עתיד ישן מופלא: איך המדע הבדיוני פספס את פייסבוק

הקריאה בספרות המדע הבדיוני מספקת לעתים רגעים קלים של אי-נוחות. בעיניים של קורא בן זמננו מגוחך לראות גיבור שמתפעל ספינת חלל בעזרת סט של ידיות, מחשב ענק שעונה על כל שאלות האנושות באמצעות סרט מנוקב או טלפון ציבורי בעולם שמתנהל ברובו במרחב וירטואלי. האנכרוניזם הטכנולוגי פוגע באמינות הספר ויוצר תחושה של אי התאמה.

המודעות לתופעת האנכרוניזם היא עניין חדש יחסית. ביצירות מימי הביניים היה מקובל לראות סצנות שתיארו את רומא העתיקה או את חייו של ישו אך הדמויות בהן לבשו בגדים בסגנון התקופה שבה נכתבו. רק בתקופת הרנסנס התפתחה בחקר ההיסטוריה הגישה שנראית לנו טבעית לגמרי כיום, שלפיה העולם עצמו משתנה.

כשאנו עוסקים באותה תופעה במדע בדיוני, המצב מורכב יותר. מאחר שספרים רבים בז'אנר עוסקים בעתיד, הרי שאנכרוניזם בהם מתבטא בקיומם של אלמנטים בעתיד שאינם תואמים את תפיסתנו לגבי העתיד. מכאן אנו נדרשים לשאלה הראשונה: כיצד אנו מעצבים את תפיסתנו לגבי העתיד?

החוזה והנביא

בעיצוב תפיסת העתיד שלנו אנו יכולים לבוא משתי גישות שונות – חיזוי או ניבוי. הניבוי עוסק באופן אבסולוטי בעתיד לבוא. הוא מציע תמונה יחידה של העתיד ומאורעות ספציפיים שיקרו, בדרך כלל במועדים ידועים מראש; החיזוי מציב לעצמו מטרה הרבה יותר צנועה: להציג עתיד אפשרי על סמך מגמות שיתחזקו או ישתנו בעתיד ואת השינויים הצפויים בעקבות המגמות הללו.

כמו כן החיזוי אינו מתיימר לקבוע תאריכים חותכים למאורעות שהוא מתאר, שכן התהליכים שהוא מציג הם תהליכים דינמיים. הוא יכול לכל היותר לתחום את גבולות הזמנים שבהם הוא מצפה שהמגמות שהוא מתאר יבשילו.

שני המושגים הללו רלוונטיים כמובן בעיקר לעתיד הקרוב יחסית, בתנאי שאינו קרוב מדי. לא צריך להיות נביא כדי להעריך מה יקרה בעוד כשעה, כשם שאין שום ערך לתחזית היסטורית שעוסקת במצב האנושות בעוד מיליון שנה. אורך החיים של מגמות היסטוריות נמדד בעשרות שנים עד מאות שנים.

אף שבדימוי הפופולרי של הז'אנר הנטייה היא להניח שהמדע הבדיוני עוסק בניבוי, המצב האמיתי שונה. גם כשסופר בוחר למקם את העלילה שלו בשנה כלשהי בעתיד, אין בכוונתו לטעון שכך בדיוק יקרה בשנה זו. הכנסת תאריכים נועדה בעיקר להעניק לקוראים קנה מידה על מקומם ביחס לעתיד המתואר בספר, ובאותה מידה ניתן להחליף אותה במושגים מופשטים יותר כמו "בעתיד הרחוק", "בעתיד הקרוב" או "בעבר הרחוק, בגלקסיה רחוקה".

בשונה מכך, ספרים נבואיים – שבאורח מעניין עוסקים ברובם באסונות מחרידים – מייחסים חשיבות קריטית לתאריכים, שכן סוף העולם הוא מאורע ידוע בעיניהם ורק המועד שלו שנוי במחלוקת.

צ'ארלס ברליץ – סוף העולם כבר הגיע

בבואנו לחזות מגמות עתידיות, ביכולתנו לתאר כמה מודלים אפשריים לעתיד המצפה לנו. המציאות המוכרת לנו יכולה לעבור תהליך מתמשך של צמיחה, להתמוטט, לקפוא על שמריה או להיעלם ולהתחלף במשהו אחר לגמרי.

המודל הנפוץ ביותר, במיוחד במדע הבדיוני של תור הזהב, הוא של גידול מתמשך, הגורס שמה שהיה הוא שיהיה ומכאן והלאה צפויים רק שיפורים של הדברים שאנחנו כבר מכירים. כך עשה ארתור סי. קלארק, לדוגמה, בספרו "2001: אודיסיאה בחלל". כיום המודל הזה נפוץ פחות, בין השאר בהשפעת תיאוריות מאז שנות ה-70 שהראו שהוא אינו יציב, במיוחד בשדה הכלכלי.

מולם נמצאים ספרים שעוסקים בהתמוטטות. ספרים אלה מניחים שמאורעות פנימיים או חיצוניים לא רק בלמו את מגמות הצמיחה אלא אף גרמו לחברה כולה לקרוס, על כל השגיה וההתקדמות שהשיגה בעבר ובהווה. בדרך כלל יסופר בספרים אלה על קריסה מוחלטת ומהירה של החברה, ולא רק על דעיכה. המודל הזה נפוץ במיוחד במדע הבדיוני הפוסט-אפוקליפטי והופיע הרבה בספרות של שנות ה-50 וה-60, כביטוי לפחד מפני שואה גרעינית.

בתווך בין צמיחה להתמוטטות נמצאת החברה הממושמעת. כאן החברה העתידית התגייסה כולה למטרה אחת, מתוך ההבנה שלא ניתן להשיג גידול מתמשך ושיש למנוע התרסקות. לשם כך בלמו לחלוטין את הצמיחה והתקינו מנגנונים שיבטיחו את הישרדות החברה הקיימת ללא שינוי. דוגמה למודל זה ניתן למצוא ב"בחזרה מהכוכבים" של סטניסלב לם, שם חקר החלל הופסק בהחלטה מודעת.

לבסוף, חברה יכולה לפנות לדרך חדשה לגמרי ולעבור עיצוב מחדש. במודל זה השינוי שהתרחש היה כה משמעותי עד כי כל הדרכים הקודמות, כל ההתפתחות הטבעית של החברה, איבדו את משמעותן. אירועים מעצבים כאלו יכולים להיות מסע מהיר ממהירות האור, גילוי גזע חוצני, או שינוי טכנולוגי קיצוני אחר. המודל הזה חביב מאוד על כותבי מדע בדיוני, משום שהוא מאפשר להם להתעלם לחלוטין ממגמות קיימות ולתאר מציאות שונה לגמרי שנולדה בעקבות המאורע המחולל.

עתיד חברתי

המדע הבדיוני נחשב לא פעם כסוגה אסקפיסטית שמנותקת מדאגות ההווה ומפוליטיקה בת זמננו. למעשה, אין זה בהכרח כך. הסופר דיימון נייט, לדוגמה, טען שמדע בדיוני טוב אינו עוסק בהמצאה עצמה אלא דווקא באדם שממציא אותה ובהשפעתה על החברה. ככזה, הוא רלוונטי מאוד.

מסעי גוליבר – בריחה לביקורת חברתית נוקבת

על פי קנה המידה של נייט, מדע בדיוני רע הוא כזה שעוסק בטכנולוגיה ומציב את בני האדם כרקע בלבד. דוגמה קיצונית לכך יכולה להיות פרסום של "יומן פטנטים משנת 2054" אין ספק שיהיה בו שפע של רעיונות מדעיים וטכנולוגים חדשים, אולם כחומר קריאה הוא לא יהיה מעניין במיוחד וערכו הספרותי יהיה שולי במקרה הטוב.

לעומת זאת, מדע בדיוני טוב הוא מדע בדיוני שעוסק בבעיות אנושיות שקשורות לטכנולוגיה. הבעיות הללו יכולות הוא לנבוע מחדירתה של טכנולוגיה חדשה או מהיעלמותה של טכנולוגיה קיימת, אולם עיקר העיסוק יהיה בטכנולוגיה ובקשר של האדם אליה. לצורך העניין הטכנולוגיה החדשה הזו יכולה להיות גם גזע חוצני, כל עוד נבחנת השפעתו על החיים האנושיים.

הרמה העליונה, המדע הבדיוני הטוב במיוחד, היא תופעה נדירה. מדובר ביצירות שעוסקות באנשים, כמונו, שמתמודדים עם אותן הדילמות שאיתן אנו מתמודדים, אך בסביבה טכנולוגית עתידית.

השימוש בסביבה שונה ועתידית כדי לדון בדילמות של ימינו אינו המצאה של המדע הבדיוני המודרני. ג'ונתן סוויפט עשה זאת כבר ב"מסעי גוליבר" במאה ה-18, ותומס מור הקדים אותו במאתיים שנה כשכתב את "אוטופיה" הפוליטי ורב ההשפעה. באמצעות העברת הדיון לסביבה שונה מאפשר הז'אנר לקורא לדון בדילמה בלי דעות קדומות, וכך מעשיר באופן משמעותי את איכות הדיון בשאלה שהוא מעלה ואת יכולתו של הסופר להעביר את מסריו.

כדי שהדילמות שבהן עוסק המדע הבדיוני תהיינה רלוונטיות לקורא, תמונת העתיד שהסופר מייצר חייבת להיות אמינה. דרך אחת להשגת האמינות הזו היא ליצור את העתיד על סמך מגמות הקיימות בזמנו של הכותב וחיפוש אחרי ההמשך הטבעי שלהם – כלומר חזרה לרעיון המודלים לחיזוי עתידי. אולם נשאלת השאלה מהו המודל ה"טבעי" שאותו נוטים סופרי מדע בדיוני לבחור.

"מכונת הזמן" כחיזוי חברתי

גישה אחת מייצג הספר "מכונת הזמן" של ה.ג' וולס, שהתפרסם ב-1895 והפך לאחת היצירות החשובות והמשפיעות ביותר במדע הבדיוני המוקדם. בחלק הסיפור הרלוונטי לענייננו, הגיבור נוסע לעתיד ומגלה בו חברה המורכבת משני גזעים אנושיים – גזע אדונים מנוון, וגזע פועלים מדוכא. הגיבור צופה בזרעיה הראשונים של התמרדות הפועלים נגד האדונים ובורח בטרם יילכד גם הוא במהומה.

מכונת הזמן. התרופה למהפכה הקומוניסטית

כשוולס כתב את היצירה הזו הוא ראה בה חיזוי חברתי בלתי נמנע, אף שלכאורה דיבר על העתיד הרחוק מאוד. כדי להבין זאת עלינו לדעת שוולס היה פביאני – חבר בקבוצה סוציאליסטית שמרנית שהאמינה שההתקוממות של מעמד הפועלים נגד מעמד האדונים היא בלתי נמנעת. וולס פעל רבות בחייו כדי לנסות לסכל את ההתקוממות הצפויה, בעזרת קידום של שינויים לטובת מעמד הפועלים, כגון שכר מינימום, טיפול רפואי אוניברסלי ופנסיה.

"מכונת הזמן", מבחינה זאת, נולד כאזהרה מפני המצב שעלול להיווצר אם לא יחול שינוי משמעותי ביחס החברה לפועלים ובמדיניותה החברתית. ההפרדה המעמדית בספר אמנם הפכה להיות ביולוגית, אך מבחינת הסופר גם זה לא היה אלא ההמשך הטבעי והישיר של היחס כלפי הפועלים בימיו.

אודיסיאה בחלל – חזון אבוד

בשונה מספרו החברתי של וולס, "2001: אודיסיאה בחלל" של ארתור סי. קלארק התמקד בנושא טכנולוגי מובהק – חקר החלל. הוא התפרסם ב-1968, בעיצומו של המירוץ לחלל והמלחמה הקרה. רק שש שנים קודם לכן נמנעה ברגע האחרון מלחמת עולם שלישית במשבר הטילים בקובה, וכוחה של ברית המועצות הגיע לשיאו בעקבות חולשת ארה"ב בווייטנאם וההצלחות הסובייטיות בעולם השלישי.

במובן הזה היה היגיון רב בהחלטתו של קלארק למקם את ברית המועצות כמעצמת על גם בשנת 2001 הדמיונית שלו ולהמשיך את המלחמה הקרה גם בתחום החלל. לא היתה לו כל דרך לנבא על סמך השגיה הרבים של ברית המועצות בשנות ה-60, שב-1991 המשטר הסובייטי יתמוטט כליל.

נושא נוסף שאליו התייחס קלארק בספרו היה המחשב, שמתגלם בדמותו הבלתי נשכחת של האל (Hal), המחשב האינטליגנטי יתר על המידה, שמסוגל לרמה גבוהה מאוד של אוטונומיה ומנהל את רוב הספינה בכוחות עצמו. אולם אם מתבוננים בציוד המחשוב שהיה קיים בעת כתיבת הספר רואים שהמצב היה שונה בתכלית השינוי. המחשבים של שנות ה-60 היו מוגבלים מאוד וחסרו כל רמז ליכולת אוטונומית.

ההסבר לתחזיתו של קלארק טמון ב"חוק מור" – מושג שנולד במאמרו של גורדון מור משנת 1965, שבו חזה שכוח החישוב של המחשבים בעולם יוכפל מדי שנה. הידע שהיה בתקופתו, וחוק מור, הביאו את קלארק לחזות שבשנת 2001 יהיו מחשבים חזקים די הצורך לבצע את מה שציפה מהאל. בני דורו לא התקשו לקבל את הסבירות של קביעתו, ועל כן הוא לא שבר כהוא זה את אמינות הסיפור.

אודיסיאה בחלל – כשלון לא ידוע מראש

מצב כזה, שבו תכונה מסוימת או מגמה מכפילה את עצמה בקצב קבוע, נקרא "גידול מעריכי". רוב המערכות נוטות לגידול כזה בתחילת דרכן, בין אם מדובר במערכת ביולוגית ובין אם במוצר החדש מבית אפל. אולם למגמות שמשמרות צורת גידול כזו לאורך זמן יש בהכרח השפעה עצומה על החברה שבה הן מתרחשות, מאחר שהן לא רק ממשיכות לגדול, אלא עושות זאת בקצב גדל והולך. אולם דווקא מפני שהן כה משמעותיות, קשה מאוד לחזות לאן הן יובילו.

ב"אודיסיאה", ספינת חלל מאוישת יוצאת לכוכב הלכת צדק כבר בשנת 2001. למעלה מעשור אחרי התאריך החזוי, כשאנו רואים את מצבו העגום של חקר החלל המאויש, התחזית הזאת נראית מופרכת. אולי לא כך היה בתקופה שבה הספר נכתב.

בשנת 1961 היה יורי גגרין לאדם הראשון בחלל. שנה לאחר מכן השלימו האמריקאים שהייה של 34 שעות במסלול, בגובה של 282 קילומטר מעל לפני כדור הארץ. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1966, צוות ג'מיני האמריקאי כבר שהה במסלול 344 שעות, בגובה 402 קילומטר. בשנת 1968 צוות אפולו 6 סיים את משימת ההיתכנות של ההגעה לירח, וכחצי שנה לאחר פרסום הספר, אפולו 8 כבר הקיפה את הירח, מרחק 380 אלף קילומטר מכדור הארץ.

בני דורו של קלארק ראו כיצד בתוך שבע שנים בלבד הצליחה האנושות לעבור מגבול המאה קילומטר למרחק גדול פי שלושים ויותר. בהנחה סבירה של מודל "הגידול המתמשך", ההערכה שבשנת 2001 נגיע כבר לצדק היתה שמרנית למדי – אילו היינו שומרים על אותו קצב, מודל זה היה מביא אותנו לצדק, מרחק של כ-630 מיליון קילומטר מאיתנו, כבר בשנת 1988. השאלה האמיתית, אם כך, אינה מדוע קלארק חזה שנגיע לשם, אלא מה השתבש בדרך.

מבט על מספר הטיסות המאוישות מגלה הסבר אפשרי. 1969 היתה שנת שיא בחקר המאויש של החלל. אחריה חל קפאון בתוכנית החלל המאוישת. משימות אפולו לירח הסתיימו ב-1972, ומאז לא דרכה עליו יותר רגל אדם. טיסת מעבורת החלל הראשונה נערכה רק בשנת 1981, וגם תוכנית זו לא שמה לה למטרה את החזרה לירח או הגעה ליעדים רחוקים יותר. במקום צמיחה מתמדת, החברה האנושית החליטה להקפיא את ההתקדמות בתחום החלל, ויש שיאמרו שאף למוטט לחלוטין את חקר החלל.

קלארק, לפיכך, לא טעה בהערכת היכולת האנושית להגיע אל החלל כשדיבר על משימה מאוישת לצדק ב-2001, אלא טעה בהערכת המוטיבציה האנושית. הוא לא הבין שהמגמה שתשלוט בחקר החלל לא תהיה המשך צמיחה, אלא התמוטטות. בהתחשב בכך שקלארק וסופרי מדע בדיוני אחרים בני תקופתו פעלו לא רק כדי לתאר עתיד בחלל אלא גם כדי לקדם את העתיד הזה ולחנך לו, הכשלון שלהם היה כפול.

אין בכך, כמובן, כדי להעביר ביקורת על קלארק. קשה מאוד לאמוד מגמות מעריכיות או להבין מראש אילו מגמות ימשיכו להתפתח ואילו יקרסו.

נוירומנסר: קושי לנבא

הרשת האנטי חברתית

בשנת 1984 התפרסם ספר שקשה להגזים בחשיבותו במדע הבדיוני: "נוירומנסר" של ויליאם גיבסון. הספר היה אחת היצירות המייסדות של ז'אנר הסייברפאנק וביטא בצורה יוצאת מן הכלל את רוחן של שנות ה-80 המוקדמות ואת התפיסות החברתיות ששררו בתקופה זו בארה"ב.

גיבסון אמנם לא נתן בספרו תאריכים מדויקים, אולם משמות הערים והמקומות ניתן היה להבין שמדובר בעתיד הקרוב, עשרות שנים בלבד אחרי מועד כתיבתו. גיבסון תיאר חברה שבה מדינות הלאום התפוררו והשליטה עברה לידיהן של חברות ענק מעטות שמנהלות את העולם כעסק כלכלי. החברות החזקות ביותר הן החברות היפניות, ששולטות בטכנולוגיה המתקדמת ביותר.

תפיסה דומה אומצה בעוד לא מעט יצירות מדע בדיוני מאותה תקופה, ולא בכדי. המצב הכלכלי באמצע שנות ה-70 והתחילת שנות ה-80 היה לא פשוט. ארה"ב ואנגליה סבלו ממשבר כלכלי, שיחד עם המדיניות האולטרה-שמרנית של ממשלי רייגן ותאצ'ר גרם לפגיעה קשה בבסיס התעשייתי בשתי המדינות, לשיעורי אבטלה גבוהים ולתחושה קשה של מצוקה של השיטה הקפיטליסטית. במקביל, רווחי החברות הגדולות שברו בתקופה זו שיאים חדשים בזכות מדיניות מיסים מקלה. למעשה, תקופה זו מסמלת את תחילת היווצרותו מחדש של הפער החד בחלוקת ההון בארה"ב, שהצטמצם משמעותית מאז מלחמת העולם השנייה. הרעיון שלפיו הממשלות אינן מסוגלות להתמודד עם המשברים בעוד שחברות הענק משגשגות, חי במלוא עוזו בעולם של "נוירומנסר".

זו גם היתה התקופה שבה החלה החדירה המסיבית של חברות יפניות רבות, כמו סוני, לשוק האמיקאי, ושיפן עברה מתעשייה מבוססת ייצור זול לכלכלה שמבוססת על ייצור טכנולוגי גבוה שמתחרה בהצלחה במוצרים האמריקאים. הדומיננטיות היפנית בשוק מוצרי האלקטרוניקה יצרה בארה"ב תחושה קשה של "השתלטות זרה", שמורגשת גם היא היטב ב"נוירומנסר".

אך נושאו המרכזי של הספר הוא המרחב הווירטואלי – מרחב גרפי שבו בני אדם פועלים בעזרת דמויות וירטואליות – אוואטארים – ומתפעלים מערכות מחשב מורכבות תוך כדי פריצה למאגרי מידע ומסחר במידע. כמו העולם האמיתי, גם הווירטואלי נשלט על ידי כמות קטנה של חברות ענק, והאנשים שנעים בו הם הסוכנים של החברות הללו או האקרים בודדים שפורצים לחברות אלו. תמונת העולם הזאת הפכה לבסיס לחלק ניכר מספרות הסייברפאנק שבאה בעקבות הספר.

בהתחשב במגמות ששלטו בכלכלה ובעולם המחשוב בשנות ה-80, המרחב הווירטואלי של גיבסון מתקבל על הדעת. ההנחה שהכוחות ששולטים בשוק כולו ישלטו גם במרחב הווירטואלי אינה בלתי סבירה. ההבדל המרכזי בין המרחב של גיבסון למרחב שאנו מכירים כיום הוא המידור. בעולם של גיבסון, ציוד גישה לרשת – כלומר המחשבים עצמם – יקר מאוד ונמצא בידיהם של בודדים. היום, כשמחשב חזק עולה מאות דולרים, תמונה כזאת נראית מופרכת.

השינוי הגדול במחירי החומרה והמחשבים החל רק זמן קצר לאחר פרסום הספר, בעקבות צאתם לשוק של "תואמי IBM" הראשונים. עד אז, מחשב היה מכשיר שלם שהורכב על ידי חברה בודדת ובעיות התאימות לא אפשרו לרכוש רכיבים בודדים. הריכוזיות הזאת מנעה את כניסתם של שחקנים גנריים לשוק והובילה למחירים גבוהים של מחשבים. במחצית השנייה של שנות ה-80, עם צאתן של חומרות מחשב בעלות תאימות גבוהה, מחירם של המחשבים ירד משמעותית והתפוצה שלהם גדלה בגידול מעריכי קלאסי. את התופעה הזו היה קשה מאוד לחזות כמה שנים קודם לכן, כשגיבסון כתב את "נוירומנסר".

שינוי משמעותי שני היה החדירה של רשת האינטרנט בשנות ה-90. בתקופה שבה גיבסון כתב, האינטרנט שימש מוסדות מחקר ואוניברסיטאות, וכן אי אלו חברות גדולות ומוסדות ממשלתיים, שנעזרו בו בעיקר להעברת נתונים ולגישה למחשבי על. מספר המשתמשים היה מועט ולא הייתה סיבה להניח שהרשת תהפוך לפלטפורמה בעלת חשיבות חברתית. חדירת המחשבים לשוק הביתי והורדת המגבלות הממשלתיות על הגישה לרשת, הובילו לפריצה עצומה של האינטרנט. בין 1990 ל-2010 גדל מספר המשתמשים מ-2.8 מיליון בלבד, בעיקר בארה"ב, ליותר משני מיליארד אנשים ברחבי העולם. הגידול העצום באוכלוסייה ברשת והשימוש בה להעברת מידע לא מפוקח, לבידור ולחיים חברתיים, שינו את פניה מהיסוד. בגלל אופיו המעריכי של השינוי, כמעט שלא היה ניתן לצפות אותו ב-1984.

ומה הלאה?

מגמות מעריכיות שולטות בחיינו, אך כמעט שלא ניתן לצפות אותן מראש. עם זאת, נדרשות כאן שתי הסתייגויות חשובות. ראשית, קללת הטווח הארוך – לאורך זמן כל מגמה מעריכית הופכת ללינארית, ולכן ניתנת לחיזוי. לא קשה להעריך היום שמספר משתמשי האינטרנט ימשיך ויגדל, מאחר שאנו נמצאים כבר בשלב הלינארי של התופעה. ושנית, קללת המחזוריות – ההיסטוריה מצביעה פעמים רבות על תהליכים מחזוריים, כך שכמעט כל תופעה כבר קרתה בעבר. עמים שבאו מהמדבר כבר השמידו אימפריות, ממלכות כבר קרסו תחת כובד משקלן ורעיונות שכולם חשבו שמתו שבו ועלו מהאוב.

המחזוריות שבהיסטוריה אינה עדות לכשלון מודל המגמות. המודל מתאר היטב כיצד חברות מתפתחות בתוך כל מחזור ומחזור ואומרות דבר או שניים גם על היחסים בין המחזורים השונים. תחילתו של מחזור היסטורי חדש אינה מחייבת קריסה מוחלטת של החברה שקדמה לה, אלא יכול לנבוע גם מעיצוב מחדש של חברה קיימת ותהליכים של שינוי בתוכה.

המדע הבדיוני כסוגה ספקולטיבית ניצב תמיד בפני אתגר לא פשוט – הסופר נדרש להעריך על פי המגמות הקיימות בזמנו אילו מהן יתחזקו ואילו ייעלמו או ישתנו בצורה שתעצב את החברה מחדש. בניגוד לרובנו, סופרי מדע בדיוני מרשים לעצמם לחשוב גם על מגמות מהפכניות, וכך פותחים לנו פתח לא רק אל העתיד אלא גם אל עצמנו. כשלונותיהם בחיזוי המגמות הדומיננטיות רק מוכיח לנו עד כמה המציאות חזקה יותר מכל רעיון, וכמה מורכב המארג החברתי הסובב אותנו.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "עולמות 2010". אני מודה למשתתפים על הערותיהם המועילות, שרבות מהן מצאו את דרכן אל המאמר.