עין תחת עין

.

צ'רלס קולמן פינלי החל לפרסם סיפורים בשנת 2001 והפך מאז לאחד מהסופרים היותר פורים ויצירתיים במדע הבדיוני. בעברית ראו אור עד כה סיפוריו "סוטה" (המימד העשירי) וירחים כלווייתני ענק לבנים ב"בלי פאניקה". הוא ניהל את סדנת הכתיבה המקוונת OWW במשך שווה שנים ומרבה להנחות בסדנאות כתיבה מובילות, כגון קלריון. לצערו הוא לא יכול לקחת קרדיט על שמו העברי של סיפורו הנוכחי, אך כפי שתראו מיד, זה בדיוק השם הנכון לדעתו.

אז אנחנו יושבים ככה בסטארבקס, והבחור השרירי בחולצת הוואי אומר לי, "כן, אחרי הקולוסטומיה, ביקשתי שיתקינו לי עין בפי הטבעת – בזמנו חשבתי שזה רעיון מוצלח".

אני חושב להגיד, "למה, שמת עין על הניתוח הזה?"

אבל מפני שאני לא מכיר אותו או את חוש ההומור שלו, ובעיקר כי אני באמת צריך את העבודה הזאת, מה שלא תהיה, מה שקורה בסופו של דבר הוא שאני שותה לגימה עמוקה של קפה ואומר, "אז איך זה עבד?"

"לא כל כך טוב, שתדע!" הוא מדבר בלהט מפתיע, אז אני נשען לפנים ומלטף את זיפי הסנטר שלי כאילו אני מתעניין. תראו אותי, עם הצעצוע הנוצץ הזה, גלובוס מצופה אבנים טובות בעבודת יד תלוי לי על הצוואר בשרשרת. הדבר הכי טוב שיש לי, שווה הון. הלקוח האחרון שלי, עורך דין כלשהו, עשה ממנו הרבה רעש, שאל כל מיני שאלות. ועכשיו תור הבחור הזה, שלובש חולצה מכוערת ומספר לי על העין בתחת שלו. ואני צריך להתייחס אליו ברצינות.

"אתה מבין", הוא אומר לי, "חשבתי שאוכל לנהוג באוטוסטרדה ולהראות לאנשים את התחת מהחלון הקדמי".

אני מחליט שלא ממש אכפת לי אם האיש הזה יהיה לקוח שלי או לא, כי, נו, הוא מופרע. אז אני אומר, "ראית משהו מעניין?"

הוא צוחק. "זה לא הסתדר. העצב האופטי שמתחו לי מפי הטבעת שלי דרך חוט השדרה היה דומה יותר לטלגרף מאשר לקו דיגיטלי. חרא של ראיה – אני יודע! אל תאמר כלום. בלי תפישת עומק, בלי הרבה צבע, בעיקר תנועות מטושטשות. ניסיתי לנהוג ככה, עם ההגה בין הרגליים". הוא נרכן מכיסאו ומתכופף בין רגליו כדי לשחזר את מה שעשה. "על הסיבוב הראשון עפתי מהכביש, נקעתי את הצוואר. היה לי מזל שהמכונית לא התהפכה. טעמת פעם את המוקה פרפוצ'ינו?"

הוא שותה מין משקה יוקרתי מוקצף, מלא סוכר ומכוסה בקצפת. נראה לי שצריך תואר אקדמי כדי להכין אותו, כי לכל אורך שלוש השעות שלוקח לה להכין את המשקה, הבחורה שמעבר לדלפק מספרת לנו על לימודי הספרות שלה בקולג'. אני מעדיף את הקפה שלי פשוט. פעם הייתי מתבדח ואומר שאני אוהב את הקפה שלי כמו שאני אוהב נשים – חזק, חם ושחור, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את דברים זולים וקלים להשגה. אלה גם הנשים אני אוהב בזמן האחרון. אבל עדיף לא לחשוב על זה יותר מדי.

אני עונה, "לא".

הוא מוריד את המכסה, לוגם בקול רם, ואומר, "זה גן עדן של ברד".

"מה קרה לעין?" אני שואל, כי אני מוכרח לדעת.

"ביקשתי מהם להוריד אותה כשגדל לי המעי החדש והם פתחו את הקולסוטומיה. כמו שאמרתי, זה לא הרעיון הכי טוב שהיה לי בחיים. אז אתה מעוניין או לא? בעבודה?"

"איזו עבודה?" אני אומר. "לא דיברנו על שום דבר מלבד הניתוחים שלך".

הוא אומר, "אה, סליחה. אני פשוט לא בטוח איך זה עובד בדיוק. אבל בדיוק מה שכתבתי לך במייל. הייתי מאורס, וזה נגמר רע, ועכשיו אני רוצה לקבל את התכשיטים שלי בחזרה".

"תכשיטים?" אני שואל, ומזדקף מעט.

הוא מתנועע במושבו והתוכים המאוירים על חולצת הוואי שלו עפים במשק כנפיים עצבני לענפים חדשים. "כן".

מאחר שאין לי סבלנות ואני רוצה לדעת מה אני צריך לחפש, אני אומר, "כמו היהלומים של סבתא שלך? מה?"

"לא", הוא אומר. "היהלומים הפרטיים שלי".

אני בטח בוהה בו כמו מטומטם, כי הוא פורש את ידיו המשורגות בתחינה גלויה, ובסופו של דבר אני אומר, "מה?"

במבט מיואש, הוא נרכן קדימה ולוחש, "האשכים שלי, היא לקחה לי את האשכים".

"באמא שך'", אני אומר, ושולח יד אל החבילה שלי כדי לבדוק שהיא בסדר. "וואו".

הוא מטה את הכיסא שלו לאחור, מעיף מבט בבחורה שהכינה לנו את השתיה, ואומר, "נתתי לה אותם כמתנת אירוסין. היא אמרה שהיא רוצה אותם מפני שהיא רוצה ילדים וכל זה. אתה יודע איך זה, הייתי מאוהב, חשבתי, 'היי ילדים, מגניב'. אבל אחרי שנפרדנו היא לא הסכימה להחזיר לי אותם".

וידעתי שאם מה שהוא אומר נכון, אני הולך על זה. חשבתי שאם מה שהוא אומר נכון, אני צריך להיות מטורף כדי לא ללכת על זה.

מובן שהוא לא אמר את כל האמת. אף אחד לא עושה את זה. אבל האם הוא אמר מספיק אמת כדי שיהיה לי כדאי לי להכניס לזה את האף שלי? זה מה שאני צריך לברר.

אתה צריך להבין שנכנסתי לעסקי הפריצה כמו שנשים מסוימות נכנסות לזנות. בהתחלה עשיתי את זה בשביל הכיף, אחר כך עשיתי את זה בשביל חברים, ועכשיו אני עושה את זה בשביל הכסף.

זה, בכל אופן, מה שאני אומר לעצמי. זאת הדרך שלי להתקדם.

אולי אני צריך לספר לך על זה, כדי שתבין למה אני עושה את מה שאני עושה. כשאעשה את זה אחר כך.

הסיפור התחיל לפני כמה שנים. היה לי שותף לדירה שהשתמש בסמים. הוא היה יש, כמו הבחור שפגשתי כאן בסטארבקס, ואני הייתי – אני עדיין – אין. נולדתי על גבול היש, עם אמא עורכת דין תאגידית וכל זה, אבל כשהיא התגרשה מאבא שלי לטובת שלל הציד החדש שלה, קורווין, בערך כשעליתי לחטיבת הביניים, אבא ואני צנחנו די מהר לתחום האין. מאז ועד היום אני מנסה לטפס למעלה.

אז כמו שאמרתי, התברר שהשותף שלי שהוא מכור לגזמה, שפוך על יבש, דלוק על מאנישוטים, המשאפים שעושים לך אורגזמה. ניסיתי את זה פעם, אבל בואו נודה על האמת, זה לא מתקרב לדבר האמיתי, בין השאר כי במקום שבו אני גר, אפשר לקבל את הדבר האמיתי יותר בזול.

בכל אופן, גיליתי את ההתמכרות של השותף שלי כשהוא התחיל למשכן לי דברים כדי לעזור לדילר שלו להתעשר. נתתי לו יום אחד להסתלק, והוא עשה את זה. כשחזרתי הביתה אחרי העבודה, הוא עזב בהחלט – ולקח איתו את כל הדברים שלי.

לא יכולתי להרשות לעצמי את המחיר שגובים בימינו שוטרים שכירים. בטח, יכולתי כמו כלום לגרור אותו לבית הדין לתביעות קטנות, אבל לא ממש היתה לי סבלנות לחכות לצילומים של תוכנית הטלוויזיה כדי לקבל את מה שמגיע לי. זה יכול להימשך חודשים. במקום זה ביררתי לאן הוא עבר, פרצתי אליו וגנבתי את הדברים שלי בחזרה. מאחר שהוא כבר מכר חלק מהדברים, נאלצתי לקפוץ אליו לביקור עוד כמה פעמים, במשך שישה חודשים ובכמה כתובות, עד שאיזנתי את החשבון בינינו.

בפעם האחרונה שפרצתי אליו, עשיתי את זה סתם בשביל הריגוש. הפריק חזר למוטב, לווה כסף מההורים, התקין מצלמות אבטחה וקנה חמס תקיפה, מין של חמוס שעבר הנדסה גנטית, מאלה שסוחרי סמים קטנים נוהגים להסתובב איתם. אבל טכניקה ערמומית גוברת על טכנולוגיה מטופשת. ריססתי צבע על המצלמות, סיממתי את החמס בכבדי עוף טבולים בתרופה נגד צינון, פרצתי ולקחתי את מה שרציתי. הלחץ הגיע בדיוק ברגע הנכון, אז השארתי לו חרבון קינגסייז על מיטת הקווינסייז שלו, ניגבתי בציפית והחלטתי שהחשבון בינינו נסגר.

את הקטע הזה דאגתי להשמיט כשסיפרתי על זה לידידה שלי, דיאן. זה היה מזל גדול, כי היא בדיוק גילתה שהחבר שלה ג'ו בוגד בה. דיאן היתה, ונשארה, גאונה אירו-סינית אלופת קיקבוקסינג, עם עיניים גדולות כהות וטעם נהדר בתכשיטים. לא התאים לה להתרגש כל כך, אבל היא היתה מאוהבת בג'ו ותכננה לעצמה את כל החיים, כולל הילדים. אלה היו אמורים להיות כל חייה, אז היא לקחה את זה קשה, בעיקר כשג'ו שמר לעצמו כמה דברים שהיו חשובים לה, כולל האירפוד שלה, שהיה בו משהו כמו עשרת אלפים שירים אהובים, אוסף דמויות מ"דור המוטנטים" וסט הקרמיקה בצבע סלרי.

אז ישבנו ושתינו כדי להטביע את הצער שלה והיא התחילה לספר לי איך ג'ו הרס לה את החיים, ואיך הוא לקח ממנה משהו שלעולם לא תוכל להחליף. היא היתה קשוחה בערב הזה, נשבעה להרוג אותו. אמרתי שהיא לא צריכה ללכת עד כדי כך רחוק כדי לקבל את הדברים שלה בחזרה. שאני יכול לעשות את זה. ניסיתי להיות הבחור הנחמד שבא להחליף את החרא ההוא. היא קיבלה את ההצעה שלי.

החזרתי לה את רוב הדברים, אבל זה לא הספיק כדי שהיא תהיה מאושרת ואני לא הפכתי להיות התחליף. אם להודות באמת, היא נשארה קשוחה מאז ועד היום. כעבור חודשיים ג'ו נהרג בתאונת אופנוע, וסיפק סיום מוזר לכל הסיפור. היא התקשרה אלי וביקשה שאקח אותה ללוויה, אמרה שאני היחיד שיכול להבין את רגשותיה האמיתיים אליו. אחר כך היא סיימה את לימודי המשפטים, מצאה עבודה בחברה גדולה שעוסקת בפלילים, חצתה את הגבול לארץ יש, וזה היה הסוף.

אני חציתי את הגבול לארץ הנוכלים. תכננתי לעשות כמה עבודות גדולות, לשמור את הכסף בצד ולפתוח דף חדש. לגמור את הקולג', אולי ללמוד משפטים, משהו כזה. אבל שום עבודה לא היתה גדולה מספיק כדי לתת לי פתח טוב, אף על פי שאני מנסה כל הזמן לעלות למגרש של הגדולים.

דיאן עשתה לי טובות פה ושם, וסיפרה לכמה מהעמיתים שומרי הסוד שלה על הכישורים המיוחדים שלי. כאשר לא היה ללקוחות שלהם מספיק כסף כדי לפתור את המחלוקות שלהם בענייני רכוש באופן חוקי, הם הפנו אותם אלי. במשך השנתיים האחרונות בניתי לי עסק יציב. זאת חלטורה טובה יותר מפריצות קטנות: אני מקבל מידע פנימי, מפתח או קוד כניסה, וחוץ מזה האנשים שנשדדו בדרך כלל לא להוטים לערב את המשטרה. אני מרוויח יותר ממה שהייתי עושה בכוחות בעצמי.

מי שיצר איתי קשר לגבי הבחור השרירי שיושב עכשיו מולי בסטארבאקס היה אחד מהחברים היותר מושחתים של דיאן. באופן מוזר, אני חייב לדיאן את כל מה שיש לי עכשיו.

אני מנסה לא לחשוב על העובדה שאין לי את מה שבאמת רציתי.

הדבר שבא שאני אומר לבחור עם החולצת הוואי זה, "ואוו, צריך חתיכת ביצים כדי לעשות את מה שהיא עשתה".

הוא עושה לי פרצוף של מישהו שכבר שמע את כל הבדיחות האלה, מה שבטח נכון, כך שאני ממהר לעבור לשאלה הבאה.

"למה אתה לא פשוט תובע אותה?"

אחרי עוד קפה מקציף אחד הוא רוכן לעברי ואומר, "תראה, אני תלוי בקרן נאמנות ואמא שלי מנהלת אותה כמו תוכנית צנע מזדיינת. היא מוכנה לסבול ממני הרבה דברים, אבל אם היא תגלה שאיבדתי לה את כל הנכדים העתידיים שלה, היא תתפוצץ כמו טיל".

"אעשה את זה", אני אומר לו.

מפני שאני עוד ברגע שבו הוא אמר "קרן נאמנות", אני נוקב במחיר כפול מהתעריף הרגיל שלי, והוא כל כך ממהר לומר כן מהר, שאני מבין שבעצם הצעתי לו מחיר נמוך מדי.

אבל זה מה שקורה כשעולים ליגה. עושים טעויות, ולומדים.

לא הייתי חותם על הצהרת נאמנות למקור, אבל זה הסיפור שהוא סיפר לי, איך שהוא סיפר לי אותו, רק בלי הקטעים המשעממים שחתכתי בעריכה.

הוא אמר שקוראים לו קסטו בקט, וחיכה לתגובה, כאילו זה היה אמור להגיד לי משהו. אז טוב, אחר כך חיפשתי את השם שלו וגיליתי שהוא ממשפחת בקט שמחזיקה בכל הנכסים להשכרה והחנויות וקניוני הנוסטלגיה העתיקים שיש בפרברים. אבל אז עוד לא היה לי מושג מי הוא, ונופפתי לו בידי בקוצר רוח. הוא הרבה לסטות מהנושא, ודיבר על הפנימיה שבה למד, על בתי חולים, על האמא השתלטנית שלו. הוא אמר שהוא הקדיש הרבה זמן וכסף ל"מיזמים עסקיים" – מה שאני מניח שהתייחס לנסיעות, מועדונים וסמים – לפני שאמא שלו סגרה לו את הברז.

לארוסה שלו לשעבר קראו פטרינה סולובה. הם נפגשו במועדון או באיזו מסיבה, משהו בסצנה, הוא לא זכר בדיוק, אבל היא היתה כלבה חסרת בטחון, מרשעת ושתלטנית כמו אמא שלו, מה שלדברי הפסיכולוג שלו גרם לו להתאהב בה עד כדי כך. הוא סבל אז מתקופה של הרס עצמי – הוא לא עשה בימים ההם שום דבר שהיה קשה יותר מהמוקה פרפוצ'ינו וקיבל הרבה החלטות גרועות. אחת מהן היתה כשקנה לגברת סולובה טבעת אירוסין עם יהלום של חמישה קראט.

כאן באה התערבות מצדי, כשאמרתי שבחיים לא ראיתי יהלום של חמישה קראט והוא אמר בחוסר סבלנות שהוא היה מספיק גדול כדי לחנוק כלב, ושאולי היא תיחנק ממנו, אבל כבר לא אכפת לא. זה לא העניין.

היות שהיא באה ממשפחה כמו שלו, רק מתחום הבנייה ותשתיות הנתונים – הפעם הנהנתי כאילו השם מוכר לי – הם עירבו עורכי דין בסיפור וחתמו על הסכם ממון עוד לפני שסיפרו להורים או הדליפו את העניין לאתרי הרכילות. היא היתה נחושה בדעתה להביא ילדים לעולם, אז כתנאי לאירוסין הוא נתן לה את האשכים שלו.

"כל הזמן נכנסתי ויצאתי מבתי חולים", אמר, וליטף את הזקן על הסנטר המצולק שלו, "אז חשבתי שמה אכפת לי, מה הסיפור הגדול, והלכתי על זה".

"ואז היחסים התקלקלו?" עזרתי לו.

"כמו אוכל שקנית ושכחת על המושב האחורי ברכב ביום חם".

היו עוד קצת קשקושים מסביב, אבל התקציר הוא שהאישה מטורפת, מהסוג שאומר דבר אחד ועושה דבר אחר, היא רצתה לשלוט בכל היבט של חייו, הייתה חייבת תמיד לדעת איפה הוא היה, עם מי נפגש, כאילו שלא הספיק לה שהביצים שלו כבר אצלה.

"היא התחרפנה לגמרי", הוא אמר. "היא קישטה את האשכים שלי כמו ביצי פסחא".

"אלה מהפלסטיק?" שאלתי, וחשבתי על סבתא שלי ששמה מטבעות וממתקים בתוך קליפות ביצים בצבעי פסטל והחביאה אותן בגינה.

"לא, כמו אלה מהמוזיאונים, עם כל הזהב והחרא הזה".

"ביצי פברז'ה?"

"כן, לא יודע. משהו כזה", הוא אומר, וזאת רק עוד דוגמה לחוסר הצדק שיש בעולם הזה, שאני יודע את זה והוא לא. "היא מחזיקה אותן על מדף בחדר השינה, או לפחות זה מה שהיא עשתה כשעוד דיברנו. בפעם האחרונה שדיברנו היא אמרה לי שאני לא אקבל אותם ממנה לעולם, ואמרה לשומר שלה שון להעיף אותי מהבית. אחרי זה נכנסתי לגמילה…"

עוד קשקושים, אבל זה נגמר בכך שהוא נותן לי את הכתובות שלה, את כל מה שהוא יודע עליה, והוא מעביר לי כמה דולרים לחשבון הבנק, כמקדמה. סידרתי שזה ייראה כאילו הוא קנה ממני משהו באיביי, וכך נוכל להסביר את העניין אם יעלו אי פעם על העסקה.

וכך הפכנו לשותפים עסקיים.

למען האמת, אני קצת מזדהה עם בקט. לא איבדתי את הביצים שלי או משהו כזה, אבל עשיתי שינוי אחד בגוף שלי, וזה היה למען דיאן.

חשבתי שאף פעם לא באמת ילך לי איתה, כי הייתי נמוך, קצר ממנה בחמישה סנטימטרים, והיא אוהבת גבוהים. אז רוקנתי את חשבונות הבנק של אבא שלי, את מה שהוא חסך לפרישה, ובזבזתי את הכסף על עוד עשרה סנטימטר ברגליים. די מתון יחסית למה שאנשים עושים בימינו. כאבי תופת. לעזאזל, זה עוד כואב לפעמים, וגם לא הצלחתי להתרגל לגובה החדש שלי. מרכז שיווי המשקל לא פועל נכון וכאלה.

זאת היתה הפעם האחרונה שאבא שלי ואני דיברנו, כלומר אחרי שהוא גמר עם הצרחות והקללות. הגיע לו על זה שהוא השמין ודפק את העסק עם אמא.

דיאן אפילו לא הרגישה. כשפגשתי אותה אחרי הניתוח, היא עצרה לרגע, הרימה את הראש כדי להסתכל לי בפנים, במקום לכפוף אותו, והמשיכה לדבר בכלל בלי להזכיר את זה.

אין לי שום דרך לקבל את הכסף שלי בחזרה או להחזיר את הכאב, אז אני צריך לחיות בלי הראשון ועם השני. אבל זה כבר לא נורא.

העבודה של בקט נראית עבודה גדולה, אז אני מפרק אותה לכמה חלקים. הבעיה היא שככל שיש יותר חלקים, יותר חלקים עלולים להשתבש. החלק הראשון, הקשה ביותר, יהיה לגלות איפה היא מחזיקה את הביצים שלו. לא אוכל לגנוב אותן כל עוד לא אדע איפה הן.

אבל המידע שהוא מסר לי היה טוב. האקסית שלו גרה באחת מהקהילות הוותיקות המגודרות האלה על הצוקים שלאורך הנהר, מאלה שהורידו את השערים שלהן לפני זמן רב והיום נותרו מהם רק מעברים גדולים ומקושטים. מקסים, אם אפשר לקרוא "מקסים" לשני דונם עם מוסך לשש מכוניות.

אני לובש חולצה עם תג שם – "אליזבת", מה שהורס אותי מצחוק – וכובע בייסבול, ואני מחזיק קורא מונים שגנבתי מרכב מסחרי שהיה פתוח מרגע שפרצתי את החלון ומשכתי את הידית. זה הקטע עם שכונות של יש – האין שדואגים לניהול התקין שלהן הופכים כמעט בלתי נראים. מספיק שתיראה כמו מישהו שעושה עבודה מהסוג שאף אחד מאלה שגרים כאן לא ייעשה בחיים, והם לא יטרחו להסתכל עליך פעמיים.

כל החלונות בקומה הראשונה של ביתה הם ללא תריסים, כדי שתוכל להשוויץ ברכוש שלה לעיני השכנים. מערכות האבטחה בבתים האלה, שכוללות שומרים שישנים שם, מבטלות את הצורך להחביא דברים. כשאני הולך שם, אני רואה זוג משהואים מוזהבים מונחים על המדף בסלון כמו זוג בובות פורצלן. "המפטי", אני ממלמל, "אם אלה אתה ודמפטי, אל תיפלו לפני שאגיע אליכם, אוקיי?"

אני יודע שזה לא יהיה קל. כשאני רואה מישהו מסתובב בפנים, אני עובר מתוך דחף רגעי לשלב הבא ודופק בדלת. כשהדלת נפתחת אני מרכין את ראשי אל המונה ולוחץ על הכפתורים.

"כן?" אומר הבחור.

לא משנה מה התכוונתי להגיד. אני שוכח את הכל ברגע שאני רואה את הפנים שלו. ברור שהוא אחד מוותיקי ליגת הקרבות האולטימטיבית. האף שלו נהייה כל כך שטוח, שאי אפשר לשבור אותו, פיסות עור תלויות מכסות לו את האוזניים ויש לו ריפוד עור עבים סביב הלסת, כמו קסדת הגנה. הוא מזכיר בולדוג. לרגע אחד אני רוצה לשאול אותו אם בא לו לרחרח לי בתחת ולוודא שאני בסדר.

במקום זאת, אני אומר, "כתוב כאן שהמונה נמצא מאחורי החניה. לא ראיתי אותו שם. אולי הוא במרתף?"

אני מרים ראש ומסתכל לו בעיניים בהתרסה, אבל בשעמום, כמו מישהו שמשלמים לו לפי שעה וכבר ראה את הכל, כולל ג'וג'ו השומר בעל פני הכלב. אחר כך אני מסתכל מאחוריו, כאילו אני מנסה למצוא את המונה על הקיר, כאילו הוא בכלל לא שם, עד כדי כך אני משועמם, כל כך רוצה כבר לגמור עם העבודה הזאת ולהמשיך הלאה.

"לא יודע", הוא אומר ומתחיל להתרגז. אז הוא רואה את השם על החולצה שלי ומתלבט אם הוא צריך לעשות עם זה משהו. "זה בטח בחוץ, כי אנחנו פה כבר שלוש שנים ואפחד לא דפק עד עכשיו בדלת בשביל זה".

"אז תראה לי איפה הוא".

אנחנו צועדים סביב הבית והוא מוביל אותי אל החניה, במקום שבו אמרתי שהמונה אמור להיות, אבל כשאנחנו עוברים ליד הבית אני מגלה אותו ליד שיחי הספיריאה, מודה לו על העזרה תוך כדי הקלדת מספרים במונה, והולך אל הבית הבא בלי להביט לאחור. כי כבר ראיתי בדיוק את מה שהייתי צריך לראות: כן, אלה היו הביצים, ממש על המדף שליד החלון. זה האגו, תמיד הוא מפריע. אנשים שגונבים דברים, תמיד הם משוויצים בשלל ומשלמים על זה ביוקר. תאמין לי, אני יודע. שתי ביצי הזהב האלה הן בטח מה אלו שאני מחפש, נראות כמו ביצי פברז'ה, בדיוק כמו שבקט תיאר.

הידיעה איפה הן לא משמחת אותי, אפילו שהיה קל למצוא אותן. קודם כל, ג'וג'ו השומר גר בבית. אולי היא מוציאה אותו לחרבן בחצר, אבל אני מוכן להתערב שהוא לא מתרחק יותר. ושנית, כל החלונות עשויים זכוכית מחוסמת ומחוברים למערכת אזעקה, כך שגם אם אצליח להתחמק מכלב השמירה, אני לא אוכל לשבור את החלון ולקחת את השלל. החלונות לא יישברו, וגם אילו היו נשברים, השוטרים היו מגיעים אלי לפני השלל. גם הבונוסים שמשלמים לשוטרים בשכונות האלה מקסימים – יוזמה פרטית במיטבה.

אני יושב על זה שבועיים, עורך תוכניות ומבטל אותן, צופה בשכונה. בסוף, כי אני מרושש וחייב את הכסף כמה שיותר מהר, אני מחליט לנסות שוב את קסם ההיעלמות. אני רואה כלי רכב מסחריים שמביאים אין מהשיכונים בפרברים לעבוד בשכונה – גננים, עוזרות בית, מנקי שטיחים. כלבו אנושי אמיתי, כל יום רביעי, בשירות ועד בעלי הבתים. מפקח אחד עובר בין כמה בתים, שרשומים כולם לאותו שירות.

בבגדים אפרוריים, מלוכלכים מעט, ועם לוח מקשים ביד, אני מחכה שהמפקח יצא מהבית של האקסית של בקט וימשיך אל הקצה השני של הרחוב, בקצה המתחם. הדלת בבית של האקסית פתוחה והעובדים שואבי האבק – כולם מחוברים ועם מצלמות על הראש – עטים על החדרים. ג'וג'ו השומר בעל פני הכלב יצא למלונה והסתיר את הראש מתחת לקערה שלו כדי להתחבא מהקולות. אני נכנס ובוחן את לוח המקשים שלי, וכשאני רואה שאף אחד לא מבחין בי, אני גורף את הביצים לכיס שהחבאתי בחולצת העבודה שלי. בדרך כלל בעבודות כאלה אני מסתובב וסוחב גם משהו קטן לעצמי, אבל באמת שאין זמן, ואני לא רוצה שמצלמות הראש יקלטו אותי. אבל כשאני רואה חד קרן מזכוכית מנופחת על המדף שמתחת לביצים – אני מרים אותו, שובר לו את הצוואר ומשכיב אותו על המדף. ואז אני יוצא במחול.

אני עוצר על מדרגות הכניסה ומקליד בשצף קצף. אחד מאנשי המדשאה מרים את מבטו לכיווני מהמקום שבו הוא גורף פסולת אורגנית אל השיחים ואני אומר לו, "אנחנו באיחור. תרים את התחת, או שלא תגיע הביתה עד אחרי ארוחת הערב".

הבחור ממלמל מילה או שתיים של קללות, אבל עושה הצגה גדולה של מאמץ בפיזור הפסולת. אני כמעט שלא רואה את זה, כי אני כבר הולך ברחוב, מסיר את הכובע, תולש את תג השם מהחולצה, ואז אני במכונית ויוצא מבעד לשער.

שתי הביצים שוקלות יותר ממה שציפיתי. אני לא יודע כמה שוקל נוזל זרע, אבל לא אכפת לי. אני חושב שבקט יחבר אותן בחזרה והן יחזרו לפעול, וזהו.

בסופו של דבר, זה היה אחד מהג'ובים היותר קלים שהיו לי.

בבית, אני מקדיש את כל הערב לבחינת הביצים האלה. הן יפהפיות – כדורים כבדים, מצופים זהב, אחד מהם מעוטר בנערי קבנה מרקדים, או איך שלא קוראים להם, והשני בנימפות ערומות שמזכירות כוכבות פורנו, הכל מצופה בפיתוחי כסף ומקושט באבני חן זעירות. אני חושב שגם אם הכל מזויף, עדיין זה שווה סכום יפה.

זה מזכיר לי את גלובוס הזהב שענדתי לפגישה עם בקט. אני חוזר לחדר השינה שלי, מוציא אותו ממגירת הגרביים שלי ומחזיק אותו מול האור. זה עולם קטן על שרשרת זהב. מתנה מדיאן לג'ו. הוא היה ברשימת הדברים שהיא רוצה שיחזיר. למעשה הוא היה בראש הרשימה, אבל מאחר שזאת היתה מתנה החלטתי שאין לה זכות לעשות את זה ושמרתי אותו לעצמי. משהו קטן על זה שהיא התעלמה מהניתוח שעברתי כדי להיות גבוה בשבילה. אולי אפילו תכננתי להחזיר אותו כשהיא תתחיל לצאת אתי, אבל זה לא קרה.

העולם מסתחרר בקצה השרשרת ומטיל השתקפויות של משטח הכסף שבין יבשות האמייל והחרסינה. זה תכשיט אלגנטי שנראה כאילו אפשר להבריג את אחד החצאים שלו ולהחביא בפנים משהו, אבל אף פעם לא הצלחתי לפרק אותו, ואחרי שדיאן המשיכה הלאה לא טרחתי לנסות עוד. הוא רבץ כמה שנים במגירה, עד שהייתי צריך להרשים אנשים עם כסף.

אני מניח אותו על השולחן ומגלגל את השרשרת סביבו, כמו קן, וחוזר לביצים. שקעי הקריאה חבויים למטה. אני מנסה לחבר את המחשבים שלי, אבל יש נעילת ביטחון ואני מקבל רק אורות אדומים קטנים ומהבהבים, שנעלמים כשאני מנתק את החיבור. אני חושב שאם יש שם איזה ציוד מעקב שהפעלתי עכשיו, כדאי שאמסור אותן לבקט, אז אני מתקשר אליו ואומר לו שאנחנו צריכים להיפגש תכף ומיד.

בקט מחייך ומגחך כשאני מושיט לו את הביצים במסעדה המשפחתית אוֹפּיז. אנחנו יושבים בתא שבקצה הבר. יש בו כיסאות מספרה – הם נראים נפלא אבל לא כל כך נוחים, כך שרוב הזמן הן נשארים ריקים.

"אתה מדהים", הוא אומר ושותה שייק מאלט גדול. "איך עשית את זה?"

אני אומר לו שזה סוד מקצועי ומבקש שיראה לי את הכסף. אני אוהב כסף מזומן, כי יותר קשה לעקוב אחריו. הוא מושיט לי צ'ימידן. אני זורק אותו על המושב לידי וסופר את הכסף מתחת לשולחן. כשאני בטוח שכולו שם, אני אומר, "תענוג לעשות איתך עסקים. תזכור אותי בכל צורך עתידי שיעלה לך".

הוא שוב מגחך, כאילו זה הדבר הכי מצחיק בעולם, ואני חושב שהיש שונים מהאחרים בגלל הכסף שיש להם, אבל עכשיו גם לי יש קצת. "על מה תוציא את הכסף?" הוא אומר בחיוך.

מאחר שזה לא עניינו, אני מחייך ואומר, "לא יודע. אני כבר אחשוב על משהו".

הוא צוחק ואומר לי לא לבזבז את הכל בבת אחת, ואנחנו לוחצים ידיים, מבטיחים לשמור על קשר ונפרדים כידידים.

אני שונא את החרא הדרומי שמגישים באופיז, אז אני עובר עם המכונית במסעדת סע וקח תאילנדית, תאי קינג, ולוקח לדרך טום קא גאי לאכול בבית. אני משלם להם באחד מהשטרות הקטנים שבקט נתן לי.

אזעקות מתחילות לצלצל ברגע שהשטר מגיע לקופה. הכסף מזויף. לא אמיתי. הגברת באשנב זקנה כמו סבתא שלי, והיא בוחנת אותי בתערובת של אכזבה ובוז השמורה לזקנות כמוה, בזמן שהדוקרנים קופצים לפני הצמיגים שלי ואחריהם.

אני משעין את הראש על ההגה ומחכה לבואם של השוטרים הפרטיים. אני מקווה שייקח להם הרבה זמן, כדי שאספיק לתכנן את הנקמה שלי בבקט.

בסופו של דבר אני יוצא מהסע וקח בזכות זה שאני מעמיד פנים שאני מטומטם. כמו שאני מרגיש כרגע, אני לא ממש צריך להעמיד פנים. הכסף לא מסומן, ולא מקושר לפשע כלשהו. כשאני שומע את זה, אני מאכיל אותם איזה קשקוש על זה שקיבלתי אותו כעודף במסעדת צ'ופסטיק צ'רלי בצד השני של העיר. בזמן שהם משמיצים את המתחרים שלהם, אני מוצא בכיס מספיק כסף נקי ומשלם לתאי קינג על האוכל. אני מדבר עם המנהל ומחזיר גם את דמי הביקור של הפרטיים. מובן שהם שומרים לעצמם את השטר המזויף. כולנו יודעים שמישהו מהם ישתמש בו במקום אחר, וככה הדברים האלה נשארים במחזור. כולם מרוצים. אפילו הסבתא בחלון מרעיפה עלי חיוך חינם והכל נסלח.

כשהסיפור נגמר אני גם כבר לא כל כך עצבני על בקט. העניין הוא שאני מבין איזה מזל היה לי שהוצאתי רק מעט מהכסף המזויף. אם, למשל, הייתי משאיר חבילה רצינית אצל סוחר מכוניות חדשות, היו צריכים לזרוק אותי לכלא. אז השאלה הגדולה היא אם הכל מזויף או שהיה שם רק שטר אחד מקולקל? זאת היתה טעות, או שסידרו אותי?

אני מקווה שזו האופציה הראשונה, כי אחרי שאני נרגע אני עדיין רוצה לחבב את בקט. זאת לא בדיוק הפעם הראשונה שקיבלתי שטר מקולקל. כולם מקבלים כזה לפעמים.

כשאני חוזר הביתה, אני בודק את כל שאר שכר הטרחה שבתיק.

הכל מזויף.

כל שטר.

אני יודע, כי אחרי שגיליתי שכמה אקראיים שלקחתי היו מזויפים, אני מתחיל לעבוד בשיטתיות, כמו חתיכת פקיד בנק מחורבן, ובודק שטר אחרי שטר.

מה שאומר שגם בקט מזויף. הוא סידר אותי עוד יותר ממה שחשבתי.

וככה אני יושב, על הפוטון שלי, ומתכנן איך להתנקם בו, מנסה להבין איך אני הולך לשלם את החשבונות שלי, כשהטלפון מצלצל. אני אפילו לא טורח לראות מי זה לפני שאני עונה.

"כן, מה?" זה מה שאני אומר.

"מקסים כמו תמיד, אני רואה", אומר קול בצד השני. קול שאני כבר לא ממש מזהה אבל גם לא יכול לשכוח לעולם. כשאני לא מוציא הגה, היא אומרת, "היי. זאת דיאן. אתה עדיין עובד באותו תחום?"

"לא", אני אומר. "פרשתי לאחרונה. כנראה שאני טיפש מדי לזה ". אבל מה שאני חושב זה, דיאן? מה לעזאזל? אני לא ממש מצליח להתרכז בשום דבר אחר.

"טוב, אז תחזור לזה. אני צריכה טובה רצינית, ואני לא יכולה לפנות לאף אחד מלבדך".

ואני חושב, אין סיכוי שאני שוב קורע את הלב שלי ומניח אותו על סף הדלת שלך, כי כבר עשיתי את זה פעם אחת, וזאת היתה פעם אחת יותר ממה שהייתי צריך. "מה העניין?"

"לחברה שלי גנבו משהו ממש יקר. היא צריכה מישהו אמין לחלוטין, כדי שיחזיר לה את זה".

"תראי, דיאן, אני באמת לא עושה את זה יותר".

"זה מצב מיוחד", היא אומרת. "בנזונה אחד גנב לה את השחלות".

אני משתתק. אני כבר יודע את המשפט הבא לפני שהיא אומרת אותו.

"היא החזיקה אותן לבטחון בתוך שתי ביצים מעוטרות, כמו של פברז'ה –"

"וקוראים לה פטרינה סולובה".

זה משתיק אותה, ונותן לי זמן לחשוב.

מובן שהן היו בתוך ביצים. בקט שיקר לי על הכל. אם אלה היו האשכים שלו, היא היתה עושה מהם זוג אגוזים מוזהבים. הוא עבד עלי פעמיים.

"איך אתה יודע את זה?" היא שאלה בסופו של דבר.

"לשמועות יש כנפיים".

"אז יש להן כנפיים מהירות! ידעתי שאני צריכה להתקשר דווקא אליך. אתה יודע אצל מי הן נמצאות?"

"אולי", אני אומר, וחושב שאני לא יודע כמעט כלום על בקט, אפילו לא אם הוא מי שהוא אמר שהוא. אני חושב שהעסק הזה דפוק מהיסוד ושעדיף לי שלא יהיה לי שום קשר לסיפור. מה שאני רוצה להגיד לה זה, היי, תקשיבי, בכל העולם אין מספיק כסף שיגרום לי לקחת חלק בבלגן הזה. אבל לה אין סבלנות לחכות עד שאמשיך לדבר.

"זה נפלא", היא אומרת. "תראה, אם תעשה לי את זה כטובה אישית, אהיה חייבת לך תודה גדולה".

"אני לא יודע, דיאן, יצאתי מהמקצוע. חזרתי ללימודים, אני מנסה לסיים את התואר".

"נהדר. בחיי, אתה כל כך נחוש".

"קיבלתי דוגמה מאמא שלי", אני אומר. "היא עבדה קשה מאוד כל החיים. אני רק מנסה, את יודעת, לעשות משהו שאוכל להתגאות בו". אני אפילו לא חושב שזה שקר כשאני אומר לה את זה. אני מאמין בזה. זה הפתח שהייתי צריך לקבל, הפתח שעדיין מגיע לי לקבל.

"זה נהדר באמת", היא אומרת. "תראה, אם השתנית ואתה לא עושה את זה יותר, אני מבינה לחלוטין".

"זה לא בדיוק מה שאמרתי".

"פשוט, זה מאוד חשוב לי. למען החברה שלי. זה משהו שהבחור הזה לקח ממנה ואין לו תחליף. יש לך מושג מה היא מרגישה?"

"למה בכלל היא עשתה משהו כזה?" אני שואל, בניסיון להסיט את הנושא ממני ומדיאן, כי אני לא רוצה לחשוב עלינו, על כל הדברים שמגיעים לי ושאין לי.

"אני יודעת", היא אומרת. "זה רעיון נוראי, כי משהו כזה עלול לקרות. אמרתי לה שזה רעיון גרוע, אבל היא לא הקשיבה. היא מפורקת לחלוטין. אתה בטוח שלא תוכל בשום פנים לעזור לה?"

"אני לא יודע. אולי אני יכול לדבר איתה". אני לא יודע מה גורם לי להגיד את זה, אבל ברגע שאני אומר את זה, דיאן חוטפת את זה בשתי ידיים.

"אה, ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. אולי אחרי שתדבר איתה נוכל להיפגש לארוחת ערב או משהו. נדבר על מה שהיה".

"מה בדיוק היה?" אני ממלמל ומתעצבן מהמרירות שאני שומע בקולי.

אבל היא אומרת, "לא, הייתי צריכה לעשות את זה לפני הרבה זמן. אני חייבת לך. יותר ממה שאתה יודע".

"אין בעיה, דיאן", אני שומע את עצמי פולט בקול מספיק רם שהיא תשמע. "כל מה שתצטרכי ממני, את יודעת שאת רק צריכה לבקש".

אחרי זה אנחנו מחליפים דברי נימוסים ועל המקום היא קובעת פגישה עם החברה שלה פטרינה, בזמן שאני מחכה על הקו. אנחנו מבטיחים לדבר שוב בקרוב, וזה הכל.

אוקיי, התגברתי לגמרי על דיאן, אבל כמו שהיא אמרה, היא חייבת לי, ואולי סוף סוף אזכה לגבות את החוב. אם באותה הזדמנות גם אוכל להתנקם בבקט על זה שהוא רימה אותי, עוד יותר טוב.

תקלוט את זה: בקט רצה להיפגש בסטארבקס, האקסית שלו לוקחת אותי לאכול באלניז. אלניז היא המסעדה הכי טובה בעיר, מקום שבו צריך להזמין מקומות חודש מראש. ואני נפגש שם עם פטרינה כבר למחרת!

כשאני מגיע, רב המלצרים מתעלם ממני כאילו שאני איזה קבצן מהרחוב, עד שאני אומר לו עם מי אני אוכל, ואז כל הצוות מתחיל פתאום להתייחס אלי כאילו שאני בן מלוכה, מה שאומר לי שפטרינה מבזבזת הרבה, כי בחלק הזה של העיר הכסף הוא המלך.

הם לוקחים אותי לשולחן שלידו היא כבר יושבת, ואני מבין למה בקט היה מוכן לוותר על האשכים.

לא שהיא הטיפוס שלי, אבל היא ברונטית, מהסוג הכמעט-אנורקטי שהרבה גברים אוהבים. נראה כאילו היא חיה על דיאטה של קפה, סיגריות וכדורים, וזה בסדר, כי היא בנויה כמו יגואר עם גג נפתח, מלאה עוצמה וקימורים צרים, עם ציפויים שמוסיפים לה ברק. היא משתמשת בשפתון בצבע יער-גשם, צלליות עיניים בדוגמת עלים ולובשת שמלה שחורה עם בוהק שמזכיר טיפות של טל. הפה שלה רחב מדי ביחס לפניה, מה שאומר שהוא רחב בדיוק כמו שצריך.

"שב בבקשה, אני כל כך שמחה לפגוש אותך", היא אומרת, מחווה בידה על כיסא ופצחת בתיאור עצבני של מנות היום של המסעדה, כאילו היא ממלצרת ולא יושבת ליד השולחן. פעם אחת קוטע אותנו צלצול של הנייד שלה ופעם נוספת היא נזכרת שהיא צריכה לעשות שיחה קצרה. כשסוף סוף מגיע מלצר, אני מזמין טופו קארי, רק כי אני חושב שהיא לא הולכת לשמוח אם אזמין בשר, ואני מחייך הרבה בזמן שהיא לוגמת מהיין ומחלקת למלצר האנדרוגני במידה יוצאת דופן שלוש סדרות סותרות של הוראות.

כשהיא נרגעת לבסוף אני אומר, "אז את חברה של דיאן?"

היא מושכת בכתפיה ועוברת ישר לסיפור על איך שהן נפגשו במסיבה בספינת שעשועים אחת, ואיך התברר שהחברה הכי טובה שלה מכירה את הבוסית של דיאן והן התחילו לדבר והפכו לחברות הכי טובות, ואחר כך היא הוסיפה כמה סיפורים על איך שהיא ראתה את דיאן בחתונה ואיך בפעם אחרת היא התקשרה לבקש ממנה שתעזור לה מול המשטרה – מה שהייתה פשוט אי הבנה, אבל דיאן יודעת איך לדבר עם אנשים כדי שיעשו דברים, והיא גם דיסקרטית, ובכל מקרה כל זה מים מתחת לגשר ואז היא צוחקת ואומרת, או איך שאומרים את זה, זה מה שאני מתכוונת, וגם אתה ודיאן חברים ותיקים, לא?

"הכרנו כמה שנים", אני מודה. "אז מה בדיוק הבעיה שלך?"

"היא לא אמרה לך?" בשלב הזה אני רואה שהאיפור שלה מסתיר משהו שמזכיר ניתוח גרוע סביב הפה שלה. היא משחקת בו כמו שבקט שיחק עם הסנטר שלו, אבל יש בליטה קטנטנה של צלקת בשקע שמתחת לאף שלה. אולי זאת שומה. בכל אופן היא מעבירה שוב ושוב את האצבע שלה על הפנים כשהיא לחוצה.

"כן, היא אמרה לי", אני אומר, "אבל מבחינה מקצועית אני חושב שכדאי שאשמע את כל הסיפור ישירות ממך, כדי שאדע את כל העובדות".

"טוב, אין יותר מדי לה לספר", היא אומרת ונרכנת קדימה מעל השולחן כדי ללחוש לי, ותוך כדי כך מאפשרת לי הצצה יפה אל הבוכנות במנוע שלה. "הסרתי את השחלות שלי, אתה יודע, כדי לשמור אותן שלא ייחשפו למשהו שעלול להזיק להן. זה באמת אמצעי המניעה הטוב ביותר שיש, אתה יודע. אחסנתי אותן בחיקויים של ביצי פברז'ה, כמו אלה שסיברט מייצרים – ראית כאלה פעם?"

למעשה כן, ממש לא מזמן, אבל אני מניד בראשי כאילו שלא, והיא פוצחת בתיאור ארוך שלא ממש עושה איתן חסד, ומוסיפה שאני צריך לראות את אלה שיש לחברה שלה קריסטיאנה, נהדרות, מעשה אמנות אמיתי, צריכות להיות במוזיאון, אפילו שג'זמין שמה את שלה בתוך בובת בטי בופ, וגם זה די חמוד, וסיגורני מחזיקה את שלה בתוך כדור גולף – אפשר לאחסן אותן במשהו כזה קטן, רק שזה עולה הרבה יותר – אבל העיפו אותה מסבב הנשים המקצועני בגולף בגלל רמאות. היא מספרת לי הרבה על תהליך האחסון הזה ואיך הוא עובד, ואיך שהן עלולות להיהרס בלי תחזוקה מתאימה, אבל לא ממש אכפת לי, אז אני לא מקשיב.

היא חסרת סבלנות לא פחות משהיא פטפטנית, ועוצרת את המלצר כמה פעמים כדי לבדוק מה קורה עם האוכל שהזמנו.

באחת מההפסקות האלה, גם אני מאבד את הסבלנות ושואל אותה מה קרה לביצים שלה.

"קס גנב אותן – הוא אמר לי שהוא יעשה את זה".

"מי זה קס?" אני שואל, אפילו שאני מנחש בבטחון רב שקס הוא קסטו בקט, המעסיק הקודם שלי. היא אומרת לי את שמו המלא ואני שמח שלפחות בדבר אחד צדקתי.

"זה קצת מביך", היא ממשיכה לדבר והעיניים שלה ממצמצות, ובאותו רגע אני חושב שהיא קצת יותר הטיפוס שלי. למרות החזות המצוחצחת שלה, היא פגיעה. "עשיתי דברים מטורפים", היא אומרת. "התארסנו. אפילו ניסחתי את הסכם הממון. אז הבטחתי לו את הביציות שלי – לפני שידעתי מה הוא רוצה לעשות איתן! זה היה כשעוד הסתובבתי עם המכורים לסילגוף".

כשהיא אומרת את המשפט האחרון היא מסמיקה מעט, ולמרות שאני רוצה לדעת למה הוא רצה את הביציות שלה, אני גם לא יודע כלום על המכורים לסילגוף, וזה מה שאני אומר לה.

"זו מין תת-תרבות כזאת, בעיקר קשורה לסקס. אתה הולך בתחילת השבוע למכון בריאות והם עושים בגוף שלך כל שינוי שאתה רוצה, ובסוף השבוע הם מחזירים אותך למצב הרגיל, למה שנחשב רגיל בעיניך. בכל אופן, אנחנו נפגשנו במכון כזה ממש ליד נפולי –"

"באיטליה?" אני שואל ומדמיין לרגע איך אני מוצא אותן מעבר לאוקיאנוס, כמו גנב תכשיטים אמיתי. אני צריך לאכול במסעדות כאלה כל יום, וגם לנסוע למקומות כמו איטליה.

אבל היא אומרת, "לא – בפלורידה. יש שם סצנה – אבל עושים שם יותר מדי סמים לטעמי, לכאורה נוגדי כאבים 'לניתוח'". היא עושה סימנים קטנים של מרכאות עם האצבעות, ואני מחכה לדחיפה קטנה של הציפורן שתסמן נקודה בסוף המשפט, אבל זה לא קורה.

"תעזרי לי עוד קצת. ציירי לי תמונה", אני אומר, מלקק את השפתיים ונשען קדימה על המרפקים בדיוק כשהיצור הממלצר מגיע עם הצלחות שלנו. השיחה קצת מתעכבת בזמן ששלושתנו מדברים על האוכל והמלצר מגרר אבקת פרמזן על הירקות הירוקים היבשים של פטרינה.

"קס אהב לחבר עוד" – היא מרימה את הגבות, מציצה לצדדים, ויוצרת בתנועות ידיים פין: התגלמות הצניעות, הבחורה הזאת – "לסנטר שלו".

אני מנסה שלא לירוק את כל הטופו שיש לי בפה. פתאום אני חושב לגמרי אחרת על המקום המטולא על הסנטר שלו ואיך הוא שפשף אותו, וחושב אוטומטית גם על הבליטה הקטנה שיש לה על השפה העליונה.

"זה היה די נחמד", היא אומרת. "אתה יכול לתאר לעצמך מה הוא עשה איתו. אתה יודע, לא כל מה שהמכורים עושים הוא רע. זה יכול להיות בסדר כל עוד זה לא הופך לאובססיה. אז כן, רציתי להתנסות בדברים האלה, ונשאבתי לזמן מה לתוך הסצנה. אבל קס מכור לגמרי! כל סוף שבוע הוא הוציא את כל הכסף שלו על הדברים האלה. ראיתי תמונות", היא אומרת ומתארת בצורה מוחשית חלק מהשינויים שהוא עשה, ואני מאבד את רוב התיאבון. בינתיים אני חושב לעצמי איזה סילגוף היא עשתה במכון. אני מתאר לעצמי בהיתי בה יותר מדי, כי פתאום היא מפסיקה לדבר ומתחילה לשפשף את הבליטה הקטנה מעל השפה שלה, עד שהיא שוב נרגעת.

"כולנו עושים טעויות", אני אומר ונזהר לא לעשות טעות בעצמי. "אז בואי נניח שהביציות שלך עכשיו אצל בקט. למה את לא רודפת אחריהן עם עורכי דין ושוטרים?"

"זה יקח יותר מדי זמן", היא אומרת. "הוא היה מאוהב בי עד מעל לראש. מטורף. הוא תמיד אמר שאחת כמוני לא מספיקה. אני חושבת שהוא מתכנן לשבט המון כמוני כדי שיהיו שפחות מין שלו. כל הזמן הוא סיפר שהוא רוצה הרמון של אהבה. הרמון של סולובות, חרא כזה". היא נרעדת, והפה הרחב שלה מתהדק לקו ירוק קפוץ. "הוא רצה, כאילו, לעשות סילגוף רציני, ושההרמון שלי יענג את כולו בו זמנית. מחריד אותי אפילו לחשוב על זה".

אני ממלמל משהו אוהד. אני חושב להגיד לה שאי אפשר לשבט אותה רק באמצעות הביציות שלה, אבל אם היא לא יודעת את זה, למה לי לתקן אותה?

היא עדיין מדברת. "חוץ מזה, העניין הזה מביך מדי. אתה יכול לתאר לעצמך איך זה ישפיע על סבתא שלי, אם הסיפור יפורסם. יהיה לה עוד התקף לב. דיאן אמרה לי שפתרת לה פעם בעיה, לא מאותו סוג, אבל דומה. היא אמרה שאתה תסדר את זה בשקט".

זה האות שלי לתת לה את נאום סוכן המכירות, עם המחירון, וזה מה שאני עושה. לזכותה יאמר שהיא בכלל לא נרתעת, ועל המקום היא פותחת את הארנק שלה, ליד השולחן, ומעבירה לי את המקדמה לחשבון. בדרך כלל אני מעדיף מזומן, כי ככה אי אפשר להגיע ללקוחות, אבל אחרי החוויה האחרונה שלי אני שמח לקבל את ההעברה וחייבים להודות שאני באמת צריך את הכסף. ובלי קשר לכסף, החלק הכי טוב בג'וב הזה יהיה הנקמה בבקט שרימה אותי.

"אני אצטרך עזרה", אני אומר ומסביר מה אני צריך – כתובות, כרטיסים מגנטיים, קודים – סוג הדברים שמקלים לי את העבודה. היא אומרת שאין בעיה ואז דעתה נודדת והיא שולחת הודעת טקסט בטלפון, ואנחנו מדברים עם היצור הממלצר על תפריט הקינוחים ואין סיכוי שהיא תזמין קינוח אבל האם מזדמן לי להגיע לאלניז לעיתים קרובות, כנראה לא, אז היא עומדת על כך שאנסה את הפודינג פטל, שזה לא ממש מסוג הדברים שאני אוהב, אבל אני נותן לה לשכנע אותי.

בסופו של דבר היא חוזרת לנושא שלנו. "קס התקשר ללעוג לי, כך שאני יודעת שהביציות אצלו, ואני יודעת איפה הוא שם אותן, אבל אנחנו צריכים לפעול מהר, לפני שהוא יטוס לאחד מהמכונים האלה. יש עשרות, ומאז שיצאתי מהסצנה אני לא כבר לא מכירה אותם ואין לי מושג לאיזה מהם הוא הולך עכשיו". בזמן שאני מנסה לגלות יותר פרטים של המכונים, היא קמה, מחליקה את השמלה שלה על הבטן הצרה במידה בלתי אפשרית ואומרת "תסלח לי לרגע?"

לפני שאני מספיק לענות, היא יוצאת אל השירותים שמאחור, עוצרת לרגע כדי לדבר עם אחד המלצרים הראשיים, ואני מתבונן בה וחולם בהקיץ על מזלי הטוב, על כל הדברים שאני הולך לקחת מהדירה שלו מלבד הביציות, ואז אני מרגיש יד מונחת לי על הכתף.

אני מרים עיניים וזה ג'וג'ו, המשרת בעל פני הכלב. הוא קצת סמוק ויוצא ממנו ריח של זיעת קרב, כאילו השתתף רק עכשיו בקטטה, או יותר כאילו הוא מוכן להתחיל אותה עכשיו.

"היי, אני מזהה אותך", הוא אומר.

אני מודה שהלב שלי נעצר לרגע. האדם האחרון שרציתי להיתקל בו הוא ג'וג'ו.

אבל אז ג'וג'ו אומר, "אז אתה כבר לא בעסק של המונים? זה טוב. נראה לי עבודה נוראית".

אני חושב לעצמי הוא באמת כזה טיפש? אבל אז אני מסתכל לו בפנים וההוכחה עד כמה הוא טיפש מסתכלת עלי בחזרה, ואני מחליט לענות בכנות. "כן, אני עושה גם את זה מהצד, בשביל ידיד ותיק, במקרה הוא גם ידיד של פטרינה. מוזר איך שזה מסתדר, הא?"

הוא אומר, "לגמרי".

אני מבחין שוב בזיעה וחושב שאולי בשבילו זה תרגיל קשה לחבר שתי מחשבות ביחד, והוא בטח כבר מותש. "אז יש משהו – ?"

"פטרינה ביקשה ממני להביא לך את אלה", הוא אומר, ומתחיל לדחוף לי דברים לכיס הז'קט. "זאת הכתובת לבית של האקס שלה, כרטיס מגנטי לבניין שלו שהיא לא החזירה כשהם נפרדו, וזה קוד הכניסה לדירה שלו".

אני עצבני, כי לא ציפיתי שג'וג'ו יהיה כאן וגם כי יש עסקים שאני לא אוהב לעשות בפומבי, אבל ג'וג'ו יודע מה הוא עושה, כי הוא מנצל את גופו כדי להסתיר את המחזה מהשולחנות הסמוכים, ואני אומר לעצמי שהחוקים משתנים כשאתה עובר לליגה של הגדולים. הג'וב הרבה יותר קשה כשאני לא מקבל דברים כאלה מהלקוחות. הפעם זה הולך להיות קל, ואני מתכוון להתרכז בלבזוז מבקט את כל מה שיש לו.

אני מדבר קצת עם ג'וג'ו, אבל בסוף זה נגמר בזה שאני אומר לו תודה והוא עונה אין בעיה, כשאני מסתכל סביבי ותוהה לאן פטרינה נעלמה הוא מבקש סליחה ומסתלק. בערך באותו רגע מביא המלצר האנדרוגני שלנו את החשבון ושואל איך אני רוצה לשלם אותו.

זה מעצבן אותי. גישה אופיינית ליש, סביר להניח שככה הם נעשו יש. אבל מאחר שהכסף של פטרינה נמצא אצלי בבנק והכסף המזויף של בקט בבית ודיאן מחכה לפגוש אותי כשכל זה ייגמר, אני בסך הכל במצב רוח טוב ואני משלם. אבל אני משאיר טיפ מחורבן.

בקט גר בקומפלקס דירות ישן במרכז העיר, בלי הרבה אבטחה. אין לי לאן עוד ללכת אחרי הארוחה, אז אני יושב כמה זמן מחוץ לבניין וצופה באנשים שנכנסים ויוצאים, עד שאני מחליט לצאת לסיור בשטח האויב. הכרטיס האלקטרוני שלו מכניס אותי פנימה, ואני עולה אל הקומה שלו, דופק בדלת ואומר "פיצה! היי הפיצה שלך הגיעה!" אני מתרחק מחור ההצצה וחושב שאוכל לברוח במורד המדרגות לפני שיצא מהדלת, אם אשמע שהיא נפתחת.

כשהוא לא עונה, אני מנסה את קוד הכניסה, רק כדי לוודא שהוא עובד. לפני זה אני חובש כפפות גומי, כי אני עובד, וזה רק ליתר בטחון.

הדלת נפתחת ואני רואה את הגופה שלו שוכבת עם הפנים על הרצפה. הוא ערום כאילו רק יצא מהמקלחת. דם שפוך לו מסביב לכל הראש שלו, והגולגולת שלו מנותצת כאילו שג'וג'ו התחבא בפנים וחיכה לו. הדבר העיקרי שאני מבחין בו, ולרגע אני קופא במקום, מרותק, הוא את כל הצלקות החיוורות על הגוף שלו, צורות מוזרות במקומות מוזרים, השד יודע למה.

אבל זה לא הכל. אני מסתכל על כל הפגיעות בגוף שלו, אלה שגרם לעצמו והאחרות, ומבין שהעשירים בכלל לא דומים לנו. הם מרשים לעצמם לעשות כל מה שמתחשק להם.

פעמון המעלית בחדר המדרגות מפחיד אותי ואני סוגר את הדלת, אני שומע את הקולות במסדרון ומחפש במהירות את הביצים, מתוך הרגל. הן לא שם. אין שם גם שום דבר אחד בעל ערך. יש לו קולנוע ביתי מדרגה ג' ורהיטים מדרגה ד'. נראה שהוא כבר משכן את כל מה שהיה יכול למשכן. כשאני עובר לשולחן העבודה שלו אני לא רואה אפילו מחשב נייד, רק ערימה של חשבונות לא משולמים, כולם מהחודשיים האחרונים.

אני יודע שגם פטרינה שיחקה איתי, אבל רוב השקרים מתובלים בשמץ של אמת. אני מוצא את עצמי עומד ליד הגופה חסרת החיים של בקט, וחושב שמאחר שהיו שתי ביצים, אולי בזאת עם הנערים המרקדים היו האשכים שלו ובזו עם הנימפות היו השחלות שלה. כאילו שזה משנה.

אני רועד כאילו כבר יומיים לא אכלתי ולא שתיתי כלום מלבד קפה. ואז נטרקת דלת אי שם במסדרון, הקולות נעלמים ואני ממהר להסתלק. זה אולי הג'וב הראשון שבו אני לא לוקח איתי כלום בדרך החוצה. רציתי להתנקם בבקט, אבל כרגע זה נראה קצת מיותר.

אני צריך להיפטר מהכסף המזויף הזה ברגע שאגיע הביתה, אבל אני מגלה שהכסף שפטרינה העבירה לחשבון שלי הוקפא. לא הרווחתי כסף אמיתי כבר יותר מחודש ויש לי חשבונות לשלם, כך שאני שומר את הכסף הרע, כי אצטרך לגרום לו לעבור.

ואז אני שותה כדי להרגיע את הרעידות, ושותה שוב כשזה לא עובד, ומהר מאוד אני שיכור ולא רואה בעיניים, כדי לשכוח את המראה של הגופה של בקט. אני מנסה לארוז, כי אני יודע שאני צריך להסתלק לכמה זמן. באיזשהו שלב אני כבר בקושי מצליח לעמוד ואני הולך לחפש את הגלובוס, זה שנראה כמו הביצים של בקט. יש לי מחשבה בראש שאומרת שאולי הוא מאותו סוג כמוהן. אני לא מצליח למצוא אותו, אבל אני כל כך מחוק שלא אצליח למצוא אפילו את התחת שלי, גם אם אחפש בשתי ידיים, ותיכף אחר כך אני מאבד את ההכרה מרוב שכרות.

השוטרים באים לקחת אותי בסביבות עשר בבוקר למחרת.

אני עוד ישן כשהם מתחילים לדפוק על הדלת ולפתוח אותה בבעיטות, כי אני אטי מדי לענות. לאחד מהם יש אף של כלב קולי, וזה מזכיר לי את ג'וג'ו. הוא מתחיל לרחרח מסביב בזמן שאני מנסה להתנער מערפל ההנגאובר ולהעיף אותם מהבית שלי.

הם מאוד מנומסים בכל עניין, אבל ברור שיש להם צווים ועילות למעצר ושמישהו ששילם להם מספיק כסף כדי שישימו את החיפוש בבית שלי בעדיפות גבוהה. אני מקווה שזה קשור לפריצה פשוטה, אבל כשהם מתחילים לשאול על בקט וכמה זמן היכרתי אותו ואילו עסקים היו לי איתו, אני יודע שנדפקתי.

הם מוצאים את הכסף המזויף, ודם על הנעל שלי.

בערך אז הם שמים עלי את האזיקים וקוראים לי את הזכויות שלי. כולנו יודעים שזאת בדיחה. האמת היא שיש לנו זכויות רק לצדק שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות, ואני מרושש.

אני מתקשר לדיאן מהכלא, לבקש את עזרתה, ובמחשבה שזה יתן לה סיבה להתערב, אני פולט שעדיין נמצא אצלי התליון של העולם שהיא נתנה לג'ו.

היא אומרת, "מאוחר מדי לזה".

ואז אני מבין, בפעם הראשונה, מה היא שמרה בשרשרת ההיא. כלומר, אין פלא שהיא התעצבנה, ברור. אבל לא ידעתי, ולפני שאני מספיק להגיד לה משהו, להגיד לה שאני מצטער, שלא ידעתי מה זה, היא מנתקת.

כמו שאמרתי, קשוחה.

ככה מצאתי את עצמי בתא הזה, נידון למוות. אתה מכיר את הסיפור שהתובע נתן במשפט. אמרו שאני גנב קטן שנכנס לשותפות עם קסטו בקט, שנקלע לקשיים כספיים ורצה להזיז כסף מזויף כדי להיחלץ. אני הרגתי אותו ולקחתי את הכסף. ואז השתמשתי בכרטיס האשראי הגנוב שלו כדי להעביר סכום ענק לחשבון הבנק שלי מהמסעדה שבה ניסיתי לסחוט את פטרינה סולובה לפני ששומר הראש שלה הציל אותה.

אני מספר לך את הסיפור האמיתי, את כולו, אפילו את הטעויות שעשיתי, כי באת לכאן כדי לעזור לי, נכון? מדברים על לקחת עין תחת עין, זה הצדק. טוב, אני יודע שעשיתי כמה טעויות, ואני מצטער עליהן, אבל לא עשיתי את הרצח שבגללו הולכים להרוג אותי.

שמע, דבר בשבילי עם דיאן – היא בטוח האחראית לכל העניין. פשוט לא הייתה שום דרך לדעת שהשחלות שלה נמצאות בגלובוס ההוא. תגיד לה כמה אני מצטער. תגיד לה שלא התכוונתי להרוס אותן. היא לא יכולה להאשים אותי בזה, אתה חייב להגיד לה.

בן אדם! אל תצחק – אני עוד אמות בגלל זה!

כן, מה זאת אומרת שלא הייתי צריך גלגל עין בתחת כדי לראות מה הולך לקרות?

והבלוג

ירחים כלווייתני ענק לבנים