ואז היה חורף בעולם
סיפור קצר של סתיו ושל שלכת… ושל ילדה קטנה עם כפפות.
זוכה פרס גפן 2012
ואז היה חורף בעולם.
הכפור כיסה את העשב בבוקר, ואחר הצהריים נשבו רוחות דקות שהפילו את העלים היבשים. כשנותנים שמות יפים לדברים מתים הם רק נהיים עצובים יותר. לאט-לאט האור נעלם, והשלכת נדרכה בשבילים וכל הציפורים התחילו לנדוד דרומה.
ולילדה הקטנה היו רק כפפות, שכיסו על ידיים מתוהו ובוהו.
הקירות שהיו בית נמסו לתוך שאר הדברים, ומסביב היו צבעים וקולות שאמרו דברים כמו "לא עכשיו" ו"לא שמעתי" ו"זה לא כאן, שמתי את זה במקום אחר" וגם "מה? מה זה?" ועם האור המתמעט והצללים המתארכים היא ידעה שרק היא אמיתית עדיין וכל שאר הדברים משתטחים ונמוגים.
היה קר. וביער היה עוד יותר קר, כי שם לא היה צריך כפפות והכל היה בסדר.
ויום אחד אמר לה היער, אני לא יכול שתישארי כאן. והיא לא הבינה את המלים שלו, שהיו ברוח ובקליפה המתבקעת ובטור אחד של נמלים. והיא נצמדה לגזעים החלקים ולגזעים המחוספסים ולאדמה התחוחה ולעשב היבש, והיא חשבה חזק חזק כמה בית כאן, וכמה ילדות קטנות עם תוהו ובוהו יכולות לגדול כאן. אבל היער היה גדול יותר וחכם יותר, והוא אמר, את צריכה ללכת.
אז היא יצאה החוצה ומצאה את הכפפות שאמא סרגה לה אז, אלה הירוקות מצמר. והיא הלכה קצת במורד השביל לכיוון העיר והבתים של האנשים הקיימים באמת, והתיישבה על אבן וחיבקה את הברכיים. והתחיל לרדת גשם, וזה התאים בדיוק.
אחר כך היא היתה מסתכלת על הכוכבים ומדמיינת שהיא שומעת את היער קורא לה לחזור, שהוא לא התכוון ושהוא צריך אותה בעצם – כדי שמישהו יאסוף בו שלכת, שיידע לקרוא את המילים שהרוח משאירה בטל, שיהפוך את החיפושיות.
והיא היתה חוזרת, נשימתה כואבת מריצה, והיער היה מרכין צמרות ואומר, לא, לא קראתי לך. וכל פעם שהוא היה אומר את זה, משהו בשמים היה נסדק, כאילו מישהו מנסה לנגן לא נכון. והגזעים היו מאפירים והשלכת היפה היתה נערמת בבוץ מלוכלך, וכבר היה קשה לזהות בה את עורקי העלים.
אבל היער היה אומר לא, לא קראתי לך. וגם אם כן קראתי אני רוצה עכשיו שתלכי. והוא לא התכוון להכאיב, והיא לא התכוונה לכאוב; זה פשוט שהיא היתה ילדה מתוהו ובוהו.
סיפורים נוספים המועמדים לפרס גפן, 2012
כתיבה פואטית מרגשת ועצובה. אני לא בטוח שהבנתי את העלילה אבל אהבתי את השיר.
זה בדיוק מה שחשבתי – מדובר בשיר. ממתי שיר הוא יצירת מד"ב ו/או פנטזיה?
לחילופין גם 'מכורה שלי' של לאה גולדברג הוא יצירת פנטזיה (אין באמת ממלכה כזאת שיש בה רק שבוע אחד של חגים וגשמים וסגריר כל היתר…)
למה ששירים לא יהיו יצירות מד"ב ופנטזיה? יש כלל שאומר שהז'אנר חייב להיות מוגבל לפרוזה?
התכוונתי לשיר כי יש בו חיבור שנוגע בנשמה. יש פה סיפור הוא מתרחש קצת לפני שהיה חורף ואחר כך מדובר בתוצאות ובחירות. העלילה מטושטשת ולא ידעתי להחליט אם היא חיצונית או פנימית ועל מה באמת היא מדברת. אבל למרות זאת הוא מעורר מחשבות ורגשות ואם לא הייתי ברור קודם אז אהבתי אותו מאד.
הדס כותבת ככה כשנחה עליה הרוח. אני חושבת שיש מספיק אלמנטים פנטסטים בשירסיפור בשביל שהוא יכנס לז'אנר.
חוצמזה, סיפור מקסים בעיני ותמונה חזקה מאד.
עדו, שיר בהחלט יכול להיות יצירת מדע בדיוני או פנטסיה. למען האמת, יש אגודה לשירת מדע בדיוני שמעניקה פרס מדי שנה.
במיטב כתבי העת הז'אנריים מתפרסמים שירי מדע בדיוני ופנטסיה.
או קי – שכנעתם אותי. גם המלט הוא יצירת פנטזיה , אין הרי רוחות רפאים במציאות. גם המלך ליר (עם המכשפות). לא היה אדם בשם רובינזון קרוזו אבל מכיוון שלא מתוארים שם אירועים לא טבעיים הרי שזה לא ספר פנטזיה. מצד שני שיר כמו 'פאף דרקון הקסם' הוא בוודאי במקום גבוה ברשימת הקלאסיקות של האגודה הזאת שקני לימד אותי על קיומה זה עתה.
מי מרים את הכפפה וכותב ביקורת על 'גבעת ווטרשיפ'? אחד הספרים הכי מוצלחים שיצא לי לקרוא בגיל ההתבגרות ואף פעם לא עלה בדעתי שזה סיפור פנטזיה.
אין כמו סרקזם בריא, מה? מעניין למה דווקא הסיפור העדין הזה הוציא ממך את העוקצנות הזאת.
ואם מישהו יכתוב לי ביקורת על גבעת ווטרשיפ, אפרסם אותה בשמחה.
מקסים. נהניתי מכל מילה, וכל מילה הייתה מושלמת ובמקום.
כתיבה מרגשת ויפה אך אני חושב שכיון שזה די מעורפל, זה מנע ממני להתחבר. את הסקרנות שלי לדעת על מה זה מדבר בהחלט גורתה, אז נשאר לי לא מעט טעם של עוד..
אני נוטה להסכים עם עדו.
לא מבחינת השיר. אין לי בעייה עם יצירות שכתובות בלשון גבוהה, והדס בהחלט נוטה לזה.
אבל אין כאן מד"ב/פנטסיה לדעתי.
זה הכל בראש שלה.
במילה אחת, נהדר.
או, הבנתי רק בקריאה השנייה… סיפור באמת מקסים.
סתם סיפור, לא נגע בי כלל. וכל המגיבים נראים מטעם. דווקא את המפלצת אהבתי מביאה משהו שונה.
כתיבה מדהימה.
אני מסכים שזה נופל יותר בקטגוריה של פרוזה ופחות בקטגוריה של פנטזיה. אבל יש בדיוק איש אחד שזה צריך להיות אכפת לו והוא החליט – העורך :-).
מדהים.
חשתי את הקור וחספוס העלים, פנטזיה או מציאות?
כל פנטזיה תחילתה במציאות, וכל ילד שעוזב את המוכר הוא קצת תוהו ובוהו
והיער הוא תמיד חכם ויודע מה טוב לילדות קטנות.
כרגיל הדס היטבת לחדור לנימים, וברגישות האופיינית לך לחדד את התובנה
הכל כך מורכבת, שלפעמים לאהוב זה לדעת לשחרר.
ואני עדיין כותבת ובוכה…
איזה סיפור יפהפה. הוא יכול להכנס בהחלט תחת קטגוריה של ספרות יפה, אבל לא כדאי. מי בכלל קורא סיפורים קצרים? רק אנשי הז'אנר, והוא לגמרי שייך גם לכאן.
הפואטיקה מושלמת, וכל כולו שווה בשביל המשפט הזה: "כשנותנים שמות יפים לדברים מתים הם רק נהיים עצובים יותר."
ויפה מאד בעיני לראות זאת כפנטזיה, והיא ריאליסטית מאד בתחומיה של הנפש שכולה חלום שחלם בעל החלומות.
יפהפה, נוגע, חודר ומלטף את התהו והופך אותו לבוהו ארכיטיפי.
זה סיפור עצוב, אבל לא הבנתי את המשמעות של "ילדה מתוהו ובוהו" לאיזה גיל הסיפור?
יופי של כתיבה, רגישה מאד. אהבתי את הטעם המיוחד. מומלץ אצלי
http://hamimlatsim.blogspot.co.il/2013/11/28-20-2013.html
אסתי.
שובה לב אבל עצוב כאחד.