גונזזו: מילים קדושות

הסיפור הוא המשך ישיר של הסיפור גונזזו. מומלץ לקרוא אותו קודם.

"חייבים לשכתב את הטקסט הזה", אמרה שומרת, והביטה בבחורה הצעירה שישבה מולה. זה שלושה חודשים שהיא משמשת בתפקיד עורכת כתב העת ביכורי דרקונים לאחר שאלון, העורך הקודם, עבר לעבוד בהוצאת הספרים זודיאק. והיא לא נהנתה מהעבודה כמו שחשבה. עם רוב הכותבים היא התכתבה באמצעות הדואר האלקטרוני. עם מיעוטם ניהלה גם שיחות טלפון. אך בת-אור שלפתיאל, שישבה מולה, היתה מקרה קשה במיוחד. היא סירבה לקבל את העריכה של שומרת והתעקשה לבוא לפגישה כדי ללבן את הקושיות בעל פה. "אני לא טובה באימייל", כתבה בדואר האלקטרוני.

שומרת כבר הספיקה להתחרט על כך שלא החזירה את הסיפור כלעומת שבא, במקום להסכים לפגישה הזו.

בת-אור ישבה בפנים עגומות, שטופות חושך, ונראתה כעומדת לפרוץ בבכי.

"אני לא יכולה לשנות אפילו מילה", אמרה וקולה רעד.

שומרת גייסה סבלנות משום מקום. "הרעיון של הסיפור נהדר", אמרה, קולה רגוע אך ורק כלפי חוץ. "אבל הוא עדיין גולמי. אי אפשר להדפיס אותו ככה".

"הוא לא גולמי", לחשה הבחורה. שומרת התאמצה להקשיב.

"מישהו עבר עליו לפני?" שאלה.

"רק אני", אמרה הבחורה ועיניה התרחבו באורח לא טבעי. "שנתיים אני עובדת עליו. לכל מילה יש מקום קדוש משלה. אני לא יכולה לעשות בו שינויים". עיניה התרחבו אף מעט יותר והיא אמרה, "זה כאילו את עוקרת את המעיים שלי, עושה בהם קשר ומחזירה למקום".

שומרת דמיינה את עצמה עוקרת את מְעֵי הבחורה ועושה בהם קשר שטוח. היא היתה צריכה לרסן את עצמה כדי לא להעלות את מחשבותיה לפסים מעשיים, שכן דגדוג ההתרגשות בבטנה היה מפתה. עליה למצוא דרך לפייס את הבחורה, אחרת יחסר לה סיפור לגליון שאמור לרדת לדפוס בעוד שבוע.

"את רוצה שאני אכניס את הסיפור שלך לעיתון?" שאלה.

"כן. כמו שהוא".

"אי אפשר כמו שהוא. יש בו בעיות ניסוח".

"הוא חתום כך בתוך לבי".

שומרת ניסתה ללבוש הבעה קשוחה על פניה, אך מסך המחשב משך לרגע את תשומת ליבה. אימייל חדש הגיע, מחוֹחִית גוּדְטַיְים העורכת של אתר הסיפורים הקצרים "הזירה הרגשית".

שומרת סימנה לבת-אור להמתין, ופתחה את ההודעה. חוחית קבעה תאריך לפגישה ביניהן וכתבה שתגיע למשרד של ביכורי דרקונים. הן אמורות לדון בשיתוף פעולה בין שני העיתונים, אבל למה לא בטלפון? שומרת החליטה לטפל בזה אחר כך.

היא חזרה אל בת-אור, עטתה שוב את ההבעה הקשוחה ואמרה, "אצלי לא יופיע משפט כמו 'ישבו שם טיפוסים נאלחים ומסוממים שהשתינו כל הזמן על המדרגות'. אם את רוצה שאני אקבל את הסיפור את חייבת לתקן את זה".

פניה של בת-אור שוב התעוותו כאילו היא עומדת להתייפח.

"כאילו את תוקעת קוצים בכפות רגלי", מלמלה.

שומרת עמדה לצעוק עליה שתעוף לה מהפנים, אך נזכרה שאין לה סיפור חלופי. היא חייבת למצוא שפה משותפת עם המטורפת הזאת.

אולי דרביך יכול לעקור את מעי הבחורה, חשבה. היא תבקש ממנו לעשות את זה, ואז היא תמות ושומרת תוכל לערוך את הסיפור כאוות נפשה ואף להקדיש אותו לזכרה של בת-אור שלפתיאל. היא נדרשה לתעצומות נפש רק כדי לדכא את הרעיון. אסור לה להזכיר לשני בני טיפוחיה לשם מה הוצבו בכדור הארץ, לא כשהיא מנסה כבר שבועות ארוכים להרחיק אותם מהעיתונים היומיים שבהם מתפרסמות כל הזמן מודעות האומרות "גמל הלך לבקש לו קרניים, אוזניים שהיו לו, גונזזו ממנו" – עדות לכך שבארץ מסתובב סוכן שמבקש להפעיל את השניים לקראת פעולות הפלישה. אולי באמת הגיע הזמן לפנות לרשויות. האחריות פשוט רבה מדי.

"אז את מקבלת את הסיפור שלי כמו שהוא?" שאלה הבחורה ושלפה את שומרת מהרהוריה.

שומרת רכנה לפנים, עיניה יורות אש, ואמרה, "לא!"

"אבל… חשבתי שאת אוהבת את הסיפור ושאת חושבת שהוא ראוי לפרסום".

"כן, בת-אור, אבל אחרי עריכה. כל הסיפורים שמתפרסמים בביכורי דרקונים עוברים עריכה. גם הסיפורים שלי".

"את לא מבינה", לחשה הבחורה שוב, "אני השקעתי בכל מילה – "

צלצול הטלפון הנייד של שומרת קטע את דבריה.

"סליחה", אמרה שומרת, והסתכלה על הטלפון כדי לראות מי מפריע לה הפעם. זה היה מספר הטלפון של דרביך וסילסה. כבר שבועות קינן בליבה החשש שיראו אחת מהמודעות. היא ענתה מיד.

"שליחה נעלה?" זו היתה סילסה. קולה נשמע מעוות, כאילו היא בוכה.

"מה קרה, חמודה שלי?" שאלה שומרת, שנחרדה למשמע נימת הקול האומללה.

"נפגעתי עמוקות", אמרה סילסה, והוסיפה יפחה.

בת-אור נשענה בינתיים לאחור בכיסאה בשפתיים קפוצות ובידיים שלובות. לִבה של שומרת החסיר פעימה.

"קראת משהו רע בעיתון?" שאלה.

"לא, שליחה נעלה. איני קוראת יותר בעיתון".

שומרת נשמה לרווחה. "ממה נפגעת?"

"ניסיתי את כוחי בכתיבת סיפור", אמרה סילסה.

"באמת? למה לא הראית לי?"

"סבורה הייתי שאינו טוב מספיק עבור כבודך", אמרה סילסה. "שלחתיו אל אתר המפרסם סיפורים כגון אלה, והם השיבו את פני ריקם".

"אני מצטערת לשמוע את זה", אמרה שומרת. "למה החזירו את הסיפור שלך?"

"כתבו הם לי שהכותב אינו אמין".

"מה זאת אומרת?"

"הסיפור עסק באישה פסירכית המתגוררת בכדור הארץ ולבה יוצא אל ביתה. ועורכת האתר כתבה לי שהסיפור איכותי הוא, אך אין ספק שהכותב אנושי ואין לו הבנה קלושה בטיבם של חייזרים, ואין היא יכולה לאשר סיפור שכזה, שלכותבו תפיסה כה גזענית ואנושית. היא מצפה שכותב יהיה פתוח יותר לתרבויות חוץ-ארציות, ואין היא רוצה לעודד אנשים מוגבלים כמו כותב הסיפור הזה". בכי חזק חסר מעצורים שטף דרך אפרכסת הטלפון ושומרת נאלצה להרחיק אותה מעט מאוזנה.

"תראי, חמודה", פתחה שומרת, "זה לא אסון כזה גדול – " עיניה נפלו על בת-אור שישבה מולה והמתינה לסיום השיחה. סילסה! כתבה סיפור!

"מה אורך הסיפור שלך, סילסה?" שאלה שומרת.

"כארבעת אלפים מילים, שליחה נעלה".

מצוין. היא כבר תוכל לקצץ ממנו מספיק כדי למלא את החור החסר. חיוך רחב עלה על פניה.

"סילסה, שלחי לי מיד את הסיפור", אמרה. "אני אפרסם אותו".

למשמע הצווחה נאלצה שומרת להרחיק את אוזנה מהאפרכסת. היא דמיינה את פניה הקורנים מאושר של סילסה.

אפילו אם הסיפור שלה מחורבן, עדיין אפשר יהיה לערוך אותו, או במקרה הגרוע ביותר לכתוב אותו מחדש. סילסה לא תעז לומר מילה, להבדיל מהמטורפת הזאת.

"תודה לך, שליחה נעלה", אמרה סילסה, ועוד הספיקה להפטיר "ווהו" קטן שנקטע בנקישת האפרכסת.

שומרת הניחה את הטלפון והישירה את מבטה אל בת-אור. בחיוך מאושר היא אמרה, "מסתבר שאני כבר לא צריכה את הסיפור שלך. שיהיה לך בהצלחה".

בת-אור נראתה כאילו חטפה אגרוף בבטנה. היא מצמצה במהירות וגווה נטה מעט לאחור.

"את לא רוצה את הסיפור?" שאלה.

שומרת נשענה לאחור. חיוכה התרחב, והיא כמעט הרגישה ניצוצות של אושר ניצתים בעיניה כשאמרה, "יש לי תחליף".

שומרת הספיקה לערוך רבע מהסיפור של סילסה כשהגיע הזמן ללכת הביתה. להפתעתה הוא היה לא רע. לא הרמה שאליה התרגלה ב"ביכורי דרקונים", אך סביר בהחלט. היה עליה לבצע תיקוני משלב רבים, לקצץ תיאורים מיותרים ולשנות את השמות הקשורים בפסירכיה לשמות בדויים. הנושא האחרון היה חשוב במיוחד. רק חסר לה שהסוכן האמיתי יגלה את הסיפור. אולי היא גם תאמר לסילסה שהסיפור יתפרסם תחת שם עט. בטחון כדור הארץ קודם לכל.

שומרת דילגה במעלה המדרגות והופתעה למצוא את דרביך ממתין ליד דלתה, אוחז בידו אגד דפים. פניו אורו כשהתקרבה והוא הכריז, "שליחה נעלה, ממתין אני לך מזה דקות ארוכות!"

"ששש…" סיננה שומרת והניחה אצבע על שפתיה. מה אם אחד השכנים ישמע אותו?

היא פתחה את דלת הדירה וסימנה לו להכנס פנימה.

"איך אפשר לעזור לך?" שאלה לאחר שנסגרה הדלת.

"שליחה נעלה", פתח דרביך, "אמנם אמרת שאין צורך בידינו לבדוק בעיתון היומי, אך כשחלפתי היום על פני צרכניה, שזפה עיני מודעה שמרגיש אני חובה להביא לתשומת לבך". הוא פרש את הדפים שאחז וחשף מהדורה של יתד נאמן. על מחצית מעמוד השער היתה מרוחה מודעה גדולה שבה נכתב באותיות קידוש לבנה, "גמל הלך לבקש לו קרניים. אוזניים שהיו לו, גונזזו ממנו".

שומרת בלעה את רוקה והעלתה חיוך מזויף על פניה. לסוכן הזה היו אמצעים כספיים לא מבוטלים והוא לא חסך בהם.

"האם לא בוטלו כל תוכניות המלחמה?" שאל דרביך.

שומרת שאפה עמוקות. כשראתה שהמודעות מתפרסמות כמעט מדי יום, היא ידעה שהרגע הזה יגיע, וכבר הכינה סיפור מתאים.

היא התקרבה למרחק נגיעה מדרביך. "עלי לשתף אותך בסוד כמוס", אמרה. אוזניו של דרביך נעו קלות. היא נטלה את שתי ידיו הגרומות, אחזה בהן היטב ואמרה, "עליך להבטיח לי שלא תאמר מילה על כך לאיש מלבד סילסה".

"כמובן, שליחה נעלה", אמר דרביך מיד.

"לפני שבועות ספורים הגיע אלי שדר סודי מפסירכיה", אמרה שומרת. "אמנם הממשלה בפסירכיה מבקשת שלום, אך בוגד נאלח גנב ספינה ויצא בדרכו לחרחר כאן מלחמה".

"בוגד בקרב שורות הפסירכים?" שאל דרביך ושערו הזדקר קלות, "מעולם לא נשמע כדבר הזה". באמת? חשבה שומרת, ומיהרה להסכים עם דרביך, "מעולם לא. לכן הוא כל כך מסוכן. הוא הגיע ופרסם את המודעות בנסיון לגרום לך ולסילסה לפעול בניגוד להחלטות הממשלה בפסירכיה. הוא שקרן ואסור לכם לבוא איתו במגע".

דרביך פער את פיו. נראה כאילו המלים נעתקו מפיו. שומרת קיוותה מאוד שהיא לא עוברת על קוד תרבותי עלום כלשהו של הפסירכים. היא אמנם למדה להכירם בשנתיים האחרונות, אך עדיין הם הפתיעו אותה לעתים.

"בינתיים אני פועלת עם שלטונות העולם הזה כדי ללכוד את הפושע ולשלוח אותו בחזרה לפסירכיה", אמרה שומרת. "וממך ומסילסה אני מבקשת שלא תבואו במגע עם הפסירכי הזה, לא משנה מה הוא ינסה לספר לכם".

"הסירי דאגה מליבך, שליחה נעלה", אמר דרביך והרים מעט את אפו. "אודיע לך מיד אם אאתר את הבוגד הנלוז".

כשכבר היה בדרך החוצה נזכרה שומרת בדבר נוסף שרצתה לבקש ממנו.

"דרביך", אמרה. הוא הסתובב בחזרה בהבעה דרוכה כדי למלא כל משאלה.

"אני רוצה לסייד את הדירה", אמרה שומרת, "אולי תקפצו שניכם בסוף השבוע לעזור לי?"

דרביך נכנס הביתה מוטרד מעט. סילסה עמדה בחדר האמבטיה מול המראה וקישטה את שערה בפרחים כחולים קטנים. היא הפנתה את מבטה למשמע צעדיו וחיוך גדול פרוש על פניה.

"שב אני כעת ממעונה של השליחה הנעלה", אמר דרביך.

"האם סיפרה היא לך את החדשות הטובות?" שאלה סילסה.

"החדשות שהיו לה בעבורי אינן מרנינות כלל וכלל".

חיוכה של סילסה נמחק ומבטה הושפל מעט ולבש אומללות.

"האינך סבור שטוב הדבר שסיפורי יתפרסם בירחון האהוב עלי?"

"לא שוחחנו בעניין זה", אמר דרביך. "סיפרה היא לי על בוגד בקרב אנשינו".

גבותיה של סילסה התרוממו והיא אמרה, "בוגד? לא יתכן הדבר".

"שורי וראי", אמר דרביך, ופרש את העיתון לנגד עיניה.

"הצופן", מלמלה סילסה ופכרה את אצבעותיה, תוך שהיא מועכת בלי משים את אחד הפרחים שבידה.

"בעיתון יומי. השליחה הנעלה אמרה שבוגד אחראי למודעה, בוגד אשר הגיע לכאן במטרה לגרום לנו לפעול בניגוד להחלטות ממשלתנו".

שניהם בהו במודעה. לאחר זמן מה נשאו את עיניהם כדי להביט זה בזו.

"האם שוחחה השליחה הנעלה עם בוגד זה?" שאלה סילסה.

"אותה מחשבה חלפה גם בראשי", אמר דרביך. "היעלה על הדעת שהחלטות ממשלתנו השתנו שוב והדבר לא נודע לשליחה הנעלה?"

"ואז אין הוא בוגד, כי אם שליח נוסף".

דרביך נשם עמוקות ואמר, "חובה עלינו לאתר שליח זה ולבדוק את העניין".

הגליון החדש והטרי של ביכורי דרקונים נח על שולחנה של שומרת. היא כבר פתחה את העמוד הראשון כשקפצה הודעת דואר אלקטרוני חדשה על מסך המחשב שלה. שומרת בהתה בדואל שקיבלה מבת-אור שלפתיאל. "פרסמתי את הסיפור. שהעריכות שלך יכרסמו לך את הלב", נכתב שם, ומתחת הופיע קישור. כשהקליקה עליו נפתח חלון דפדפן עם לוגו "הזירה הרגשית", האתר של חוחית גודטיים, שאִתה היא אמורה לשתף פעולה. האם דווקא היא הצליחה לעשות את הבלתי יאמן ושכנעה את בת-אור להסכים לעריכה?

שומרת החלה לרפרף על הפסקאות הסדורות. כל הפגמים היו עדיין שם. הסיפור פורסם באתר כפי שהוא. שומרת שפשפה את עיניה והחלה לקרוא שוב, בתקווה שרק דמיינה. אך לא, זה היה בדיוק אותו סיפור, מהאות הראשונה ועד האחרונה. והאישה הזו רוצה לשתף איתה פעולה? היא חשה את דמה מתלהט.

זה לא ענייני, אמרה לעצמה. שחוחית הזאת תפרסם מה שהיא רוצה. יש לי עניינים חשובים יותר על הראש, למשל למנוע פלישת פסירכים מהחלל שתשמיד את כל החיים על פני כדור הארץ.

שומרת נשמה עמוקות. אין כמו הגיון צרוף כדי להשקיט דחפים כעוסים. היא דפדפה מעט בגליון ושמחה לגלות שלא נפלו בו תקלות הדפסה בולטות. היא התכוננה לחזור ולעבור עליו ביתר עיון, אך ידיה פעלו כמו מעצמן, וחייגו את המספר של חוחית גודטיים. לאחר שלושה צלצולים בירך אותה קולה של חוחית לשלום.

"זאת שומרת גמלא", אמרה.

"שלום שומרת, מה שלומך?" שאלה חוחית. רעש מכוניות נוסעות נשמע מבעד למכשיר הטלפון.

"ראיתי שפרסמת את הסיפור של בת-אור שלפתיאל", אמרה שומרת.

"הבנתי שדחית אותו", השיבה חוחית. אוטובוס או משאית חלפו בסמוך אליה.

"כן. היא לא הסכימה להיערך", אמרה שומרת, "וראיתי שפרסמת אותו כמו שהוא. לא שזה ענייני, אבל איך בעצם הסכמת לפרסם את הדבר הזה באתר שלך בלי תיקונים?"

"כשקראתי את הסיפור הבנתי מיד שמדובר בכותבת בעלת נפש רגישה ועדינה", אמרה חוחית.

"אבל הסיפור כתוב רע. יש שם בעיות ניסוח, אנשים שמשתינים כל הזמן על המדרגות – "

חוחית נכנסה לדבריה ואמרה, "כל אלה הם פגמים שוליים. כשאני קוראת סיפור ומבחינה בתעצומות נפש של הכותב, אני מפרסמת אותו בכל מחיר. כמובן, רציתי לערוך את הסיפור של שלפתיאל, אבל ויתרתי לאור התנגדותה העזה. העיקר מבחינתי הוא השקפת העולם שלה, המוסר, הפתיחות כלפי השונה ממנה. אני מוכנה ללכת לקראת כותבים כאלה, בייחוד כשזה סיפור עם רעיון כל כך מצוין".

צפירה עזה גרמה לשומרת להרחיק מעט את האפרכסת מאוזנה. היא עצמה לרגע את עיניה ונשמה שוב עמוקות.

"אולי זה לא מקומי", אמרה, "אבל אני מרגישה שזה לא אחראי להסכים לפרסם סיפור שזקוק לעריכה לא מעטה כמו שהוא. יש רף של איכות שחייבים להתעקש עליו. החלטות כאלה לא משפיעות רק על האתר שלך, אלא על כל השוק".

"אני מאוד מקווה", אמרה חוחית. "הכותב הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה, ותפיסות פרפקציוניסטיות כמו שלך רק מפריעות לכותבים רגישים כמו שלפתיאל להתפתח".

"אבל…" החלה שומרת, והשתתקה. הרי אין דבר שהיא יכולה לומר שישנה את דעתה של חוחית. למה להכביר מלים? טרטור אוטובוס רעם בטלפון.

"מאוד רועש פה," אמרה חוחית, על רקע צליל של חריקת בלמים. "ממילא אנחנו נפגשות עוד מעט. אולי נמשיך את השיחה אצלך?"

"נפגשות?"

"קבענו להיום, לא?"

שומרת פתחה את היומן. נכון. היא שכחה מזה לגמרי. אולי עדיף לבטל, גם ככה כבר לא מתחשק לה לשתף פעולה עם חוחית.

"כן, אבל אולי…" המלים נתקעו בגרונה של שומרת, כשהטלפון הנייד שלה צלצל. אולי אלה דרביך וסילסה?

"אז אני בדרך. להתראות", אמרה חוחית והשיחה נותקה.

שומרת קיללה לעצמה ומיהרה לענות לטלפון הנייד.

"שלום", אמר קול נשי, "אני רוצה להזמין פרחים לבר מצווה".

"סליחה?"

"לא הגעתי לזרי רונית?"

"איני מבין מדוע את משחיתה את זמנך על זוטות כגון זו", אמר דרביך.

סילסה נאנחה ואמרה, "עורכת האתר עלבה בי עמוקות, והשליחה הנעלה החזירה לי את גאוותי. מחכה אני בקוצר רוח לראות את סיפורי בירחון".

"בל תשכחי שלא לשם כך נשלחנו לכוכב הלכת הזה", אמר דרביך. "דומני שזה הבית", הוסיף, משווה את מספר הבית הגדול למספר הרשום על פתק הנייר שאחז בידו.

זו היתה וילה גדולה ויפה, שכורה בוודאי, עם גינה ירוקה ופורחת. דרביך פתח את שער הסורגים הזהוב והם נכנסו אל הגינה, לא לפני שסגרו אחריהם את השער. הם התקדמו אל הדלת הלבנה שעליה מקוש כסוף, לאורך שביל מרוצף אבן שמשני צידיו ערוגות עם פרחים אדומים.

סילסה שלחה יד, נטלה את ידית ההקשה והכתה בעוז בדלת. הם המתינו בסבלנות. מכונית חלפה מאחוריהם בכביש.

הדלת נפתחה, ובפתח ניצב בחור גבוה בהיר שיער. עיניו היו כחולות, עצמות לחייו גבוהות, והוא לבש חליפה כחולה מחויטת.

"מה יש? מה 'תם רוצים?" התיז הבחור.

סילסה ודרביך הביטו האחד בשני.

"גמל הלך לבקש לו קרניים?" שאלה סילסה.

דרביך פרש את העיתון האחוז בידו והמשיך, "ואוזניים שהיו לו גונזזו ממנו?"

"יאללה יאללה", אמר הבחור, ונסוג מעט לאחור כדי להניח להם להכנס. "כמה זמן צ'יך ל'תייבש עד שאתם מסתכלים על עיתון? מה אני, עז?"

"האם הינך שליח נכבד מפסירכיה?" שאל דרביך.

"וואלק, מי אתם חושבים? יאללה, תזיזו ת'תחת שלכם וכנסו בפנים. מה 'תם מדברים ככה ברחוב, שכל האנושיים ישמעו?"

סילסה ודרביך נכנסו שניהם לתוך הבית המפואר, והדלת נסגרה אחריהם.

"יא חאפרים, מה זה פה חארטה עבודה?!" ירה הבחור בקצב מטורף, כעוס. "איזה שלוש חודשים אני מפרסם שוב ושוב ושוב ואתם כלום, ישנים! אתם צ'כים לבדוק כל יום – לא שמים זין בכלל, אתם".

דרביך וסילסה הסתכלו שוב אחד בשני, ואז חזרו להביט בבחור.

"מתקשים אנו בהבנת דבריך", אמרה סילסה חרש.

"אוי, נו, באמא ש'כם, מה זה ההשתלת שפה הזותי? 'תם לא רואים איך מדברים פה?"

דרביך כחכח קלות בגרונו ואמר, "אכן, כמה מהאזרחים המקיפים אותנו משוחחים כך ביניהם, אך לי ולסילסה קשה מאוד להבין את הנאמר. השתלת השפה שלנו לא היתה מהמוצלחות ביותר".

"ססס ראבאק", סינן הגבר. "תפתחו ת'אוזניים ותבינו. מה עם המתקנים?"

דרביך זקף את כתפיו ואמר, "המתקנים כובו בעקבות הוראתה של השליחה הנעלה שהגיעה לכאן לפני שנתיים".

"איזה שליחה?" הגבר קימט את מצחו. "הייתי צ'יך לבוא פה כבר לפני עשר סיבובים, אבל הוועדה המזורגגת לא אישרה ת'תקציב, והיה תקוע הכל. היה יקר אש לבוא לקחת 'תכם ואז ל'חזיר שוב, מלא טפסים. רק עכשיו אלה שלחו אישור מיוחד".

"סליחה, כבודו", אמרה סילסה, מהססת מעט, "לפני שתי שנות ארץ הגיעה הנה שליחה מפסירכיה ודברים אחרים בפיה. שמא נשלחה היא בידי ועדה אחרת?"

גבותיו של הגבר התרוממו עד לאמצע מצחו, ונרעש כולו הוא אמר, "ועדה אחרת? מה זה החרטוט הזה? לא שמעתי על ועדה אחרת".

"סלח לי שוב, כבודו", המשיכה סילסה, "בוודאי זוכר אתה את ניסיון הכיבוש לפני שנים של כוכב קולס, שבו בחשו שלוש ועדות שונות שלא ידעו האחת על קיומה של השניה, ואת אי הסדר האיום שקם בשל העימות?"

"זה למה הם חיפפו בנהלים ודיווחו למתאם האזורי על הקצאות בשתי העתקים במקום חמש".

"אכן, כבודו, אבל היתכן ששוב קרה כדבר הזה? השליחה הקודמת הורתה לנו לכבות את המתקנים מאחר שהממשלה בפסירכיה מעוניינת בשלום עם תושבי כוכב הלכת הזה".

"שלום?" שאל הסוכן, ובלבול קל על פניו. "זה מלפני שמונֶה סיבובים, זה. אבל המזדיין מהתחת שהציע ת'רעיון מילא טופס של שביתת נשק ולא החליף בזמן וגם לא החתים ת'פקיד רעיונות, אז זרקו ת'זה לשמש".

סילסה ודרביך הביטו בסוכן אובדי עצות. הם לא היו בטוחים שהבינו בדיוק מה אמר.

"סליחה, כבודו," אמרה סילסה, "לא הבנתי את כוונתך. ההיו חסרות חתימות על הטופס?"

"לא חשוב", סינן האיש, "אני באתי כדי ל'פעיל ת'מתקנים. הצבא מוכן ליכנס".

"איני מבין את רצונו, אך ברי לי כי אינו בוגד כפי שסברה השליחה הנעלה", אמר דרביך לסילסה.

"מוטב שנביאו אל השליחה הנעלה. היא תדע למה כוונתו", אמרה סילסה. "אולי היא תהין לישב את הסתירה".

"מה 'תם מדברים?" שאל הגבר. "מה עם השליחה הזותי?"

"רוצים היינו שתפגוש בה, כדי שתוכלו לבדוק אצל מי מכם נמצאות ההוראות מהוועדה הנכונה", אמרה סילסה.

"וואלק, סבבה", אמר הגבר. "אז איפה היא, השליחה הזותי ש'כם?"

האינטרקום זמזם. רק כמה דקות קודם לכן שומרת קיבלה שיחה משונה מדרביך, שאמר שהוא וסילסה חייבים לראותה מיד. כנראה היו בקרבת מקום אם הגיעו כה מהר. שומרת נאנחה ולחצה על הכפתור. צלצול מרגיז. מעניין מתי העיתון ירוויח מספיק כדי להעסיק מזכירה. הדלת נפתחה ואל המשרד הקטן של ביכורי דרקונים נכנסו אישה גבוהה עם שיער אדום צבוע ומשקפיים ירוקים זרחניים, ובעקבותיה בת-אור שלפתיאל. שומרת פערה את פיה.

"שלום", הכריזה ירוקת המשקפיים בחיוך גדול, "גודטיים חוחית".

שומרת קמה על רגליה. חוחית התקרבה אל השולחן בצעד נמרץ ובנקישות עקבים עזות ולחצה את ידה בכוח כה רב עד ששומרת נאלצה לעצור את קריאת הכאב שעמדה להיפלט מפיה. בת-אור התקרבה לאטה אחריה והביטה בשומרת בעיניים הססניות.

"שומרת גמלא", אמרה שומרת לחוחית, מעסה את ידה הפגועה. היא הביטה בבת-אור וכיווצה את עיניה.

חוחית עקבה אחרי מבטה. "במקרה ישבנו יחד בבית קפה כשהתקשרת. מאחר שמדובר בסיפור שלה, חשתי שיהיה הולם להזמין גם אותה", אמרה. היא התיישבה בלי הזמנה והמשיכה לדבר, "אני מאוד מעריכה את העבודה שאת עושה בביכורי דרקונים".

שומרת התיישבה. "תודה".

"אני חושבת שהעיתון השתפר מאוד מאז חילופי העורכים", הוסיפה חוחית. משקפיה החליקו מעט במורד אפה, והיא החזירה אותם למקום בתנועה קלה של הזרת.

"שוב תודה. גם אני מעריכה את מה שאת עושה באתר שלך", אמרה שומרת. "בדרך כלל". היא לא הצליחה לעצור בעצמה והעיפה מבט קצר בבת-אור, שהרימה כיסא שעמד ליד הקיר וקירבה אותו לשולחן.

"בדיוק בגלל זה חשבתי שעלינו ללבן את הסוגיה, בייחוד אם אנחנו מתכננות לשתף פעולה", אמרה חוחית. היא שיכלה את רגלה הימנית על השמאלית ושילבה את אצבעותיה.

שומרת רכנה לפנים.

"אני חשה שאת כועסת שפרסמתי סיפור שנדחה על ידך", אמרה חוחית. היא הרכינה מעט את ראשה והביטה בשומרת מבעד לרווח שבין משקפיה למצחה.

"אין לי בעיה עם זה. אני רק חושבת שהיה צורך לערוך אותו קודם", אמרה שומרת.

"כאילו את מוחצת את נימי דמי", לחשה בת-אור.

"די כבר עם זה!" קראה שומרת. "את הסיפור שהדפסתי במקום הסיפור שלך כתבתי כמעט מחדש, והכותבת לא התלוננה בכלל".

"אולי הוא לא חשוב לה כפי שהסיפור שלי חשוב לי", אמרה בת-אור. "אני לא יכולה לתת לאף אחד לשנות את המלים שהשקעתי בהן כל כך הרבה מעצמי. זה כאילו את מרסקת את הלבלב שלי במעבד מזון".

שוב דמיינה שומרת את עצמה מבצעת את המעשה ומחייכת חיוך ענק. אם הבחורה הזו תאמר עוד מילה אחת, היא באמת תאבד את הלבלב. או אולי את הטחול. בכד מלא חומצה.

חוחית הניחה יד על כתפה של בת-אור ואמרה, "בת-אור ואני שוחחנו עכשיו קרוב לשעתיים על נושאים רבים. אני חושבת שמחובתם של עורכים ספרותיים לאתר אנשים בעלי נפש אצילית ומתקדמת ולעודד אותם. חבל לי מאוד שאת לא חולקת אתי את השקפת העולם הזו. יש למדוד סיפורים לפי האיכות האנושית של הכותב".

"אני באמת לא חולקת אתך את ההשקפה", אמרה שומרת. בליבה היא שאלה את עצמה איך תוכל לסלק את השתיים מהמשרד לפני שתיאלץ להפוך עליהן את השולחן. "ולמען האמת, יש לי הרהורים שניים על שיתוף פעולה. אפילו על הדבר הכי בסיסי אנחנו לא מסכימות. ואיך את בכלל יודעת משהו על הכותב בלי שדיברת אתו?"

שוב נשמע זמזום האינטרקום. שומרת לחצה מוכנית על הכפתור, רק שישתוק.

"כל מה שצריך הוא לנתח את הסיפור", אמרה חוחית. "דמות הכותב עולה וצצה ממנו תמיד. מעולם לא נכשלתי בכך".

"באמת?" שאלה שומרת.

"מימיי לא. ואם ביכורי דרקונים יהפוך לגרסה המודפסת של הזירה הרגשית, תהיי חייבת לוותר על הדרישה הקשוחה שלך לעריכה בכל מחיר".

"לא! אמרנו שהזירה הרגשית תהיה הגרסה המקוונת של ביכורי דרקונים, כדי שיהיה אצלך פחות מיינסטרים, ואני לא מוכנה – "

הדלת נפתחה וסילסה נכנסה פנימה. שומרת קמה מהכיסא במהירות. "סילסה, זה לא זמן מתאים", אמרה. "לכו הביתה, אני אבוא יותר מאוחר".

"שליחה נעלה", צווחה סילסה, "סייעי לנו, במטותא".

חוחית ובת-אור פנו שתיהן להביט. בעקבות סילסה נכנס אדם זר, ודרביך בעקבותיו. הדלת נסגרה.

"אני זוכרת את השם הזה. לא היא זו ששלחה לי את הסיפור האנושוצנטרי ההוא?" שאלה חוחית.

"הסיפור האנושו-מה?" שאלה שומרת.

"אנושוצנטרי. סיפור הנכתב מנקודת מבט אנושית על מי שאינו אנושי".

"את זו שפסלה את הסיפור של סילסה?" נדהמה שומרת.

"שליחה נעלה", שבה סילסה וצווחה. היא משכה אחריה את הזר. "הושיעי נא. הנה לך הסוכן המפרסם את המודעות החוזרות ונשנות. הוא נשלח לכאן בידי ועדה שונה".

שומרת הביטה באדם הזר, או בעצם במעטפת האנושית המסתירה בתוכה פסירכי. מי שעיצב את המעטפת עשה אותה בטעם טוב: גבר גבוה ושרירי, שיער בהיר, עיניים כחולות, עצמות לחיים גבוהות, אף מעוצב. למה הם הביאו אותו לכאן?

"אבל אמרתי לכם…" היא השתתקה. היא לא תוכל לנזוף בהם בנוכחות שתי הנשים.

הגבר הביט בשומרת, זקף את גבותיו כמעט עד לאמצע מצחו, ואמר במהירות רבה, "מה הולך אחות שלי, לא שמעתי יש שליחה אחרת".

שומרת בהתה בו, "מה?"

"שתי העצלנים האלה אומרים את גם סוכנת. מה הקטע?"

שומרת בלעה את רוקה. דרביך התקרב אליה בפנים ששיקפו מצוקה כנה. "טוען הוא שאין שליח זולתו, ומתקשים אנו בהבנת דבריו", אמר. "את זכית בהשתלת שפה נאותה. עזרי לנו, שליחה נעלה, מה כוונתו?"

שומרת החלה לדבר וגילתה שגרונה הצטרד. היא השתעלה קלות ואמרה, "דרביך, סילסה, יש לי עכשיו אורחות. זה לא זמן מתאים לשיחה".

היא העיפה מבט עצבני אל הנשים, שהביטו במתרחש בפה פעור מעט. שומרת ניסתה לחייך אליהן, והחלה לומר, "אולי כדאי שתחזרו בפעם אחרת? אני חייבת לטפל – "

הסוכן פסע לפנים. "שתי האנושיות לא חשובות", הכריז. השרירים הקטנים סביב עיניו התכווצו, כאילו הוא מתכונן לקרב. "מי שלח ת'ך לפה? למה אמרת לסוכנים לכבות ת'מתקנים אחרי שזרקו ת'רעיון לשמש?"

זהו! חשבה שומרת, הם יפעילו שוב את המתקנים, כולם ימותו וזו תהיה אשמתי. היא נסוגה מבלי משים צעד אחד לאחור, מנסה לשמור על ארשת פנים קשוחה.

פניה של סילסה התבהרו פתאום, מבטה נעוץ בשולחן.

"שליחה נעלה, האם זהו העיתון החדש?" שאלה.

"כן, סילסה", אמרה שומרת. היא יכולה לנסות להתווכח עם הסוכן, אבל בת-אור וחוחית ישמעו את הכל. היא העיפה מבט מהיר בשתיהן. חוחית עקבה במבטה אחרי סילסה ובת-אור בהתה בסוכן הפסירכי בהבעה מטופשת. שישמעו. הדבר היחיד שחשוב כרגע הוא לשכנע את דרביך וסילסה, ויהי מה, שהיא הבכירה משניהם. אם הן יבינו מה קרה, היא תצטרך לטפל בזה מאוחר יותר.

בינתיים סילסה נחפזה אל השולחן ונטלה אל ידיה את הגליון החדש של ביכורי דרקונים.

"סיפורי", היא נאנחה, והחלה לדפדף בעיתון, פניה נוגהות אושר. חוחית קמה מכיסאה, והציצה מעבר לכתפה של סילסה.

"אז מי שלח ת'ך?" שאל הסוכן. קורטוב של קוצר רוח חדר לקולו.

אין מה להפסיד. שומרת הזדקפה ואמרה בטון התקיף ביותר שמצאה, "אותי שלחה הממשלה. מי שלח אותך?"

היא חשה משיכה בידה, וכשפנתה ימינה ראתה את בת-אור עומדת לידה, עיניה נוצצות, מחייכת. שומרת משכה את ידה בחזרה.

"מי החתיך?" שאלה בת-אור.

"הוא לא בשבילך", נחפזה שומרת לענות.

"הרי הוא סיפורי!" מלמלה סילסה.

חוחית הרכינה את ראשה עוד יותר לפנים ועיניה בלטו מחוריהן. "את פרסמת את הסיפור האנושוצנטרי שדחיתי?"

סילסה אמרה, "השליחה הנעלה שינתה את השמות כדי לשמור על סודיות".

"ועדה ד' לענייני מלחמה והתפשטות", ענה הסוכן.

"אז הם שלחו אותך בטעות", אמרה שומרת. "אתה לא נחוץ כאן".

הסוכן שאף אוויר, עיניו ירו ניצוצות והוא הרים את קולו, "מה קרה פתאום שהמ'שלה שולחת סוכנים?"

"אני לא סוכנת", אמרה שומרת, מנסה לשמור על קור רוח, "אני שגרירה! ומי ששלח אותך כנראה חרג מסמכות".

סילסה גנחה בהנאה, בלי לנתק את עיניה מהסיפור. חוחית התקרבה אל שומרת והסוכן, פניה עטו גוון ארגמני ואמרה, "איך העלית בדעתך לפרסם סיפור הנכתב על חייזר מנקודת מבט כה אנושית?"

סילסה חגה על מקומה והצמידה את העיתון לחזה בשתי ידיה. "פגעת בי עמוקות!" הכריזה. "אני, פסירכית גאה, הואשמתי שהנני בת אנוש!"

"סילסה, שקט!" סננה שומרת.

"לא יכול להיות שהבבונים בממשלה שלחו שגריר בלי ל'ודיע לאף'חד", אמר הסוכן.

"אבל את באמת בת אנוש", אמרה חוחית.

שומרת החלה לאבד את חוט השיחה. הפסירכי אמר קודם ועדה ד'? כמה ועדות יש להם?

"נשלחה הודעה לוועדה א', שהיתה אמורה להודיע לכל השאר", אמרה.

"איני בת אנוש!" אמרה סילסה.

"ועדה א' זו חבורת דגנרטים. הם אף פ'ם לא מעבירים כלום".

"וגם אני איני בן אנוש", נכנס דרביך לשיחה. "למעשה, אין איש מהנוכחים שהינו בן אנוש, למעט שתיכן". והוא העביר את מבטו בין חוחית לבת-אור.

"מה?" שאלה חוחית ופיה נפער. היא העבירה את מבטה המבולבל על הנוכחים בחדר, פלטה צחקוק קל והשתתקה.

בת-אור ניצלה את ההפוגה הקלה בשיחה כדי להתקרב עוד יותר אל הסוכן ולומר, "היי. אני בת-אור".

"אני מִיזְטוּר", אמר הסוכן, וסקר את בת-אור מלמעלה למטה. "את אנושית כוסית, אה? אבא ש'ך גנן?"

איזו השתלת שפה איומה עבר הפסירכי האומלל, חשבה שומרת. עם זאת, הוא נראה רגוע יותר, ושומרת החלה להתרשם שהוא השתכנע שהיא אכן בכירה ממנו. גם היא החלה להירגע מעט. מיזטור נעץ בבת-אור מבטי זימה ושומרת תהתה אם הושפע מהמעטפת שלו. גם המעטפות של דרביך וסילסה השפיעו עליהם. אולי אפשר לנצל את זה כדי לשכנע אותו לנטוש את משימתו?

בת-אור הסמיקה. "אתה חושב שאני כמו פרח?"

חוחית נסוגה צעד לאחור ואמרה, "לא יכול להיות שאתם לא בני אדם. אתם פשוט פסיכים".

"פסירכים", אמרה סילסה.

"מה?" שאלה חוחית שוב.

"אנחנו פסירכים מפסירכיה", אמר דרביך. "עולמנו נמצא מרחק שנות אור רבות מכאן".

מיזטור המשיך בינתיים בשלו. "וואלה, הייתי שמח לתקוע אותך, אבל אני חושב אני צריך לחזור לפסירכיה לברר ת'סמטוכה פה, כי ועדה א' לא עשו ת'עבודה שלהם".

כן! חשבה שומרת, אך עוד לפני שהספיקה לפתח את המחשבה, חוחית אמרה בקול רועד מעט, "אני לא יודעת מה קורה פה. אני הולכת. בואי, בת-אור". היא נטלה את תיקה, שהשתלשל מגב הכיסא, ותלתה אותו על כתפה.

"רגע", אמרה בת-אור. היא השחילה את כף ידה לזו של מיזטור. "מיזטור ואני רק הכרנו".

"אנחנו לא יכולות להישאר פה". חוחית ירתה את המלים מפיה, משל היו קליעי רובה, וזקפה את כתפיה כקצינת צבא. "האנשים האלה מטורפים. הייתי צריכה מיד לדעת שמשהו לא בסדר עם הבחורה הזו". והיא הצביעה על שומרת. דרביך וסילסה הסתובבו והביטו בה באיום. "עורכת שלא יודעת לנתח את נפש הכותב מבעד לסיפור, בוודאי אינה שפויה ואולי אף מסוכנת".

"זה ברור", אמרה בת-אור, "אבל אני רוצה לדבר קצת עם מיזטור".

לא שפויה? עכשיו זה אישי, והן הולכות לשלם על זה. רעיון עלה בדעתה של שומרת.

"זה בסדר, את יכולה להישאר פה עם מיזטור", אמרה.

בת-אור חייכה ובלי להשתהות פנתה אל הפסירכי, "אז מאיפה אתה מגיע?"

"מפסירכיה". מיזטור החזיר לה חיוך.

"איפה זה? באסיה?"

"בת-אור, אני הולכת", הגבירה חוחית את קולה תוך שהיא דוחפת את משקפיה בזרתה. בת-אור התעלמה ממנה. חוחית לטשה בה את מבטה לרגע, בטרם פנתה אל הדלת. שומרת סימנה לדרביך באצבעה, והלה מיהר להתייצב בדרכה.

מה אמר קודם דרביך? פסירכיה מרוחקת שנות אור רבות מכדור הארץ? בוודאי מדובר במסע ממושך הלוך ושוב, מה שאומר שהרעיון המרושע שלה יכול לעבוד, ויפתור את הכל. אולי אפילו לא תאלץ להסגיר את דרביך וסילסה לידי הרשויות.

"מטורף, תן לי לעבור!" חוחית צעקה כעת ולקולה נלוותה נימה של היסטריה.

שומרת חייכה אל השליח הפסירכי. "מיזטור", אמרה, "אתה רוצה את חברת האנושית הכוסית?"

"כן, בטח!" מיזטור משך אליו קלות את בת-אור, שפערה את פיה בתגובה למעין עיגול. כנראה נבהלה מהמהירות. היא נסוגה מעט.

מזווית עינה ראתה שומרת את חוחית מנסה לעקוף את דרביך. סילסה התייצבה לצדו. יחד הם חסמו היטב את הגישה אל הדלת.

"זוזו! אני אתקשר למשטרה!" צווחה חוחית.

"בחללית שלך יש סביבה תומכת לחיים אנושיים, נכון?" שאלה שומרת.

"ברור. טסתי בתוך המעטפת כמו שאת, אחותי. למה נראה לך שישנו משהו בטרנטה האלה?"

חוחית שלפה את הטלפון שלה, אך כמעט שמטה אותו מהרעד. סילסה חטפה אותו מידה והשליכה אותו לפינת החדר. חוחית צרחה שוב.

בת-אור השתנקה לרגע ולחשה, "אולי באמת כדאי שנלך".

"לא הייתן צריכות להרגיז אותי ככה", אמרה שומרת בחיוך רחב.

חוחית נשמה עמוקות וניסתה לזעוק לעזרה, אך דרביך וסילסה לפתו אותה וסתמו את פיה בכוח.

"סיפור אנושוצנטרי!", מלמלה סילסה בשעה שדחפה ממחטה לתוך פיה של חוחית הנאבקת.

בת-אור נסתה למשוך את ידה, אך מיזטור אחז בה היטב. היא יבבה.

שומרת זקפה מולה את אצבעה ואמרה, "בפעם הבאה שמישהו ירצה לערוך אותך, חסר לך שלא תסכימי".

הו, מה מתוק טעם הנקמה. באישון לילה הועמסו בת-אור וחוחית המבועתות על ספינתו של מיזטור. השליח הפסירכי שמח לקחת אתו שתי דוגמאות אנושיות, לשיפור מלאכתם של מהנדסי השפה, וכדי להגן על בני עמו שנשארו בכדור הארץ. הוא היה בטוח שיצליח לפייס את האנושית הכוסית לאחר שבהלתה תפוג, ויוכל אז לחקור את אנושיותה טוב יותר.

מובן שהתרמית תתגלה כשמיזטור ישוב, אך עד אז יחלפו בוודאי שנים רבות. עד אז היא כבר תמצא איך להסביר לרשויות מה מתרחש ולהכין את כדור הארץ לפלישה. היא יכולה להירגע – יש לה די והותר זמן להחליט מה לעשות. אולי רק נכדיה יצטרכו להתמודד עם הבעיה.

שומרת עמדה לצד דרביך וסילסה, על פניה חיוך רחב, ונופפה לשלום. החללית המריאה בדרכה אל כוכב הלכת פסירכיה. מהירותה היתה כה רבה עד כי שומרת לא ראתה אלא הבזק חולף בשמים.

"אכן, רעיונך נפלא הוא", נאנחה סילסה. "כעת הגברת גודטיים תוכל ללמוד את טיבם של הפסירכים".

"כן…" אמרה שומרת בהסח הדעת. "תגידו, המתקנים האלה שהוריתי לכם לכבות. אולי כדאי להשמיד אותם? עוד עלול להישלח הנה סוכן נוסף שעלול להפעיל את המתקנים בניגוד לרצון הממשלה".

"אם זה רצונך, שליחה נעלה, ננסה לבצעו", אמר דרביך.

"למה ננסה? זה מסובך?"

"נאלץ לעשות זאת בזהירות רבה מאוד", אמרה סילסה.

"פעולה בלתי שקולה עלולה לשחרר גז רעיל אל האוויר", הוסיף דרביך.

"יש שהות בידינו לתכנן זאת כמו שצריך", אמרה שומרת לשני הפסירכים. רק באיחור הבינה שבלי משים היא אימצה את דרך הדיבור שלהם. היא התעשתה ואמרה בשפה רגילה, "יש לנו די והותר זמן עד שמיזטור יחזור".

"כן", הסכימה סילסה, "לפחות חודשים ספורים".

"חודשים?" שאלה שומרת.

"הרי איננו מהנחפזים…" אמר דרביך.

שומרת הביטה אל השמיים, שם נעלמה זה מכבר הספינה. רעד קל עבר בגופה. אופס!