שר הטבעות – שני הצריחים: ביקורת קצרה על סרט ארוך

למען האמת, הוא ארוך רק בדקה מהסרט שקדם לו, 'שר הטבעות – אחוות הטבעת', אבל התחושה שהוא מעניק היא של סרט ארוך בהרבה. אם ב'אחוות הטבעת' יצאתי בתחושת התפעלות אדירה ובציפיה שהשנה הקרובה תחלוף במהירות רק כדי שיגיע הרגע לצפות בחלק ב', הרי שמ'שני הצריחים' הזדחלתי החוצה, איטית כמו הסרט, ובלבי תקווה כמוסה שהחלק השלישי יתקרב לרמתו של החלק הראשון.

על העלילה אין צורך להכביר מילים, ובודאי לא באתר זה, אבל על דברים אחרים דוקא כן. הספר השני בטרילוגיות 'שר הטבעות' היה ספר קצבי, לפחות בהשוואה לקצב של הטרילוגיה כולה. מרבית הדיונים והאסיפות התרחשו בחלקה הראשון של הטרילוגיה, ואילו כאן העלילה התקדמה סופסוף לקראת מפגש הכוחות המכריע בחלק האחרון. כך שגם אם הסיפור נהיה עגמומי יותר ויותר, וגם אם תחושת הבדידות בו הולכת וגדלה, הרי שנתן לומר שהוא שאקשן לא חסר בו (משהו בסגנון "אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה").

גם בסרט ישנם קטעי אקשן לא מעטים, אבל הם לא מצליחים להחזיק אותו לבדם. ועמוק בפנים מתנחלת לה התחושה שהסרט נותר אי שם מאחור באפלוליות של מכרות מוריה, הרחק הרחק למטה, בין יצורים המעוותים המזדחלים להם באפלה. ואיפשהו מתנחלת לה גם אי הוודאות בנוגע לכך ששני הסרטים אכן נעשו בו זמנית.

אם כל זה גורם לכם לחשוב ש'שר הטבעות – שני הצריחים' הוא סרט רע, הרי אתם טועים. הוא פשוט לא סרט טוב. זה לא סרט שעומד בציפיות שהציב לו קודמו. סרט מאכזב.

הנופים עדיין מדהימים ופראיים ומתאימים כל-כך לסיפור. הקרבות עוצרי נשימה. אבל כל זה פשוט לא מספיק למלא שלוש שעות. נקודות הכשל מהסרט הקודם עדיין קיימות (בייחוד אלייז'ה ווד) אך רבות נוספות אליהן. רבות מדי.

איאן מק'קלן, שנתן בסרט הקודם הופעה כל כך משכנעת וטובה של גנדלף, החליט בסרט הזה להידמות לדמבלדור; בילי בויד ובייחוד דומיניק מונגאן, הלא הם פיפין ומרי, הפכו מצמד הוביטים נפלא לעוד שני אנשים רגילים, עם נטייה קלה לעצבן; אם זה לא מספיק, גם דמותו של ג'ון רייס-דייויס (גימלי), שהיתה אמורה לתפוס חלק משמעותי יותר בעלילה של הספר הנוכחי, לא מקבלת את מלוא הכבוד שמגיע לה ולא מצליחה לנסוק. בסצינות מסוימות אף אין מספיק הקפדה על יחסי גובה מתאימים בינו לבין בן הלילית התמיר ובן האנוש גבה הקומה.

החולשה קיימת לא רק בדמויות הראשיות, אלא גם בתוספות שאמורות להוסיף את "הצבע" לסרט הנוכחי. הנאזגול אינם אמינים מספיק, האנטים דומים לערמות ענפים שנקשרו יחדיו, ואפילו שאדופקס, אדון הסוסים המרהיב והפראי, נראה כמו סתם סוס לבן. אם כבר הצליחו לברוא אוליפנטים אין שום סיבה שלא ישקיעו קצת יותר ויעשו אותו קצת יותר גדול מהחיים, בהתאם לדמותו במקור.

אבל כל אלה מתאפסים כנגד הדיאלוגים שנוספו לעלילה. כמו בסרט הקודם, גם כאן קוצצו וקוצרו קטעים, אז למה? למה להוסיף דיאלוגים שלא קיימים? האם כדי להראות לנו שוב את ליב טיילר וויגו מורטנסן? הרי הם היו גרועים כבר בסרט הקודם. ובכלל, האם משהו חושב שטולקין צריך עזרה בכתיבת דיאלוגים? האם חסרים כאלה בספר או שהם לא מספיק טובים עד שמישהו מצא לנכון להוסיף דיאלוגים אחרים?

אבל, עם כל התלונות, היו בהחלט גם נקודות אור בסרט.

אחת מהן היא בראד דוריף, בתפקיד גרימא לשון כחש. המנטאט המטורף מחולית מכה פה שנית בתפקיד שפשוט נתפר עבורו. הוא חלקלק, הוא ערמומי, הוא מרושע והוא מופיע פחות מדי. והכוכב האמיתי של הערב, הוא ללא ספק… (תופים)… – גולום:

"The thieves, the filthy little thieves!

They stole my Precious, and we wants it!"

במעין מטווה קסמים הצליח אנדי סורקיס להפיח חיים אמיתיים בדמות ממוחשבת ולעשות אותה כל מה שהיא אמורה להיות ולמעלה מזה. רגע השיא בסרט היה לדעתי הויכוח בין שתי דמויות, שהיא אחת, בנוגע להמשך דרכו/דרכם. גולום, שפל ובוגדני, בפינה אחת של הזירה. ומולו, בפינה הנגדית, שפל רוח ומתרפס, המחסום האחרון בדרכו של יריבו אל "ההוביטסים הנחמדים", סמיאגול. העימות הזה בין גולום לבין… עצמו, נעשה בצורה משובחת שמציגה יפה כל כך את שתי הפנים באישיותו של אותו יצור אומלל. הבעיה היחידה היא שדוקא אותו יצור מעוות ואומלל, זה שהרגשות אליו אמורים לנוע בין דחייה, רחמים ושנאה, הפך לחביב הקהל, מה שקשה לומר על דמותו המקורית.

הסרט הותיר אותי עם תחושה גדולה של החמצה, ואין לי ספק שהנמכת ציפיות היא ערובה להנאה גדולה יותר ממנו.