וואלאס וגרומיט: קללת הארנב הקטלני
בראשית היתה סדרת הנפשה נהדרת בת שלושה פרקים. אחרי כן התרנגולות מרדו. כעת הגיע הזמן לסרט הראשון באורך מלא של "וואלאס וגרומיט". התוצאה, כצפוי, נפלאה.
במהרה הולך מרתף ביתם של וואלאס וגרומיט ונגדש בעשרות ארנבים שנתפסו. בהברקה של רגע מחליט וואלאס לנסות עליהם את מכונת שטיפת המוח החדשה שלו ומוכיח, לא בפעם הראשונה, כמה מסוכן לחבר אלקטרודות ליצורים פרוותיים. כאשר ארנב ענק ואימתני מתחיל להשחית את גינותיהם של תושבי המקום, נפתח מאבק סוער בין הצמד החביב ובין צייד מטורזן ורשע על לכידתו של הארנב הנורא. מרדף זה יאיים לא רק על חיי המעורבים, אלא גם על סיפור האהבה שהחל זה עתה להתרקם בין וואלאס ובין ליידי טוטינגטון (טוטי בקיצור), אצילה ג'ינג'ית חובבת ירקות.
בשונה ברוב סרטי ההנפשה בפלסטלינה שקדמו לו, ניק פארק נמנעו מלהשתמש בקיפולים ובמעיכות לא מציאותיים ובחר לנצל בוואלאס וגרומיט את החומר באופן ריאליסטי ומהוקצע ככל הניתן. בחירה אמנותית זו עלתה במחיר יקר אחד – האטה משמעותית של העבודה. עד שיצא לאור הסרט הבא בסדרה, "המכנסיים הלא נכונים", עברו ארבע שנים, ואוהדי וואלאס וגרומיט נאלצו להמתין שנתיים נוספות עד לצאת הסרטון הבא: "A Close Shave" (1995). על שני הסרטים זכו ניק פארק ואולפני אארדמן בפרסי אוסקר. מפרק לפרק האנימציה השתכללה ולסיפורים נוספו מורכבות רבה ודיאלוגים. עלילות המתח של שני הפרקים עמתו את וואלאס וגרומיט עם פינגווין מרושע שברח מהכלא ועם כלב רובוט רצחני, בדרך אל הסוף הטוב הבלתי נמנע. לצד העלילה הופיעו שלל המצאות מכניות קטנות וחביבות של וואלאס וציטוטים קולנועיים מבדחים מסרטים וז'אנרים מגוונים. אחרי הרפתקאותיהם של וואלאס וגרומיט עם הכבשים ב"A Close Shave " ניק פארק פנה לפרויקטים נוספים, שהגדול שביניהם היה בימוי והפקת סרטו הראשון באורך מלא. "מרד התרנגולים" (2000) סיפר את סיפור בריחתן המופלא של ג'ינג'ר החכמה וחברותיה התרנגולות מן הלול ומבעלת הלול שרצתה להפוך אותן לפשטידות עוף. לאחר מכן שבו באולפני אארדמן לעבוד על סרט באורך מלא של וואלאס וגרומיט, הפעם בשיתוף עם אולפני דרימוורקס, ובדרך הוסיפו עוד עשרה סרטוני אנימציה בני שתי דקות שהציגו עלילות קצרות המבוססות על המצאותיו של וואלאס. שניים מהם ניתן להוריד מאתר הסרט.
בעוד שיכולת ההבעה הגבוהה של הכלב גרומיט היא אחת מנקודות החוזק הגדולות של הדמות, הסרט והסדרה בכלל, הסרט סובל מנקודת חולשה קלה בעיצוב חלק מהדמויות האחרות. בעיקר נוגע הדבר לגיבורת המשנה העיקרית – ליידי טוטינגטון נראית מגוחכת ואין לה אופי של ממש. ממש שמחתי כשיריות חוררו את שיערה המזוויע. חבל, אך לא נורא. הדמיון, היצירתיות, וכמובן החן הרב של שתי הדמויות הראשיות, מפצים על כך ללא כל עוררין.
