הממד הרביעי

"היכולת לראות את העבר אינה מומלצת לבן אנוש", אמר הזקן.

"בבקשה, אתה היחיד שיכול לעזור לי", אמר עידן. רוח המדבר החמה טפחה על פניו והנידה קלות את יריעות האוהל הרחב. עיזו של הזקן פעתה.

"צר לי".

עידן הניח את תרמילו הכבד על אדמת הנגב החולית. הוא מחה את הזיעה ממצחו וכמה קווצות שיער שחורות נהדפו מעיניו. "אני מבטיח לעשות כל מה שתגיד. אני אעבוד קשה, אלמד ואתרגל מהבוקר עד הלילה. אני לא מפחד. רק תאמין בי".

"מוטב שתלך", חרק הזקן בקולו הסדוק.

"אין לי מה לעשות בשום מקום אחר. הכל מוביל אליך. בבקשה, אל תגרש אותי".

הזקן התקרב אל עידן, נשען קלות על מטהו המעוקל והבלוי ובחן את מראהו, מנעלי הבלנדסטון המרופטות שעל רגליו, דרך חולצתו המלוכלכת ועד פניו העייפות. עידן חש את העיניים החומות, מוקפות הקמטים, חודרות אל קרביו.

"העבר רודף אותך", אמר הזקן לבסוף.

עידן הרגיש את הדם מאיץ בעורקיו. הוא לא השיב. הוא הרחיק ממחשבותיו זיכרונות ליליים מרוחקים.

"הישאר, אם זה רצונך", אמר הזקן. "לא אוכל למנוע זאת ממך. אך אל תצפה ממני ללמדך".

הוא הסתובב, וגופו עטוף הגלימה הלבנה נבלע בחשכת האוהל. לרגע אחד עמד עידן והסתכל סביבו, ואז נשם נשימה עמוקה, הרים את תרמילו ונכנס פנימה.

קצב החיים במחנהו של הזקן, שהיה כה שונה מזה שעידן היה רגיל אליו בתל אביב, הצריך הסתגלות. מרבית השעות עברו על הזקן כשהוא ישוב ללא ניע במרכז האוהל הרחב, גבו זקוף, עיניו עצומות ונשימתו איטית ומדודה. בזמנים אחרים הוא התהלך בנחלתו, משקיף הרחק אל מעמקי המדבר. עידן צפה במעשיו של הזקן וכמה פעמים ניסה להצטרף אליו, או לפחות לשבת בקרבתו, אך הזקן התרחק ממנו בלי לתת בו אפילו מבט.

כמה פעמים ביום קטף הזקן ואכל תמרים ותאנים מהעצים שצמחו לצד האוהל, או חלב את עיזו, ממתין לזמנים שבהם עטיניה לא שימשו את הגדי ארוך האוזניים שלה – שעידן הבחין שגילו נותר פעוט חרף מעבר הזמן. בשעות החמות היה הזקן ניגש אל בור המים ומתענג על הנוזל הצונן שנשפך אל שפתיו מהדלי החבוט. עידן הלך בעקבותיו, ניזון גם הוא מההיצע שסיפק לו הטבע המקומי, וניסה לא לפנטז הרבה על משולשי פיצה עתירי תוספות ועל כוסות בירה תוססת.

בכל ערב וערב, כשהזקן ישב ליד האוהל והביט בכוכבי השמיים, היה עידן ניגש אליו. "למד אותי איך לראות את העבר", אמר.

"לא".

"בבקשה".

"לא", חזר הזקן ואמר, ואז קם וניגש אל יצועו למלאכת השינה.

כך חלפו שלושים ימים ושלושים לילות. הזקן התמיד בסירובו ונמנע מחברתו של עידן, אך עידן לא היה יכול שלא להבחין שככל שעברו הימים כך הביט בו הזקן יותר, לרגעים קצרצרים, חטופים.

ביום השלושים ואחת לשהותו של עידן, בשעה שישב לבדו וצפה בשמש שוקעת על החולות, ניגש אליו הזקן. עידן קם על רגליו.

"אי אפשר לשנות את העבר", אמר הזקן.

"אני יודע".

"אתה אומר שאתה מחפש רק לראות את שהיה. אך בקרוב תדרוש ממני ללמד אותך כיצד לשנות את העבר. כך עושים כל הדומים לך".

"אני יודע שאין דרך לתקן את מה שכבר קרה. הבהירו לי את זה, שוב ושוב".

הזקן נשען על מטהו. "היכולת לראות את העבר קוסמת מאוד לבני התמותה, אך תמיד מובילה לסבל. אדם לא יוכל לעמוד מול מראות עברו בשלוות נפש כל עוד לא יבין כיצד להתנהל בזמן, כל עוד לא ישלוט באמת ובתמים בצפונותיו. זה המצב שעליך להגיע אליו. אחרת לא תהיה ראוי לזכות במבוקשך".

"אז אני אגיע אליו. מה אני צריך לעשות בשביל זה?"

"מדובר בתהליך ארוך ומפרך, שייארך ימים רבים".

"יש לי זמן".

הזקן נעץ את מבטו בעידן. לרגע אחד עמדו השניים זה מול זה בדממה.

"שיעוריך יתחילו מחר", אמר הזקן לבסוף, ופסע משם.

למחרת המתין עידן בפתח האוהל. היריעות השחורות המרופטות, שהגנו עליו מפני השמש והרוח, נתמכו במוטות עץ גדולים ונקשרו בחבלים עבים אל יתדות שהיו נעוצות בחוזקה באדמה. הבדים הדהויים הדקים שריפדו את הקרקע בתוך האוהל ובצמוד אליו הקלו עליו לשבת על האדמה המחוספסת. הוא צפה בזקן מסתובב בנחלתו הדלה, נע בין הסלעים הגדולים שבה ובין אינספור האבנים הקטנות שנחו על הקרקע המדברית. העז ארוכת השיער כרסמה את עליהם הדקים של הצמחים המזדמנים, שהפציעו בגווני ירוק בהיר וצהוב בין העצים הבודדים. הרחק ממנו התערבבו גבעות נמוכות זו בזו עד האופק. ימים רבים נדד עידן בדרכי הנגב בחיפוש אחר נחלתו של החכם באדם, הוא שמתקרא בדורות אלה "הזקן". שנים רבות תר אחריו בספרים, בהתכנסויות, בין השמועות. כעת, כששיעורו הראשון אצל מחבר מגילת קֹהלת עמד להתחיל, התעוררה בו בחילה קלה.

"בוא", אמר לו הזקן.

הוא הוליך את עידן לרוחב הקרקע הצהבהבה, הרחק-הרחק מהאוהל, עד שלא נותר סביבם אלא המדבר. אז עצר והורה לעידן לשבת.

"הבט בשמש שיושב אתה למרגלותיה", אמר.

עידן מצמץ אל השמיים. הזקן נגע בעיניו ותחושת הסנוור התפוגגה באחת, כך שהיה יכול להישיר את מבטו אל השמש. אחר הניח הזקן את ידו לרגע על בטנו של עידן, וגם צמאונו והרעב הקל שחש נגוזו.

"אשוב כשהשיעור יסתיים", אמר הזקן, ובלי לומר מילה נוספת הסתובב ועזב את המקום.

עידן מילא את הוראתו של הזקן. השמש הייתה בהירה ובוערת וניצבה בבטחה במקומה בשמיים. כעבור כחצי שעה, כשהזקן עדיין לא חזר, החל עידן להבחין גם בדברים אחרים שמילאו את המדבר. שיחים נמוכים ניקדו את הנוף, דומים אך בה בעת שונים מאוד זה מזה. חרקים קטנים התרוצצו מצד לצד, התחפרו בחול וניהלו את חייהם היומיומיים בלי להתחשב בקיומו. הרוח נשבה באין מפריע, לעיתים מלטפת את גופו בעדינות ולעיתים מכה בו ללא רחם. כשהשמש החלה לשקוע, בחן עידן את דמותה ההולכת ונעלמת. כאשר החשכה אפפה אותו, הוא הבין שהזקן לא ישוב עד הבוקר. הוא ניסה למצוא דרך נוחה להשתרע על האדמה הקשה. גבו ועורו כמהו לשק השינה ולמזרן השטח שלו.

קרניה הראשונים של הזריחה העירו אותו. לזקן עדיין לא היה כל זכר. עידן הביט בשמש, בחן את המדבר ושקע במחשבותיו. הבוקר התחלף בצהריים, שבתורם פינו את מקומם לטובת הערב. עד מהרה נאלץ עידן לשכב שוב לישון בלב המדבר הקר.

ביום השלישי החל השעמום להעיק על נשמתו. הוא ניתח כל פרט ופרט בנעליו, בחן כל כיס וקפל במכנסי הדגמ"ח שלבש והשווה בין גרגירי האדמה הצהבהבים שהקיפו אותו. קסמיו של הזקן אומנם חסכו מגופו את התלות במזון ובנוזלים, אך בשממה נטולת הצל הוא חש היטב את חומה היוקד של השמש חונק את עורו, אוחז כדיבוק בתאי גופו. כל תנוחה שניסו איבריו לסגל על הקרקע לאורך שעות היום הארוכות, בישיבה, בעמידה או בשכיבה, הפכה עד מהרה בלתי נסבלת. ביום הרביעי החל עידן לתהות אם הזקן נטש אותו לעד, והחשש הלך והתחזק לאורך שלושת הימים הבאים. יותר מפעם אחת מצא את עצמו מתנער מהכבדות שהבטלה הארוכה המיטה על שריריו ומתחיל ללכת לעבר האוהל הרחוק, אך כל פעם מחדש הוא נעצר וחזר למקום שבו הורה לו הזקן להיות.

רק בערב היום השביעי, מיד אחרי שקיעת החמה, הופיע הזקן, פניו שלוות באור הלבנה. עידן קם מיד ממקומו.

"ובכן, מה עשתה השמש בשהותך כאן?" שאל הזקן.

לא הרבה". עידן קימט את מצחו. "היא רק זרחה ושקעה".

"מצוין. היא זרחה, בכל בוקר?"

"כן, מן הסתם –"

"ושקעה, בכל ערב?"

"כן, אבל –"

"ולמיטב הבנתך, על פי הידע שרכשת, בהתאם ליכולת ההסקה שלך, האם השמש תזרח שוב מחר?"

"ברור, אני לא מבין…"

"והאם היא תזרח בעוד שבוע? בעוד חודש? בעוד שנה? ותשקע? ותזרח שוב?"

"כן, היא תמשיך לזרוח ולשקוע ולזרוח ולשקוע שוב ושוב ושוב עד סוף הימים, זה מה ששמש עושה. למה זה כל כך חשוב?"

"וזרח השמש, ובא השמש; ואין כל חדש תחת השמש", אמר הזקן. "קיבלת שיעור".

הימים במחנה המדברי חלפו לאיטם. מפעם לפעם שאל עידן את הזקן מתי ימשיך וילמד אותו, וזכה תמיד לאותה תשובה: "בזמן המתאים". בצהרי אחד הימים, כשהזקן היה שקוע בישיבתו הדוממת, ניסה שוב עידן להתיישב לצדו. הפעם הזקן לא התרחק מעידן אלא רק הביט בו לרגע אחד, ואז עצם שוב את עיניו וחזר לעיסוקו. עידן עצם גם הוא את עיניו, ונוף המדבר התחלף באפלה. המחשבות החלו לסחוף אותו כמו רכבות, השליליות מביניהן נושאות אותו עימן חרף רצונו, החיוביות חומקות מניסיונות התרפקותו כשממיות הנמלטות אל תוך חרכי הקיר. הוא ניסה להשליט בהן סדר, להקשיב לשקט המדברי שסבב אותו, אך השאון היה חזק ממנו. לבסוף פקח את עיניו. לצד נעלו התהלך עקרב צהבהב קטן.

"עקרב? באמצע היום?" שאלה אותו אילאיל כמעט 15 שנה לפני כן, בפעם הראשונה שהגיע לחוג הסיירות, והצביעה על היצור שהתרוצץ על הקרקע לידם.

"למה לא?" שאל עידן את הנערה הזרה.

"עקרבים פעילים רק בלילה, לא ביום. כשהשמש זורחת הם מתחבאים מתחת לאבנים, ומחכים שהחושך יחזור והם יוכלו להתגנב שוב החוצה".

"אז למה העקרב הזה מסתובב פה עכשיו, ככה, בלי בושה?"

אילאיל ליטפה את סנטרה. "אולי הוא עקרב מרדן. לא שם על אף אחד".

עידן חייך. "יכול להיות. הוא נראה קצת כמו טיפוס שמסרב להיכנע למוסכמות".

"אולי הוא עקרב ערפדי. ישן בלילה, ער ביום".

"או שהוא סתם החליט לקום מוקדם כדי להספיק לצאת לריצה לפני העבודה".

אילאיל שלחה אליו חיוך קטן, והוא הבחין בעיניה הכחולות, שנצצו מתחת לפוני המוקפד. "איך קוראים לך?" שאל.

"אילאיל. אתה חדש פה".

"כן, אני עידן. היי".

"בוא, עידן. שמעתי שהיום יתחילו ללמד אותנו איך ליצור כדים מאדמה". היא תפסה בזרועו, ורגליו מיהרו בעקבותיה.

בין יריעות אוהלו של הזקן צפה עידן בעקרב מתרחק ממנו. כשהיצור הקטן נעלם מן העין הוא קם, לקח את אחד מהכלים ששימשו את הזקן להשקיית העז ומילא אותו באדמה. לאחר מכן שאב מים מן הבור ויצק אותם לכלי. בין אצבעותיו, החל חֹמר להיווצר.

למחרת כבר בנה לו אובניים. הוא שוטט בקרבת נחלתו של הזקן עד שמצא שתי אבנים שטוחות, דמויות מרצפות עבות. הוא רידד את הבליטות שהיו עליהן באבן קשה וחדה, שייף אותן באבן חול וחיכך אותן זו בזו. אחר כך יצר בעזרת האבן החדה גומות קטנות במרכזה של כל אבן, הניח בתוך אחת מהן גרגיר סלע קטן ועגול, והציב את האבן השנייה על גביה, גומה נוגעת בגומה. הוא סובב את האבן העליונה בידו, והיא נעה במהירות סביב צירה. כשגוש חמר הונח על המשטח, יכלו ידיו להפוך אותו מאדמה לחה לכלי מוצק.

את יצירתו הראשונה, כוס גבשושית שנטתה מעט על צידה, השאיר עידן לייבוש תחת שמש המדבר למשך יממה. הוא חרץ חור קטן בחתיכת עץ עבה שמצא, וסובב בתוכו ענף ארוך הלוך ושוב, שוּב ושוּב, עד שנקודת המפגש בין שתי פיסות העצים הפכה לגחלת שעשן דק היתמר ממנה. הוא העביר את הגחלת בעזרת מקל קטן אל ערימת זרדים שאסף, ונשף עליה בעדינות עד שהפכה למדורה צנועה. הוא הניח בתוכה את יצירתו, שנחה בין הלהבות עד שהתפוצצה.

הכלי הבא שהכין התעוות לתוך עצמו במדורה. זה שיצר אחריו נשבר במהלך שריפתו. כששרף את הכלי הרביעי, הלהבה גרמה רק לסדקים. את הכד החמישי הותיר עידן להתייבש באיטיות ובאחידות בתוך האוהל במשך עשרה ימים ולילות, עד שהחמר חדל להיות קריר למגע וצבעו התבהר. הלהבות ליטפו את הכד בשלווה, צבעו אותו בגוון שחור מעושן, וכשעבודתן הסתיימה הביט עידן ביצירתו הגמורה בעיניים זורחות.

ככל שעברו הימים, נחלתו של הזקן התמלאה ביותר ויותר מכדיו של עידן. היה שם כד גדול וצר, בעל ידית מכל צד; כד חלב עגלגל, קטן זרבובית; ספל רחב שעליו חרט עידן עיטורים מסולסלים; אגרטל גבוה, שבתוכו הניח ענפים עדינים; סט כוסות זעירות, שהוא חשב שיכלו להיות מצוינות לצ'ייסרים. מבוקר ועד ערב טרח עידן על מלאכת הקדרות, והזקן צפה מן הצד ולא אמר דבר.

שבועות רבים עברו עד הבוקר שבו ניגש הזקן אל עידן. "עמלת יפה", אמר לעידן, ששקד על מלאכת הכנת חומר הגלם. "יצירות זמניות מרשימות".

"למה זמניות?" שאל עידן, בלי להסיר את מבטו מהחומר שבידיו.

קול נפץ עז קטע את ריכוזו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. כשעידן הרים את ראשו הוא ראה שהזקן מנתץ במטהו את הכדים בזה אחר זה, והופך במחי יד ימים ושבועות של עבודה לשברי חרס. הוא רץ אל הזקן ותפס את זרועותיו, אבל איחר את המועד. לא נותר במקום אפילו כד שלם אחד. עידן הביט בזקן בעיניים פעורות ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.

הזקן הסתכל בו בחזרה, עיניו בוהקות. "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול; הלא אל מקום אחד הכול הולך", אמר. "קיבלת שיעור".

הזקן הופתע מעט למחרת היום כשנוכח שעידן נמצא עדיין בנחלתו, מתהלך לו בין העצים הבודדים. עידן נשען על עץ התמר הנמוך והשקיף אל המדבר. הגזע המשונן דקר את צד גופו ופס הצל הדק שהטילה צמרתו היה נלעג נוכח השמש המדברית, אך הוא עצם את עיניו ונדד במחשבתו אל עץ רחוק בזמן ובמרחב, אל טיול פורים של חוג הסיירות, אל אילאיל.

"אנחנו הולכים לאסוף קרשים, את רוצה לבוא?" שאל אותה.

"חשבתי להתחמק לכמה זמן, להסתובב קצת לפני שיחשיך", השיבה. "יפה כאן".

"אוקיי". עידן נשך את שפתו התחתונה.

"בא לך להצטרף?" שאלה.

עידן חייך.

ידיהם כמעט ונגעו כשהלכו יחד. הם טיילו על השבילים המאולתרים שהתפתלו בין העצים והשיחים, ופריחת סוף החורף צבעה בשלל גוונים את נוף הכרמל ההררי. הם דיברו ודיברו, על החניכים האחרים מחוג הסיירות, המדריכים, הפעולות, הטיול; על הטבע שסביבם. על המשפחות שלהם והחברים מבית הספר; על עצמם. אילאיל חייכה אל עידן, והוא הרגיש חמימות עדינה מתפשטת בחזהו.

כשהגיעו אל ראש ההר, עצרה אילאיל והביטה בעיניים בורקות על השמש השוקעת בין העצים. "תסתכל עליה, צועדת אל עבר הסוף שלה", אמרה.

"אל תדאגי, היא תחזור מחר", השיב.

אילאיל צחקקה.

רחש נשמע משיח סמוך, ועידן משך את אילאיל אל מאחורי עץ זית גדול, רחב גזע. כשהציצו מבעד לענפים העבותים ראו את אחד המדריכים עובר ממש לידם, רוכס את מכנסיו ושר לעצמו בזיוף גדול. כשהתרחק, נהימות ה"גלילאו גלילאו גלילאו פיגארו" שלו עדיין נשמעות מעבר לעצים, אילאיל הביטה בעידן וצחקה, ופניה זהרו באור הדמדומים. הוא חייך אליה חיוך רחב, ולכמה שניות שניהם רק הביטו זה בזו. ואז הניח עידן את ידו על לחיה ונתן לשפתיו להשתלב בשפתיה הרכות.

כשצעדו לאחר מכן בחזרה אל המחנה, מצאה ידה של אילאיל את ידו, והוא ידע שלא ירפה את אחיזתו בה בעד שום הון שבעולם.

"איזה זמן זה?" שאל הזקן.

עידן הִרפה מהעץ. "מה?"

"איזה זמן זה?"

"אני לא יודע. איזה?"

"נראה שזהו זמן הרהור", אמר הזקן, והלך לדרכו.

כל שאר היום לא אמר שוב הזקן דבר בנושא. למחרת, כשישבו ואכלו תאנים, חייך פתאום הזקן אל עידן. "איזו שעה זו?" שאל.

עידן הסתכל אל השמיים. "עכשיו אמצע הצהריים".

הזקן הניד בראשו והצביע על הפירות שבידיהם. "זוהי שעת אכילה".

ביום אחר, כשעידן עמד להירדם, הכריז באזניו הזקן שזוהי תחילתה של "תקופת שינה". למחרת בצהריים, כשעידן הסתובב בנחלה, היה זה "מועד הליכה". כשעידן ישב בשקט באוהל והשתעמם, התגאה הזקן בכך שזו "דקת דממה". כששיחק עידן עם הגדי, אבחן הזקן את המצב כ"רגע שעשוע".

"אני יודע", אמר עידן לזקן כשזה ניגש אליו באחד הימים. חיפושית שחורה הייתה מוטלת על גבה על החול ביניהם. "זאת עת למות".

הזקן הנהן לאיטו. "וגם עת ללדת". הוא הצביע אל נקבת יעל שהתהלכה במרחק, גדי בן יומו נצמד לגופה.

"אני מבין מה אתה מנסה להגיד לי, זקן. שכל רגע הוא שונה ומיוחד".

"לַכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים. קיבלת שיעור".

עידן הנהן קצרות. "ואני מעריך מאוד את השיעורים האלה. אבל האם אני קרוב למטרה שלי? האם אני מתקדם?"

הזקן נעץ מבט ארוך בעיניו. "אמור לי אתה".

"אני לא יודע".

"קדימה, הגד לי. מה למדת בשיעור הראשון?"

עידן התיישב על החול. "שהעבר הוא העתיד ושום דבר לא משתנה".

"ובשני?" הזקן התיישב לצידו.

"שהכל חולף, שכלום לא נצחי".

"ובשלישי?"

"שכל רגע הוא נפרד וייחודי".

"ובכן, נראה שכן למדת משהו".

"אז תלמד אותי לראות את העבר?"

הזקן שילב את אצבעותיו הארוכות. "התקדמת רבות, אבל אתה עדיין לא מבין את מהות הזמן. טרם הפנמת את עיקר עיקרי הלימוד".

"והוא?"

"חשוב לרגע. חבר את שיעוריך יחד".

עידן קם והחל להתהלך מצד לצד. "אין לי מושג. את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם?"

הזקן צחק. ואז קם מהחול והתקרב אל עידן. "העיקר הוא לחיות ברגע הזה. לא להיקבר בעבר או לשקוע בציפייה לעתיד. להיות כאן, עכשיו. לא תהיה ראוי לראות את העבר כל עוד ההבנה הזו לא תמלא את כל נימי נפשך".

עידן הסיט את מבטו מהזקן והתיישב לאט על הארץ. לרגע לא אמר דבר. לבסוף אחז בראשו בידיו ובהה בקרקע. "זה לא יקרה אף פעם", אמר.

"מדוע אתה אומר זאת?"

"זקן, הרגע הזה לא מעניין אותי. הוא לא יעניין אותי לעולם". עידן הרים את ראשו, והישיר מבט אל הזקן. "מה שווה הרגע הזה אם היא לא נמצאת בו?"

תמונת זוג עיניים כחולות דומעות חדרה באלימות את מחסומי זיכרונו של עידן. הוא נאבק בה עד שנעלמה.

"עוד לא קיבלת את כל שיעוריך", ענה הזקן בשקט, אך עידן קם והלך. במשך שעות ארוכות הוא שוטט במדבר, והביט ממרחק כשהחשכה עטפה לאיטה את נחלתו של הזקן. כשחזר לאוהל הזקן כבר נם. זמן רב עבר לפני שעידן נרדם.

בחלומו הוא התעורר במיטה הישנה בבית הוריו, אבל אילאיל לא הייתה לצידו. היה זה הלילה שלפני הבגרות האחרונה, הוא זכר. מתמטיקה. כמה שזה נראה לו חשוב אז. הוא קם, נעל את נעליו ברישול וחיפש אותה בין החדרים. כשלא מצא אותה בקומה הראשונה וגם לא בשנייה, טיפס במדרגות אל גג הדירה. שם, תחת אורו של הירח, היא עמדה בצד הלא נכון של המעקה והביטה למטה. הוא רץ אליה מיד ותפס אותה בזרועותיו. "מה את עושה?" צעק. ידיו לא הרפו ממנה לרגע, ליבו פעם בפראות.

"אני… אני לא יכולה יותר", גמגמה, עיניה מלאות דמעות. "כואב לי מדי. יותר מדי כואב".

"אני אעזור לך. אני… אקח אותך לטיפול. אני אדאג שלא יכאב. אילאיל, בבקשה, תסמכי עלי".

אילאיל שתקה.

עידן חיבק אותה בכוח מצידו השני של המעקה. "בבקשה, בואי. אני אוהב אותך כל כך. אל תעשי את זה. תני לי לעזור לך".

היא הסתכלה אליו בעיניה הכחולות ונישקה אותו בעדינות.

"אילאיל…"

"בסדר", אמרה לבסוף. "בוא. נחזור פנימה".

היא הסתובבה בין ידיו והחלה לטפס בחזרה אל צדו הבטוח של המעקה. היא הניחה את רגלה השמאלית על המעקה, ואז את הימנית, כשעידן תומך בה בידו. כשעמדה בראשו של המעקה היא עצרה לרגע, הסתכלה מטה, ואז הביטה בעידן וחייכה. "אני מצטערת, אני לא יכולה", אמרה, הרפתה מידו והניחה לגופה לצנוח למטה, אל האפלה.

עידן שמע את זעקתו מהדהדת בראשו ובעצמותיו. הגג נעלם והתחלף בריק חשוך.

"זקן!" צרח. "זקן!"

הזקן התממש מולו, לבוש בגלימתו הלבנה ואוחז במטהו.

"תן לי את מה שביקשתי", אמר לו עידן. "תן לי לראות את העבר, לראות אותה, את הפנים שלה, את מי שהיא הייתה. אני יודע שאתה יכול".

הזקן פסע לאט לעברו. "חשוב רגע, עידן", ענה. "אתה רואה אותה כל הזמן. בחלומות. בזיכרונות. בתמונות".

"אני רוצה לראות אותה באמת. לראות את הניצוץ בעיניים שלה, כמו שהיה במציאות. להרגיש שוב את הרכות של העור שלה. להריח שוב את הריח שהיה רק לה. לפגוש שוב את אילאיל האמיתית".

"בחורי הצעיר, חיי האדם כה קצרים, אל תבזבז אותם על העבר".

עידן ירד על ברכיו ואחז בגלימתו של הזקן. "בבקשה, ספר לי. איך אוכל לראות שוב את אילאיל שלי?"

הזקן הביט מטה, על עידן, ולא ענה. ואז הוא שאף אוויר אל חזהו, עצם את עיניו, ונעלם.

"איך אני רואה שוב את אילאיל?" צעק עידן אל האפלה.

"אתה יודע איך", שמע עידן את קולה של אילאיל לוחש באוזנו, והוא חש את ידה נוגעת במצחו. עידן התעורר. הוא ידע.

הוא קם ומיהר על קצות אצבעותיו אל עבר הפינה שבה הזקן ישן עדיין ללא ניע. הוא שלף בזהירות את מטהו של הזקן מבין זרועותיו והתבונן בו לראשונה מקרוב. היה זה מקל הליכה עתיק מאוד מעץ, שצבעו היה דהוי וחלק מסיביו הזדקרו החוצה. שרשרת ברזל פשוטה חיברה אל חלקו העליון, המכופף מטה של המטה לוח עגול קטן וחלק עשוי אבן. הלוח, הבחין עידן, היה מחולק ל-12 חלקים שווים.

כשפנה ללכת, גילה עידן שעיני הזקן פקוחות, ומביטות בו. "אני מצטער", אמר לו. "אין לי ברירה אחרת".

הזקן לא אמר דבר. לרגע נשאר עידן במקומו. ואז דחף את המטה לתרמילו, הסתלק בצעדים מהירים והשאיר את מחנהו של הזקן הרחק מאחוריו.

כעבור כמה שעות, כשעידן נעצר, קרניה הראשונות של השמש כבר צבעו את השמיים בכתום. הוא עמד באפיק רחב של נחל אכזב שבו צמחו כמה שיחים נמוכים וחיוורים, מוקף הרים סלעיים צהבהבים. הוא שלף את המטה מתרמילו, נשם עמוקות ונגע עימו בקרקע. כל מה שאי פעם היה שם צץ מולו באחת. דמויותיהם של אינספור בעלי חיים מילאו את המרחב הנטוש-עד-לפני-רגע: מהמוני חרקים זעירים, דרך צבאים ויחמורים ועד אריות, ברדלסים וממותות. גם בני אדם נראו שם, ביניהם אנשים כהי עור בגלביות; נשים וגברים ארוכי שיער שעטו עורות של בעלי חיים; מטיילים עם תיקי גב ונעלי שורש. היה זה יום וגם לילה, זמן זריחה ושעת דמדומי ערב בו-זמנית. הגשם ירד, רוחות חזקות השתוללו, השמיים היו בהירים וכחולים וכהים וסוערים והשמש בלטה באורה המסנוור במרכז השמיים והוסתרה לגמרי מאחורי העננים הכבדים. הנוף היה מדברי, היה זה ליבו של ים אינסופי, והקרקע כולה הייתה אחוזת לַבה. ובתוך זאת היה המקום כולו גם חלל אפל, נטול קיום.

כשעידן הרים את המטה מהקרקע, המראות הזרים נעלמו כלא היו, והמדבר השלֵו שב והקיף אותו.

הוא התכופף ונגע בעדינות עם המטה בעכביש שנח על החול. בן רגע, אינספור עותקים מדמותו של בעל החיים הופיעו מכל עבר. עידן סובב הלוך ושוב את גלגל האבן הקטן, ומיד נעלמו העותקים והתחלפו בדמות אחת ויחידה של עכביש, שנע קדימה ואחורה במסלולו בהתאם לכיוון סיבוב הגלגל. כשסובב עידן את הגלגל קדימה, אל מעבר למקום שבו ניצב העכביש באותו רגע, הוא לא ראה עוד דבר מעבר להווה.

עידן הרים את המטה והצמיד אותו לרקתו שלו. הוא חזה בעותקי דמותו שטרם פגשה את הזקן, צועדת בדרכה אליו, ובעותקי דמותו המעט מבוגרת יותר, שנשפכו אל תוכו. הוא הנמיך את המטה ושם פעמיו אל תל אביב.

עידן עמד לרגע והביט על דלת בית הוריו. לפחות שנה תחלוף לפני שהם ישובו מהשליחות, ידע. הוא חיפש את המפתח עד שאיתר אותו במעמקי תרמילו, נכנס פנימה ועלה במדרגות בלי להסיט כמעט את מבטו לצדדים. כשהגיע אל הגג, ידיו רעדו. הגג לא השתנה כמעט. אותו בטון חשוף, אותו מעקה לבן, אותה עיר הומה מתחת. עידן הצמיד את המטה לרצפה והחל לסובב את גלגל האבן במהירות. מול עיניו, השמש עלתה במערב וירדה במזרח במהירות שוב ושוב, וגשמים נישאו מהקרקע אל השמיים. עונות קרות התחלפו בחמות בזו אחר זו. הוא התעלם מהמראות המזדמנים של אימו מעשנת בחשאי, אביו מטאטא את הלכלוך ואחותו הגדולה מתרוצצת אחר ילדיה, עד שהבחין בדמותו שלו, צעירה ב-15 שנה, ועצם מיד את עיניו. הוא האט את סיבוב הגלגל, וכעבור זמן קצר עצר אותו. כשפקח את עיניו, היא הביטה ישירות אליו. עיניה מלאות החיים נצצו בחשכת הלילה ושערה הארוך השתובב סביב פניה. הוא התקרב לאיטו והניח את ידו על לחיה, שהייתה רכה וחמימה. דמעות נקוו כטל בין ריסיו. עידן נישק את אילאיל, תחילה בעדינות ואז בעוצמה, וחיבק בזרועותיו את גופה הקפוא במקום.

שעה ארוכה חלפה לפני שהרפה מאילאיל. כשניתק את כף ידו מגלגל האבן, התעוררה דמותה לחיים. הוא הביט בה צועדת אט-אט אל מעבר למעקה ומביטה למטה. זמן קצר אחר כך רץ אליה עידן הצעיר יותר ותפס את גופה בחוזקה מעבר למעקה. כשאילאיל החלה לעלות על מעקה הגג, עידן אחז במהירות בגלגל האבן וסובב אותו אחורה.

הוא חזר אל הדייט הרשמי הראשון שלהם, במסעדה הרבה יותר מדי יקרה בשביל שניהם, כשהיא התאפרה כמו שחקנית תיאטרון והוא ענב עניבה של אביו; אל הפעם הראשונה שהתגנבה לחדרו, כששניהם הלכו על קצות האצבעות כדי לא להעיר את הוריו; אל הפעם הראשונה שאמרו זה לזו "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך", כשהיו חבוקים במי הים הקרירים, וחשכת הלילה העירוני עטפה אותם כשמיכה. הוא חזר אל בקרים וערבים, אל אירועים מיוחדים ואל מפגשים יומיומיים; אל ימים שבהם טיילו יחד ברחובות העיר, נודדים בין סמטאות שבהן יוכלו לזכות לרגע לבדם; אל פגישות עם חברים שלו או שלה, כשחזרו לבתיהם בשעה מוקדמת מאוד, או מאוחרת מאוד; הם יצאו לרקוד במסיבות מעולות וגרועות, וניהלו שיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה, אל תוך הבוקר, אל תוך סוף השבוע; הם השתכרו יחד מטעימות ראשונות של וודקה זולה וצעקו, וצחקו, ושרו בקולי קולות בגן הציבורי. הוא צפה בדמותו נותנת לה לנצח במשחק קופסה בשבת בצהריים, ובדמותה מוחה על כך בתוקף; הוא חזר אפילו למריבות שלהם, שזכר היטב איך הן באו על פתרונן ונשכחו. הוא הקשיב לה שוב ושוב מעניקה לו מילות אהבה, סופג את מנגינת קולה אל תוך נשמתו. עידן חזר אחורה וקדימה, צפה באירועים בסדר שבו התרחשו או דילג מיום שמח אחד למשנהו. כל ימיו עברו עם אילאיל, ובלילות ישן כשדמותה נמה בין זרועותיו.

אך ככל שעבר הזמן, התקשה עידן יותר ויותר להדוף את האפלה. מילים ששמע מאילאיל בפעם השנייה, השלישית או הרביעית נשמעו פתאום אחרות, עצובות יותר. בזמנים שבהם צפה בה לבדה, כשעידן הצעיר היה עסוק במשהו אחר, קרה לעיתים שאילאיל הרכינה את ראשה וכמו איבדה את עצמה במחשבות חשוכות. החודשים נקפו וחלפו, ועידן מצא את עצמו קופץ לעיתים קרובות יותר ויותר מזמן אחד לאחר. הוא כבר ידע שבחגיגת השנה שלהם הוא צריך לסובב את לוח האבן לפני שהמלצר יגיש את המנה העיקרית, ומבטה של אילאיל יהפוך חלול ומרוחק. שמוטב לצפות ביום העצמאות רק משעות הערב, כי לדמעותיה של אילאיל בצהריים לא היה כל קשר לעשן המנגל. היו ימים שחדל לגמרי לחזור אליהם. עם הזמן החל לראות את הכאב מבעד לעיניה גם ברגעים השמחים ביותר, ובמשך שעות ארוכות רק חיבק אותה, ונמנע מלהישיר מבט לעיניה.

ואז, באחת הפעמים שבהן חזר אל היום שבו הוא ואילאיל הכירו, בחוג הסיירות, עידן סובב את הגלגל רק קצת יותר מדי אחורה. הוא הבחין לראשונה שזמן קצר לפני שנפגשו אילאיל התרחקה אל מעבר לטווח הראייה של הקבוצה והלכה עד שהגיעה לשפתו של מצוק. היא עמדה שם שעה ארוכה והביטה למטה. כפות רגליה התקרבו יותר ויותר אל קצה התהום, נשימתה האיצה, והיא התחילה לאבד את שיווי משקלה. עידן כבר החל לרוץ לעברה כשהיא צעדה בחדות אחורה, הסתובבה, והלכה בחזרה אל עבר הקבוצה.

עידן בהה בדמותה המתרחקת בעיניים פעורות. ליבו הלם בפראות בחזהו.

עד מהרה מצא את עצמו שוב על הגג בבית הוריו. הוא צפה בניסיונותיו של עידן הצעיר להציל את אילאיל והצטרף אליו, אחז בגופה בלי להרפות. הוא לא עזב אותה כשבכתה מעבר למעקה, וגם לא כשהחלה לחזור. הוא שמע את דבריה האחרונים והידק את זרועותיו סביבה כשכל גופו רועד, אך גופה של אילאיל חלף בין ידיו כמו היה עידן רוח רפאים, וזעקתו פילחה את האוויר.

הוא השליך את המטה מידו והיום חזר אל הגג היָשָן. שעות ארוכות ישב שם ללא ניע.

לבסוף קם, ירד במדרגות, שלף מהארון את תרמילו ויצא דרומה.

"אני רואה שקיבלת שיעור", אמר הזקן, שלא השתנה כלל מאז שעידן פגש בו לאחרונה. "ובאת לקבל עוד אחד, אחרון".

"אז למד אותי. גלה לי את הדבר האחד שאני צריך עוד לדעת", אמר עידן. ידיו נקמצו לאגרופים.

הזקן הנהן. "ומהו הדבר הזה לדעתך?"

עידן התאמץ לעצור את קולו מלהישבר. "איך לעשות יותר מלראות. איך להשפיע על מה שהיה. לתקן את הטעויות שנעשו".

הזקן הביט בו בלי למצמץ. "אי אפשר לשנות את העבר", אמר. "אתה הרי יודע את זה, לא?"

"אתה משקר!"

"אתה באמת חושב כך?"

ידיו של עידן רעדו כשהתקרב אל הזקן. "אני לא מאמין לך", אמר. הוא שחרר את המטה ממקומו בצד תרמילו הגדול והצמיד אותו לראשו של הזקן.

דבר לא קרה.

עידן הביט בזקן, ואז במטה. הוא הצמיד את המטה לראשו שלו וראה מיד את דמותו בכל רחבי הנחלה. אז העביר בשנית את המטה לראשו של הזקן, אך עדיין ללא תוצאה.

הזקן הנמיך בעדינות את ידו של עידן. "הקיום האנושי לנצח יישאר נטוע בהווה שלו, בנקודת הזמן המיוחדת והחד-פעמית שבה הוא נמצא באותו רגע", אמר. "המטה שבידך מאפשר לראות ולחוש את הזמן שחלף, כפי שאנחנו מסוגלים לחוות את שלושת הממדים האחרים: אורך, רוחב ועומק. אבל גם המחזיק במטה יהיה לעד רק צופה מהצד, הכפוף ככל האדם לחוקיו המחייבים של הזמן".

עידן הביט בו. שפתיו גיששו אחרי מילים, מחשבותיו התרוצצו בין העבר וההווה, בין תל אביב והמדבר, בין האפשרי והבלתי אפשרי. ליבו כאב את הזמן, את האובדן, את אילאיל. לבסוף השיב לזקן את מטהו, וצנח לאט על הארץ. הזקן התיישב לידו והניח את ידו על כתפו. הם ישבו זה לצד זה בדממה במשך שעה ארוכה.

למחרת בבוקר, כשהשמש צבעה בכחול את שמי הנגב, התהלכו עידן והזקן בנחלה והשקיפו למרחק.

"אני יודע שעוד לא סיימתי את לימודיי", אמר עידן.

"אמת ויציב", ענה הזקן.

"מה אני צריך עדיין לעשות כדי להבין באמת איך להתנהל בזמן?"

"עליך להכיר את טבעו של צידו השני של הזמן. העתיד".

"תסכים ללמד אותי?"

הזקן עצר במקומו. "אתמול ניסית לראות את העבר שלי. נכשלת, כי אני מחוץ לזמן".

עידן קימט את מצחו.

"אבל פעם לא הייתי", הוסיף הזקן, והניח את ידו על ראשו של עידן.

נוף המדבר היטשטש מול עיניו של עידן והוא נפל על הארץ ואיבד את הכרתו. כשהתעורר, גילה שהוא חושב את מחשבותיו, מרגיש את רגשותיו וחווה את העולם מבעד לחושיו של הזקן, שהיה צעיר יפה תואר.

ימיו עברו עליו כשהוא מוקף בנשים ובנערות, גבוהות ונמוכות, כהות ובהירות, נאות ונאות יותר.

"היודעת את כמה יפה הינך?" שאל צעירה שחורת שיער וסמוקת פנים, שהתווספה עד מהרה לאוסף נשותיו החוקיות. באוזני גברת דקת גזרה תיאר באריכות עד כמה עיניה, שערה, שפתיה, צווארה ושדיה מרהיבים להפליא, ובתוך ימים אחדים הייתה גם היא לכלתו. הוא מילא את דפי מגילותיו בשירי שירים על אהבה נצחית ותשוקה בוערת, שזר אותיות למילים וארג מילים לדימויים, מהלל, מקלס ועורג לכל אישה ולנשים כולן. הוא אסף עוד ועוד עלמות, עשרות רעיות הפכו למאות, אך הוא המשיך וחיזר, כבש, הגדיל את הרמונו יותר ויותר.

והנה הפך הבחור לגבר, וארמונו היה עצום ורב הוד. נשותיו ישבו לצדו, בניו ובנותיו מילאו את החצרות ורכושו הלך והצטבר והתעצם. הוא ישב על כסו והעם התאסף סביבו בהמוניו. כל איש ואישה חתרו להתקרב אליו ככל שרק יכלו. הוא נשא את קולו והשליך את דברי חוכמתו אל ההמון, טווה מליצות, ירה פתגמים, והתשואות מילאו את ההיכל. ובלילות, לאחר שהעלה על הכתב את משלי חוכמתו המתרבים, לא הצליח להירדם, ורק חשב ותהה והתחבט. איך ארבה את עושרי? תהה. איכה אצבור עוד חוכמה? אילו בנייני פאר אוכל עוד לבנות? כיצד אפיץ עוד את תהילתי בקרב העמים? והוא נע ונד ונע ונד על משכבו, כשעיניו נשואות תמיד אל העתיד.

עברו השנים והגבר הפך לאדם זקן, קמוט פנים ושפוף קומה.

"מה הטעם?" שאל את יועצו. "עבדתי קשה כל חיי, ומה השגתי?"

"ראה כמה בנים גיבורים גידלת, מלכי!" ענה היועץ.

"והרי עסוקים הם כל היום במאבקים ביניהם. השלום אינו שורר בביתי".

"ראה את הרכוש הרב שצברת! אין עשיר כמוך בכל הממלכות!"

"ובמה האוצרות מועילים לי? הם נמקים במחסניי ותו לא".

"ראה את מפעלי הבנייה הנשגבים שפרשת בממלכתך! הם מושא לגאווה לנתיניך ומושא לקנאה גדולה לצרֶיךָ!"

"אין הם אלא עדות אילמת לחיים שלמים של מרדף בלתי פוסק אחרי העתיד".

הזקן קם לאיטו ממקומו ודשדש אל חדר העבודה שלו. הוא שטח מולו את הקלף ואחז בקולמוסו. "הבל הבלים", כתב הזקן, "הכל הבל".

מראהו של חדר העבודה היטשטש ועידן איבד שוב את הכרתו. כשהתעורר, מצא את עצמו שוב בגופו שלו ובנחלתו של הזקן, שישב לצידו. עידן התיישב והסב את תשומת ליבו לסביבתו. הוא ראה את נוף המדבר נפרש מולו, צהבהב וחולי ואינסופי; חש את הרוח מדגדגת את פניו; שמע את דממת המדבר לוחשת באוזניו. עידן היה כל כולו שם: באותו רגע, באותו מקום, בהווה.