נער, דרקון / צ'רלס דה לינט

לפעמים, לעתים הרבה יותר מדי נדירות, יש ספרים שמצליחים לתפוס אותי; ספרים שגורמים לי להישאר ער עד מאוחר בלילה כדי לדעת מה קרה הלאה ואיך הסיפור ייגמר. הם לא חייבים להיות יצירות מופת, אחרי הכל יש די והותר ספרים מעולים שקריאתם קטועה ומאתגרת – מה שתופס בהם הוא השימוש המיומן שהם עושים באמנות הסיפור.

"נער, דרקון" היה בדיוק כזה. הוא מעניין, אבל לאו דווקא עשיר ברעיונות מקוריים; הדמויות בו מפותחות, אבל היו די והותר דמויות שהתחברתי אליהם הרבה יותר בספרים אחרים; העלילה שלו מותחת, אבל מותחנים יעילים יש ארבעה במאה בצומטסקי. הערך המוסף שלו טמון פשוט בכתיבה הסוחפת, שלא נתנה לי להניח אותו מהיד.

צ'רלס דה לינט הוא מספר סיפורים מיומן. כבר בספרו "מקום לעוף בו", שהתפרסם במקור קרוב לעשור לפני "נער, דרקון", אפשר היה להבחין בחשיבות הרבה שהוא רואה בסיפורים וביכולת להעביר אותם. הפנטסיה האורבנית שהוא מחבר מקימה לתחייה את סיפורי העם הנשכחים, את המיתוסים ואת הפולקלור שעבר מפה לאוזן בלי שאיש בעולם המודרני והמנוכר מאמין באמת בנכונותו. בסיפוריו כל אלה אמיתיים לחלוטין, וגיבוריו הרגילים והרציונליים נדרשים ללמוד לשלב אותם בתפיסת עולמם.

כשגיבור הספר ג'יי (ג'יימס) לי היה ילד קטן, צץ באופן ספונטני על גבו קעקוע של דרקון, ואיתו נקבע גורלו. בגיל 17, אחרי כמה שנים של הכשרה תחת חינוכה הקשוח של סבתו, הוא יוצא למסע למקום שאליו מובילה אותו בחירה אקראית במפה: עיירה בשם סנטו דל ואדו וייחו במדבר אריזונה. בבואו לשם הוא מגלה עיר שנשלטת בידי כנופיות וסוחרי סמים הכפופים כולם לאל טיגרה – ברון הפשע המקומי. כמו כן הוא פוגש את רוזלי ואנה – שתי נערות בנות גילו שמנגנות בלהקה מקומית – ומתיידד אתן ועם חבריהן.

אולם החיפוש האמיתי שמצפה לג'יי הוא החיפוש הפנימי – לגלות את הדרקון שבתוכו. רק אם יכיר אותו וילמד להשתמש בו כראוי הוא יוכל להציל את העיירה מידיו של אל טיגרה.

התוצאה היא סיפור התבגרות קלאסי – נער עוזב את הבית למסע שבמהלכו הוא מגלה את הכוח החבוי בו ויעלה לגדולה. הסיפור הזה אינו מקורי בשום מובן – ראינו אותו בשלל גרסאות בספרות ובקולנוע – החל ב"הוביט" של טולקין וכלה באינספור סרטי ספורט הוליוודיים. דה לינט לא מציע שום סטיה ממשית מהנתיב המוכר הזה, כולל המנטורים הזקנים שג'יי מגלה בדרכו, אבל הכתיבה מיומנת מספיק כדי שגם התבנית המוכרת הזאת תשמור רוב הזמן על מידה מתקבלת על הדעת של רעננות.

הדרקון הצהוב שבתוך ג'יי הוא חלק בלתי נפרד ממערכת המיתוסים והפולקלור שדה לינט אימץ גם בספריו הקודמים. במציאות הזאת, מתחת לעינינו, חיים ה"דודנים": רוחות/ישויות דמויות אנוש שהן מעין גילומים של חיות, אך למעשה היו קיימות עוד לפני שהעולם והיצורים בעלי חמש האצבעות (דהינו בני האדם) נוצרו. בשונה מאשר ב"מקום לעוף בו", ספרו הקודם בעברית, בספרו הנוכחי הוא אינו מגביל את ההתגלמויות הללו ליצורים מוכרים דוגמת עורבים וטיגריסים, אלא שולף יצורים גם מתוך הפולקלור העממי, דוגמת דרקונים וצבירנבים – שילוב שובב של צבי וארנב.

הדמויות עצמן מעוררות אהדה, אך לא פעם מתעוררת התחושה שהן נאצלות מדי. הכוונה כמובן אינה ל"דודנים" – הם עתיקים ולא פעם עוינים לבני האדם – אלא רק לכל הדמויות האנושיות החשובות בסיפור. מול הרוע המוחלט של הכנופיות, ג'יי, רוזלי וחבריהם עשויים לנהוג בפזיזות, אפילו לחטוא בטעויות הרות גורל, אבל המניעים שלהם תמיד טהורים. כולם רוצים לעשות רק טוב, בלי שאפתנות אישית, בלי נקמנות. הטוב הזה , ועוד יותר מכך הניגוד ביענו לבין הרוע המוחלט של לה טיגרה ואנשיו, אמנם תורם להזדהות עם הגיבורים אבל פוגע באמינותם. כמה אפשר כבר להאמין לדמויות שרק רוצות כל הזמן לעשות את הדבר הנכון?

ראוי הפעם להקדיש מילה גם לתרגום: "נער, דרקון" מספר על ילד סיני שהולך לעיירה עם אוכלוסייה היספנית גדולה בדרום ארה"ב דוברת האנגלית, כשלא פעם חודרת לספר גם שפת ביבים וז'רגון של כנופיות. התרגום העברי (חמוטל ילין) מתמודד בהצלחה ראויה לציון עם האתגר, בשפה טבעית וקולחת המתמרנת ביעילות בין המשלבים והקולות הרבים שמהם מורכב הסיפור.

ספרו של דה לינט הוא מהספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. הוא מצליח לשלב ביעילות בתוך תבנית שחוקה במקצת עלילה סוחפת והבטחה – הפנטסיה והקסם נמצאים לנו ממש מתחת לאף. כל מה שצריך הוא לדעת איפה לחפש.