מעבר לגדר

"ואם אף אחד לא ירצה לשחק איתי?" הילית היססה אם לטפס על גדר האבן הנמוכה. זו הייתה אותה גדר שעל פניה היא חלפה כל יום בדרך לגן, אבל עכשיו היא גדולה ואמורה להתנהג בהתאם.

אמה הלכה לידה, הליכה של מבוגר המתאים את קצבו לקצב של ילד מתרוצץ. "אל תדאגי", היא יישרה את החולצה הלבנה שלה. "אני אהיה איתך שם ואשמור עליך".

"לא נכון!" הילית קפצה בשולי המדרכה. "את תשאירי אותי ותלכי. כמו תמיד."

שיר הושיטה את ידה והמתינה. "אני אשאר מחוץ לגדר, ואחכה לך שם".

הילית התעלמה מהיד המושטת, כרגיל. היא המשיכה לדלג. "ואם מישהו יצחק עלי?"

"אז תבואי להגיד לי ואני אדבר עם המורה".

"ואם המורה לא תרצה להקשיב לך?" הילית בעטה באבן נוספת. הן היו כבר קרובות לבניין הרבוע. הוא היה אפור מתחת לציורים העליזים. הילית הייתה שם כשצבעו אותו בחופש, וראתה איך מחביאים את הבטון מאחורי גוונים בהירים.

"אז אני אעשה 'בו'". שיר עיוותה את פניה ונהמה על הילית.

הילית צחקה, "את לא מפחידה אותי".

שיר הצביעה אל השער הגבוה. "אבל אותם אני אפחיד".

הילית בחנה את השער. "מבטיחה שתחכי לי כאן?"

"מבטיחה". שיר היססה אם לרכון ולתת להילית נשיקה. היא בטח תתחמק, כמו המשחק החדש שלה. אבל זה היה היום הראשון בבית הספר. היא הרגישה צורך לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת לציין את התאריך המיוחד הזה. היא לא הספיקה לאפות את העוגה ואפילו לקלוע להילית צמות. לפחות שתהיה נשיקה.

אבל הילית רצה מהזרועות המושטות אל השער. היסוסיה נשרו עם הופעת הפנים המוכרות. שיר זיהתה את חלקם, ילדים מהגן, ילדים מהשכונה, כולם מחייכים, כולם מחבקים את הילדה הזהובה המקפצת, כולם מתעלמים מהאם שנותרה מעבר לגדר.

הילית רצה אל חבריה, מאטה ככל שהתקרבה אליהם.

"שמעתי אותך מדברת בדרך", אמרה מיטל, הלעג נוטף בקולה.

הילית זקפה את גווה. היא לא תבכה. לא מול הילדה המעצבנת שהופיעה לשבעה ואכלה לה את כל הוופלים.

מיטל הדביקה אותה והלכה איתה לכיתה. "למה אבא שלך לא הביא אותך לבית הספר?"

הילית עצרה בכניסה לכיתה, "אבא לקח את התאומים לגן. אני מספיק גדולה בשביל ללכת לבד. זה רק חמש דקות". היא באמת היתה מספיק גדולה. היא הייתה מספיק גדולה בשביל לעמוד ליד הקבר, והייתה מספיק גדולה בשביל להרדים את התאומים, והייתה מספיק גדולה בשביל לא לספר לאף אחד שאמא הופיעה ליד המיטה שלה בלילה שאחרי, שדיברה איתה כאילו היא לא יודעת על התאונה, שהתעקשה לוודא שהיא מוכנה לבית הספר.

הילית הניחה את התיק שלה ליד הכיסא וישבה זקופה במשך כל ארבע השעות, שבהן המחנכת הסבירה להם על חשבון ועל עברית והעיפה אליה את המבטים החומלים האלה שהילית כבר למדה להתעלם מהם. בסוף היום אמא המתינה מחוץ לשער, בדיוק כמו שהבטיחה, והן פסעו יחד הביתה. אחת מדלגת על המדרכה והשניה חולפת דרך גדר האבנים הנמוכה.