המנושל / אורסולה לה גווין

ספרים טובים, בעיניי, הם כאלה שלא נכנעים לכללים – הם מכירים בכללים, מכירים את הכללים, אבל מפלסים להם דרך חדשה. "המנושל" הוא ספר כזה.

"המנושל" חייב להיות ספר כזה. אין לו ברירה אחרת. גיבור הספר הוא אנרכיסט, האידיאולוגיה שבה הוא דוגל היא אנרכיסטית, ואורסולה לה-גווין עצמה לא יכולה להתעלם מזה. הספר שלה נמנע מלציית לליניאריות ולכללי הז'אנר; הוא פותח בנקודת מוקד בסיפור – זו שבה הגיבור נע מעולם אחד לעולם אחר – והעלילה מתקדמת בשני ראשים מקבילים, מהאמצע לסוף, ומההתחלה אל האמצע. במקביל, כספר שיוצא נגד רעיונות האוטופיה, סכימות הכתיבה שאליהם לה-גווין צריכה, לכאורה, להתייחס, הן אלה של ז'אנר הדיסטופיה. והיא באמת מתייחסת אליהן, אבל הספר אינו דיסטופיה; לחלוטין לא. אין בו אותה טוטליות וקפאון שאופייניים כל כך לדיסטופיות, ולא קיים גם המבנה הקבוע של הגיבור הבודד שנאבק בכבלי הממסד ומפסיד. הספר מורכב מכדי להיכבל בכללים של ז'אנר ספציפי.

פתיחת הפיסקה הקודמת היא בעייתית. אנרכיסט, אחרי הכל, לא "חייב" לעשות דבר שהוא לא מעוניין בו; זה נובע מעצם מהותו של האנרכיזם. הבעייתיות הזו מלווה את הספר, ואת שווק, הגיבור לכל אורכו. כמה חופש יכול להיות לאדם בחברה אנרכית? מי קובע את הגבולות? האם אין סתירה בעצם בנייתה של "חברה" שמבוססת על רעיונות האנרכיה? האם אדם שמציית לכללים החברתיים לא בוגד למעשה בחופש האישי המוחלט שמבטיחה לו, תיאורטית, האנרכיה?

אבל ראשית – העלילה. שווק הוא פיסיקאי גאון שפיתח תורה מאוחדת של הזמן. הוא חי באנארס – מושבה אנרכיסטית קטנה ועניה שפרשה מכוכב הלכת הסמוך יוראס, על מנת להקים חברה שוויונית וצודקת – ללא רכוש, ללא כפייה, ללא חוקים; העולם הטוב מכל העולמות האפשריים. הספר נפתח ביציאה השנויה במחלוקת של שווק ליוראס ונע לכל אורכו בין תיאור דרכו של שווק עד לנסיעה הזאת ובין תיאור קורותיו ביוראס. תוך כדי כך אנחנו למדים על המשטר של שני העולמות הסמוכים והשונים כל-כך, ועל אישיותו המורכבת של שווק – אנרכיסט אמיתי בעל אידיאלים, בחברה שאיבדה את הלהט המהפכני שלה ושכפתה עצמה בכבלים לא נראים של ציות לנורמות ושל חוסר הגינות. במקביל מוזכרות בקצרה שתי חברות נוספות – החברה הדועכת של כדור הארץ, וזו הדינמית והלא-מוכרת של החיינים, שטבעם ומהותם לא ממש מובנים מהספר.

העלילה, כאמור, בסיסית למדי – הגיבור יוצא מאנארס, עובר תהפוכות (בעיקר פנימיות) וחוזר הביתה. מי שמחפשים "אקשן" לא ימצאו הרבה ממנו כאן. מי שמחפשים עושר רעיוני ומקוריות, ימצאו אותו בשפע. כל זה בעלילה שהיא אמנם מינימליסטית, אך מצליחה כל הזמן לשמור על עניין ועל התפתחות מתמדת.

הספר נע בין כמה צירים שמתחברים זה לזה בדרכים מרתקות. את סיפור המסגרת והממד האידיאולוגי כבר הזכרתי. לאלה מתחברת תורת האל-זמניות של שווק – תורה פיזיקלית שמערערת על התפיסה הקיימת של הזמן ומבטלת את הגבולות שבין עבר, הווה ועתיד. סוג של תורה שמתאים מאוד לצפות ממהפכן מסוגו של שווק שמשלב בתוכה פיסיקה ומטפיסיקה.

המתח בין הזמנים מתבטא גם ביחסים הפוליטיים בין החברות שמתוארות או מוזכרות בספר. שווק בא מחברה מהפכנית אוטופית – חברה בעלת חזון שתופסת עצמה כעתידה הטוב של האנושות. החברה שהאוטופיה של אנארס יצאה כנגדה היא חברת ההווה של יוראס – עולם חי, דינמי, אכזרי לעתים, שמזכיר מאוד את העולם שלנו בתקופה שבה נכתב הספר – עולם שבו מתקיים מאבק מתמיד בין גושים על אדמתן של אומות אחרות, חפות מפשע; כל זה, תוך ניגוד אידיאולוגי בין קפיטליזם נוקשה ולא-שוויוני במדינה שאליה הגיע שווק ובין קומוניזם בצד השני של המשוואה. כדור הארץ, מצידו, מתואר כשריד דועך של העבר ושגרירת הארץ מגלה יחס של קינאה לחיוניות הרבה שהיא רואה ביוראס. הגזע הרביעי שהזכרתי – החיינים – נמצאים מחוץ לכל זה ויוצרים מעין סינתזה מעודנת של הכל – אל זמניים, אל-פוליטיים בדומה לתיאוריה הפיסיקלית של שווק.

"המנושל" תוקף בחריפות את עצם רעיון האוטופיה. לה-גווין מדגישה שוב ושוב, ובעיקר דרך הפרטים הקטנים, שרעיונות שמנוגדים למהותה של האנושיות פשוט לא יכולים לעבוד כמו שצריך. אף תורה פוליטית לא תכניע עד הסוף את הרכושנות, את הקנאה, הקטנוניות, האהבה שבין גבר לאישה. תיאורי החברה האודונית באנארס (אודו – שם המהפכנית שייסדה את המושבה) ממחישים את זה היטב. מאידך, הספר בהחלט לא תוקף את עצם המחשבה האוטופית – את השאיפות הכמוסות והאידיאלים הגדולים שאליהם האוטופיסטים שואפים – רק את היישום שלהם במשטר ממשי. אדרבה – ניתן למצוא בו יחס אוהד, ואף יותר מכך, לאידיאליזם המהפכני ולרעיונות כגון סולידריות, חופש הפרט והחירות בכלל. הרעיונות האלה משמשים בעולם האמיתי (כלומר – ביוראס) כבסיס מתמיד לתסיסה חברתית ולשינוי ומהווים השראה בלתי פוסקת לכל ההמונים שמקופחים ע"י השיטה הקפיטליסטית. הבעיה באוטופיה, לפי לה-גווין, אינה באידיאלים, אלא ביישום שלהם ע"י המשטר. הבחירה שלה דוקא באוטופיה אנרכיסטית ממחישה היטב שהמשטר הזה לא חייב להיות ממסד מאורגן, אלא מהווה בעצם חלק אינטגרלי מהנפש האנושית.

הספר מצוין ומומלץ מאוד לקריאה. הוא מצליח לתאר תמונה מקיפה של שני עולמות מורכבים, ובכלל זה השפה שלהם, מעמד הנשים, יחסי העבודה, החינוך, המשפחה ועוד ועוד, וכל זאת בלי לשכוח את הסיפור ומבלי ליפול למלכודת הקלישאיות שאופיינית לכל כך הרבה מיצירות הפרוזה החברתית-פוליטית במדע הבדיוני ובכלל. שווק עצמו, גיבור הספר, הוא דמות שקל מאוד להזדהות איתה, אולי מעין גירסה כריזמטית של החייל האמיץ שוייק. חלק מהקוראים בני זמננו עשויים לחשוב שהספר התיישן, בין השאר בגלל דעיכתן של האידיאולוגיות הגדולות בעשורים האחרונים. יחד עם זה, כל עוד זוכרים מתי הספר נכתב, מדובר בספר מרתק ועשיר להפליא ברעיונות. יצא בהוצאת כתר ב-1980 בתרגומה הסביר, אם כי ארכאי במקצת, של תמר עמית.