עלמא / רוני אשכול

מהכריכה האחורית: כמו כל גיבורה ראויה לשמה, גם עלמא מתחילה את חייה כרועה בכפר קטן, תחת השמים הכחולים ששני ירחים משייטים בהם. אבל עלמא שונה מבני משפחתה ומתושבי הכפר – היא סקרנית, סקרנית מספיק בכדי להידחק לסדק קטן במצוק אשר בגבול אדמות המרעה ולמצוא את עצמה במקום בו השמש איננה זורחת או שוקעת. משימה אדירה ממתינה לה שם, ועליה לצאת למסע שבמהלכו תגלה את לא רק מהם ייעודה וזהותה, אלא גם היכן טמון לב העולם וכיצד ניתן לרפא אותו.
בעולמה של עלמא יש מפלץ קדמוני אדיר מימדים המרעיל את הים; חומה בלתי עבירה המחלקת את הכל לשניים; עלם צעיר המתחבא ביער פיגם קוצני; אי שאנשיו הירקרקים ניזונים מן הים הארסי ואינם מחייכים לעולם; נסיכים אבודים ורודנים אימתניים. עלמא הוא ספר שכולו קסם, המבקש לברוא עולם מכושף השואב את השראתו מהפילוסופיה היהודית כמו גם ממוסכמות הז'אנר הפנטסטי. רוני אשכול טווה ממקורות אלו יצירה מקורית, גדושת הרפתקאות ורבת יופי ואמצאה.

1

אַנְלָזְיָה

מיום שעָלְמָא זכרה את עצמה, היא חיה בארץ אַנְלָזְיָה, בכפר אַבּוּרְטִין אשר לחוף הים הצפוני.

רועת צאן היתה, והיטיבה להכיר כל פינה במרעה ובאחו, אך את הים הגדול לא ראתה מעודה, משום שחומת כורכר רחבה וגבוהה היתה בנויה לאורך קו החוף וחצצה בין הים הצפוני לארצה. העדר שעליו הופקדה מנה תריסר עִיזָאוֹת משי אדמדמות וכלבת רועים לבנה אחת. עיזאותיה היו פוריות וכלבתה נאמנה, ועלמא קשרה נפשה בנפשן.

בכל יום, בטרם הנץ השחר, היתה עלמא יוצאת מן הדיר בדרכה אל האחו הפורה, ומותירה מאחוריה שלושה כדי חלב טרי, ורוד ומתקתק, להנאתם השלמה של בני משפחתה, שעדיין היו שקועים בשינה עמוקה.

בשעות הבוקר המוקדמות ליווה אותה הסהר הכסוף בלכתה. גופה עטוף שכמיית צמר כהה ומגרדת, ורגליה, היחפות תמיד, שוקעות בירקוּת הסמיכה והמתוקה. העיזאות מתרוצצות סביבה, משעינות פרסה על ענף ומלחכות עלעלים בתנועות לסת רעבתניות. כשהיתה השמש מטפסת ועולה מעל לראשי ההרים, היתה עלמא עוזבת את האחו הפורה וחומקת דרך שעריו האחוריים של הכפר אל המרעה החיצון, הסמוך אל החומה, ונוהגת את עיזאותיה אל אחד האפיקים, הכחושים כגופו של קבצן דרכים. שם הרוו את צימאונן בזרימתו הקרירה של פלג דקיק ועצל, בעוד היא פורשת את שכמייתה בצלו של אילן עלווני גבה־צמרת ושוזרת במהירות רשת עשבים צפופה כדי ללכוד בעזרתה דגיגים כסופי קשקשת, שאור השמש שהוחזר מגופם ריצד ונעלם לסירוגין במי הנחל. לאחר שניקתה אותם ביסודיות בסכינה הקטנה, והשליכה לתוך כד חרס, היתה רוכנת לצד העיזאות המעלות גירה ופולה כּינאוֹת חצופות וקוצים עיקשים מפרוות המשי הרכה שלהן.

כשעמדה השמש ברום השמים, היתה עלמא מדליקה בעזרת שבר זכוכית שמצאה על החוף, מדורת זרדים קטנה, משפדת את הדגיגים, שגודלם לא עלה על זה של אגודליה, וצולה אותם מעל האש המלחשת, תולשת זו אחר זו פיסות בשר צרובות, ולסירוגין אוכלת ומשליכה לכלבתא הרובצת לצדה. שתיהן היו לועסות את ארוחתן בשקיקה. אחרי הארוחה היתה תולה את הדגים הנותרים לייבוש בעזרת מתקן שבנתה מזרדים ואניצי צמר והציבה בשמש הקופחת, מחללת מעט בחליל רועים שהתקינה לעצמה מקליפה גלילית של עץ ונשכבת גם היא על האדמה החמה, המכוסה שכבת חזזית רכה. ראשה מונח על סבך שערותיה, רגליה מוגבהות, שעונות על בטנה של כלבתא, עולות ויורדות בקצב נשימתה, ידיה חופנות בלי משים גרגירי עפר לחים, והיא שואפת אל קרבה את ריח העיזאות, חמצמץ וחם, מקשיבה לצלצולי הענבלים ולטפיפות פרסותיהן הקטנות, ומתבוננת בשפיריות הזהובות המרפרפות סמוך לעיניה ללא פחד ובעננים הענקיים, השטים בשמים ממעל לאיטם, לובשים ופושטים צורה בלי הרף. היא היתה שוכבת כך והוגה בלי משים בחלקיקי מחשבות וחלומות, זיכרונות ורעיונות, שוקעת בנמנום ומתעוררת חליפות, עד שהשמש היתה מתחילה להישמט ולשקוע ועלמא היתה אוספת את העדר וחוזרת לאט אל הכפר.

העיזאות הניחו לה לגזוז מתוך פרוות החורף המפוארת שלהן קווצות שיער בודדות בכל פעם, על פי דרישת הוריה. את השערות היקרות, מהמשובחות בשפלת החוף, היתה עלמא שוזרת וקולעת לצמות דקיקות, ואלה הוצגו בשוקי האזור ונמכרו לרוכלים זרים, בדרך כלל תמורת רסס אבני חן נדירות ויקרות־מציאות שהוברחו מן החצי השני של העולם, זה שאין להזכירו, זה שהיה ואינו.

עלמא לא ידעה לאיזו תכלית משמשות שערות המשי הדקיקות את קוניהן ותהתה מדוע דווקא הנַוְודָנִים אינם מתעניינים בהן. הרי לא חסרו להם סחורות להציע תמורתן — אריגים, תבלינים, שיקויי מרפא ואבני חן יקרות ערך מרחבי ארצות הצפון.

כשחלפו לידה, בסמטאות הכפר או בדרך למרעה, רכובים על גבי שוורים רתומים לעגלות מעוגלות גג או מתהלכים לצדן, היו שולחים לעבר העיזאות מבט משתוקק וכמהַ, מביטים אבל אינם מתקרבים. מעולם לא שאלו אפילו למחיר שערה בודדה. פעם הרהיבה עלמא עוז בנפשה, ניגשה אל נוודנית צעירה שקוששה עצים למדורה בפאתי המאהל והציעה להעניק לה קווצת שערות משי ללא תמורה, אך זו סירבה בכל תוקף ולא פירשה. הרבה סודות היו לנוודנים והם שמרו עליהם מפני כל זר, כפי שעלמא שמרה על עיזאותיה מפני חיות טורפות ומפני סכיניהם המושחזות של מוכסי המוצעצע הכרסתנים.

קבצני הדרכים, לעומת זאת, הוקירו כל מתנה, אפילו לגימת חלב מזדמנת היתה מעלה ניצוץ של תודה בעיניהם הכבויות. הם שוטטו בין הכפרים כסהרורים, פושטים את ידיהם קצוצות האצבעות בין הבתים והדוכנים, שפתותיהם נעות בלי קול, ועיניהם מתות. היו שמועות שאלה הם פליטים מחציו הדרומי של העולם, אבל עלמא לא ידעה לבטח ולא העזה לשאול את הוריה כי ידעה שיש דברים שאוזניהם אינן סובלות, וחששה שמא תרגיש את נחת זרועם.

לכן הסתמכה ידיעתה על הדרום רק על שמועות כגון אלה ועל שירי הערש המחורזים שזימרו האמהות המותשות לילדיהם המעורסלים בחיקן. "שינום תינוק עייף, שלא יבוא הערצלף", "שאם יעשה רעש, ייפול לתוך הר געש" ו"שיאכל תינוק איום, וַלא יגיע לדרום". לאחר שהגו בקול את המילה המאיימת "דרום", היו רוקקות ארצה בשאט נפש ומניחות את הרך הנולד על מצע השינה.

האנלזים עצמם התעניינו בצמר לצורכי מסחר בלבד. עבור בגדי החורף והשמיכות די היה להם בצמר הקיץ הגס שנשר מהעיזאות ומחיות בר אקראיות ונלכד בשיחי התיל הדוקרני הצומחים פרא בשולי הכפר. לכל המטרות האחרות — שזירת חבלים, טוויית רשתות וסככות צל, הסתפקו בסיבים שהופקו משיחי מִתְנְנַא שעירה, שצמחו בשפע באדמת העמק. הם התקשו להבין מדוע יש בכלל ביקוש לשערות דקות כל כך, והניחו שהסיבה אינה עולה בקנה אחד עם חוקי המוצעצע, אך נהנו מן התמורה בלי לשאול שאלות.

היתרון הגדול ביותר של שערות המשי היה שהן נמכרו לרוכלים זרים אך ורק במחתרת ולכן לא חויבו במסים, שהרי מוכסי המוצעצע לא ידעו שלשערות הארוכות והדקיקות יש ערך כלשהו ולא הבינו מדוע העניקו הרוכלים להוריה מתנות יקרות ללא תמורה.

עלמא לא רצתה לגזוז את שערות המשי הנהדרות ולמסור אותן להוריה, אך היטיבה להבין שאין לה ברירה אחרת, אם היא רוצה שהעדר יישאר ברשותה.

עם בני אדם לא הצליחה עלמא לרקום קשרי חיבה יתרים, וקרבתם לא חיממה את לבה ולא הפיגה את בדידותה.

צעירי אבורטין נהגו לגחך בכל פעם שנתקלו בה או ראו את דמותה מרחוק. "זאת עם החיות!" קראו לעברה בניב האנלזי הדל, מבטם מקובע בנקודה דמיונית מעל ראשה, "שתביא איזה גדי ונאכל!"

פקידי המוצעצע ומוכסיה התייחסו אליה כאל מקור הכנסה ותו לא, ואילו הנוודנים ויתר הרוכלים ועוברי האורח הזרים שחלפו על פניה ברחובות הכפר או בדרך למרעה לא הכירו אותה ולכן לא היו מודעים כלל לקיומה. היא היתה שקופה כמי נחל עבורם.

גם בני משפחתה שלה, הוריה ואחיה הגדולים, נטו להתעלם מנוכחותה, כפי שקרה לעתים קרובות לבני הזקונים באנלזיה.

עשרים אחים ואחיות היו לה, השגר הצעיר שבהם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת. רובם נולדו בזוגות, שלישיות ורביעיות. עבי בשר היו, כפופי גו ופחוסי חוטם, ודבלולֵי שיער בגוונים של אדום מאובק משתלשלים ויורדים מקרקפותיהם.

משפחת בַּבּוּזֶע, המשפחה של עלמא, דרה בבית חמר קטן ומזוהם, שבו לנו כולם באותה עליית גג מחניקה, קירותיה מעלים רקבובית ורצפתה המעופשת מרופדת בקש. רוב בני המשפחה עסקו בעבודות שלא הצריכו אותם לצאת מחומות הכפר, כמו ליקוט סיבים ועלי סלק, בישול שיכר, ציד חזרירים, חישול ברזל וטוויית צמר.

רק עלמא היתה רועה.

עוד בהיותה פעוטה רכה ברור היה לכל הסובבים אותה שניחנה בסגולה נדירה שמשכה אליה בעלי חיים מכל המינים וגרמה להם להישמע לה. ציפורים נחתו על פקעת שערותיה, חתולי בר נרדמו בחיקה וגדיים מעדרי השכנים מצאו את דרכם שוב ושוב אל החצר הקטנה וביקשו ללחך עשב מכפות ידיה הקטנות. כל אלה הוכיחו שלא כדאי לבזבז את כישרונה של הקטנה על ליקוט עשבים או בישול שיכר.

עלמא התביישה במוזרותה. כדי להידמות לאחיה וליתר הילדים האנלזים, ניסתה לכפוף את גווה, לעבות את קולה ולגעות בצחוק קרקרני. היא היתה עוקבת אחרי אחיה הגדולים דרך הסמטאות אל מרכז הכפר, משוטטת בעקבותיהם בשבילי הכורכר המתולתנים אל האחו הקרוב, חוצה את הגשרונים שמעל הפלגים, ובגמלוניות מעוררת רחמים מנסה להשתתף בהתגוששויות האלימות, שהיו לחם חוקם של כל ילדי הכפר, אך ככל שנקפו השנים התייאשה מניסיונותיה והסתגרה בבדידותה. בחריגותה. בשתיקתה.

כשבגרה והיתה מילדה לנערה, צרבה נבדלותה של עלמא כצריבתה של שמש הצהריים בלב המרעה החשוף. גופה התארך כאותו ענף שׁיטאה זקוף ודקיק שנהגה לאחוז בידיה כשרעתה את הצאן. איבריה נעשו שריריים, אך עדיין חסרו את אותה מוצקות אנלזית אופיינית. שולי שמלת הצמר האדומה שלה, שעל פי הנוהג היו אמורים להישרך מאחוריה על הקרקע, בקושי כיסו את ברכיה. כפות רגליה צמחו לאורך במקום לרוחב ולא התאימו לשום זוג נעליים, ולכן נשארו יחפות תמיד וגדלו להיות מעובות וקרניות כפרסות עיזאה.

בשעות היום השתדלה עלמא להתרחק ככל האפשר מהבית ומהכפר, אך בערבים, לאחר שהשיבה את עדרה אל הדיר, היתה מתגנבת לעתים להסתופפויות הקולניות סביב המדורה הפומבית הגדולה בכיכר בית המוצעצע, המבנה הגדול שהזדקר בראוותנות מבין בתי החמר הקטנים וניצנץ למרחוק.

כמו קבצני הדרכים, גם עלמא נהגה להסתתר בחסות החשכה, מאחורי מעגל הזקנים החיצוני, רחוק ככל האפשר מן ההמולה ומן האש המלחכת ברעבתנות את בשר החזרירים הוורוד, הנוטף, ששופד על קוצי דורבן ארוכים ונתלה על ענפים מעליה.

בעיניים כלות היתה מביטה בנוודנים המלהטטים בכדורי אש ושאר מעשי כשפים, ומקשיבה בלב שוקק לסיפוריהם, שתמורתם הורשו להשתמש במקורות המים, לבנות סוכות ואוהלים בשדות ולהעמיד דוכנים בשווקים ובצדי הדרכים. סמוך לחצות היו הנוודנים אוספים את מיטלטליהם, קדים קידה או שתיים לקהל המקומי ופורשים אל מחנותיהם ואל מדורותיהם.

בכל מאודה אהבה עלמא את סיפורי הנוודנים. היא הקשיבה להם בדריכות ועקבה במבט משתוקק אחר תיבת הסיפורים הקטנה שעברה מיד ליד והפיקה מרגליות מפיהם של האוחזים בה. בסיפורים לא היו לא חומות ולא גבולות, חציו הדרומי של העולם לא מת, אלא חי בעוז.

עלמא ליקטה ואספה כל פירור של מידע. היא רקמה את הסיפורים האהובים על לוח לבה, מנסה לא להחמיץ ולא לשכוח שום פרט. במרעה, כשזמנה היה בידה, היתה משחזרת את הסיפורים, מצמידה אותם אחד לאחד כחרוזים בשרשרת, ומנסה לחברם לכדי יצירה אחת שלמה. השפה הצפונית הבסיסית היתה עשירה לעומת הניב האנלזי הדל, ולכן לא כל המילים והביטויים היו נהירים לה, והחורים במארג הפרטים היו גדולים וכעורים.

מלבד זאת, בין הסיפורים השונים התגלעו סתירות ופערים. רק לעתים נדירות התגלתה לה תובנה זריזה וחמקנית, כחוט השני המחבר את הטלאים לכדי שלמות אחת, אך גם זו נעלמה בן רגע.

רב היה הנסתר על הנגלה, אבל עלמא המשיכה לאסוף מידע ברעבתנות. עוד ועוד סיפורים, חלקי סיפורים, שבבי סיפורים, פירורי סיפורים. היא הרגישה שמאחוריהם מוכרח להסתתר דבר מה והתאוותה לגלות ולהבין מהו, אולי כדי להשביע, להרגיע ולרפא את הגעגוע המייסר שליווה אותה דרך קבע.

הנוודנים קסמו לעלמא. הם והעדים חמורי הסבר שהתלוו אליהם והגשימו את כל חפצם. שערות ארוכות ורכות מעטרות את ראשיהם, פניהם צחות וחלקות ומבע פניהם נבון ונחוש, מחויך. חיוכם לא היה אווילי וגס כחיוכם של הנערים האנלזים, אלא מעודן ומרומז, כחיוכו של מי שממתיק סוד. הם נהגו להשתרך בשיירות ארוכות כזחלי־תהלוכה בדרכים הרחבות, להקים מאהלים משלהם או להצטרף למחנות הפומביים, לשוטט בין הכפרים בגווים זקופים, רכובים על בהמות משא אציליות, ולהדליק מדורות זרדים ריחניות ללא שימוש בלפידים ובשברי זכוכיות, כשפיהם מלא שירה. לפעמים העזה להטות אוזן לשיחותיהם. היא אהבה את הדרך המשונה שבה התגלגלה השפה הצפונית על לשונותיהם, ותהתה לפשר ביטויים סתומים שנאמרו בטון נמוך ומסתורי כשסיפרו על ימי קדם. ככל שניסתה לא הצליחה לפענח את הביטויים ואפילו לא לאסוף עליהם די מידע, כי בכל פעם שניסו הנוודנים לספר סיפורים מסוג זה סביב המדורה הפומבית, היו האנלזים פורצים מיד בקריאות בוז קולניות, משליכים על המספר האומלל פיסות עור חרוך ועצמות שרופות ודורשים עוד ועוד להטוטי כשפים וסיפורי זוועה על ארצות נכר. הם מעולם לא שבעו מלשמוע על בתים שנעקרו מן האדמה בחשכת הליל, על תינוקות שנחטפו על ידי מפלצות תת־קרקעיות בשעה ששיחקו בגינה, ועל אנשים שטבעו למוות בתוך חביות שיכר ללא תחתית.

מתוך האפלה, בשולי המעגל, רגליה אסופות אל חיקה וסנטרה שעון בגומה שנוצרה בין ברכיה, נעצה עלמא עיניים סקרניות בבריות המשונות המכונות עדים, שהתרוצצו סביב סביב כנמלים עמלניות בשלהי הקיץ, ושירתו ללא דופי את הנוודנים, ולעתים גם את הרוכלים והשליחים הזרים בני הארצות השכנות. לעולם לא את בני המקום, שעמדו ובהו במעשיהם בקנאה גלויה. העדים והעדות הגישו לאדוניהם מזון ושתייה, נשאו את צרורותיהם, ניענעו את תינוקותיהם וסחבו על כתפיהם את הזקנים והנכים שבהם.

במבט ראשון נראו העדים דומים מאוד לבני האדם ששירתו — מבנה גופם ומלבושיהם היו תואמים וכן יציבתם הזקופה וקולם הבוטח, אבל במבט שני ניכרו לעין ההבדלים שהפכו אותם למה שהנם — פניהם חסרות ההבעה, עיניהם הממוקדות לפנים ותנועותיהם הקטועות, המדודות. עלמא תהתה האם ייתכן שהיא עצמה סוג של עדה אנלזית, משרתת נאמנה, ישות ריקה ומחוסרת רצון עצמי.

"לאנלזים אין ולא יכולים להיות עדים," הסבירה לה פעם נוודנית זקנה, כמושה אך מאירת פנים, שפגשה בבית המרפא, כשבאה לרכוש תמיסת חיטוי לאחד הגדיים שאוזנו נחתכה.

הנוודנית היתה רכובה על כתפי עֵד חסון, בעל פנים כהות, שקטות וחתומות.

עלמא הביטה למעלה ופגשה את עיניה הקמוטות, החכמות, בסמוך לתקרת החדר.

"אפילו לא לפקידי המוצעצע?" הקשתה עלמא.

"ודאי," ציחקקה הנוודנית, "אפילו לא לראש המוצעצע בכבודו ובעצמו."

המרפאה הגישה לעלמא את מבוקשה תמורת חריץ גבינה קשה, ועלמא יצאה אל המדרגות המובילות אל המבנה שעמד בקצה הכפר וערוגת צמחי מרפא בגינתו.

שם חיכתה עד שיצאו העד והנוודנית הקשישה כדי לשאול אותה שאלה אחרונה.

"מדוע דווקא לאנלזים אין עדים?" שאלה בקצרה.

והזקנה ענתה בקול רועד, "משום שאין אנלזי המסוגל לעלות על גדותיו."

עלמא עקבה במבט תמה אחר הזקנה שהתרחקה מהמקום, רכובה על כתפי עדהּ. היא ידעה מתי מים עולים על גדותיהם בשוקת העיזאות. אבל מדוע דווקא לאנלזים אין עדים ולכל השאר יש? האם הזקנה התכוונה שרק מי שמוחו צר מלהכיל את תבונתו מוליד מתוכו עד? האם העד הוא כמו תבונה עודפת? אם כן, מדוע היא מתממשת בתבנית אנוש? ומדוע אין לעדים רצון משל עצמם?

לעלמא היו רצונות לרוב. אם כך, לא ייתכן שהיא עדה.

מעבר לכל זה, היה בה געגוע. היא אפילו לא ידעה לְמה בדיוק. געגוע מתמיד, מתוק ומכאיב, חסר שֵׁם.

2
המרעה החיצון

בעוד יתר הרועים האנלזים היו מנחים את עדריהם אל האחו הפורה הסמוך אל הבתים ובוסתני הפרי, היתה עלמא פורשת מהם, מובילה את עדרה הקטן אל קצהו הצפוני של הכפר, עוקפת את הררי הזבל, מתחמקת במיומנות מהמוכסים המזוינים המצויים בקרבת השער, אפופי שיכר ויוהרה, ומרחיקה לכת עד המרעה החיצון, אותה רצועת חול הנושקת לחומת הים ולרכס המניפה אדיר הממדים. זה היה חבל ארץ רחב ידיים אך צחיח, דל בצמחייה, במקורות מים ובמקומות מסתור. כל אלה, ובעיקר קרבתו של הים, השנוא על האנלזים, היו הסיבות לכך שהיה ריק מאדם. שטח פראי ומסתורי, מקושט במזכרות מן העבר הרחוק, חורבות הרוסות עד היסוד של מבנים עתיקים, שהגדול בהם היה עגול כמו השמש ומכוסה שברי אבנים צבעוניות. זקני הכפר סיפרו שהמרעה החיצון היה בעבר הרחוק מחוז של כפרי דייגים, וגם נמל היה בו, אך כל הכפרים היו מזמן לאבק, והים נשאר חבוי ומסוגר מאחורי חומת הכורכר המכוערת.

עלמא אהבה לשוטט עם העדר שלה במרחבים הפתוחים של המרעה החיצון. היא היתה מחטטת בהתלהבות בעיי החורבות, מלקטת שברי עתיקות ומחפשת גומחות בסלע לשם מחסה בעתות שרב וצינה. היא אהבה להניח לעיזאות ללחך עשבים ועלים מתוך כף ידה הפרושה ולפטפט עם כלבתא, כלבת הזאב הלבנה, שלא ידעה להשיב במילים, אבל ידעה גם ידעה להשיב אהבה במחוות כלביות משובבות נפש.

עלמא מצאה את כלבתא בעודה גורה רכת פלומה וחסרת ישע, בין הררי הזבל הנשרפים לאיטם בקצה הכפר, אספה אותה אל ביתה, טיפלה בה ואילפה אותה. כשאימצה אותה, היא היתה לא יותר מפעוטה.

כלבתא היתה קשורה אל עלמא בדרכם המיוחדת של מכירי הטובה. היא מעולם לא רטנה כשזו הברישה את פרוותה הארוכה במברשת הברזל שסילקה בחשאי מאחד הנולים, תחת ידיהן הטוות של אמה ואחיותיה. היא מעולם לא השתמטה מעבודתה, וליוותה את עלמא בנאמנות ובחפץ לב אל המרעה ושמרה על העדר בהיעדרה. לרוב התמצה תפקידה בליווי העדר ובצפייה סבילה וסבלנית בעיזאות שהעלו גירה סביבה, ורק לעתים רחוקות נדרשה לגרש טורפים עזי פנים — צְבוֹעַנִים, חזרירים ועופות דורסים.

התפקיד המועדף עליה היה ללא ספק סיוע בהמלטות. היא היתה מבודדת את העיזאה הממליטה מן העדר, וכשהוולד היה מבצבץ החוצה מן הבטן היתה אוחזת בו בשיניה בעדינות ומושכת. זו היתה פעולה ששכרה בצדה, כי כשההמלטה היתה מסתיימת והאם החדשה התפנתה להניק את ולדה, נהגה כלבתא לרבוץ לידה בנחת ולטפל עד תום בשליה העסיסית.

עם רדת הערב והשיבה הבלתי נמנעת אל הכפר, אל מול שקיעות מרהיבות בגוני ירוקת ואש, היתה עלמא נשכבת על גבה, ראשה מונח בעדינות על פרוותה הרכה של כלבתא, והיא מחללת ומתבוננת בעננים השטים לאיטם מעליה, מניחה לרוח ללטף את פניה.

בוקר אחד, לפני עלות השחר, בשעה שכל בני משפחתה עדיין נחרו בערבוביה מפוארת על רצפת חדר השינה המשותף, התעוררה עלמא לשמע יבבה חרישית.

כלבתא עמדה מול דלת הכניסה בזנב זקור ובפרווה סמורה.

"שתוציא את היצור העלוב הזה החוצה לפני שכולם מתעוררים פה," רטן האב מתוך שינה, זיפי חלודה סוררים ביצבצו מסביב לשפתיו השמוטות והבהיקו לרגע. עלמא פנתה לאחור במהירות.

ברק הבהיק בחלון היחיד של בקתת החמר ורעם עמום התגלגל בעקבותיו. עלמא נחלצה מתוך הערמה האנושית החיה, התרוממה, מתחה מעט את עצמותיה הארוכות ופילסה בזהירות את דרכה בין איבריהם הרדומים של בני משפחתה. היא שאפה לעומק את צחנת הבית הרגילה, גיבוב ניחוחות עיקש של שאור, זיעה ופיח, נשענה על שולחן האבן ושטפה את פניה במים היישר מתוך קנקן השתייה, פשטה את כתונת הלילה, השתחלה בשקט ובמהירות אל שמלת הצמר האדומה והתעטפה בשכמייה. השמלה, כמו השכמייה, היתה עשויה מצמר ישן וגס, והיא גירדה ושרטה את עורה, אך זה היה לבושה היחיד. עלמא מיששה את בטנת השמלה כדי לוודא שאוצרה הקטן, היקר מכל אוצר, עודנו שם. היא פתחה את הדלת הכבדה לאט ובעדינות שמא תחרוק, התכופפה כדי לא לחבוט את ראשה בקורת הדלת הנמוכה ויצאה החוצה, אל צינת הבוקר.

כלבתא חיכתה שעלמא תסגור את הדלת מאחוריהן ומיד קפצה עליה וכיסתה את פניה בליקוקי אושר. עלמא ליטפה את הכלבה בחיבה, נשקה למצחה הנמוך והביטה סביב. עדיין היה חשוך

מלבד שניית ברק מוארת היטב. היא פתחה את שער הדיר ונכנסה אל החלל האפל. השמים הרעימו כתופים בתהלוכה רחוקה של רוכלי דרכים.

היא שאפה אל קרבה את הריח החמצמץ־מתקתק האהוב עליה, תפסה עטין בין שתי אצבעות, התיזה פעמיים אל תוך פיה הפעור זרם קולח של חלב חם, ורק אז ניגשה למלאכת החליבה. לאחר שחלבה את כל העיזאות בזו אחר זו, מילאה שלושה כדי חרס גדולים ופתחה שוב את השער. עוד ברק פילח את השמים, ורעם עמום התגלגל בעקבותיו, הפעם בנחישות יתרה. המַשְׁכּוּכית ואחריה יתר העיזאות נחבטו זו בזו, נדחקו החוצה ושעטו אל החצר בגעיות קולניות, עד שנרגעו והאטו. כשפסעו זו אחר זו על השביל המוליך אל המרעה החיצון, שלצדו ניטעו עצי אגס ודוּסיטרא, התעוררו הציפורים המשכימניות, התעופפו בין ענפי העצים וצייצו בעליצות.

עלמא אהבה את הערפילים של טרם זריחה, את האוויר הקר והצלול ואת רחש זרזיפי הנחלים שבקע מבעד לשכבת הירוקת הקטיפתית. היא קטפה לעצמה פרי דוסיטרא תוך כדי הליכה, תלשה והשליכה את המחצית התחתונה, הרקובה, ונגסה בחצי העליון, הבשל. את הגרעין הכדורי, הקשה כאבן, ירקה לצד השביל המוביל אל האחו הפנימי.

ארובות השמים נפתחו וגשם החל שוטף סביב. עלמא חייכה לעצמה ביודעה שהיא לבטח תהיה האנלזית היחידה בחוץ. מתוך חלונות עכורי זכוכית יציצו אליה ילדים אדומי שיער, חוטמיהם מעוכים על הזגוגית ופחד קדמוני יתרוצץ בעיניהם. פחד מים.

הרועָה ועדרה סרו בתחילה אל האחו הפורה שבתוך חומות הכפר, ורק כששבעו העיזאות והגשם הניתך הפך לטפטוף עצלני, רק כשנסגרו ארובות השמים והשמש הפציעה מבין העננים שהתפזרו והפכו לרשת קורים דקיקה, רק כשנשכבו המוכסים הכרסתנים, השיכורים תמידית, על ידיות חרבותיהם והחלו לנחור לצד השער הפתוח, רק אז אספה עלמא את העיזאות ושמה פניה אל המרעה החיצון.

בדרכה אל האזור האהוב עליה, הכלוא בין החומה לרכס המניפה, נשאה הרוח אל אוזניה של עלמא הדי קולות אנושיים ומנגינת כלי מיתר. בשל העדינות והדייקנות של הצלילים ידעה עלמא מיד שמדובר בנגינת נוודנים.

היא התגנבה בעקבות הצלילים אל גֵב נסתר שהכירה היטב משיטוטיה, טיפסה בזריזות של חתול על אילן שהתנשא במרחק מה ממנו והסתתרה בין ענפיו. לא רחוק משם היה מחנה נוודנים קטן שמנה שבע סוכות מסוגננות ושלושה אוהלי עור, מסודרים במעגל מדויק. מאחוריהם הבחינה בשבעה שוורים אדישים למראה רתומים לשבע עגלות מעוגלות גג ומעוטרות בשבשבות מסוגננות. במרכז המאהל דלקה מדורה, ועשן דליל ולבנבן היתמר ממנה אל שמי התכלת.

שתי נשים ישבו בפתח אחת הסוכות וניגנו בלָאוּטָה צרה וארוכה כחרב ובכינור קטן ככף יד. לאחת מהן היה שיער קצוץ שחור ושמלה תכולה כרקיע השמים, ולשנייה היתה רעמת שיער זהוב קשור בסרט תחרה, וגלימת מסע שחורה ומבהיקה. עיני שתיהן היו עצומות. כיסוי הפתח של אחת הסוכות הוסט לרגע ושלוש ילדות צוהלות פרצו החוצה בריצה ונכנסו לסוכה אחרת. האישה שפרטה על הלאוטה פסקה לנגן, פקחה את עיניה וקמה להשליך זרדים אל המדורה, ואלה התלקחו מיד ושיגרו גצי אש השמימה.

הכינור הוסיף ליילל.

עיניה של עלמא חיפשו פנים מוכרות בין הנוודניות, אך לשווא, הם היו חדשים באזור. עיניה שייטו מן המאהל אל גֵב המים החבוי למחצה. קבוצת נוודנים עירומים כביום היוולדם רחצו במים הצוננים. ארבעה גברים, שני ילדים ופעוט זריז רגליים, שנישא על כתפי אחד הגברים והתיז בעליזות מים וירוקת לכל עבר. לאחר שמרחו ושיפשפו את עור גופם במה שנראה מרחוק כעלי מַרְוואה, נעלמו הרוחצים בתוך המים ממש. קולותיהם הידהדו בין כותלי הגב. פיה של עלמא נפער בתדהמה.

לא העירום הדהים והרתיע אותה, אלא העובדה שהם רוחצים במקווה מים, טובלים בו את כל גופם כאילו היו נחשים או דגים. היא כיסתה את פיה בכף ידה כדי לעצור את הצעקה שהשתוקקה להיפלט החוצה. מה מוזר היה הטקס המגונה שראו עיניה.

האנלזים נהגו כגורי כלבים שניצלו מטביעה וכל חייהם היו מונחים על ידי הפחד ממגע עם מים. כל אחד מהם הקפיד לשמור על סביבתו יבשה ככל האפשר. מלבד שימוש מצומצם במי שתייה ובישול, נמנעו לחלוטין ממגע עם נוזלים. מעשים כמו "רחצה" ו"כביסה" נחשבו לסטייה, וגשם — לסכנה של ממש.

אפילו פקידי המוצעצע הכרסתנים ומוכסיה המאיימים, שתמיד נראו גנדרנים בלבושם והדיפו ריחות חריפים של בשמים, לא העלו על דעתם לטבול, אף לא לרגע אחד, את גופם או את בגדיהם במים.

למראה הנוודנים הרוחצים להנאתם התאוותה עלמא להיכנס גם היא אל תוך המים הקרירים, לצלול עירומה, להסיר מעליה את שכבות הלכלוך והסירחון שהצטברו במשך השנים. אבל היא פחדה. מהנוודנים, מהאנלזים, מהמים העמוקים, מעצמה.

אנשי האדמה תמיד שמרו בלבם מידה של חשדנות וסלידה כלפי אלה הנדים ונעים כמו הרוח.

מובן שעלמא לא רצתה להיות כמותם, הו לא!

היא גלשה בזריזות מהעץ וחזרה בשעטה שפופה אל המקום שבו השאירה את העדר, בקצה המרעה החיצון, בסמוך לחומה.

היא הגיעה לשם מתנשפת.

האוויר, כמו כלבתא, רבץ בלי נוע והיה חם וכבד. העיזאות שרועות היו בצל הגדול שהטילה חומת הים על הקרקע היבשה. הן בהו נכוחה והעלו גירה. כלבתא קמה ורצה אל השביל בכשכושי זנב עליזים אבל עלמא לא עצרה ליד העדר, אלא המשיכה ללכת בעקבות סקרנותה לעבר סלע גבוה ומוארך כניב של חיית טרף, שהיה נעוץ בקרקע החולית.

היא סימנה לכלבתא להישאר ולהשגיח על העיזאות עד שתשוב. הכלבה צייתה, כרעה בצל החומה ליד הצאן, והחלה להלחית במרץ.

עלמא טיפסה ועלתה על הסלע, התיישבה על ראשו וניסתה לדמות בעיני רוחה מה יש שם, מעבר לחומה.