שדים ברחוב אגריפס / חגי דגן

מהכריכה האחורית: כששבי, נהג מונית חובב נשים ואלכוהול, יוצא אל הכביש ביום קודר וסוער אחד בתחילת החורף, אין לו מושג שהוא עומד ללכת לכל השדים והרוחות. הוא מעלה לרכבו נוסעת אקראית ומוצא עצמו כחבר שלא מן המניין בצוות הממונה על מיגור תופעות על-טבעיות בבסיסי צה"ל. הצוות– הכולל פסיכולוג ומדען שהפך לפרפסיכולוג, חוקרת פנטזיה שופעת שיש בה יותר מן הנראה לעין, מגרשת שדים ערבייה ואקדמאי מומחה למיתוסים יהודיים – נלחם בשדים שמתעקשים לחזור ולהגיח אל חיי היומיום מתוך הכתבים העתיקים, המסורות והאמונות.

אט-אט מבינים חברי הצוות שהעלייה התלולה במספר ההתגלויות מצביעה על כוחות אדירים הרוחשים מתחת לפני השטח ועליהם. יום המים הגדולים מתקרב, וגורלן של שתי אֵלוֹת – איזיס ופורטונה – שנשבּו בישראל בתקופת התלמוד, עומד להיגזר.

"שדים ברחוב אגריפס" מתרחש בעיקר בירושלים – עיר שהעבר הרחוק פולש אל תוך ההווה שלה ולעיתים אף גובר עליו, שהטבעי והעל-טבעי משמשים בה בערבוביה – שפועמת לצלילי המוזיקה הצוענית השמחה שבוקעת מהמונית של שבי ובוהקת באור דמדומים מטורף ומשעשע.

חגי דגן שוזר רגעי פעולה עכשוויים, קולנועיים ומרהיבים בעלילה עתיקה ואפלה – מאבק איתנים בין אֵלות ושֵדות לבין האל ומלאכיו, בין הנקבי לזכרי – שעומד בלבו של הסיפור היהודי כולו. בכוח תיאורי רב-עוצמה ועז צבע מקים דגן לתחייה מיתולוגיות שכוחות למחצה, טוען אותן במין, כשף ומעוף.

גבירות במדבר

החום היה בלתי נסבל. חמסין כבד שטף גלים גלים לוהטים מן המדבר הערבי, גייסות של פרשי אש על גמלי רוח פשטו על הדיונות הלבנבנות וזהרו ביניהן באור מסמא. עין אנושית רגילה לא היתה רואה דבר במרחב הצחיח, לא את האפר הדק מן האוויר שריחף באופק ולא את הצללים השחורים שהוטלו לשניות ספורות על הדיונות, אבל שתי הדמויות שעלו מן הים של עזה לא היו נשים רגילות. לפחות שעה כבר עברה מאז שירדו מהספינה ועלו על הסוסים שהובאו עבורן על ידי הלגיונרים, יצאו מן העיר הקטנה ורכבו ביגיעה במדבר שמיהר להקיף אותן. הן נשאו ראשיהן היפים אל המרחב הצמא והלוהט ונאנחו כמעט כאישה אחת.

"לאן הוא שלח אותנו?" שאלה אחת מהן ביוונית, שפה ששתיהן הבינו. היא הסיטה ממצחה את שערה השחור-כחול כנוצות האיביס העצום שישב על כתפה והביטה בעגמומיות בחולות הצחיחים. מלבד דמות ערירית על גמל, ובז בשמים מעליה, היה המרחב ריק לגמרי. לפני יומיים עוד שכבה על שפת הנילוס והביטה במשחקי הכדור-מים של הנימפות שהגיעו לנילוס מיוון ומרומא. כל כובש הביא איתו את אליו. הנימפות סבלו מהחום ולכן כמעט שלא יצאו מהנילוס ומהברֵכות הנמשכות מחופיו. הן בנו להן מושבות בצמחייה, לצד האיביסים והאנפות, והשתדלו להתרחק מהתנינים ומסוסי היאור. הן העבירו את זמנן במשחקים, בניסיון כמעט נואש להסיח את דעתן מהחום ומהזבובים ולשמר משהו מעליצות המעיינות האפנינית שלהן. מדי פעם, כשהירח היה שוקע מעבר למדבר הלובי, היתה אחת מהן שוחה רחוק מדי במי הלילה החמימים, חוצה את הגבול המטושטש לארץ המתים, ולא חוזרת יותר. אף אחד לא ידע אם שחו לשם בטעות או בכוונה. עליצות הנכאים שנשבה מן הארמונות במורד הנהר היתה מידבקת ומתעתעת.
רוחות גסיסה נעימות נשבו על ממלכת הפרעונים הקדומה וקולות הצחוק שהידרדרו ממושבות השליטים התחלפו בפתאומיות בקולות בכי נטול נחמה. מן הספינות שהילכו על הנילוס אפשר היה לשמוע בעיקר אנחות. היא לא הצליחה להבחין בין אנחות החשק והתאווה שבקעו מהאורגיות שהתנהלו שם ללא הפסקה לאנחות השבר שכמו עלו מתוך אותן אורגיות, אבל נשמעו לה כאילו הן בוקעות מגוף הממלכה הגוססת. קריאות ביוונית התערבו בצהלות לטיניות ובקינות מצריות, ועל הכול הילכה אותה רוח נכאים חסרת שם ונחרצת. הנימפות היו אוטמות את אוזניהן ונמלטות אל מחבואיהן בשיחים, אבל היא ידעה שאי אפשר להתחבא ואין לאן לברוח. אפילו אל ארץ המתים הגיעו הקינות העתיקות שבישרו את הקץ הידוע לכולם. העולם שלה שקע, והיה נכרך בתכריכים בעודו חי את שנותיו האחרונות. היא לא יכלה לסבול זאת. לכן נענתה להצעה המוזרה ועלתה על הספינה שהפליגה לעיר הפלשתית העתיקה שהיתה עכשיו עיר רומית-הלנית כמו רוב ערי המזרח, עיר סוחרים מלאה בערב-רב, פרובינציה על גבול המדבר. היא קיוותה ששם, בפרובינציה, יהיו קולות הנהי והחורבן העתיד לבוא חלשים יותר. עכשיו הביטה חטופות בקווצת שערה שנפלה על עיניה. החול והאבק העמו מאוד את הברק העמוק שלו. אני אקבר במדבר הרע הזה, חצתה פתאום מחשבה את ראשה, איזה מקום עלוב לגמור בו.

הדמות השנייה הסבה את ראשה מגלגל החמה שהתייצב כמו נבואת זעם אל מול עיניה העיוורות. פעם, לפני שנים רבות כל כך, כשהארץ היתה צעירה ויפה ומן הווזוב עלו להבות אש בתולית ומענגת, היא התלוותה להליוס שהתרומם מעל הארץ במרכבתו הזהובה. הוא סיפר לה על כל שראו עיניו, כל שהיא עצמה לא יכלה לראות, על הארץ היפה, האיכרים שהלכו אחרי מחרשות העץ, הנערות שיצאו להביא מים מהפלגים, הנשרים שיצאו לחפש את הפגרים שהשאירו ציידי הלילה; על החורש הצפוף שגלש מן ההרים עד הים, על בני האלים הצעירים שגלשו מן הפסגות להשתעשע עם הרועות בסתרי העמקים. הליוס היה זהוב ויפה ומרכבתו היתה הדגם האחרון של נחושת ואור מבית היוצר של וולקן. היא העבירה על פניו את אצבעותיה ללא בושה. זקנו היה עשוי קרניים מרצדות ושערותיו הסתלסלו ברוח הבוקר, מתיזות רסיסי טל ואור. היא התרפקה עליו וצחקה מרוב תענוג כשזרועות העשת שלו ליפפו את גופה. היא נזכרה עכשיו בגעגוע בשמש ההיא של נעוריה, שמש שלא ראתה מעולם אבל חשה היטב, חשה כדבש חם ניגר על גופה העירום, שמש כמפל של צחוק מואר מעל פומפיי ואטרוסקיה. מה לשמש ההיא ולדבר הנורא החורך עכשיו את עורה הבהיר, העדין, מחורר את מוחה ומעקר אותו מכל מחשבה או חלום? שום דבר לא יצמח במקום הזה, הירהרה באימה.

אבל היא התנערה, נמתחה על הסוס והניחה יד מנחמת על מותניה של חברתה. "תתעודדי, יפהפייה," היא אמרה, "את הרי מכירה אותי, כשאני בסביבה תמיד קורים דברים טובים," והרומית הזוהרת, המחייכת במאמץ מסוים, החוותה כלפי שנים-עשר הפרשים שהקיפו אותן. אנשיו של קומוֹדוּס חשבו שגבירה רומית צריכה להגיע אל חכמי היהודים מלווה במשמר, ללא קשר לתכונותיה המיוחדות. זה עניין של רושם ושל פרוצדורה. אבל ברגע זה לא נראו הלגיונרים מרשימים במיוחד. הם ישבו שמוטים מעט על סוסיהם, שהתנהלו ביגיעה גדולה בחום הכבד. הם כבר עברו כברת דרך מאז שפגשו אותן בנמל הפלשתי העתיק של עזה. מפקדם, סנטוריון צעיר, נמרץ ומקלל בצפיפות, היה נלעג למדי כשניסה לעדן את שפתו לכבוד הגבירות הנעלות. הוא הסביר להן את מה שהסבירו לו, שעליו לספק להן הגנה בדרכן בארץ הברברית ושכוחת האלים הזאת. הוא לא ידע שלא מדובר בגבירות רגילות, ושיש להן כוחות מסוימים משלהן. הוא אמר שעליו ללוות אותן למקום קטן בשם יאמְנִיָה. "שם יושב הגמליאל ההוא," הסביר הסנטוריון בלטינית שלו, שהיתה תערובת של שפת חיילים ושל ההשכלה הדלה שרכש לו במהלך הכשרתו כקצין, "אדון חשוב בעיני עצמו, אבל בעיני הוא לא יותר מיהודי ברברי עם כמה חברים חשובים מאוד ברומא."

"כמו הקיסר שלך," סנטה בו המצרית. היא ידעה כמובן גם לטינית, אבל העדיפה לדבר ביוונית.

הסנטוריון הזדקף, כמו נזכר בעובדה הזאת שאין שום דרך לעקוף אותה, שגמליאל אכן מקורב לקומודוס, ושהפקודות שלו לספק הגנה לשתי הגבירות הגיעו ישירות מלמעלה. הוא בטש קצת בזעף את החול בסנדליו, ולבסוף פלט "יחי הקיסר" זעוף וקצר ועלה על סוסו. כשהתרחק לראש הטור עוד ניתן היה לשמוע איזה מלמול כבוש על קיסרים שמכריחים חיילים רומיים טהורי דם לשרת נשים מצריות וחכמים יהודיים מחורבנים, שמארס ידרוך על כולם בסנדלי האש שלו.

"ליווי מאוד ידידותי יש לנו," הפטירה המצרית ופתחה את גלימתה האוורירית ללהט המדברי. גלי הנילוס הכחולים שבגלימתה נסוגו מפני המשבים החמים. האיביס התכווץ על כתפה, כמגונן על משהו מפני החום. הגבירה הרומית לחשה משהו ועננה קטנה ובלתי נראית התהוותה סביב שתי הדמויות האציליות וסוסיהן, מקיפה אותן במעטפת דקה של צל ולחות, מגוננת עליהן מעט מן הארץ הצחיחה שהשתרעה סביב. זה כל שיכלה לחולל. הטיבר היה רחוק, ואפילו כוחותיה לא הספיקו כדי לשאוב ממנו כמות ניכרת של מים ולשנע אותם עד הנה. את מקורות המים המקומיים לא הכירה. היא ריחרחה באוויר הקשה; שום ריח מים לא עלה בנחיריה. היא שאלה את הלגיונר שלצדה מה הוא יודע על המקום שאליו הם רוכבים.

"יאמניה?" הפנה אליה הלגיונר את פניו הגלויים, המזיעים. בתחילה עוד חבשו הלגיונרים את קסדותיהם, אבל המתכת התחממה מאוד בשמש, עד שגם הבד החוצץ בינה לבין הגולגולת כבר לא סייע, והם נאלצו להסיר את הקסדות מראשיהם. "יאמניה זה מקום קטן, כמו שכונה אחת ברומי, והיהודים יושבים שם בחוץ, באבק, ומדברים כל היום. יש להם גם קצת ספרים."

"לפחות אם היינו באות בחורף…" צימצמה המצרית את עיניה והניחה לשערה לצנוח עליהן.

"נראה לך שיש כאן חורף בכלל?" גיחכה הרומית והגביהה את המטפחת שעטפה את פיה עד עיניה הסומות.

המצרית הביטה שוב על סביבותיה. אולי קיוותה לראות נווה מדבר. הגמל הבודד היה עכשיו קרוב יותר אליהם. הדמות הרוכבת עליו התנשאה, עצומת ממדים לפתע, ונראתה כעשויה אפר. משהו רע נשב אליה מהדמות ההיא, משהו שלא היה לה אפילו שם עבורו. לפתע נע הבז שריחף עד עתה ללא ניע מעל הגמל ונעמד באוויר ישר מעליהם. המצרית חשה בְּסכנה, אבל לפני שהספיקה להתעשת צלל הבז היישר אליה ופגע באיביס. האיביס השמיע צרחה וצנח מדמם על החול, שם פירפר עוד מעט ונדם. המצרית התקפלה על הסוס וצנחה לארץ בעקבות הציפור המרוטשת. תמונות הנילוס נמחו מראשה. מחשבותיה נמלאו חול. גרונה יבש באחת. היא נשמה בכבדות. צמא אדום התלקח בגופה. הרומית נרכנה אליה בדאגה. השיירה הקטנה עצרה. הסנטוריון גידף והתחיל לדהור לכיוון הגמל, אבל זה התרחק במהירות מפתיעה ונמוג עם רוכבו אל תוך האופק המתאבך. המדבר התרוקן שוב. דבר לא נראה. דבר לא זז מלבד גלי חום עצלים ברוח המזרחית. הסנטוריון חזר ופקד להמשיך לנוע.

לפתע התעצמה הרוח הלוהטת ועמודים של חול התרוממו מהדיונות הנמשכות מקו הים. המצרית לטשה בהם מבט מבועת ממקום כריעתה. דברים רבים ומופלאים ידעה בחייה הארוכים, אבל עמודים כאלה של חול לוהט הקודחים בתוך הרקיע לא ראתה אפילו במסעותיה הספורים למדבר הלובי או לנוביה. העמודים התקדמו במהירות לעבר קבוצת הרוכבים הקטנה. הדבר המשונה ביותר היה שהם התקדמו ממערב למזרח, כלומר בניגוד לכיוון הרוח. "יופיטר, משהו מוזר קורה כאן," נפקחו עיניה הסומות של הרומית. העמודים הקיפו את קבוצת הרוכבים הקטנה וכאילו פצחו במחול סביבה. בתוך החול נראו דמויות נעות ומתעוותות. "שדים! שדים יהודיים!" צרח אחד הלגיונרים והליט את פניו. מתוך סערת החול עלו קולות משונים, ניחרים, עשנים:

"צעקמיה, צסיקואל, צסליאל, צָסתָף, צרמיאל! צבאות יחוּח בחום, צבאות יחוח בחול!"

הגבירות הבחינו באפר מסתחרר בתוך החול. החום הפך בלתי נסבל. אש שחורה ריצדה סביבם. הסוסים נעמדו על רגליהם האחוריות והתחילו צונפים באימה. הסנטוריון צרח על פקודיו שלא ישימו לב לשדים היהודיים המחורבנים ושיגנו על שתי הגבירות, אבל שניים מהם נפלו מסוסיהם והתחילו להתפתל אחוזי עווית ולאכול חול. שלושה אחרים פתחו בדהרה פרועה ונעלמו במדבר. הסנטוריון צרח וקילל אבל צרחותיו נבלעו בשריקת הרוח האיומה ובקולות צחוק עשֵן שעלו מתוכה. עוד ועוד חול נדחס והתערבל סביבם, לוהט ושרוף, ושתי הגבירות השתופפו וניסו לשווא לסוכך על עצמן מפניו. כל אחת מהן ניסתה להיזכר בלחשים ובמגננות שהכירה, לזמן את אלי הנילוס, את אלי האולימפוס, את אלי אנטיוכיה ואלכסנדריה, אבל דבר לא פעל כאן, במדבר העברי הצחיח, ולחשי הנילוס ומנגינות הטיבר הרחוק נבלעו בצרחות הקרב המשונות, המצמררות, שהלכו וגברו וחדרו אל האוזניים כמכיתות חול:
"קרוֹכְנָק קופח, צסתף צורח, זָבּיטוּר טורח, זָנוּחַ זונח, זָחזָחאל זוחח!! צבאות יחוח בחום, צבאות יחוח בחול, אש בלילה, להבה ביום, יחוח, יחוח, בוערות אפלות עולם, שמש שחורה בגבעון וירח מת בים, יחוח, יחוח!"

אוזני הגבירות נחרשו מהצווחות והן נאלצו להתקפל אל תוך עצמן כמתגוננות. דמות שחורה של אפר ואש קודרת נראתה בין עמודי החול. הדמות נשאה כנפיים שרופות אל נקודה רחוקה בישימון. קול חרוך התגלגל בעקבות הכנפיים:

"תעלה אש מן האטדים ותאכל את המים הטמאים."

בן רגע עלתה להבה אדירה מן האופק. הכנפיים ניתבו את הלהבה והסיעו אותה אל הענן הקטן שליווה את הגבירה הרומית. הענן התכווץ בתוך האש עד שפקע בקול אנחה דקה מעל ראשיהן. הגבירה הרומית צנחה אל החול ופירכסה עליו. הגבירה המצרית התרוממה במאמץ והוציאה מן האוכף שלה משהו שנראה כגליל מלופף בדים קטיפתיים, הרימה אותו במאמץ עצום באוויר ולחשה אל המדבר הבוער:

"אַגְרָת, שדה עברית ערמומית, ידידת האלות, בואי באש, בואי בחול, ותהי תשועתך כהרף עין."

עוד המילים על שפתיה ומן הלהבות התגלמה כעין ציפור, ספק סיס ספק עיט, שאותיות כתומות היבהבו מבין כנפיה המרפרפות בחטף. מול פני המצרית התייצבו עיניים ערמומיות וחכמות — "את חייבת לי," יצא דיבור בניב משונה ממקורה של הציפור.

"לירושלים, נעמה יודעת איפה, תשאלי אותה," גנחה הגבירה המצרית.

הציפור אחזה במקורה האנקולי את החבל שליפף את הגליל המוארך, הצמיחה ציפורני נשר ארוכות, נעצה אותן בבדי הקטיפה שזהרו בזהב מלכותי, הגביהה יחד עם החפץ הגדול ממנה בהרבה, מלהטטת במיומנות ובאומץ בין הלהבות והצווחות האיומות, ונעלמה בשמים אכולי האפר.

הגבירה המצרית הביטה בחרדה אחרי הציפור. היא נצמדה אל חברתה הרומית המבוהלת. הן עוד ניסו לגונן על עצמן מפני גלי החום, האפר וזוועת הקולות המתגלגלים ברוח הלוהטת. לשווא. משהו הלך וסגר עליהן, התהדק סביבן, אחז בהן. משהו שחור ומרוקן לבבות. המדבר היה עצום ורב, אבל לא היה לאן לברוח.

שיר של פגעים

בחוץ היתה סערה. השעה היתה עשר בבוקר אבל שבּי ראה רק אפור, מאסה דחוסה של אפור בתוך אפור, גשם מרובב על חלון המונית, צלליות של עצים כפופים ברוח, גושים כהים של מכוניות מגיחים לרגע מתוך האפור הדחוס ושוב נבלעים בתוכו, פה ושם הפראייר התורן שנאבק לשווא עם המטרייה שלו, כמעט נתלש על ידי הרוח. הרוח היתה הדבר היחיד שלא נראה מחלון המונית, אבל היא שעיצבה את כל התמונה בחלון, בעולם.

שבי דחה בבוז את המחשבה החצי-פילוסופית-חצי-דתית הזאת. הוא לא חשב את עצמו לטיפוס פילוסופי במיוחד ובטח שלא דתי. מצד שני, הוא גם לא בדיוק חילוני במובן הרגיל. אז באיזה מובן? הוא ניסה לשאול את אמא שלו בביקור האחרון שלו אצלה, כי זה הרי קשור אליה, אבל היא לא ענתה. שבי לא ידע אם היא תענה לו אי פעם. למרות השתיקה המתמשכת שלה הוא המשיך לבקר אותה בבית האבות בדרך בית לחם. לפעמים הוא הרגיש שהיא מדברת איתו מבפנים, כאילו עוד יש לה כל מיני דברים לומר לו. הוא רק לא הבין מה היא אומרת.

חסיד אחד עבר בחוץ, אוחז את מגבעתו העטופה בניילון. שבי עקב אחריו בעיניו והחזיר ממנו מוכנית את מבטו אל ברכת הדרך שהתנוססה לתפארה בצדה הפנימי של השמשה, ועוד באותיות מוזהבות על רקע בסגנון גוויל. הוא גיחך לעצמו. בעסקים כמו בעסקים, אם צריך להתחנף אליהם קצת, הוא מוכן להתחנף. הוא למד בדרך הקשה שאת אלה קשה מאוד לנצח בקרב חזיתי. הוא אפילו הגדיל לעשות, נענה לבקשת הרב עַרקָבּי, הנוסע הקבוע שלו, והציב ליד ברכת הדרך את "שיר של פגעים" מתוך תהלים. כעת חלפו עליו עיניו ברפרוף:

כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת… לֹא-תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם; מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם… כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ… עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין…

המילים פתן ותנין התיקו את שבי מהרהוריו והזכירו לו לאן הוא נוסע בעצם. הוא היה בדרכו לאסוף את הרב ערקבי מהבית לישיבה. הרב ערקבי גר ברחוב הורקניה והישיבה היתה בסילואן, רק שערקבי אף פעם לא אמר סילואן. מבחינתו היא היתה עיר דוד. שבי שנא לנסוע לשם. הרבה פעמים היה שם בלגן, אבנים, משמר הגבול, מחסומים, כל המשחק הרגיל. כל צד דפק את ההצגה המוכרת שלו ואחר כך החיים חזרו למסלול המתוח והלא נעים שלהם. מבחינת שבי היה עדיף להחזיר את סילואן, ובעצם את כל מזרח ירושלים, או להרוס אותה, לא היה לו אכפת, העיקר שהוא לא יצטרך לנסוע לאזורים המחורבנים האלה, אבל ערקבי היה לקוח קבוע והוא שילם טיפים גדולים. שבי לא ידע מאיפה בא הכסף, אבל היה לו ברור שמהכיס הפרטי של ערקבי לא יוצאת אפילו אגורה. לעומת זאת הוא היה בטוח שהרבה מאוד אגורות נכנסות לו לשם. על הכיס של ערקבי היה צריך לשים שלט — נתיב חד-סטרי. בור סוּד שאינו מאבד טיפה. שבי נזכר פתאום בעברית החגיגית של המורה שלו לתושב"ע בבית הספר, יקה עם כיפה קטנה וחליפה מוקפדת, שאמר שבור סוד הוא בור שדופנותיו סוידו היטב והמים נאצרים בו ולא מחלחלים ממנו החוצה. אולי הוא זכר את זה כי אז בדיוק לימור אבּוּקָרָט יצאה לשירותים והוא הקשיב לשם שינוי למה שנאמר בכיתה. עכשיו הוא חשב לעצמו שבעצם הכיס של ערקבי הוא בור סוד שאינו מאבד אף גרוש. ערקבי לא דיבר עם שבי על הדברים האלה אבל הוא דיבר בנייד שלו במונית כאילו שבי היה אוויר, תמיד הוא התייחס אל שבי כמו אל מישהו שלא מבין כלום ואפשר להגיד הכול לידו. שבי לא ידע אם זה בגלל שהוא קנה את הצגת הטמבל שלו, או שאולי ערקבי קצת רצה שהוא ישמע כל מיני דברים. לפעמים נדמָה לו שהוא מנסה להרשים אותו, רוצה שהוא יֵדע עליו דברים ויעריך אותו. לפעמים גם נדמה לו שהוא כועס עליו למרות שהוא מצדו לא עשה לו כלום ורק השתדל לרצות אותו. שבי לא הבין את ערקבי והרגיש תמיד קצת מוזר לידו, כאילו הוא תמיד היה שם איכשהו, מסוגר ונוזפני, מביט בחיים של שבי בהבעה של מישהו ששמו לו משהו חריף מדי במג'דרה הקבועה שלו. מה שהוא כן הבין מכל השיחות ששמע זה שערקבי החליט לבנות את הישיבה שלו בסילואן רק מפני שזה לא עולה לו כלום, והוא עוד מקבל סיוע ותמיכות כספיות מכל העמותות הימניות שמנסות להידחף שם בין הערבים. הוא סתם עושה להם פוזה אידיאולוגית, אבל שבי הבין שבעצם עניינו אותו דברים אחרים לגמרי. איזה דברים? את זה הוא עוד לא הצליח להבין. עם כל הדיבורים בסלולרי היה לשבי רושם שהדברים החשובים באמת לא נאמרים.

שבי הגיע לבית בהורקניה. הבניין לא היה משהו אבל הוא ידע שלערקבי יש שם דירת שישה חדרים בקומה העליונה, עם יציאה לגג שעליו הוא בנה עוד שני חדרים בלי לבקש אישור ואף אחד לא נגע בו. באלה אף פעם לא נוגעים, הירהר שבי בזעף והחנה על המדרכה את הסיטרואן היגעה שלו שעליה התנוסס הדגלון של "מוניות ארמנד". ברדיו דיברו על פרויקט תעלת הימים שמתקרב לסיומו. התעלה תחבר את ים המלח לים התיכון ותחַיה את ים המוות המתייבש והולך, אמר הקריין בנפיחות. יותקן גם מתקן התפלה ליד ים המלח, ומשם יוזרמו מים בצינורות לירושלים. איך המים יעשו את כל העלייה הזאת, הירהר שבי בפליאה. מחשבותיו נדדו. הוא שוב נזכר במורה שלו לתושב"ע שדיבר על רבי אליעזר שהזרים מים בעלייה. למה לעזאזל הוא עשה את זה? שבי לא זכר. בטח הוא הפסיק אז להקשיב כי לימור אבוקרט התחילה לשחק בשרשרת זהב שלה עם המגן דוד הקטן. הדיבורים על תעלת הימים התחילו לשעמם אותו והוא שם דיסק עם שירים של גוֹגוֹל בֹּורדֶלוֹ. הוא היה משוגע על הרוסים הפסיכים האלה. הוא תופף על ההגה לקצב הביט הצועני-רוסי-שיכור וביד השנייה שלף סיגריה, סגר עליה את שפתיו ושלף את המצית, אבל הלהבה שבקעה ממנו קפאה בחצי הדרך אל הסיגריה, כחלחלה ומתחננת. דמותו הכהה של הרב שלום אש-קודש ערקבי בקעה בהילוך מתון מחדר המדרגות וכמעט נבלעה בתוך המאסה האפורה והדחוסה ששרתה על העיר. "כוס אממ…" סינן שבי, כיבה את המצית, החזיר את הסיגריה לחפיסה, הוציא את הדיסק של גוגול בורדלו והכניס דיסק אחר — דרשות של המקובל יצחק מזוך, משהו שהוא קנה בחמישה שקלים מדפוק אחד שמוכר את הדברים האלה בצומת פת. שבי שאל אותו אם הרב ששלח אותו לשם יודע שהוא יקבל סרטן תוך כמה שנים מזה שהוא עומד בצומת ונושם את הפיח מהאגזוזים כל היום, אבל הטיפוס ההוא התחיל לצעוק עליו, "לך יהיה סרטן, לך, אתה תגיע לגיהינום כי אתה כופר," אז שבי דחף לו מטבע ליד, חטף ממנו את הדיסק ונסע, משאיר את הדפוק ההוא בתוך ענן הפיח שלו. עכשיו ניסר קולו של הרב מזוך בחלל האוטו. הוא נשמע כועס. הוא גם נשמע כמו מישהו שנתקע לו משהו בבית הבליעה והוא לא מצליח להיפטר ממנו. שבי המשיך את רוטינת ערקבי: שלף בתנועה מיומנת כיפה שחורה מתא הכפפות והניחה בזריזות על שערו המקורזל, המקליש, עטה על פרצופו הבעה שכולה נאמנות עיוורת ורצון לשרת ולרצות ופתח בחיוך ובהרכנת ראש קלה את הדלת הקדמית עבור הרב. למורת רוחו של שבי העדיף ערקבי בדרך כלל לשבת לידו ולא מאחור. "שלום, כבוד הרב. מה שלום כבודו?"

"שלומי טוב, שבתאי, ברוך הוא וברוך שמו, ואיך אתה?"

"ברוך השם, כבוד הרב. רק מזג האוויר…"

"כן, סימן לא טוב. זה מהחיצונים."

"ממי?"

"השדים, המזיקים. הם סביבנו, בכל מקום. זה לא זמן טוב."

"המזג אוויר זה המחלקה שלהם?"

"אל תחקור במופלא ממך, שבתאי, אבל תקשיב לי, תמיד צריך להיזהר מכל מיני מרעין בישין. שומר נפשו ירחק."

"אני בסדר, איתי הם לא מדברים," התלוצץ שבי בזהירות. המונית התפתלה עכשיו ביציאה מהורקניה, בכביש מלא מעקפים ומהמורות ושלטים של שינויים זמניים ועבודות בכביש. זמניים עאלק, חשב שבי, זה נמשך כבר שנים.

נראה שהרב ערקבי לא מתחבר להומור של שבי. הוא התבונן בו ברצינות קודרת ממקום מושבו ושבי צידד אליו מבט חושש. "הם באים לכל מי שקורא להם," אמר ערקבי בנימה מבשרת שחורות והמשיך לפלח את שבי במבטו האפלולי תחת גבינים מכווצים.

שבי חש צמרמורת לא נעימה. "אני לא קורא להם," אמר כלאחר יד וניסה לחייך.

"תחליש את הרב מזוך," הורה לו ערקבי, "הוא יהודי טוב, משלנו, אבל הוא רק עודר בערוגות הרחוקות של גן הארמון, אם אתה מבין. לך זה טוב לשמוע אותו כי מהמקום שאתה נמצא אפילו את הגדר של הארמון לא רואים, אבל כשאני כאן, לא צריך."

"כן, כבוד הרב," אמר שבי בצייתנות והוציא את דיסק הדרשות של הרב מזוך בתחושת הקלה מסוימת.

"עכשיו תשמע לי טוב, זה ששמת כאן 'שיר של פגעים' זה טוב," אמר ערקבי, "אבל זה לא מספיק. לא מספיק בכלל. יש כל מיני דברים שמושכים אותם."

"כמו מה?"

"למשל השם שלך."

"השם שלי?" זה היה משהו חדש.

"שבתאי זה לא שם טוב," קבע ערקבי, "לא יודע איפה אבא שלך היה כשנתנו לך אותו."

הערה משונה, חשב שבי ולא ענה. הוא מעולם לא דיבר עם ערקבי על משפחתו או חייו הפרטיים.

"ככה קראו למשיח השקר שבתאי צבי, שם רשעים ירקב," הסביר ערקבי בלהט, עיניו מפיקות יקוד קודר, "הג'ינים נמשכים לשמות כאלה, שמות של כופרים בעיקר, שמות של קיצוץ בנטיעות. הם מרגישים כשהעסק מתפרק ובאים בבוכטות כמו זבובים לפגר. אתה צריך להגן על עצמך. לשנות שם."

"לשנות למה למשל?" התעניין שבי, ולעצמו חשב, היית מת.

"יש שמות יהודיים כשרים, טובים, שמות האבות, שמות הנביאים, שמות של חכמים, של צדיקים, שמות שיש בהם את שם השם. שם השם שומר עלינו מפני מזיקים, למשל אלחנן, למשל עובדיה."

"אני אחשוב על זה, כבוד הרב."

שתי נשים בג'ינס ומעילי עור יצאו מרסטו בר בהילוך עליז וחצו את הכביש לפני המונית, מצחקקות ומלהגות. הרב ערקבי התבונן בהן ממושכות, כמעט מחורר את הג'ינסים שלהן בעיניו היוקדות, ורק משפנתה המונית לכיוון רחוב קרן היסוד הוא השמיע אנחה ממושכת ואמר משהו על הטומאה שצריך להעביר מעיר הקודש. "יש לנו עוד הרבה עבודה כאן," נאנח ומישמש בחלציו. לשבי היה נדמה שאפר דק נשר בתוך כך ממכנסיו על נעלו ועל רצפת המונית. הוא ניסה להיזכר אם הוא שתה איזה ויסקי עם הקפה הבוקר. האפשרות השנייה היתה שערקבי מחזיק משהו שרוף במכנסיים. שבי העדיף לחשוב שהוא שתה משהו. בכל מקרה הגיע הזמן לנקות את האוטו.

גשם עכור התחיל לרדת. טיפות גדולות, מרובבות, הוטחו בחלון. המונית עזבה את מערב העיר והיתה מדשדשת כעת למרגלות חומת העיר העתיקה, בואכה הסמטאות הצרות של סילואן. מה אני עושה פה, חשב שבי לעצמו בפעם האלף. שוטר משמר הגבול סימן לו לעצור, אבל משראה את המבט הסמכותי על פני הרב ערקבי הוא אותת להם להמשיך. שבי דווקא חשב שכל חמאסניק שהיה מתחפש לחרדי היה נראה פחות או יותר כמו ערקבי, עם אותה אש קנאית שחורה בעיניים. הם נסעו כמה מטרים ועצרו. טנדר עמוס חומרי בניין תפס את כל רוחב הכביש הצר. שבי עלה על המדרכה והמתין בסבלנות עד שהטנדר יעבור. מה אכפת לו, המונה רץ והכיס הציבורי של ערקבי עמוק. נהג הטנדר הביט ביגיעה עוינת בדמותו הכהה של הרב. שבי המשיך לנסוע ועצר מול בית המידות ששיכן את ישיבת סתרי-תורה. ערקבי שילם ביד רחבה, יותר מדי רחבה, שבי לא הבין למה הוא נותן לו טיפים של חמישים אחוז, אפילו אם זה מכספי משלם המסים, הניח את מגבעתו השחורה על ראשו והזכיר לשבי לשנות את שמו.

"כן, בטח, כבוד הרב."

מבפנים נשמעו קולות משונים. צעקות, גערות, ובתוכן היה לשבי נדמה שהוא שומע… קול נשי? לא יכול להיות. אבל אולי בעצם כן? אולי צועקים על איזו מנקה פלסטינית? הוא תלה מבט שואל בערקבי, שבדיוק חילץ את גופו הגרום מהמושב בתנועה משונה ולא טבעית, כאילו הוא מרחף החוצה במין סבסוב מעוקם, ונעמד ליד מונית הסיטרואן הישנה. כבר 250 אלף קילומטר, אני חייב להתחיל לחשוב על להחליף אותה, חשב שבי, אפילו שאני ממש אוהב את זונת הכביש הזקנה הזאת.

"אה, זה כלום," הרגיע ערקבי מבחוץ, "בטח שוב משהו עם השכנים." עורבני הגיח מעיקול הסמטה המקיפה את הישיבה ונחת על מכסה המנוע של שבי. שבי ידע שזה עורבני כי פעם הוא הלך לטיול של פנויים-פנויות בהרי ירושלים. כשהופיעה מעליהם הציפור הכחלחלה והמרהיבה הצביעה המדריכה הזאת כלפי מעלה, החולצה האדמדמה שלה התרוממה וחשפה את בטנה השזופה והעגלולית במידה, ושבי עצר את נשימתו ושמע היטב את המילים "זה עורבני". את המשך ההסבר על תכונות הציפור, על מנהגיה ואזורי המחיה שלה הוא לא שמע, כי ראשו נמלא חלומות ערגה מתוקים על הבטן הזהבהבה ועל אפו הפחוס שיימעך כנגדה. המדריכה הזאת היתה נקודת האור היחידה בטיול ההוא שהיה נורא, אנשים משמימים, שיחות היי-טק, הווי מימי, אבק, טרשים והליכה מפרכת. שבי יצא אליו רק כי איזה שיכור שישב במונית שלו בשתיים בלילה סיפר לו שיש שם מלא שרלילות משועממות שיעני באות לחפש חתן אבל על הדרך מתחננות לזיון. הבעיה היתה ששבי לא מצא שם אף אחת שהוא רצה לשכב איתה, חוץ מהמדריכה של החברה להגנת הטבע שהתברר שיש לה חבר. "זה סימן לא טוב הציפור הזאת," ניענע ערקבי בראשו ונעץ בעורבני מבט מזרה אימה, "זאת ציפור ממזרה, ציפור מכושפת." העורבני טפח לעומתו בכנפיו המרהיבות והשמיע קולות צרחניים משונים שגרמו לשבי כמעט להאמין לדבריו של ערקבי. קרן שמש הגיחה לרגע מתוך החשרה האפורה והשתברה בחן על הכחול האמנותי העמוק שעיטר את נוצותיו. ערקבי ניפנף במגבעתו כלפי העורבני כאומר להבריח אותו, אבל העורבני רק טפח שוב בכנפיו וניענע את מקורו בתנועת אזהרה כלפיו. שבי השתאה על אומץ לבה של הציפור. ערקבי ויתר, הניח את מגבעתו על ראשו ונעץ בשבי מבט אחרון. שבי דימה לראות במבט הזה תערובת של זלזול, ערמומיות ואולי גם צורך להרגיע. משהו כמעט אנושי. טיפוס משונה הערקבי הזה, חשב שבי, כבר שנים שהוא מסיע אותו ועדיין הוא נותר מרוחק, מכביד, מלחיץ. קשה לדמיין שלמישהו כזה יש משפחה או חברים. אבל אפשר לחשוב מה יש לו, לשבי. הוא הביט בדמותו המוארכת והכהה של ערקבי מתרחקת אל התווך האפור שבין המונית לישיבה וחשב שהוא בטח צודק, השכנים, לרגע הוא שכח שהם מוקפים כאן משפחות ערביות שלא ממש מחבבות אותם. ערקבי נבלע בפתח הישיבה, תחת הכתובת כִּי רַבִּים רַחֲמֵי אֱלֹהִים וְלַעֲנָוִים יְגַלֶּה סוֹדוֹ ושבי סובב את המונית ונסע משם. רק כשנמוג בניין הישיבה בעיקול הסמטה הוא השליך את הכיפה מראשו, השיב את הסיגריה אל פיו והשיב את הדיסק של גוגול בורדלו אל בית הבליעה הצר. הוא נשאב אל תוכו באוושה תאוותנית ומיד מילאו צלילי הבכחנליה הרוסית את חלל המכונית ששייטה עכשיו כחללית אוטיסטית של שכחה וכפירה סלאבית בתוך פקעת הרחובות הקודרים של העיר העתיקה הצונחת אל המדבר.

פנטזיות

שבי שמח להיחלץ מסילואן. הוא תיכנן לחטוף משהו בתלפיות, אולי בטאג'ין, ההוא עושה סנדוויצ'ים מרוקאיים ממש טובים, הלימון הכבוש שלו פשוט שר לך בתוך הפה, אבל בדרך חברון עצרה אותו מישהי והוא מחק במאמץ את מראה הסנדוויץ' המרוקאי עם נקניקיית המרגז, הטחינה, החצילים והלימון הכבוש מראשו. רק שהיא לא תיקח אותו עכשיו לקצה השני של העיר, חשב. היא נכנסה והתיישבה מאחור. הוא ראה במראה כובע של דתיות עדכניות, זאת אומרת לא כובע בסגנון הש"סניקי המכוער או המפד"לניקי הלא-לעניין, אבל גם לא המטפחת הביטניקית של המתנחלות מהמזרח הפרוע, ובטח לא המטפחת המדכדכת של החרדיות, אלא משהו דרוזי עליז כזה, כאילו היא אומרת כן, טוב, אני אשים משהו, אבל שיהיה מגניב. הוא סקר אותה במראה שלו. פנים עגלגלים, עור כהה, דשן, עיני שקד משתפלות מעט כלפי מטה, בכיוון מנוגד לשפתיים המלאות שהשתפלו מעט כלפי מעלה והקנו לפניה איכות של שמץ חיוך מתמיד, מבט ערני ונמרץ, תימנייה? שאל שבי את עצמו. לפחות חצי תימנייה. מתקרבת לארבעים, חולצה רחבה בגון שמנת שלא הצליחה להסתיר שדיים עם נוכחות, זרועות חסונות, וכן, מכנסיים, הצליח שבי לאבחן, מסיט את המראה כאילו לצורך כוונון, ואפילו לא מכנסי חצאית רחבים בנוסח של האורתודוכסיות הקונסרבטיביות האלה מהביצה של קטמון, אלא מכנסיים ממש, כאלה שבגללם המשיח מתעכב ודעתו של הרב ערקבי מוסחת מענייני הקדושה שלו.

"לאן?"

"ון ליר."

טוב, זה צפוי. לאן כבר אחת כזאת יכולה לנסוע? "כנס?"

"כן."

"מה? פמיניזם ויהדות?" בפעם האחרונה שהוא הסיע מישהי שנראתה בערך ככה למכון ון ליר זה היה לכנס על פמיניזם ויהדות. היא טחנה לו את הראש על זה שהיהדות היא גברית ומדכאת נשים והוא שאל אותה אז למה בכלל להמשיך עם הסיפור הזה של היהדות. כי זה הסיפור שלי, היא ענתה. אין לי סיפור אחר.

"אני רואה שאתה שולט בחומר," אמרה האישה בחיוך.

"נראה לי שבקרוב יזמינו אותי להשתתף בכנסים האלה שלכם," גיחך שבי.

"אבל אני מסיפור אחר, למרות המראה שלי," סתמה האישה.

"מאיזה סיפור?"

"הפעם זה כנס על פנטזיה," התחמקה מתשובה ישירה.

"פנטזיה?" התפלא שבי ומיד נזכר באתר הקבוע שהוא משייט בו בלילות — "פנטזיות לילדים מבוגרים". זה אתר שבו סרטונים מצוירים על שלגיה, סינדרלה והיפהפייה הנרדמת מקבלים תפנית והופכים למעשיות ארוטיות. שבי היה משוגע על האתר הזה. במיוחד הוא זכר לטובה את התפנית הבלתי צפויה בסיפור של כיפה אדומה, כשהזאב התגלה כדומינה אימתנית, לבנה ועירומה לגמרי מתחת לפרווה השחורה. זה קרה אחרי שכיפה אדומה שאלה אותו למה יש לו מגפיים עם ניטים.

"כן. זה מעניין אותך?"

"האמת? בטח."

"אני מתעסקת בספרות פנטזיה, חוקרת את זה. המטרה של הכנס היא לבדוק את הקשרים בין פנטזיה ליהדות."

"מה, כמו… הזונה השחורה הזאת בסרט של ההוא… וודי אלן?"

"מה?"

"נו, הלכתי לראות את הסרט הזה רק בגלל שאמרו לי שהוא נוסע עם זונה לפגישת מחזור. מצא חן בעיני הרעיון. יש לי איזה קטע עם הבית ספר…"

"תגיד לי, למה תמיד כשאומרים לגברים פנטזיה הם חושבים על סקס?"

"לא יודע… על מה עוד אפשר לחשוב?" נענה שבי כמעט בתמימות.

"זה נכון שחלק מהפנטזיה היהודית היא מינית, אבל יש עוד דברים. הנה תראה, אפילו כאן אצלך, ב'שיר של פגעים', שדים, מלאכים, תנינים…"

אבל שבי לא היה מרוכז. "את יודעת," הוא אמר וצידד אליה מבט ממזרי, "את בטח צודקת, סקס ויהדות לא הולך ביחד."

"מי אמר לך את השטות הזאת?" היה בה להט. שבי אהב נשים מתלהטות.

"את יודעת מה הייתי לפני שנעשיתי נהג מונית? התעסקתי בכל מיני דברים… היו לי רעיונות. אמרתי שבעיר הזאת בטח אנשים רעבים, אם את מבינה אותי, כי בעצם אין כאן כלום, תסתכלי מסביב, מרעיבים אותם, אז לקחתי הלוואות, מישכנתי את כל החיים שלי ופתחתי להם בר כזה כמו שצריך, עם חשפניות ובנות בכלובים והכול. את יודעת מה עשו לי החרדים? כמעט הרגו אותי. יום אחד הגיעו אלי לביקור ממשמרות הצניעות, התחרעו לי על הבר, אחד הוריד לי אלה על היד, אמרו שפעם הבאה זה יהיה אשפוז בהדסה ותעודת נכות. והם שלחו גם כאלה שהתפקיד שלהם היה להטריד את כל מי שרצה להיכנס. עמדו בחוץ, ירקו, קיללו, ואנשים פחדו, הפסיקו לבוא. כל אלה, האוהדים של בית"ר, כמה שהם חיות רעות, מרביצים רק לשמאלנים ולאוהדים של קבוצות אחרות, אבל עם חרדים הם לא מתעסקים. רק ראו חרדים, נהיו להם רגשות אשם, נהיה להם כאב ראש במקום של הכיפה וישר הפסיקו לבוא. אז הייתי חייב לסגור, נכנסתי לחובות… אללה יסתור. עד עכשיו אני משלם את זה. זה מה שקורה כשמביאים ליהודים סקס."

"אני מבינה שבשבילך סקס זה בנות בכלובים. זאת ראייה קצת מוגבלת."

"אבל תודי שיש בזה הרבה פנטזיה!" קרץ לה במראה בנימת ניצחון.

היא חייכה. החיוך שלה מצא חן בעיניו. הוא כבר כמעט שכח את הסנדוויץ' המרוקאי והצטער קצת שהם כבר הגיעו למכון ון ליר. בזווית עינו ראה עוד עורבני נוחת נחיתה מגושמת מעט על עמוד אבן לצד המונית. הוא נראה בדיוק כמו העורבני שהפציע ליד הישיבה של ערקבי, אבל שבי תיאר לעצמו שכל העורבנים דומים. הוא הסיע ממנו את עיניו ומיקד אותן בנוסעת שלו, שהתרחקה כעת מהמונית ועלתה במדרגות אל מכון ון ליר. שבי הסתכל בעניין במעיל הטורקיז שלה שהסתחרר בתוך הדחיסות האפורה כמו גלימת קוסם קדמוני.

קוד אדום

שבי החליט לוותר על הסנדוויץ' המרוקאי ולאכול משהו ברחביה, אם כבר הגיע לוון ליר. כל הדתיים שהוא הסיע תמיד עוררו בו חשק לאכול משהו טרף למהדרין. הוא ירד לכיוון רחוב עזה ועצר ליד קפה יהושע. הקפה הזה היה עבורו קצת כמו אי של אנשים נורמלים. אולי זה מה שהייתי צריך לעשות, הוא חשב, במקום להתפרע עם חשפניות וריקודים ועמאיאת, לפתוח מקום כזה, צנוע וחביב, שאנשים נורמלים יוכלו לשתות בו גינס מהחבית ולאכול שרימפס צרובים על בורגול עם טחינה. שילוב מעולה. שבי העריץ את מי שחשב על השילוב הזה. אבל עכשיו בא לו משהו אחר. הוא הזמין ארוחת בוקר אנגלית וידע שהוא עומד להצטער על זה במשך שארית היום. טוב נו, ניסע עם חלונות פתוחים, אפילו שחורף, חשב לעצמו. מאחוריו דיברו שני גברים בשקט יחסי. דווקא הדיבור השקט שלהם גרם לשבי להטות אוזן. הוא אהב להקשיב לשיחות של אחרים ולנסות להבין על מה מדובר. כשעשה את זה הוא הרגיש קצת כמו בלש או סוכן חשאי.

"אז הם תובעים את העמותה הזאת. אין להם כסף אבל יש איזה ארגון שמאלני שעוזר להם."

בטח עורכי דין, חשב שבי.

"אבל על מה התביעה? על זה שמפנים אותם?"

"זהו, שלא מפנים אותם, לפחות לא רשמית, אבל הם טוענים שהם שומעים קולות בלילות, כמו בכי של נשים."

"נו, אז מה?"

"הם אומרים שזה בלתי נסבל. שזה…"

"מה?"

"שובר את הלב. שזה לא כמו בכי רגיל."

"נו, אז הם תובעים אותם על זה שהם שומעים בכי?"

"הם אומרים שהמשטרה לא עוזרת להם ואף אחד לא עוזר והם לא יכולים לחיות ככה, ושזה אמצעי לחץ שההם מפעילים. ברור שהדתיים האלה מכחישים הכול."

"זה מצחיק. אין לכם שום קייס משפטי כאן. זה אפילו לא סכסוך שכנים."

"אתה מספר לי? גם אני חשבתי ככה."

"נו, אז לא אמרתם להם את זה?"

"לא. בגלל שהיתה תמיכה של כל הארגוני שמאל האלה החלטנו שלפני שננפנף אותם נבוא לשם פעם אחת ונקשיב."

"אתה רציני?"

"כן, אתה יודע איך זה, חשוב לנו לשמור על קשרים טובים עם הארגונים האלה. הם מביאים לקוחות."

"אוקיי, נו?…"

"אז הגענו לשם מאוחר בלילה, ידעתי שזה יחרבש לי את כל היום למחרת, אבל מילא. ישבתי כאן, שתיתי בירה, ואז נסעתי לשם."

ארוחת הבוקר האנגלית נחתה על שולחנו של שבי. הוא היה די מתוח מהסיפור שסופר מאחוריו וכתוצאה מכך הוא כבר מזמן שכח לעשות את עצמו קורא בעיתון, שכח לעשות עיניים למלצרית וכמעט שכח מארוחת הבוקר. אבל כשהיא בכל זאת הגיעה היתה לה נוכחות כובשת. ריחו המיתמר של הבייקון וניחוח החריכה הקלה של העגבניות עירפלו לרגע את חושיו והוא עשה מה ששום סוכן מיומן לא היה עושה, ואיבד כמה משפטים מהשיחה של עורכי הדין. כשנזכר לחזור ולהקשיב הבין שהפסיד את החלק הכי חשוב.

"בקיצור, חשבנו שזה מספיק כדי להתחיל לבנות קייס. אני אומר לך, בחיים לא שמעתי משהו כזה. זה לא דומה לכלום. אז הקלטנו את זה. עכשיו נראה מה הם יגידו על זה בבית משפט."

"הם יגידו שזה מהדירות של השכנים ולא מאצלם. ואתה לא יכול לדרוש חיפוש משטרתי על סמך קולות שאתה שומע."

שבי קיבל כווייה בלשון מהנקניקייה האנגלית. הוא החניק אנחה.

"בטח שאתה יכול. למשל אם אתה שומע קולות של אונס, או מכות וילדים צורחים."

"אבל זה לא משהו כזה."

"אם היית שומע את זה, היית ישר פורץ את הדלת."

הם שילמו והלכו. שבי חיסל את שארית הבייקון, השעועית האפויה והביצים בסגנון סאני סייד אפ, כילה את הבירה ויצא לרחוב עזה מתנודד קלות ומשהק. כשהגיע למונית הופתע לראות עוד עורבני עומד על גג המונית ומביט בו בסבלנות. יכול להיות שזו כל הזמן אותה ציפור? לא, ברור שלא. איזו מחשבה מטופשת. העורבני השמיע קול שונה מאוד מהקולות הצרחניים שהוטחו בפניו של ערקבי. זה היה קול עדין, נוגה, נשי מאוד. שבי פער את פיו. מה, הציפור הזאת יודעת לחקות קולות? אולי היא תלמד לשיר גוגול בורדלו? הוא נכנס למונית, הפליץ בקול תרועה רמה, פתח את כל החלונות וחזר בהחלטה של רגע למכון ון ליר, נהנה מהקור הירושלמי הקשה החובט בפניו, שהעיכול המאומץ העלה את הטמפרטורה שלהם. ההימור שלו היה נכון. אחרי כחצי שעה של האזנה קהויַת חושים לבליל הצעקות הרוסיות הקצבי, הגיח מעיל הטורקיז מהמכון.

"אה, אתה עוד כאן?" היא חייכה.

"חיכיתי רק לך."

"נוגע ללב. אתה יודע איפה זה 'קולות'?"

"לא, מה זה?"

"מין בית מדרש. זה במושבה היוונית."

המונית הפליגה מוון ליר ושייטה לכיוון עמק רפאים.

"אתה יכול אולי לסגור את החלון?"

"לא מומלץ."

"למה?…"

"את לא רוצה לדעת. אז איך היתה ההרצאה שלך?"

"לא רעה… סליחה." הטלפון שלה השמיע עיבוד של אתי אנקרי לשיר של רבי יהודה הלוי. שבי הכיר את זה כי היה לו סיפור עם איזו דתיית טבע מהיישוב נחושה שכל הזמן שמעה את זה. הוא למד ממנה שהעיבודים של אתי אנקרי ליהודה הלוי ממש חמים עכשיו אצל בנות במגזר. שבי חשב שזאת מוזיקה משעממת, שאין לה גוף, כמו שאמרו להם פעם בקורס ברמנים שהוא עשה על יינות שעוברים בפה ובכלל לא שמים אליהם לב, אבל לא בגלל זה הוא עזב את דתיית הטבע. פשוט הסקס היה על הפנים.

"כן? באמת?!" קולה של הדתייה העדכנית לבש דריכות ורצינות שלא היו בו קודם. "במשרד שלו? רגע, אתה מוכן לחזור על זה? מה בדיוק היא עשתה?… אוי… ומה מצבו עכשיו?… הבנתי. והוצאתם אותו משם?… טוב. והיא?… ברור. מה עוד?" היא הקשיבה כמה דקות רצופות בשתיקה. "טוב, תקשיב לי טוב, אל תעשו שום דבר נוסף, זה רק יחמיר את המצב. תרגיעו אותו אבל אל תיתנו לו ללכת עד שנגיע. אנחנו צריכים לראיין אותו. ואל תיתנו לה לצאת מהחדר אבל גם אל תיצרו איתה שום מגע. חכו לנו. ברור? נגיע לשם תוך שעתיים-שלוש. כן. אין מה לעשות, אתה יודע איך זה, צריך לארגן את האנשים והציוד. להתראות. אה, ושמע, אני לא רוצה בעיות עם האישורים של איבתיסאם. תתחיל כבר עכשיו לעבוד על זה."

היא סגרה את הטלפון ופנתה אל שבי. "תגיד, מה התוכניות שלך להיום?"

"אני אוכל לפנות איזו שעה כדי לשתות איתך קפה."

"אתה חמוד. מאצ'ו, אבל די חמוד. לא, תשמע, עצור שנייה."

"לא נוסעים למושבה היוונית?"

"לא. רציתי להציע לך לנסוע למקום אחר."

"לאן? להיברו יוניון קולג'?"

"לקריה בתל אביב."

"את רצינית?"

"לגמרי. ותצטרך לנסוע מהר."

"ומי ישלם?" שאל שבי, אבל בעצם לא היה לו מאוד אכפת. משהו בצורה שבה האישה הזאת הסתכלה עליו, במבט הנמרץ, הערני, מלא החיים שלה, גרם לו לדמיין את עצמו מסיע אותה בחינם.

"יש תקציב לדברים האלה. ישלמו לך."

הוא הסתכל בה, הסתכל באפור החונק את העיר שנפרשה כמו פגר גדול של משהו סביב המונית והינהן. "בסדר."

"מצוין," היא אמרה ושלפה שוב את הטלפון. "אגב, איך קוראים לך?"

"שבי."

"שזה קיצור של מה? שבתאי?"

"כן, שבתאי," ענה שבי בנומך רוח, עדיין זוכר בחמיצות את המלצתו של הרב ערקבי שישנה את שמו. "מצוין. שבתאי זה שם יפה," קבעה חוקרת הפנטזיה. "אני לבנה."

"באמת? לבנה?" התפלא שבי.

"כן, באמת. ועכשיו אני חייבת לעשות כמה טלפונים."

שבי חמק מהפקק של עמק רפאים, ליהטט בין המכוניות בדרך בית לחם, ניפנף לשלום לטורקי מהמעדנייה הלא כשרה, לירקן המתחזק, לטיפוס עם המראה הספניולי מקפה קאלו, כמעט דרס שני צרפתים שיצאו עם כלב צולע מהווטרינריות היפות ששבי המציא פעם חתול דמיוני רק כדי להיכנס לפלרטט איתן, פנה ברחוב יהודה, זיגזג כדי לא להתנגש במכוניות שבאו מולו ברחוב הצר ובאלה שחתכו אותו כשפנו לרחוב גד, צועק בפעם המאה, "חשבת פעם להפעיל וינקר?! מה אני נראה לך, קורא מחשבות??!" השתלב בפייר קניג וקירטע עם שאר התנועה המקרטעת במורד בן זכאי, הזדחל בואכה צומת פת, כמעט נמעך על ידי אוטובוס בפנייה לגולומב, גנב את הרמזור בעור שיניו ונשפך בדוחק לבגין, מקפיד לא לחרוג בהרבה משמונים קמ"ש אחרי שכבר חטף שם כמה דוחות שעלו לו בשני קורסים לנהיגה מונעת, כמה אלפי שקלים, משפט ושלילה זמנית, עד שיצא אל כביש 443 והתחיל לטוס בין מגדלי השמירה, החומות, הבטונאדות ומחנות הצבא. שבי נזכר בנוסעת ערבייה שהוא אסף פעם ליד קפה קדוש. היא היתה צריכה לתחנה המרכזית אבל היא היתה כל כך יפה שהוא שאל אותה לאן היא נוסעת משם והיא אמרה עכו והוא הציע לה שהוא יסיע אותה עד לשם במחיר של מונית שירות. היא היתה חשדנית אבל הוא העלה את החיוך הכי ידידותי בארסנל החיוכים שלו וזה עבד. ואז הוא פנה לכביש 443 והיא אמרה שזה כביש אפרטהייד. היא אמרה שהכביש הזה ממש מפחיד אותה והראתה לו את הכפרים הערביים שמבצבצים מעבר לגדרות ולחומות, דחוקים בין יישובי הלוויין של ירושלים שיש להם שמות של כל מיני זאבים, פסגת זאב, גבעת זאב, רמת זאב. כמו חיות טרף, היא אמרה, שבין השיניים שלהן נשארו עוד קצת זיתים, איזה קצה ואדי, דברים שמזכירים לך שפעם היתה כאן ארץ יפה. שבי נזכר איך הוא ראה את כל זה פתאום דרך העיניים היפות והעצובות של הנוסעת הערבייה שלו מעכו, הוא, שבדרך כלל פתח את העיתון ישר בעמוד של הספורט, איך הקול העצוב שלה כאילו כיסה את הכביש והבטונאדות והגדרות וצלעות ההרים ועצי הזית ובסיסי הצבא והמגדלים, ומתוך הקול העצוב שלה עלה לו קול אחר, הקול של אמא שלו מספרת לו סיפורים לפני השינה, סיפורים שהיא שמעה מהכפריים הערבים בהרי האטלס, מהטוארגים שהיו נישאים על כנפי הרוח, מהברברים עתיקי הפנים, כאן יא מא כאן פי קדים אלזמאן, ושבי מבין ולא מבין, ומתוך קולה של אמא שלו, שערבית ועברית וברברית מתערבבות בו, עולים מראות ארצות אחרות, זמנים אחרים, בני אדם, שדים ומלאכים, עלילות מופלאות, מכונפות, ססגוניות, מכושפות, והוא נישא ממיטתו דרך צעיפי שמים, נהרות מוך ואפרסמון, ילד מוקסם ושקט על רפסודה של חלומות, כאן יא מא כאן פי קדים אלזמאן.

הוא התנער. לבנה לא הפסיקה לדבר בטלפון הנייד. "יזהר? כן, הי, יש לנו קוד אדום. כן, אדום. בקריה. אני לא בטוחה. מה? לא, אישה, תאר לעצמך… התנפלה על הרבצ"ר. כן, הרבצ"ר! יזהר, תהיה רציני. אז תתכונן לאיחוז או לדיבוק. תגיע ללשכת הרבצ"ר בקריה. להתראות… פנחס? זאת אני. יש קוד אדום. כן… טוב, תמיד זה נופל באמצע משהו… אז תדחה את הפגישה עם הדיקן. יש דברים שהם אפילו יותר חשובים מהדיקן… פנחס, אני בטוחה שזה לא יפגע בקידום שלך. חוץ מזה אם תשמע מה זה אתה תבוא בריצה… שום דבר כבר לא יכול לרגש אותך? אז שמע: יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים היתה בפגישה אצל הרבצ"ר. היא רצתה לשכנע אותו שיֵרד מהקמפיין שלו נגד חיילות קרביות. מה?… קפצה עליו, השכיבה אותו על הרצפה, קרעה לו את המדים… לא, לא שמעו אותה. רק אותו. אז אין לנו טקסט… הוא כנראה הבין משהו אחרי שהוא התאושש קצת, כי הוא דרש להביא את הרב ההוא, החב"דניק מהשטחים. בכל אופן היה שם מישהו שנזכר בנהלים ואז התקשרו אלי. אז פנחס, כמה שיותר מהר, טוב? נתראה שם… איבתיסאם? אהלן, יא חביבתי, כיף חאלכ? תשמעי, חמודה, יש לנו קוד אדום. איזה ג'ינית נכנסה ביועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. מה?… כן, כל גבר צריך יועצת לענייני נשים בבית, אפילו אם יש לו רק אישה אחת! בחיי. אבל היועצת הזאת אתג'ננת לגמרי. אז תגיעי לקריה כמה שיותר מהר, ללשכת הרבצ"ר, אמרתי להם שיטפלו בסיפור של האישורים, ותביאי רימון חמוץ, זית, מה שצריך. תחשבי על ג'ינית בתוך אישה. אולי היא שונאת גברים או מפחדת מהם. בַּס בִּסוּרעָה, יא חביבתי. יאללה, מע א-סלאמה."

"את יודעת שזה מסרטן, נכון?" ניצל שבי רגע של הפוגה בדיבור הצפוף של לבנה, מסתיר את התמוגגותו מהערבית התימנית המתנגנת שלה.

"כן."

"אז מה הסיפור עם הג'ינית וכל זה? את מכנסת כנס חירום על פנטזיה בקריה?"

"אתה מתקרב, אבל לא בדיוק," סתמה לבנה והשתתקה, ושבי לא רצה ללחוץ, למרות שהכול נשמע לו מאוד משונה ולא לגמרי אמיתי. הוא קיווה שהנוסעת שלו שפויה. היו לו כבר כל מיני משוגעים, ירושלים מלאה בהם, אבל היא לא נראתה אפילו קצת משוגעת.

"אז את מכירה את גוגול בורדלו?"

בת תֶּמָלְיוֹן

אחרי שיצאו מחלקו הצבאי הקודר של כביש 443, הותירו מאחוריהם את מה שלבנה כינתה בין שיחת טלפון אחת למשנהָ "מודיעין עם כל הרפורמים והבורגנים וערי הלוויין המשמימות שלה" וגלשו לגבעות המיוערות שסביב נאות קדומים, התבהר מזג האוויר בהדרגה, ועד שהגיעו לאיילון כבר זרחה עליהם שמש חורפית ידידותית. באיילון הואטה התנועה ולבנה התעצבנה ודרשה משבי לנסוע על השוליים. שבי אמר שכבר יש לו מספיק עברות תנועה גם ככה אבל קולה של לבנה היה סמכותי מאוד כשאמרה, "זה בסדר, לא יעשו לך בעיות. סע על השוליים." שבי משך בכתפיו. אם זה היה גבר הוא בטח היה אומר לו שלא יחלק לו פקודות במונית שלו, אבל נשים חזקות תמיד עשו לו את זה. "מה שתגידי," הוא אמר וחתך לשוליים. מובן שאחרי חצי קילומטר הוא כמעט נכנס באופנוע של שוטר תנועה. השוטר סימן לו לעצור וביקש רישיונות בחיוך מבשר רעות של חוקר שבויים סורי, אבל לבנה שלפה מהתיק שלה איזה מסמך ודחפה אותו כלפי השוטר בקוצר רוח. השוטר העיף בו מבט, הזעיף את פניו, אמר רק, "בסדר," וסימן להם להמשיך על השוליים. שבי יצא שוב לדרכו בהשתאות ושאל את לבנה אם בא לה אולי לשבת תמיד במונית שלו. היא חייכה לרגע אבל החזירה לפניה מיד את ארשת הדריכות שעטתה עליהם מהרגע שהתקבלה השיחה ההיא. נשים חזקות, נשים מבצעיות, הירהר שבי ולא השתדל במיוחד לבטל את הדגדוג הנעים שחש בחלציו.

בשער הקריה שלפה לבנה איזה כרטיס פלסטיק שגרם לש"ג לפתוח את השער לרווחה, לא לפני שביקש להציץ בתעודת הזהות של שבי, מן הסתם כדי לוודא שהוא לא ערבי. מראהו הכהה מעט של שבי היה עשוי להטעות. שבי ידע שאת כהות העור הוא לבטח לא ירש מאמא שלו, שהיתה בהירה למדי, והניח שאבא שלו, שעליו הוא מעולם לא ידע דבר, היה כהה. גם תווי הפנים שלו לא היו חד-משמעיים מבחינת הסיווג האתני. לבטח לא היה בהם דבר מן העגלוליות הערבית. ייתכן שהיה בהם משהו שהזכיר את תווי הפנים הזוויתיים של הצפון אפריקאים, כלומר את מה שמנהל בית הספר של שבי, אדון יששכר בכרך, כינה פעם "חיתוך הפנים הבֶּרבֶּרי". אדון בכרך אהב לדבר על מאפיינים אתניים ולתת בתלמידיו סימנים. לכן כשהם למדו בשיעורי היסטוריה על הגרמנים והמורה להיסטוריה דיבר על תורת הגזע ועל נטיית התיאורטיקנים של האס-אס לאבחן במדויק וברמה מדעית את ההבדלים בין הגזעים, קראה נופית אזולאי, "כמו אדון בכרך!" — והמורה להיסטוריה ניטע על עומדו כמוכה ברק לפני שנזכר לצאת מכליו, להתרגז על ההשוואה שלא תיעשה ולהאשים את נופית אזולאי בחילול קודש, בביזוי ובהכחשת השואה ובפגיעה חמורה באיש חינוך ותיק ורב זכויות. לפני שהחזירה לבנה את כרטיס הפלסטיק לכיסה הספיק שבי להציץ בו קצרות וקלט את צירוף המילים "אישור כניסה לכל בסיסי צה"ל". היא חוקרת פנטזיה כמו שאני ראש מחלקת הלבשה תחתונה לנשים במשביר לצרכן, הירהר שבי. הם נכנסו לקריה. לבנה, שקיבלה בינתיים הנחיות מפורטות ומפה של הקריה לנייד שלה, כיוונה אותו עד שהורתה לו לעצור במגרש חניה קטן מאחורי מבנה נטול ייחוד. שבי זרק מבט משועמם על סביבותיו. מלבד עורבני אחד שריחף מעליהם ונחת על גג סמוך נראה המקום סתמי וחסר חיים.

"חכה לי פה," אמרה לבנה, "אני מקווה שזה לא ייקח יותר מדי זמן. בכל מקרה תקבל תשלום נוסף על ביטול הזמן שלך. אל תדאג." היא הרשתה לעצמה חיוך קטן: "אם יימאס לך מההילולה הרוסית הזאת שאתה שומע אתה יכול לקרוא את זה," והיא הוציאה מתיקה ספר עבה בכריכה חומה שעליה ציור של מכשפה שפיה נוטף דם. שבי הציץ בסקרנות בכותרת: "מנשות זאב סלובניות ועד אליזבת באטורי — מודלים של נשות שוליים רצחניות במרחב הסלאבי המדומיין". "חברה שלי מזאגרב כתבה את זה ואני תירגמתי," אמרה לבנה, "רק תיזהר," היא הוסיפה לפני שסגרה את הדלת, "זה עלול לעשות לך סיוטים." שבי רצה לומר משהו אבל באותו רגע הגיח אדם במדים בספק ריצה מבולבלת ספק הליכה מהירה מהבניין שלפניהם. כיפתו של האיש הידלדלה לו בצד ראשו וזקנו היה פרוע. שני חיילים צעירים ממנו בהרבה, חובשי כיפות גם הם, רצו אחריו בצעקות: "אדוני, כבוד הרב, המפקד, ביקשו שתחכה במשרד!"

"לא מעניין אותי!" צרח האיש, "אני לא מחכה לשום עובדי אלילים ורופאי אליל! מה זה ככה?! אף אחד לא יגיד לי! מי הם בכלל?! ואיפה המשטרה הצבאית? ביקשתי שיביאו משטרה צבאית! אני רוצה שיעצרו את האישה הזאת! צריך לעצור אותה מיד! מה זה ככה, באמצע היום? איך היא מעיזה?! איך? מה, היא לא יודעת מי אני?! תביאו את האוטו!"

לבנה פסעה במהירות לכיוונו וחסמה את נתיב הבריחה שלו. "אדוני הרבצ"ר?" היא אמרה בנימוס אך בתקיפות. היא הקרינה שלווה וסמכות.

"מי את?" נרתע ממנה האיש.

"אני לבנה נעימי, ראש הצנת"ח. אנחנו התמנינו לטפל בפרשה הזאת. אני מצטערת על אי-הנעימות ועל ההלם שנגרמו לך, אבל הייתי מודה לך אם היית עונה לנו על כמה שאלות."

"שום שאלות! אני אדבר רק עם מצ"ח!"

"מצ"ח יגיעו אחרינו, אבל לנו יש קדימות במקרה הזה." היא שלפה בזריזות פנקס ועט מהתיק שלה. "הרבצ"ר, אולי תהיה מוכן לספר לי בדיוק מה קרה?"

"היא התנפלה עלי פתאום, לא הייתי מוכן, היה לה כוח אדיר…" הוא הפסיק והביט בחשש אל המבנה שמאחוריו. "היא… עוד שם."