השתנות היא תהיה רק עוד אחד מהמאפיינים של המציאות שגראור ברא, בשעה שהדמויות תיוותרנה כפי שהיו בתחילת הסיפור.

""צייר המלחמות" הוא בראש ובראשונה ספר יפה. אף שכצפוי מאוסף מסוגו, לא כל הסיפורים מגיעים לאותה רמה, ניכר שיש לגראור מה לומר. סיפוריו מציגים את כוחה של האמנות, את הסכנות ואת המשיכה שבה, ועושים זאת בסגנון מפתה ותוך נגיעה בשאלות של מלחמה, אלימות, אהבה, בדידות ועוד. אילו רק היתה נלווית לכתיבה היצירתית ולעושר הרעיונות גם מורכבות גדולה יותר ופיתוח רב יותר של הדמויות והסיטואציות, הנאתי היתה שלמה.