זימון

תוכנת הדואר הצבאית מגדירה את מהותו כאכ"א/נפגעים/חללים/קצין קישור. הוא לא קצין, חבל לבזבז תקן על משרה כה נידחת, כל כך לא מעשית. השגרה שלו מורכבת משרשרת סיגריות במרפסת. שלוש השנים האחרונות שלו אפופות עד שובעה בעשן וברכילות על חברים ועל בגידות בענן המש"קיות המקומי. לפני הצבא הוא לא עישן. הקירבה למתים גרמה לו לכך.

קובי לא מופתע כשההודעה מגיעה. הוא שולח את הטופס להדפסה בלשכה ומסדר את הופעתו מול צג המחשב הכבוי. ארונות המתכת הכבדים, המגושמים, מסתכלים עליו בביקורת. אילו היה מדפיס אותו לפני שבוע, אין ספק שאחת מהן, אפילו הרל"שית, היתה מקפיצה לו את זה ברגע, ועוד נשארת במשרדו רבע שעה כדי להתלונן על החדשה שהגיעה ולא רוצה לעשות כלום, ואיך היא ממש פוסטמה זאת, מה היא כבר חושבת לעצמה שהיא. היא לא תעשה את זה עכשיו – היא עסוקה. המלחמה. העישון הפך יותר ויותר נואש עבור קובי בשלושת הימים האחרונים.

קובי משחיל את הכומתה בכותפת, יוצא מן החדר ונתקל בעדר אל"מים במיל' רועה לאטו בכניסה לחדר הדיונים ומלחך כריכים. בכיר האל"מים נושא אליו מבט מזוגג ועצוב. המילואימניקים כאן כדי להושיט יד מסייעת. במשרדים אין מקום אפילו לידיהם, העבות והרכות ממנעמי האזרחות. הם דנים בגבורות עבר ובסכנות הווה. מטכ"ל צללים.

קובי מהמהם בדל התנצלות ועוקף את הבכירים ממנו. הטופס ממתין לו על המדפסת, אך מעליו כבר מתחילה להזדחל ראשיתה של ערימה אחרת. סופה של דו"חות נפגעים. גדוד 56. הם חוטפים עכשיו הכי הרבה. אף אחת מהמש"קיות לא מברכת אותו לשלום בהיכנסו, אך קובי עוצר לרגע להביט בהן. שולחנותיהן ממוקמים זה מול זה ושנאת החינם בלשכה מתוחה כל כך עד כי נראה שהיא לבדה שומרת על הבנות בהכרה. קובי היה כאן די זמן כדי לדעת שהשנאה הזו תהפוך לאחוות רעים מיד עם תום המלחמה. אם יהיה לה סוף. אם עוד נהיה כאן.

כשהטופס דרוך בידו, קובי מתחיל את דרכו אל האפסנאות. גם מזג האוויר החליט להכריז מלחמה. הגשם מצליף, מסתחרר ברוח ומתעתע. נדמה כאילו הברד שם לו למטרה את עיניו של קובי ופוגע במשקפיו בעקביות ובקצב כמצור טיטוס, המטוסים בבח"אות מקורקעים, השריון לא יצלח את סיני בימים האלה – המבול הפך את החרבה לים. את המעיל הצבאי שלו שכח קובי אתמול באחת הלוויות. הסרוגה שעל ראשו לא מספקת את ההגנה הנדרשת.

אף שהחזיק בו במעמקי החולצה, הטופס רטוב לחלוטין כשהפקידה אשר על הדרגות מושיטה יד צנומה לקחתו. העוויה של גועל חולפת לרגע על פניה. ריח חריף של עשן עולה מן המשרד. נובלס. לפני שבוע, לפני שכל זה התחיל, שוחח איתה קובי בתור לחדר אוכל. אז היא אמרה שבחיים לא תצא עם מישהו שמעשן. היא מסתכלת על הנייר הרטוב. "רב סרן? פשייייי. חתיכת קידום".

קובי מחייך חיוך עקום. בסבב הלוויות של אתמול הוא היה סגן משנה. היא לא מוצאת מקום לחתום בו. אי אפשר לחתום על הנייר הרטוב. הדמיון לא עומד לה כדי להעלות בדעתה את האפשרות לא לחתום על כלום, וקובי נאלץ לגייס את הפז"ם שלו כדי לשכנע אותה להעלות על כתב בדף ריק את עיקרי הדברים. שניהם משאירים את חותמם על הדף וקובי מקבל לידיו את שני הפלאפלים. הפקידה, שענת, או אולי דווקא מיטל, מסתכלת עליו בחוסר נוחות ומהססת קמעה לפני שהיא שואלת בחיוך מואמץ "אתה רוצה שאני גם אעניק לך אותם?". קובי מסתכל עליה במיאוס פתאומי – משועממת זאתי. מצאה מתי לשחק – אבל מתעשת. אין לו זכות. אין לו שום זכות.

הוא מהנהן.

"חכה שניה". היא נעלמת מן החלון. מפתח מסתובב בדלת, אולי מיטל יוצאת מהמשרד. קובי מוצא את עצמו מתפעם לרגע לנוכח ההקרבה. דקה ארוכה הם נאבקים, בידיים רועדות, לחבר את עלי המתכת אל כותפות הבד וקרטון. היא מסיימת ראשונה ומשחילה את הדרגה על הכתף. "סמל ראשון יעקב ליכטר, אתה מקודם בזאת לדרגת רב סרן בצה"ל". ענת/מיטל צנומה ועכברית ופינתית, אבל מגע ידה על כתפו אינו בלתי נעים ומשתהה שם שבריר שנייה יותר מן הנחוץ. אף שידיה רועדות, היא מעניקה לו חום גוף יותר מאשר שהיא נוטלת. מבעד לסיטואציה המגוחכת נובע מפניה פחד, פחד וריח עשן. וגם פחד מפניו.

לאחר תום הטקס היא מוציאה סיגריה ומציעה לקובי אחרת. קובי מודה, אך אומר, "אני חייב לרוץ".

והוא רץ. מזג האוויר מציע הפוגה פתאומית בגזרת הגשם אבל העננים עודם אורבים בשמיים. הנעליים הכבדות שוקלות כעת הרבה יותר בגלל שכבת הבוץ העבה. חולצת האל"ף שלו ספוגה מים. זה לא יאה, לא למה שעומד לקרות עכשיו.

פקודות מטכ"ל מקציבות לקובי תקן למניין, אך הבעיה היא שאין כל כך מניין לתקן. כל הבנים יצאו לאבט"שים. "The natives are restless tonight", כפי שהתבטאה אתמול ראש מדור חריגים במרפסת העישון. זו היתה עלולה להפוך להיות בעיה גם בלוויות הצבאיות, אבל שם, בחוץ, התנדבו עוברי האורח להצטרף. בתי הקברות הצבאיים היו מפוצצים מבני אדם והמון האבלים נדד מקבר אחד למשנהו, להשלים מניין. עדיין היה תקריות לא נעימות, כמובן, כי קובי הוריד את דרגות הסג"מ ייצוג שלו ברגע שיצא מבית הקברות, ואז, בתחנת האוטובוס, נאלץ לחכות יחד עם אחת ממשפחות האבלים. הם הסתכלו בו, בקצין שנשלח על ידי הצבא כדי ללוות את אופיר/בני/עידו למנוחתו האחרונה, ולא אמרו דבר.

ועכשיו הוא רב סרן. כך דורשות פקודות מטכ"ל, ושום רב סרן אינו זמין.

התנור המקובע בקיר נפתח בתגובה לסיבובה של ידית המתכת הארוכה, הכבדה. קובי בודק אותו פעם בכמה חודשים. עובד, גם עכשיו.

אש ניצתת.

קודמו בתפקיד, ירושלמי שדוף בשם ברוך אלקלעי, לא התייחס אליו כאל סתם תנור. בתקופת החפיפה ביניהם הרגיש קובי שהוא פיתח כלפיו איזו אובססיה. "פי המולך", היה מכנה אותו ברוך אינטימי. או איזה "גיא בן-הנום" עדין. הכינויים לא עברו הלאה, אף שקובי ניסה בהתחלה לאמץ אותם. ברוך היה מבוגר ממנו בשלוש שנים, מה שבדרך כלל משאיר איזה רושם, אבל המרירות שלו לא נשארה בפיו של קובי, לא נעמה לו.

הוא תולש מלוח השעם את הדף המכיל את הוראות הטקס ומרפרף עליו. אין ברירה, לאן שלא יסובב את זה, הוא צריך את המדפסת כאן. ולפחות עוד חייל אחד. זכר. מאיפה ימצא עכשיו כזה.

הוא יוצא מהמשרד לשחר לטרף. מזלו משחק לו בעניין החייל. הוא מוצא מסופח, חדש שלא מבין מה קורה סביבו, מין ג'באר ענק עם פה פתוח, שוקיסט מכאן ועד קהיר. לפחות הוא יעזור עם המדפסת. כאן צריך להפגין סמכות ונחישות. הוא פורץ בסערה למשרדה של קצינת המנהלה, כשהג'באר מאחוריו.

"אני חייב את המדפסת – דחוף". רותי מרימה עיניים מבוהלות מהמסך. היא צעירה, קצונה ייעודית, כולה מלאה מוטיבציה ורצון לשאת חן. חולייה חלשה. קובי מניף מול פניה את הדף עם הפקודה. "זה יהיה עד סוף השבוע", הוא מתנצל, "התפקיד והכל".

"אבל… אני… אני חייבת…" היא מנסה לערער. היא עדינה, שבירה. היא העבירה כאן את שלוש היממות האחרונות וישנה שעות מעטות בלבד. החבר שלה, או אולי אחד הלשעברים, הוא שריונר באזור הלא נכון.

קובי זקוק למדפסת.

"תראי, דברי עם מוטי". ראש המחלקה. "הוא יאשר. המדפסת הזאת מסופחת אלי בחרום". הנפצה, על גבול המטופשת. הוא לא יודע למה אמר אותה. הוא כבר מתבייש.

כשהיא שותקת הוא יודע שהמדפסת שלו. הוא מוציא אותה מהחשמל ומסתבך קצת עם החיבורים למחשב, למרגלות רותי. הוא כועס על המגושמות שלו, על עצמו, על כל הצבא המטומטם הזה. הוא לא באמת מאמין שהוא זקוק למדפסת יותר ממנה.

אך זו אחת מהדרישות לתפקיד. כאשר הרב גורן כתב את הפקודה לכינון המדור, הוא קבע שעל הקצין להיות איש אמונה. הוא זוכר איך הדרישה באה לידי ביטוי במיון שלו. המראיין העיף מבט בגודל הכיפה, רשם לעצמו משהו ושאל, "חינוך דתי מלא?". קובי הנהן והצטדק מתוך הרגל "החלטתי לא ללכת להסדר, כי רציתי קודם לעשות את הצבא ואז לראות בדיוק מה הכיוון שלי". המראיין התעלם ורק סרק באטיות את המסמכים האישיים שלו. פרופיל, קב"א, מצב משפחתי. הוא הוציא מהמגירה תיקייה נוספת, עטופה נייר שחור, ובחן את תוכנה. מבעד לשולחן קרא קובי את הדף הראשון ההפוך. "איש אמונה" היה רשום, ומתחת לו הוקלד, "חייב ב-12 שנות חינוך במוסדות ממ"ד". השורה הבאה ציינה, "ראש ומנהיג בקהל ה' ", ובוארה ב"בעל נתוני קצונה". התרגום מעברית לעברית של "איש תם ועניו" ציין רגישות וביישנות כתכונות נחוצות. המראיין הגיע כנראה עד לאותה נקודה ממש, והעביר את מבטו אל סיכום הפסיכולוג. משנתקל בעיניו של קובי, סגר את התיקייה באחת.

"אתה תשובץ במחלקת נפגעים", אמר. "יש שם תפקיד שתפור עליך בול".

אלא שעכשיו לא נותר מאלה כלום. השמיים שבים להטיח את חרונם בבסיס, וכשקובי מסיים לשחרר את המדפסת מהסבך, כעוס ומתוח. עוברות בגופו רעידות קלות, בצד רצון עז להטיח את האגרוף בקיר, במשהו. זה מה שעשה תמיד כשמישהו מת לו. זה מה שעשה אתמול.

"קח את זה ובוא אתי", הוא פוקד על הג'באר. ברותי הוא לא מביט.

כדי להגיע אל התנור עליהם לעבור לבניין אחר. קובי נעמד מול הדלת השקופה ומביט באבני הברד הניתזות בזעם. עשרים מטרים, אולי יותר. הכל יירטב.

הוא פונה אל נושא הכלים. "היי, איך קוראים לך?"

כבר אמרו לו אותו, אבל הוא שכח. יניב משהו, או דקל. "אלון". מקרוב הוא לא כזה ענק, סתם מגושם ותופס מרחב.

"שמע אלון, רואה את הדלת שם? אני פותח עכשיו את הדלת ואנחנו דופקים חתיכת ריצה עכשיו. אתה מגן על המדפסת בחייך".

אלון הג'באר לא מפגין הבנה וקובי מסרב לגלות סבלנות. הוא לוקח את המדפסת מידי הפעור שתקעו אתו, פותח את הדלת ומתחיל לרוץ, בשיא הראבק, מתאבד על המדפסת. אלון מדשדש מאחוריו, כשהוא מתיז בוץ ומים לכל עבר.

החדר חם עכשיו. המסופח מתיישב בכיסא בזמן שקובי עובד על המחשב ומביט כמהופנט בלהבות המרקדות. לחבר את המדפסת, להוציא את הרשימה משח"ר של"י, להטעין אותה ל"צו שמיני". הרדיו לא שותק.

"דובר צה"ל מכחיש את טענות אל-ג'זירה שכוח רגלים בן שתי פלוגות כותר והושמד על ידי משמר הרפובליקה. לכתבנו נמסר כי הקו עומד איתן ו…"

גם אני יכולתי להיות שם.

"… עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אמרה ראש הממשלה בנאומה הבוקר, והדגישה כי אין בסיס לשמועות על התבטאותו של חבר קבינט בכיר בדבר שירת הברבור של הרעיון הציוני".

למה אני לא שם? לו יהי חלקי עמם.

"מה אני אמור לעשות עכשיו?" מוצא אלון הג'באר את האומץ לשאול. קובי מעיף בו מבט ופורץ כמעט בצחוק, העיסוק במחשב הרגיע אותו והוא נינוח די הצורך כדי להבין את הסיבה להתנהגותו של החדש. דרגות הכתף בוודאי מלחיצות אותו עד אין קץ.

"אתה עוזר לי", קובי מחייך. "אנחנו נתפלל עכשיו. אתה יודע להתפלל?"

פניו של אלון עוטים ארשת נעלבת.

"יש לך כיפה?"

המגיש ברדיו כמעט צועק עכשיו, כמנסה לגבור על הרוח המצליפה בחוץ. "ואני חוזר שוב. החידון לידיעת הארץ בוטל. החידון לידיעת הארץ בוטל".

קובי ניגש אל המכשיר ומעביר את המתג למצב סי-די. הקול נקטע. עכשיו רק רוח.

"לא משנה. שים את הכומתה על הראש".

הוא מצית סיגריה ומציע לאלון. אלון לוקח, יותר משום המורא מאשר מרצונו. העשן מיתמר וקובי ניגש לאחד מהארונות ומתחיל לחטט.

"אני קצין קישור", הוא אומר. "אני אחראי לזמן אנשים למילואים ולדאוג לקשר שלהם עם הצבא".

אלון, מאחורי גבו, מהנהן, וקובי ממשיך "כל קצין קישור אחראי על יחידה מסוימת, ברמת גדוד בדרך כלל".

הנהון נוסף.

"אני קצין קישור חללים".

הסיגריה נגמרת, אבל קובי כבר מצא את מבוקשו. הוא מוציא מהארון קופסת דיסקים. ברוך טרח לרכוש אותם בזמנו עבור המדור. ברוך היה חד ומריר אבל זו היתה דרכו להאמין. קובי סתם מרגיש קהה. קהה חושים, קהה מחשבה.

עיניו של אלון נפערות בתמיהה. קובי מסביר, "בזמנו, מיד אחרי ששת הימים, הרבנות קבעה שבמקרי חרום יהיה ניתן לזמן את חללי צה"ל למלא את חובתם". לנוכח מבטו הלא מבין של אלון הוא מוסיף, "חללי צה"ל נשארים חלק מהמערכת. הם מונצחים, נשארים לעד בלבנו ומשפחותיהם זוכות לעזרה ולתמיכה בכל".

הוא עובר על הדיסקים בקפידה ובוחר באחד. "רק טבעי לצפות שיתנו משהו בחזרה". הוא מכניס את הדיסק לתוך הרדיוטייפ. "שאלות נוספות?"

אלון הג'באר בוהה בו בחוסר אמון מוחלט. "מה זאת אומרת? למה?"

"אין לי מושג". קובי מכניס ערימת דפים חדשה לתוך המדפסת ושולח את המסמך להדפסה. "אין לי מושג מה זאת אומרת ובטח לא למה", הוא מטעים באכזריות גוברת. "אני רק יודע מה אני צריך לעשות. וגם אתה".

כמובן, הוא היה יכול להיות שם, בגבול הדרום. אבל הפרופיל שלו היה גבולי והמערכת העדיפה להציב אותו כאן, מסיבותיה שלה.

"אתה תעמוד כאן ותתפלל מתוך החוברת הכתומה. כשתסיים, תתחיל שוב"

הדפים מתחילים לזלוג החוצה. זו מדפסת הזרקת דיו מהדור הישן, אבל זה בדיוק הקצב הדרוש, רק שלא יהיה פייפר-ג'אם.

"משהו לא ברור?" הוא תופס את ידו של אלון המבועת ונזכר כמה זמן לקח לו עצמו להתרגל לרעיון. "זה בסדר", הוא אומר, "זה לא שבאמת יש לי פלאפלים, זה רק בשביל המתים". והוא ממהר לתקן את עצמו, "בשביל כבוד המתים. אתה יודע, יש שם גם אלופים וכאלה".

אלון שואל את השאלה הנכונה, לגמרי במקרה. "ואתה מאמין בזה?"

"אני מוכרח", אומר קובי. אחרי רגע הוא מתקן, "אני מקווה". ואז לניסוח דיפלומטי, "אני מאמין שזה חשוב". הוא לא מבהיר למה הוא מתכוון ב"זה".

בדרך פלא נראה שהתשובות מספקות את אלון. הוא נוטל את החוברת מן המדף ופותח אותה. "להתחיל?" הוא שואל.

"שניה". קובי לוחץ על כפתור ההשמעה וקול חזנות של הימים הנוראים עולה מן המכשיר. "הנה לך מניין. תצטרף".

ובשעה שאלון פותח את החוברת ומתחיל לדקלם בקול לא בטוח, שופע טעויות ניקוד ופיסוק, קובי מניח כומתה על ראשו ולוקח את הדף העליון. לא הרבה יש בו, אפילו לא תמונה. רק פרטים מזהים משובצים בתוך התבנית הקבועה, ולמטה – מספר אישי ונסיבות מוות, בשביל הכוונה.

קולו יציב כשהוא קורא את תוכנו. "מכוח שהוענק לי על ידי כנסת ישראל, השמים חוק ומשפט לפני עמם, אני מזמן אותך, יעקב בן אשר הכהן, שנהרגת בעת מילוי תפקידך באייר ה'תש"ח, להתייצב לשירות מילואים פעיל בתאריך ו' באב ה'תשע"ג, 13 ביולי 2013 למניינם. מיקום: לפני כיסא הכבוד. תעסוקה צבאית: לסנגר על חטיבת גבעתי. כפיפותך הפיקודית היא…"

קובי מסיים לקרוא ומטיל את הגליון לתוך הלהבות. הנייר נאכל והאותיות פורחות השמימה. לכאורה עם העשן. אבל הגשם צולף והרוח קורעת וקובי יודע שחוט העשן הדק, הלבן לא ישרוד אפילו מטר מן הארובה.

אלון ממשיך להקריא, קולו מתייצב אט-אט וקובי מסתכל עליו בקנאה. בטח פשוט לו להאמין, סתם כך כי אמרתי. הוא עדיין מאמין במערכת, ולכן בי. מבחינתו השרשרת מגיעה עד בורא עולם.

הוא שונא את עצמו עכשיו, במיוחד כשהוא ממנה נגד שנהג שיכור וריסק את עצמו ושניים מחייליו על עץ, ספטמבר 78, לקטרג על הגדוד הממונע ה-13 של סוריה. הוא שונא את הצבא שמכריח אותו להרים את הקרקס הזה כשחבריו נהרגים בגבול. הוא שונא את הצבא שטרטר אותו אתמול בין כל ההלוויות, פרט לזו של מתן – דווקא לשם לא נתנו לו ללכת.

"יש כבר טבלאות מוכנות", אמרה לו תמר מהרבנות, שאחראית על סידורי הלוויות, "וזו מלחמה, אתה יודע. אני לא עושה שינויים כדי שתגיע לזה שאתה מכיר. זה יעשה לי פה בלגן אטומי".

אלון עובר לקדיש, ולמרבה הפלא מתמודד היטב עם הארמית. כנראה גם לו מת מישהו. עכשיו או קודם.

ועכשיו יש לקובי שבוע לזמן למילואים את כל חללי צה"ל. בהנחה שהמלחמה תימשך עוד שבוע. כלומר, בעצימות הנוכחית.

מתן הוא החמישי. החמישי מכלל חללי צה"ל שהתוכנה בוחרת להדפיס. לפני יגאל ידין, לפני משה דיין, לפני איתן ויגאל ושלום ויתר החבורה ההיא מגבעת התחמושת. קובי יודע שברוך שיחק עם הקוד בזמנו, אבל לא שיער שהמצב גרוע עד כדי כך. הוא מביט בהוראת הזימון עבור מתן בן אריה שנפל בעת מילוי תפקידו בה' אב ה'תשע"ג ורוצה לצעוק שיניחו למתים במנוחה. הוא רוצה לקפל את הדף הזה ולשים אותו בכיסו, ולעולם לא להכניס את ידו אל הכיס הזה יותר.

עיניו של אלון, פעורות עדיין, מביטות בו בציפייה.

ומתן לא היה רוצה לנוח.

אתמול בערב קובי דיבר בטלפון עם יואב. לא יותר מדי, רבע שעה. יואב היה היחיד מבין החבר'ה שהיה בהלוויה. השתחרר מוקדם, בעיות. "אתה לא יודע איך שיקרו עליו בהלוויה", אמר אתמול יואב "אמרו שהיה חברותי ואהב לעזור לכולם. אלק לעזור. זה מתן זה? הם מכירים אותו בכלל?" וקובי שמע אותו צוחק ובוכה לסירוגין אל השפופרת.

הוא מישיר מבט שונא אל הדף. הוא מאמין עכשיו, ולא בשטויות של הרב גורן. כי מתן באמת לא אהב לעזור, המניאק. היה יושב רגל על רגל ומחכה שיבואו אליו.

הוא היה, ועכשיו הוא מת.

"מכוח שהוענק לי על ידי כנסת ישראל" החולירות האלה, שהביאונו עד הלום, "השמים חוק ומשפט בפני עמם" ומוות, מוות תחילה. "הריני מזמן אותך" כי שנאת לעזור, אבל תמיד היית עושה את זה. תמיד. ואתה מת עכשיו, אולי במקומי, ואני שונא לזמן אותך שוב, תוך פחות מיממה.

אבל גם אני צריך אותך.

"מתן בן אריה". קובי מבין עכשיו כוונה בתפילה מהי. אלון מסתכל עליו בהתפעמות.

"מתן בן אריה". לו יהי חלקי עמם. בחייהם ומותם, ובשירותם שאחרי. אבל אני כאן.

"מתן בן אריה". קובי מועד על הקיר. הוא צועק. אל עצמו, אל הרוח. למה אני לא יכול להניח לו?

הרוח שוקטת לפתע. משהו נפתח בקול גדול. קובי לא יודע אם אלה הם שערי שמים או לבו שלו.