רצח לתפארת

סיפור העלילה מסופר בגוף ראשון, מפיהן של שתי דמויות המתחלפות לסירוגין. דמות אחת היא דמות הבלש הקלאסי: דוד תדהר המלווה לכנס את אחיינו הסופר כפיר תדהר המועמד לפרס תירוש. השניה היא דורית גדנסקי, חברת סגל בכיר בכנס, המבוססת על דמות מוכרת בסצנת המדע הבדיוני בישראל. השניים חוקרים, כל אחד מהזווית שלו, תעלומה שהולכת ומסתבכת. ברקע משתחל לחקירה גם בלש משטרתי שמשום מה בטוח ביכולתו לפתור את התעלומה בכוחות עצמו. כרגיל בסיפורי הבלש הפרטי, המשטרה הממוסדת יותר מפריעה מאשר עוזרת וחלק מהאנרגיות של דוד תדהר נועד לשלח את המשטרה בכיוון הלא נכון כדי שיוכל להמשיך ולחקור ללא הפרעה.

עד מהרה אנו מגלים שבין דוד תדהר למפקח יעקב רמז יש הכרות קודמת וטינה רבת שנים, אך אלה אינם תורמים לסיפור דבר. המפקח רמז בלאו הכי טיפש מכדי לפתור את המקרה בעצמו, ושנאתו לתדהר כמעט שאינה מכבידה על חקירותיו של זה. יכולת הסקת המסקנות הגרועה של המפקח רמז וחילוקי הדעות בינו לבין פקודיו המוצלחים ממנו היו משעשעים, אך גם הם לא היו בסופו של דבר יותר מתפאורה.

מה שיותר מעניין הוא סביבת ההתרחשות. תוך כדי סיפור נחשפת בפנינו קהילת חובבי הז'אנר הישראלית על שלל רבדיה, גווניה, חיכוכיה ובעיקר תסביכיה. אלה מומחשים היטב בעמוד 31, לדוגמה, כששני התדהרים מתיישבים במסעדה יוקרתית, ואישה בעלת אמצעים, נאורה ותרבותית בעיני עצמה שואלת את בן זוגה, "מה זה כל היצורים האלה פה?" האחיין המעורה בקהילה מסביר מצדו לדודו שוועידת החייזרים שהוא רואה לידו כוללת "בורג, פרנגי, שני קלינגונים וגדעון, שהוא זן בפני עצמו". את חבריה של קבוצת נערים לבושי-שחורים הוא מתקשה, לעומת זאת, להגדיר, ואומר, "או שהם אוכלי מוות מהקהילה של הארי פוטר, או נאזגול משר הטבעות. או אולי הם סית' ממלחמת הכוכבים. קשה להבדיל, כולם מתלבשים ככה".

הדבר הבולט ביותר בספר הוא האהבה לקהילת חובבי הז'אנר בארץ. הכתיבה קולחת וזורמת, מלאה בדיחות ועקיצות ושמה את הסיפור במרכז. הדמויות מתוארות לפרטי פרטים ומאפשרות לכל מי שמכיר את הנפשות האמיתיות לזהות ללא קושי את מקבילותיהן הספרותיות המוקצנות. הכנס המתואר מזכיר מאוד את פסטיבל אייקון של לפני כמה שנים, וחלק לא מבוטל מההנאה שהסב לי הספר נבע מההכרות עם הדמויות ומהניחושים מי הוא מי. גם תיאורי המוות ציוריים ומשעשעים ומתאימים לקורבנות. לעתים אף חלפה במוחי המחשבה שאם האנשים האמיתיים היו צריכים לבחור איך יסתלקו מן העולם, זו הדרך שבה היו בוחרים.

כל זה נכון לרוב הדמויות. יחד עם זאת, יש בספר כמה דמויות שזוכות לקיתונות של לעג, שלעתים הופך להיות מוגזם, ובמיוחד כשלא היה ספק בזהותה של הדמות המבוזה. גם שתי הדמויות המבוססות על המחברים עצמם זוכות ללגלוג עצמי משעשע מאוד, אשר ממתן היטב את האהבה העצמית המתפרצת באופן לא מפתיע מכל שורה שבה מוזכרת דמותו של ניב יניר, הלא הוא ניר יניב.

כקוראת הנטועה בקהילת החובבים, הספר שידר לי תחושה ביצתית מאוד. כה ביצתית, למעשה, עד כדי כך שכאשר שניסיתי לקרוא אותו בעיניו של קורא חיצוני, גיליתי שאיני יכולה. זיהיתי את עצמי מסתובבת בקהל, מזילה דמעה על הנרצחים, מתרגשת לקראת ההכרזה על הזוכים בפרס תירוש ושואלת את עצמי האם ההצגה באמת חייבת להימשך לאור מקרי המוות.

כיצד יקרא את הספר קורא מבחוץ? האם יהנה מהסיפור הבלשי הטוב, או שמא יתהה על ה"חייזרים" המתוארים בו? כמה מהבדיחות הפנימיות המוצלחות הוא יבין? האם רובד שלם שיסתתר מעיניו לא יפגום בהנאתו והבנתו? על שאלות אלה אין לי תשובה.

אין תשובה, כי ניכר שהספר אינו עושה שום ניסיון מכוון לפנות לקהל הרחב. אף שאינו מדע בדיוני בפני עצמו, זה ספר "שלנו", עלינו, בשבילנו. הוא לא מנסה להסביר את עצמנו, לא מנסה להתנצל על התחביב או להצדיק את זכותנו לאהוב את הז'אנר. הוא מציג את הקהילה כפי שהיא על הטוב, הרע והנלעג שבה, כאומר, אלה אנחנו ואין לנו במה להתבייש. על זה אני מאוד שמחה.