תשעת מיליארדי השמות של אלוהים / ארתור סי קלארק

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

שני טכנאי מחשבים מוצאים את עצמם במקום עבודה לא שגרתי – מנזר טיבטי. הנזירים קנו את המחשב כדי להגשים את המטרה שלשמה הוקם המנזר, כתיבת שמותיו האמיתיים של אלוהים. הנזירים מאמינים כי אם הם יכתבו את כל צירופי האותיות האפשריים, יימצאו ביניהם בהכרח כל השמות של אלוהים. הנזירים עוסקים בפולחן כבר 300 שנה וכותבים באופן ידני את השמות אחד אחד. הם קנו את המחשב על מנת שיייצר וידפיס עבורם את כל האפשרויות הקיימות באלפבית שפיתחו לשם כך. כך יוכלו לסיים לרשום את כל תשעת מיליארדי השמות האפשריים תוך מאה ימים במקום 150 אלף שנה.

בזמן שהותם במנזר, הטכנאים מגלים שהנזירים מאמינים כי ברגע שכל השמות יירשמו, האנושות תשלים את ייעודה והיקום יגיע אל סופו. הטכנאים כמובן לא שותפים לאמונה הזאת. הם רק חוששים שכשתושלם הרשימה ושום דבר לא יקרה, הנזירים יגיבו לכישלון באופן קיצוני. כדי לחסוך מעצמם את חמת הנזירים, השניים בורחים מהמנזר קצת לפני שהמחשב מסיים את עבודתו. ואז, בזמן שהם עושים את דרכם הביתה, הכוכבים מתחילים לכבות.

הסיפור של ארתור סי קלארק הוא סיפור קצרצר, שבעה עמודים בסך הכל. בקריאה הראשונה נהניתי ממנו מאוד, אבל לא הרגשתי צורך לנתח אותו. אך ככל שהתעמקתי וחשבתי עליו, הבנתי שכמו שלאלוהים יש מיליארדי שמות אפשריים, כך הסיפור של קלארק מציב בפני הקוראים אינספור שאלות ואינספור פרשנויות.

האם הנזירים צדקו?

במבט ראשון, נדמה שדווקא הטכנאים הרציונליים הם אלו שטעו, והנזירים אכן הביאו את סוף העולם. אולם שתי שאלות נותרות פתוחות – האם העולם באמת מפסיק להתקיים, והאם הנזירים באמת גרמו לכך.

"אז הם מאמינים שכשהם יגמרו להכין את הרשימה עם כל השמות של אלוהים – ולפי החשבון שלהם יש איזה תשעה מיליארד כאלה – אז תושג התכלית האלוהית. הגזע האנושי יגמור לעשות את מה שהוא נברא לעשות, ואז לא יהיה שום טעם להמשיך הלאה"…

"אהה, תפסתי. כשאנחנו גומרים את העבודה, זה יהיה סוף העולם". צ'אק השמיע קול צחוק קטן ועצבני.

"זה בדיוק מה שאמרתי לסם. ואתה יודע מה קרה אז? הוא הסתכל עלי במין צורה משונה כזאת, כאילו שאמרתי שטות בכיתה, ואמר, 'העניין אינו טפל כפי שהצגת אותו'". (ע' 498)

כשהטכנאי שומע לראשונה מהי מטרת הנזירים, הוא מסיק שבסיום כתיבת הרשימה העולם יגיע אל סופו. אולם, הנזיר ממהר להשיב, "העניין אינו טפל כפי שהצגת אותו". מדבריו אפשר להסיק שהעולם לאו דווקא נגמר, אלא משתנה. ייתכן שעכשיו, כשהאנושות סיימה את תפקידה, יעברו בני האדם לצורת קיום אחרת, או יקבלו ייעוד חדש. הרעיון הזה, של מעבר לסוג חדש של קיום, לא זר למדע הבדיוני. הוא אף הזכיר לי את "קץ הילדות" שכתב קלארק באותה שנה שבה התפרסם סיפורו הנוכחי, 1953, ועוסק גם בדרך אל השלב הבא בקיומה של האנושות.

האם הנזירים גרמו לסוף העולם מרצונם החופשי, או שמא הייתה זו תוצאה דטרמינסטית, מתוכננת מראש? כיוון שאור הכוכבים מגיע אלינו באיחור, אם הכוכבים כבים ברגע שהמחשב מסיים את פעולתו בכדור הארץ, משמע שהם כבו באמת כבר לפני זמן רב. אולי אלוהים שינה את חוקי הפיזיקה וכיבה את כל הכוכבים באותו הרגע, וגם דאג שכך זה ייראה בכדור הארץ. אבל אולי סוף העולם שהביאו הנזירים תוכנן מראש. אולי הגיע בלי קשר למעשיהם.

בין מדע לדת

במוקד הסיפור נמצא כמובן המפגש בין מדע וטכנולוגיה לבין הדת. בתחילתו, עובד חברת המחשבים מזלזל ברעיון של שימוש במחשב למטרות דתיות. אבל כיום אנחנו רואים היטב איך טכנולוגיה יכולה לשרת מטרות דתיות. רואים את זה בשלל קבוצות הפייסבוק וערוצי היוטיוב שמוקדשים לדתות, במכשירי חשמל שנועדו לשימושם של שומרי כשרות בשבת ובעוד מקומות רבים. מה שבשנות ה-50 נראה מוזר, הפך בימינו לשגרה.

לא ברור אם שיתוף הפעולה בין הטכנולוגיה לדת מניב תוצאות חיובית או שליליות. מצד אחד, המחשב מאפשר לנזירים להשיג את מטרתם הרבה לפני המועד הצפוי. מצד שני – מטרתם היא להביא לסוף העולם. את הקביעה הערכית על מעשי הנזירים קלארק משאיר פתוחה, שכן איננו יודעים מה יקרה לאנושות עתה.

גם האופן שבו הנזירים בוחרים להגשים את מה שהם תופסים כמטרת הקיום האנושי מקבל השראה מהעולם הטכנולוגי. מקובל לחשוב על אמונה דתית והארה כחיפוש ממוקד אחרי משמעות. אך גישתם של הנזירים הטיבטים לאלוהות היא דווקא אקראית, הסתברותית. הם לא מבקשים לדעת בבירור מהם שמותיו האמיתיים של אלוהים, אלא מסיקים כי אם יכתבו את כל השמות האפשריים, השמות האמיתיים יהיו ביניהם בהכרח. במונחים של ימינו אפשר להקביל את הגישה הזו לפריצת סיסמאות באמצעות "Brute force" – בדיקת כל הסיסמאות האפשריות עד למציאת האפשרות הנכונה.

על ידי הצגת גישה הסתברותית להשגת מטרה רוחנית, קלארק רומז כי הפער בין המדע לבין הדת עשוי להיות קטן משחשבנו. אולי אין זה מקרה שהוא בוחר למקד את סוף הסיפור בכוכבים, שמאז ומתמיד עניינו גם את אנשי המדע והפילוסופיה האמפירית וגם את כל הדתות. אם אפשר להשתמש במחשב להגשמת מטרה אלוהית, אולי אפשר להשתמש בחשיבה מדעית כדי לענות על שאלות שעד כה היו נחלתם הכמעט בלעדית של אנשי הדת והרוח.

הדרך לגיהינום רצופה חוסר מחשבה

פן נוסף של הסיפור עולה כשיודעים שהוא נכתב בעיצומה של המלחמה הקרה, בשנות ה-50. כותבי המדע הבדיוני בתקופה הזאת הרבו לעסוק בסכנות האנרגיה הגרעינית, ובאחריות שיש למדענים ולמהנדסים כשהם עוסקים בטכנולוגיה שאחרים עלולים לנצל לרעה.  בסיפור של קלארק הטכנולוגיה לא משמשת למטרות מרושעות כשלעצמן, אבל איש מעובדי חברת המחשבים לא מבין את מלוא ההשלכות של השימוש שהנזירים רוצים לעשות בטכנולוגיה שלהם.

אף על פי שהטכנאים מבלים במנזר מאה ימים, הם לא שואלים את הנזירים מה המטרה של כתיבת שמותיו של אלוהים, ומגלים את התשובה רק בשבוע האחרון לעבודתם, כשאחד הנזירים מסביר להם את זה ביוזמתו. וגם אז, הם לא מנסים להבין באמת את התפיסה שהנזיר מציג בפניהם, ופוטרים אותה כהבל ורעות רוח. תוצאת חוסר המחשבה הזה גרועה לא פחות מכל מעשה מרושע – סוף העולם מגיע. ייתכן שקלארק אומר לנו שכאשר אנחנו משתמשים במדע מתקדם למטרה שאיננו מבינים עד הסוף את השלכותיה, אנחנו עלולים להביא להרס העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. בדיוק כמו מירוץ החימוש הגרעיני.

אפוקליפסה שלווה

"תראה", לחש צ'אק, וג'ורג' הרים את עיניו לעבר הרקיע. (לכל דבר יש פעם אחרונה).

מעל ראשיהם, ללא כל מהומה, החלו הכוכבים לכבות. (ע' 501)

כשקראתי דעות על הסיפור, הופתעתי לגלות שלאנשים יש דעות שונות מאוד בנוגע לאווירה שהוא משרה. יש שראו בו סיפור אימה – הטכנאים טעו טעות איומה, וכך הביאו לסיום האנושות. אחרים הוא הצחיק: אנחנו מניחים שהנזירים משוגעים, אבל מגלים שהם למעשה צדקו והטכנאים טעו, ושבירת הציפיות מביאה לפריקת מתח.

אני רואה בו סיפור שלֵו. קלארק משקיע בתיאור הנוף היפה והפסטורלי של המנזר, ובהתבוננות של הטכנאים בטבע שבסביבם בעודם מתרחקים ממנו. סוף העולם אולי מפתיע ומפחיד, אבל הוא גם נינוח מאוד. קלארק מספר שהכוכבים החלו לכבות "ללא כל מהומה" – לא באפוקליפסה נוראית, אלא בסיום טבעי. גם הערת האגב שהוא מוסיף "(לכל דבר יש פעם אחרונה)" מוסיפה לפסטורליה. זה אולי הסוף, אבל הוא מוגש לנו בדרך אגב, כהערה, בסוגריים.

בתקופה שבה הספרים, הסדרות והסרטים שלנו מלאים בסיפורים אפוקליפטיים מבהילים, הסיפור של קלארק נותר חריג בנוף. הוא מציע את האפשרות שהסוף לא חייב להיות רע ומפחיד. הוא יכול להיות מדהים, שלֵו או נוגה. כמו זקן שמת בשנתו, והותיר מאחוריו עולם שונה מזה שאליו הוא נולד.

בין מאה ימים לעשר דקות

כשניגשים לקרוא סיפור מדע בדיוני שנכתב לפני כמעט 70 שנה, מתעוררת תמיד השאלה אם הוא נותר רלוונטי גם כעת. כיום החישוב שלמחשב בסיפור של קלארק נדרשו מאה ימים לסיים היה נמשך אולי עשר דקות, ואולי רק שניות ספורות. אך למרות ההבדל בזמני החישוב, הנושאים העיקריים של הסיפור נשארו רלוונטיים מתמיד. הקשרים המורכבים בין דת לטכנולוגיה והתהיות שלנו על מהות הקיום ילוו אותנו כנראה גם בעוד 150 אלף שנה, עד שנמצא (באקראי) את משמעות החיים, היקום, וכל השאר.