מסע בזמן עם אוגר / רוס וולפורד

לכותבת שורות אלה, כמו לרבים מאיתנו, יש חיבה לשמות ספרים אניגמטיים ופואטיים. שמות כאלה מוסיפים לקסם, במיוחד בספרות הספקולטיבית, ומציבים בפנינו חידה שלא נוכל לפצח בלי לקרוא את הספר. כולנו מכירים ואוהבים כותרים בנוסח "מזמור של להבה ושלג", "למעט החתול", "פתיל של נחושת", "כלימה חציונית", "זוגתו של המטייל בין עידנים", ובספרות מקומית – "צאצאי מעון הקריסטל", "ימת המחשכים" ו"טחול המשולש".

בשמות כאלה יש כאמור קסם מסוים והבטחה למסע תגליות מופלא. הספר "מסע בזמן עם אוגר", לעומת זאת, לא מנסה להתחכם ועושה בדיוק את מה שכתוב על הקופסה: יש בו מסע בזמן, ויש בו אוגר. גם מכונת הזמן שבסיפור לא מעוררת יראה או השתאות – היא מורכבת בסך הכול מגיגית פח, מחשב ישן וקצת פלסטלינה. ולא, הגיגית לא יותר גדולה מבפנים.

אבל למרות האמצעים הפשוטים עד גיחוך, לא מדובר בספר ילדותי או שטחי. הוא אמנם מסווג כספר נוער, אבל גם הבוגרים והמשכילים שבינינו ימצאו את עצמם מגרדים פה ושם את הפדחת כדי לנסות להבין את הלוגיקה הנפתלת של העלילה ואת חוקי הזמן והמרחב שעליהם היא מתבססת. מזמן לא קראתי ספר לילדים ובני נוער שגרם לי להתעמק כל כך בחידות מתמטיות ופילוסופיות, והכול בגובה העיניים, בשפה בהירה וקולחת, בסיפור שפשוט כיף לקרוא.

אָל צ'ודהארי הוא נער בריטי ממוצא הודי, שנקרא על שם אלברט איינשטיין. אם נדמה לכם שזה גרוע, לאביו קוראים "פאי", קיצור של "פיתגורס" (במבטא אנגלי), על שום חיבתו של הסב למתמטיקה. ביום הולדתו ה-12 אל מקבל צמד מתנות: האחת, אוגר קטן וחמוד. השנייה, מכתב מאביו שמת ארבע שנים קודם לכן, ובו האב מבקש מאל להשתמש במכונה שיצר כדי לחזור אחורה בזמן ולמנוע את מותו. וכך, חמוש בגיגית, בהרבה תושייה ובאוגר, הוא יוצא למסע ולומד על ההיסטוריה המשפחתית שלו, על ההשפעה מרחיקת הלכת של תקלות קטנות, ועל הייאוש שמרגישים כשיוצרים בטעות את המציאות החלופית הלא נכונה. למי מאיתנו זה לא קרה פעם?

בזמן הקריאה תהיתי איך יתמודד ספר לבני נעורים עם הבעיות הנפוצות של מסע בזמן שכולנו כבר מכירים – "פרדוקס הסבא", יצירת קווי זמן חלופיים וכן הלאה. גיליתי שהכותב לא עושה לדמויות שלו הנחות, אלא דורש מהן פתרונות כמה שיותר ברורים. כשהעניינים מתחילים להסתבך ונראים מבלבלים מדי, הסופר מדגים לנו את צורת החשיבה האנליטית של הגיבור שלו: אל אוהב לערוך רשימות על נושאים שונים כדי לעשות סדר במחשבותיו – ועל הדרך, עושה לנו כקוראים סדר בעלילה וגם בעקרונות המדעיים.

הרשימות, כמו גם הפלאשבקים, משתלבים בצורה טבעית וזורמת מאוד בסיפור. דרכם אנחנו לומדים להכיר את החיים יוצאי הדופן לא רק של הגיבור, אלא גם של אביו פאי, ושל הסבא, ביירון צ'ודהארי. הסב הוא דמות נפלאה וססגונית ובעלת זיכרון פנומנלי, שמלמדת את הנכד (ואותנו) טכניקות לשיפור הזיכרון, לצד מושגים פילוסופיים ומסורות של התרבות ההודית. זו נקודה מרעננת וחדשנית במיוחד לגבי הספר: לא יצא לי להיתקל כמעט בדמויות ממוצא הודי בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה, וזו הייתה עבורי הזדמנות להיחשף כקוראת לחייה של הקהילה הפנג'אבית בבריטניה. ואף שהעלילה מרבה להתייחס לתרבות ההודית והבריטית, התרגום מעביר מצוין את הסגנון והשפה של הגיבור, עד שכמעט ולא שמים לב שהספר מתורגם.

לא אהרוס ואגלה אם חייו של פאי אכן ניצלו ומה קרה לשלושת הדורות האלה – סב, אב, ובן – בעבר ובגרסאות השונות של ההווה; רק אבטיח שאף אוגר לא נפגע במהלך המסע הזה. מדובר בספר חמוד ומהנה, בלי טיפה של יומרנות, שמספק שפע של עניין, מתח, הומור, חומר למחשבה וחוויית קריאה מענגת.

(הוצאת דני ספרים, 2017. מאנגלית: נעמה בן-דור. 363 עמודים).