גליון בגדי הים

"אפשר לשים קצת פודרה על הציצים?"

"סליחה?"

"לשים פודרה על הציצים. השמש משתקפת על החזה ומסנוורת את כל התמונה. חייבים פודרה".

"טכנאי האיפור לא נמצא כאן. אני אקרא לו".

"אין לנו זמן, אנחנו מפסידים את הרקע של העין. טפל בזה בעצמך".

עוזר הצלם רטן, "אידיוט. איפה אתה חושב שאתה בדיוק נמצא? כדור הארץ? פודרה הוא רוצה ממני!" הוא גמא את חמישים המטרים אל הדוגמנית בשלוש קפיצות זריזות, תופף כמה שניות באצבעותיו על גבה החשוף, טפח על ישבנה בחיבה וקפץ בחזרה למקומו לצד הצלם.

"זהו, טופל. שיניתי את הגדרות הקיטוב. לא יהיו יותר בעיות של השתקפות". הוא הביט למעלה אל הנקודה הבהירה הגדולה בשמיים והוסיף, "אבל תהרוג אותי אם אני מבין איך אתה יכול להרגיש השתקפויות מהדבר הקטן הזה".

אוהל האכסניה והזרקור שמעליו היו כתם צהוב בולט בנופו הטרשי והמצולק של גנימד, אתר הצילומים של גליון בגדי הים השנתי. אדם שהיה מתקרב אל האוהל מצפון היה רואה את טלאי המטאורים שהודבק עליו ביום השני לנחיתה, כאשר מנהל המשק הודיע בזחיחות לראש המשלחת, "במקום שבו הוצב האוהל נצטרך לחכות שבועיים עד שצדק יזרח וייכנס לפריים", מה שגרם לראש המשלחת לנסות לדקור אותו בחצובה. ערימת מצנחי אספקה על הקרקע, במרחק בטחון מהאוהל, סימנה את המקום שבו הוצנחה מדי יום אספקה טריה של חסה מהחממה ההידרופונית של חללית המגזין שנשארה במסלול. ליד פתח האוהל עמד העורך הראשי של הגליון, כשהוא אוחז בכל אחת מידיו דוגמנית בביקיני, ודיבר עם העיתונאים, שהצטרפו אליו מכדור הארץ לעוד כתבת תדמית זוהרת.

"…כן, אנחנו בהחלט שמחים להוציא גם השנה גליון בגדי ים מיוחד. זאת מסורת מכובדת עוד מימי קודמי-קודמי בתפקיד ואחד משיאי שנת העבודה. אנחנו מאוד גאים לצלם את גליון השנה הנוכחית, "הנשים של הטרשים", כאן בגנימד, כחלק ממסורת ארוכה של צילומי אתרים אקזוטיים כתפאורה לבנות המדהימות שלנו – "

עוזר הצלם צפה בשוויון נפש בנאום למטה, ממרומי מושבו על הצוק המשקיף על המחנה. משהו באופן בו התנגנו מילות הנאום העלה בו זכרון ילדות עמום מביקור עם אמו אצל אחיה בעוד אתר צילום עמוס בפירות אקזוטיים, ואיך שמע כבר אז את הדוד מתחנף ליחסי הציבור. העיתונאים התחלפו, אבל הנאום נשאר דומה, וכך גם הדובר. לא שמישהו שם לב, חשב, כשאת החולות הזהובים של האיים הקריביים החליפו חולותיו האדומים של סיריה פלאנום. העיקר הם הציצים, ודוד פולי יודע לספק את השדיים הטובים ביותר במערכת השמש.

" – במיוחד אנחנו גאים ביושרה האמנותית שמנחה אותנו בבניית הגליון. יש לנו הרבה מתחרים, חלקם איכותיים יותר, חלקם פחות, אבל אנחנו היחידים שלא חוסכים בכסף ובאמת שולחים משלחת צילום מלאה אל השטח, במקום לקחת דוגמניות וירטואליות ולהדביק אותן על הנופים שאנחנו מצלמים, כמו שעושים אתם-יודעים-מי, ומאמינים שאף אחד לא רואה שהצללים לא מתאימים".

העורך הראשי עצר ללטף לרגע את ראשה של הדוגמנית העומדת מימינו ולפרוע את שיערה. "בהזדמנות זאת", אמר, "אני רוצה לברך את קליסטו שלנו, שממשיכה איתנו לגליון החמישי ברציפות מאז שגילינו אותה במערות לונה, וזה יהיה השער השני שלה. בעיני היא נראית יפה יותר ויותר בכל פעם". הוא עזב את הדוגמנית ונופף בידו אל הנוף שמאחורי העיתונאים. "תודה רבה לכם שהגעתם. יש לנו נוף נהדר, אנושי וכוכבי גם יחד, ואתם מוזמנים ליהנות ממנו עד שנפעיל את המנועים".

העורך הראשי נופף בידיו לשלום ושלח את הדוגמניות לראיונות הרכילות השגרתיים. עוזר הצלם חש הקלה שהפעם לא הוא זה שצריך להעמיד אותן לפני המצלמות. הוא הביט בעניין בהמולה מתחתיו ובעורך הראשי מתקרב אל הצוק שלו, מטפס עליו בקלילות ומתיישב לידו.

"שלום, דייב", אמר העורך.

"שלום, דוד פולי. מה קרה שהחלטת להצטרף לצילומים? אין לך ישיבות הנהלה בכדור הארץ?"

העורך הראשי משך בכתפיו. "מה אמרתי לך ביום בו קיבלתי אותך למגזין?"

"יחסי ציבור מעל הכל".

"תזכיר לי, כמה זמן כבר עבר מאז? כמה שנים אתה עובד אצלי?"

"זה יהיה גליון בגדי הים השלישי שלי".

"אז אתה בטח זוכר את הפאשלה שהיתה לנו בגליון הקודם".

"סיפרו לי, בטח. קימורי הטבעות, גליון שבתאי". הוא חייך לעצמו כשנזכר בפעם הראשונה ששמע מה שקרה. "בישיבות הצוות הראשונות מישהו אמר שהטבעות עשויות מאבק ושזה יהיה בדיוק כמו לצלם דוגמניות על חוף חולי – "

" – ורק כשהחללית כבר היתה במסלול גילינו שכל גרגר אבק בטבעות הוא בקוטר מטר" העורך הראשי עיווה את פניו. "אתה זוכר איך קראו המתחרים שלנו לגליון הזה?"

עוזר הצלם החניק גיחוך. "בריכת הכדורים", אמר.

"בדיוק; אחרי התקלה הזאת חשבתי שאני הולך לסגור את הגליונות המיוחדים האלו אחת ולתמיד. חשבתי שכבר אף פעם לא נצליח לחזור על תהילת שלג החנקן של פלוטו". הוא סובב את ראשו וסקר את פני השטח הטרשיים, השוממים, החומים-אפורים של גנימד, ואז הרים את ראשו ונעץ מבט בעין האדומה הגדולה של צדק. "אני מפקפק מאוד אם נצליח לעשות את זה כאן".

העורך הראשי התרומם בקלילות והחל לחזור אל אוהל האכסניה ואל העיתונאים, שנראה שכבר מיצו את מה שהיה לדוגמניות להציג. פתאום הוא עצר, פנה בחזרה אל אחיינו ואמר, "מסור דרישת שלום לאמא".

עוזר הצלם ישב על כוס קפה של בוקר גנימדי כשצווחה היסטרית קרעה את חלל מתחם הצילומים. אחרי יותר משבוע של עבודה בחרה אחת מהדוגמניות הטריות לעבור התמוטטות עצבים דווקא באמצע ההכנות לצילומים. עוזר הצלם הספיק בקושי להבחין בפרופורציות הקלאסיות ובגובה הבינוני שמאחורי הפרצוף האדום. זו היתה אחת מעכברות האדמה שיצאו בפעם הראשונה אל מחוץ לאטמוספרה. "הצילו! אין לי אוויר! אין לי אוויר!" צווחה.

באוזנו הוא שמע את טכנאי האיפור לוחש. "הלוואי. לפחות זה היה חוסך לנו את הצרחות".

"מה קרה, מה הבעיה, מותק, חומד, אוצר שלי?" שאל אותה הצלם שהגיח מאחוריה.

"אנחנו נמצאים על ירח! בחלל! בלי אוויר! אין לי אוויר! אני לא נושמת!"

"יופי, פתאום העציץ נזכרה לגדל מוח", לחש הטכנאי. "שבוע זה הרבה זמן לחבר מחשבה הגיונית, אפילו בשבילה".

הצלם תפס בחוזקה בזרועה של הדוגמנית וסטר על לחייה. היא עצרה את בכייה ועיניה התעגלו. לרגע התרוצץ מבטה בין הסובבים אותה, עד שחזר אל הצלם. היא עוד ייבבה מעט והתנשפה כשאמרה, "אה? לא הרגשתי כלום!"

"בטח שלא הרגשת כלום" קולו הסמכותי של מנהל המשלחת התנשא מעל כולם על רקע העין האדומה מבשרת הרע של צדק. "יש לך שריון חלל, מטומטמת".

הוא דידה אל מקום ההתרחשות בחן השמור לשועלי חלל ותיקים ונעמד מול הדוגמנית. "לא הקשבת לתדרוך לפני ההמראה?"

היא גלגלה את עיניה. "מה פתאום. הסוכן שלי אמור להיות זה שמתעסק בפרטים – "

מנהל המשלחת עצר במקומו, הביט שנייה בדוגמנית ואז עצר, נשם עמוק והרים סלע גדול מהרצפה. "את מפגרת? הסוכן שלך לא יציל את החיים שלך! הוא יושב בכדור הארץ וחי יפה על החוזה שלך!" הוא שבר רסיס סלע חד והטיח אותו בחוזקה על פניה. היא נרתעה, אך הרסיס בכל זאת פגע בקצה אפה המהונדס והתנפץ לרסיסים. "שדה הכוח שעוטף אותך כמו חליפה שקופה זה השריון שלך. את מוגנת לגמרי מפני כל מה שהירח הקפוא הזה יכול לעשות לך. כל מה שאת צריכה לעשות זה להראות לנו, כמו שצריך, את התחת המוצק שלך בפיסת בד שלא היתה מגינה עליך אפילו מדבורה שיכורה".

הוא הניד בראשו ומלמל, "יש לך מזל שיש לך תחת כזה. אם היתה לך עבודה שהיית צריכה להפעיל בה חלקים אנטומיים אחרים שלך, התחת היפה הזה היה כבר מפוזר בכל רחבי מערכת השמש! קולו עלה לגבהים שהיו יכולים להפיל לוויין ממסלולו, "לכי לתקן את האיפור, ותמשיכי בצילומים לפני שאני מעלה אותך על טיל ומחזיר אותך לסוכן המטומטם שלך!"

בזמן שמנהל המשלחת חזר בהפגנתיות אל אוהל המשלחת, ליווה עוזר הצלם את הטכנאי אל הדוגמנית המזועזעת, בעת שזה נעמד מאחוריה ותופף קלות על גבה בין שכמותיה. "שמע, דייב", אמר לו הטכנאי. "יודע איך היו עושים את הצילומים האלו פעם? זה היה משהו מטורף. המאפרים היו באמת צריכים למרוח איפור על כל הגוף של הדוגמניות. הם לא יכלו סתם לשחק עם ההגדרות של צבע השריון".

"שריון? איזה שריון?" הדוגמנית היושבת התעוררה פתאום.

"השריון הזה שמפריד בינך לבין הריק של הירח," ענה המאפר.

"ריק? מה זה?"

"ריק זאת אומרת שאין אוויר" ענה עוזר הצלם.

הדוגמנית החלה להתרומם. "וויי, וויי, אין לי אוויר! אין לי – " צווחה.

"תירגעי!" טכנאי האיפור תפס בכתפיה בחוזקה. "יש לך כיס בלתי נראה של אוויר ליד הבטן".

היא שלחה בו מבט מבולבל. "אתה אומר שאני שמנה?"

הטכנאי גלגל את עיניו. "לאאא, מותק, מה פתאום? את מקל מהלך".

"אז איך יש לי בלון אוויר בבטן?"

"יש לך שם הרבה מקום פנוי שם, חומד, ואת בכלל לא משתמשת באזור הזה".

אולי אפשר לארגן כיס אוויר גם מאחורי הראש, חשב עוזר הצלם, וחזר אל כוס הקפה.

שני ימי צילום חלפו. משלחת מורחבת ועמוסת ציוד ליוותה שלוש דוגמניות לקניון רחוק, עמוק ועטור כוכבים, לצורך צילום תמונות בגדי ים קבוצתיות. על לוח המשימות נקרא הסט "כוכבים וכוכבות", אך איש לא היה מוכן להודות שאת הכוכבות האמיתיות, אלו שהיה להן קצת שכל בקודקוד, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לתזז אל מעבר לחגורת האסטרואידים.

הצילומים הסתיימו, וכשהצוות החל לקפל את הסט, פנתה הדוגמנית אדומת השיער לצלם. "כמה אוויר נשאר לנו?" שאלה. עוזר הצלם החליף מבטים עם טכנאי האיפור "כמה שאתן רוצות", ענה הצלם. "המחזור בשריון שלכן יספיק עד להמראה חזרה".

הדוגמנית הציצה לעבר חברותיה. "אז דיברנו בינינו ואנחנו רוצות להישאר קצת ולטייל, בלי צלמים. סיימנו את כל התוכניות לצילום, נכון?"

הצלם משך בכתפיו. "כן, בינתיים. יש לכן כמה שעות חופשיות עד לתמונות הסיום. אבל…" הוא נראה מודאג במקצת. "אתן בטוחות שנשאיר אתכן כאן? לא תלכו לאיבוד?"

"אל תדאג". הדוגמנית עיקמה את אפה, "אנחנו לא מטומטמות, אתה יודע. המחנה נמצא בכיוון השמש וצריך ללכת כל הזמן מערבה".

הצלם, עוזר הצלם וטכנאי האיפור הביטו זה בזה ואז לכיוון שבו היתה השמש מופיעה בשמיים אלמלא הלילה כבר ירד על גנימד. לבסוף החזיר הצלם את מבטו אל הדוגמניות ואמר, "בסדר, רק תשמרו את הרדיו שלכן פתוח כדי שתוכלו לקרוא לנו לעזרה. אם אתן רוצות לרכל ביניכן, אתן יותר ממוזמנות לכבות אותו".

הצוות פנה לעבר קירות הקניון והחל לעלות בחזרה לכיוון אוהל האכסניה. "אני מקווה שאנחנו לא עושים טעות", מלמל טכנאי האיפור "לא ייראה טוב אם נצליח לאבד שלוש דוגמניות".

אילו היו מסתכלים לעבר הדוגמניות שנשארו מאחור וקולטים את תנועות שפתיהן, היו אולי חושבים שהדוגמנית משמאל אומרת לחברותיה, "אז איפה כאן הרדיו?". אבל הם כבר חשבו על התה והעוגיות באוהל.

חלפו כמה שעות והדוגמניות עדיין לא חזרו. מהרדיו שלהן נשמעו רק ההפרעות החשמליות הרגילות של צדק, ומשלחת חיפוש שנשלחה לקניון לא מצאה להן שום זכר. רחפת המגזין סרקה את האזור מלמעלה, ללא הועיל, ובמחנה כבר החלו אנשים להמר איך בדיוק יסביר ראש המשלחת את היעלמותן של שלוש דוגמניות בפני סוכן הביטוח. יום לאחר היעלמותן, הופיעו הדוגמניות בכוחות עצמן על קו הרכס הקרוב, צוהלות ובלי אף שריטה על קו הביקיני.

ראש המשלחת רץ אליהן, פניו סגולות וידיו רועדות ללא שליטה. הוא הגיע למרחק שמיעה מהן וצרח בעוצמה שדי היה בה לגרום לרעידת ירח בינונית. "יש לכן מושג מה קרה לנו כאן בזמן שאתן החלטתן ללכת לאיבוד? יש לכן בכלל מושג – "

הדוגמנית כהת העור קטעה את ראש המשלחת בצחקוק נבוך. "אתה שומע? היינו בקניון, וטיפסנו החוצה – "

"כמעט שברתי את הציפורניים שלי!" אמרה אדומת השיער

" – אז טיפסנו החוצה והתחלנו ללכת בעקבות השמש".

עוזר הצלם גיחך. איפה השמש ואיפה הן. הוא חדל כשראה את מבטו של ראש המשלחת פונה לעברו.

"ואז ראינו את השמש שוקעת, אז המשכנו ללכת", אמרה כהת העור כשהיא מנסה להדגים בידיה שקיעה.

"שמש שוקעת?"

"כן, היא הלכה וגדלה בכיוון שלנו. ואז פתאום אמרתי לקריסטל – "

"זאת אני", התערבה האדמונית.

" – אמרתי לקריסטל שזה לא נראה כמו שמש, זה נראה כמו האור שהחללית של הבוס עשתה כשהיא התרוממה. רק שההיא נעשתה יותר קטנה. וזאת גדלה – "

" – אז חשבנו שהחללית של הבוס נוחתת בשביל להשלים את הצילומים של העיתונות".

"אז כשהיא נחתה רצנו אליה. אבל היא לא נראתה כמו שצריך".

"לא היה עליה את הלוגו של המגזין", ניסתה קריסטל להתערב בשיחה.

"ואז אנחנו רואות על הקרקע מן כאלו יצורים מוזרים. היו להם יותר מדי רגליים…"

"ומחושים סגולים! אל תשכחי את המחושים!"

"ומחושים סגולים. והם ראו אותנו והתחילו לדבר באיזו שפה מוזרה. זה נשמע מין כזה צררצצררחחרקקק".

"או אולי פחחחרחחרח".

"יכול להיות, לא ממש הקשבתי".

עוזר הצלם וטכנאי האיפור התיישבו על הקרקע. זה הולך להיות ארוך.

"אתם בטוחים שאלו לא היו עיתונאים? אני זוכרת איך הם ניסו פעם לשכנע אותנו שבשר זה בריא בשבילנו, ורק אחרי שעתיים הוציאו את המצלמה".

"אז צעקנו להם שיורידו את התחפושת ויפסיקו לבלבל לנו את המוח, אבל הם המשיכו לדבר בשפה המוזרה שלהם. לא הבנתי כלום – "

"כלום!"

"אז נמאס לי. לקחתי חתיכת אבן מהרצפה וזרקתי על העיתונאי הכי קרוב. אבל אני חושבת שהשריון שלו לא עבד, כי האבן הזאת ממש פגעה בו! התחיל לברוח לו אוויר מהפצע והוא רץ מהר מהר לחללית שלו".

"ואז פתאום כל האחרים התחילו לזרוק עלינו דברים מוזרים כאלו. כאלו כדורים גדולים – "

אדומת השיער לא הצליחה להתאפק. "מאש!" היא סימנה בידיה את גודל הכדורים, אך איש לא הסתכל לעברה.

"ויצא להם אור כזה מוזר מהידיים – "

"והרצפה התחילה לשנות צבע, מין כזה אדום מוזר, ואז היא התחילה ממש לנזול! כאילו היא קרח או משהו!"

"אבל אנחנו לא הרגשנו כלום!"

"זה בטח השריון הזה. בחוץ יש אש וקרח ואבנים, ובפנים נעים כמו… כמו חוף בקיץ מתחת לביקיני".

"אז הם המשיכו לזרוק עלינו כדורים – "

" – וכל הרצפה נהייתה אדומה. ממש התחלתי לטבוע, אז זזתי כל הזמן הצידה".

"והם המשיכו עם הקולות המוזרים שלהם. לא הבנתי כלום, אבל צעקנו שיפסיקו כבר".

"אמרנו להם, 'תפסיקו כבר!'" תרמה קריסטל בלחש, אך קולה נבלע.

"לקח להם הרבה זמן עד שהם התייאשו".

"אבל בסוף נמאס להם. אז הם חזרו לחללית שלהם וטסו למעלה".

ראש המשלחת פתח את פיו, סגר אותו, הביט בדוגמנית שעל פניה לא נראה דבר פרט לתמימות, ונתקף בפרץ של שיעולים. "מה, זה הכל? ככה הם התייאשו וחזרו למעלה?" הוא אמר בחיקוי של הדוגמנית כהת העור.

"כן! הם פשוט הפסיקו לירות וחזרו אחורה לחללית", היא אמרה בפשטות. לא נראה שהבחינה בלעג. "אבל אתה יודע מה מוזר?"

"מה?" ראש המשלחת גלגל את עיניו.

"לפני שהאחרון נכנס לחללית, הוא הסתובב אלי ושלח את המחושים הסגולים שלו קדימה. אתה יודע מה אני חושבת שהוא עשה?"

"חשב איך בחורה שכל השכל שלה מתרכז בתוך ביקיני הצליחה לנצח אותו?"

"לא יודעת. אבל אני כן חושבת שהוא הסתכל טוב טוב על הביקיני". הדוגמנית כהת העור הצביעה על הביקיני שלה, מושכת את עיני כל המשתתפים לרגע של שקט. "אני חושבת שהוא ניסה להציץ לי מתחת לחזיה".

שבוע עבר עד שתוכנית הצילומים הסתיימה. צוות הצילום התחיל לקפל את הציוד וראש המשלחת, שעמד ליד והשגיח על העבודה, הזמין את טייסת חללית המגזין להוריד אליהם את המעבורת. ואז התחילו צעקות.

"מה זאת אומרת לא יכול לעשות את זה?" הדהדו הצעקות ברדיו הפנימי של צוות הצילום, שאנשיו עצרו את עבודתם והביטו בראש המשלחת. עוזר הצלם כיוון את הרדיו שלו לתדר הטייסת.

"זה לא שאני לא יכולה להעלות אתכם למעלה", נשמע בקשר קולה של הטייסת. "אני רק חושבת שעדיף לכם להישאר שם למטה, איפה שיש מקום ואוכל, ולא לחכות כמו סרדינים בחללית עד שיסירו את הסגר מעל כדור הארץ".

"בשם טבעותיו המאובקות של שבתאי, מה זאת אומרת סגר?"

הטייסת סיננה קללה בלתי מובנת. "למה אף אחד לא טורח להקשיב לחדשות שאני מעבירה לכם? בגלל הנחיתה הכריזו על סגר על כל תנועת החלליות סביב כדור הארץ".

"נחיתה? איזו נחיתה? את יודעת שאין לי זמן להקשיב לחדשות!" ראש המשלחת עצר לרגע ואז שאל שוב, "מי נחת?"

"נו, חייזרים! עם כל הקחו-אותנו-למנהיג-שלכם וכאלה. באמת לא שמעתם?"

"ו…?"

"זה היה מאוד מוזר, הם דיברו בדיוק כמונו, רק נשמעו קצת…טוב, כמו אחת הדוגמניות האלה שלכם. אז לקחו אותם לנשיא והם ישבו ואמרו שהם באו למערכת השמש בשביל לכבוש אותנו ולשעבד את כולם, אבל כשראו את הטכנולוגיה הצבאית המתקדמת שלנו הם החליטו שהם מעדיפים שלום".

"טכנולוגיה צבאית? ממה הם בדיוק מפחדים?"

"אף אחד לא אומר. כל הפרשנים שואלים על מה לעזאזל הם מדברים. אף אחד לא ראה אותם ובטח שלא נלחם בהם לפני שהם נחתו".

היתה הפסקה קלה בקשר. לאחריה הטייסת הוסיפה ואמרה לראש המשלחת, "אתה יודע מה באמת מצחיק בסיפור הזה, עם החייזרים והכל?"

"מה?"

"ראיתי שידורים מהנחיתה שלהם ומהשיחות. בטח, הם נראים כמו חייזרים אמיתיים, מחושים וידיים, אבל…"

"אבל מה?!"

"אתה תצחק".

"מה?!"

"הם לבשו משהו שנראה כמו חליפת חלל, עם כל מיני צינורות נשימה ומסכי בקרה. אבל סביב חליפת החלל היה להם קישוט מוזר שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא אמור להיות. אבל כשאני חושבת על זה עכשיו…"

"על מה את מדברת, לכל הרוחות?" התפרץ לבסוף ראש המשלחת.

בדממה שהשתררה נשמע קולה של הטייסת היטב ממערכת הקשר. "הקישוט הזה…? אני מוכנה להישבע שהוא נראה בדיוק כמו ביקיני".