סוף הרשימה

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "סוף הרשימה" של להקת גזוז.

למחיאות הכפיים ציפיתי, אבל לא לכל מה שהגיע אחריהן.

הקהל  באולם מחא כפיים בהתלהבות לאחר שראה את מה שראה, את הבלתי-יעלה-על-הדעת חוצה את גבולות האפשר ומתגשם לפניו בדמות קריאת מחשבות פשוטה, והרי קוסמים ולהטוטנים המתחזים לקוראי מחשבות הם מכירים מן הסתם, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהם חזו בקריאת מחשבות שחוצה את ממד הזמן. הכול נגלה להם. לא הייתה כאן שום זריזות ידיים, שום התחכמות כדרכם של שרלטני העבר. הם ראו במו עיניהם את הרובוט הראשון נכנס מימין לבמה שבקדמתה עמדתי ועובר את השזירה בין חלק ממוחו לבין מכשיר המכונה "משזיר" – לא בחפץ מורכב מדובר, אלא בקוביית צורן פשוטה וחסרת חיים – ובתום השזירה הוא התבקש להקשיב למחשבות של עצמו ולכתוב את רשימת המספרים העולה בראשו. משהדפיס אותם על פתק, שנותר סמוי מעיני הקהל, הרובוט הושמד. מתכתו התאדתה. הקהל אולי זיהה את כלִי האידוי הזה כאחד מכלי הנשק והדיכוי העתיקים ששימשו נגד הרובוטים המרדניים, אך במקרה הזה הרובוט אודה כחלק בלתי נפרד מצייתנותו – השמדתו הייתה הכרחית לחלק השני – שכן רק אחריה הורכב רובוט אחר, שני במספר, בצד שמאל של הבמה, נבנה מחלקים חדשים והופעל לראשונה על גבי הבמה הזו. הוא חובר אל הקלט מהקהל, שכל היושבים בו התבקשו להקיש מספר על לוח המקשים אשר לפניהם, והמספר שוגר היישר אל הרובוט החדש. הרובוט התבקש לחשוב על המספרים בזמן שעבר גם הוא שזירה בין חלק ממוחו לבין המשזיר – וכך חובר מוחו שלו עם מוחו של הרובוט שבעבר, שהיה ואיננו עוד. וברגע שהשזירה הסתיימה התפרסמו המספרים שבחרו היושבים, ואני הראיתי קבל עם ועדה שהם זהים לחלוטין לתוכן הפתק שהדפיס הרובוט הראשון. העתיד שעוד לא היה קיים תקשר עם העבר שחדל להתקיים.

ברגע שהתפוגגה התדהמה החלו מחיאות הכפיים.

שזירת מוחות בין זמנים שונים, איזו תגלית נהדרת! אחרי שנות עבודה רבות הצלחנו, הצלחתי אני, לרתום את הפוטנציאל הגלום בה ולאפשר לשני מוחות לשוחח זה עם זה בלי מגבלות של מרחק או זמן. כל שאנו זקוקים לו הוא משזיר – כלי קיבול זמני שיקשר בין מוח אחד לאחר. ההשלכות עבור האנושות היו אדירות, ההשלכות עבור העתיד היו בלתי משוערות, ההשלכות עבורי היו הפרס הגדול ביותר שהחברה יכלה להעניק לי – שליחתי לפרוקסימה כחלק מן המשלחת הראשונה. גם במרחק שנות אור רבות לא נהיה לבד. לעולם לא נהיה לבד יותר.

עם תום מחיאות הכפיים התכוננתי לרגע השיא של האירוע, ושל חיי בכלל. הגיע תורי להיות ראשון האנשים הנשזרים אל העתיד. התקרבתי אל קוביית הפחמן המקוטבת שהכנתי עבור עצמי וחיברתי את אלקטרודות השוזר לראשי ולקובייה. נשמתי נשימה עמוקה ויחד עם האוויר שאפתי לריאותיי גם את התהילה ואת מחיאות הכפיים שהדהדו בראשי.

"שמת אותי בסוף הרשימה", אמר קול נשי נוגה, עצוב, ועם זאת מלא תחושת סליחה וכפרה. כאילו לי היא סולחת. גם בתוך ההפתעה של הופעת קולה קלטתי את כל גווניו ורגשותיו, שכן הוא הופיע בתוך מוחי.

"מה?" עניתי.

"מה אלה מחיאות הכפיים האלה?"

רצפי קולות ותמונות הציפו את מוחי, כמו סכר שנפרץ מחור קטן אל מעבר פתוח. לא ידעתי מה לעשות. האם זו תקלה או שכך יהיה תמיד? לא זכרתי שיש קהל ואולם ורגע שיא. הקולות נבללו יחד והתמונות נהיו חדות עד כדי כך שכבר לא נראו בהן צבעים אלא רק הבזקי אור מהירים. העצב של אותו משפט ראשון שנחשב בתוך מוחי הכביד עליי עד בלי די. הסליחה שבו נעלמה ורציתי שהיא תחזור ותסלח לי על מה שמתחולל בי, שתאפשר לי להיחלץ מהמצב הזה. רק רציתי שזה ייגמר כבר. עוצמת הקולות גברה, אבל היה זה כאילו הם נצעקו בצד הלא נכון של אוזניי. לא יעזור לסתום אותן בידיי, לא עוזר שעיניי עצומות, כלום לא עוזר. כלום לא עוזר. כלום לא עוזר. כלום לא עוזר.

בשלב הזה ראה הקהל אותי מאבד את הכרתי וצונח ארצה.

אחרי ההפתעה ההתחלתית הכול היה רגוע יותר. המוח יודע להסתגל לכל פגע, גם אם מוטב היה לוּ הייתי מכין אותו מראש לזה. כשהתעוררתי כבר חייתי בשני זמנים שונים, כעץ ששורשיו יונקים מהתהום ועליו מהשמיים – גופי הניע את עצמו בהכנות ליציאה הסופית לחלל ומוחי שוחח עוד ועוד עם אותה אישה עתידית שיום יבוא ותישזר אליי, שהפכה להיות חלק ממני.

עוד ועוד חלליות שעזבו שימשו תזכורת מרה לתלאות החיים כאן. כדור הארץ של הדורות הקודמים, שניתן היה לחיות בו בשפע ובעושר, לא היה עוד. את מקומו תפס עולם של מחסור ואסקפיזם. הפינוי לפרוקסימה, שהחל לפני אלף שנה, הוא המפלט היחיד מכאן והוגבל למי שהגיע תורו ברשימה, ואני, כך התחוור לי לפני שנים, נמצאת בדיוק בסופה.

החיים עבור השוכנים בסוף היו חיי המתנה, חיי חיכיון, חיי מזוודות ארוזות וחישובי קיצים עד מועד המראת חלליתם; חיי תקווה להגעה בשלום אל סוף המסע. המחשבות על המועד הגואל והארץ המובטחת היו המפלט העיקרי מהמראות היומיומיים על האדמה הזו. המפלט הנוסף היו חברים, כל מי שטרם זכו לעזוב התחברו כקהילה תומכת ומגובשת שכל אחד ואחת בה ערגו ליום שבו יוכלו לא להיות יותר חלק ממנה.

מגי ביקשה שניפגש היום, וכשנכנסתי לחלל המפגשים ראיתי שהיא בחרה שהוא יהיה כרי דשא אינסופיים, כמו אלה שהיו פעם, בעבר הרחוק. פניה הבוגרות של מגי, השמחות ומלאות ההתרגשות שיקפו גם מתח, אך עבורי הן היו תזכורת להתבגרותי שלי, מעין מראה המשקפת את השנים שחלפו מאז נפגשנו לראשונה. היא שיחקה בשרשרת הפנינים הגדולות על צווארה – בעולם כבר מזמן אין צדפות, אך בחלל המפגשים הכול יכול להיות – ביושבה על כרי הדשא, כשמבטה לא מרוכז בהן כלל, ואני, כבר במבט ראשון הרגשתי שאני יודעת מה היא עומדת לבשר.

"שלום", אמרתי לה.

"לוסי!" היא כמעט צעקה, בעודה מנסה לשמור על מבע מרוסן, "מה שלומך?"

הצצתי שוב אל צווארה. ידה עדיין מיששה את מחרוזת הפנינים, מערכת כוכבי לובן שלא ניתן להגיד איפה תחילת מסלולם ואיפה סופו. עיניה שהסתכלו לכיווני נסוגו ולא הביטו הישר לתוך עיניי, והבנתי שלא שלומי מטריד אותה, אלא שלומה שלה. אנחנו מכירות מספיק זמן כדי לדעת את זה. "אני בסדר, אבל מה שלומך?".

מראה קצות העשב המתנודדים אנה ואנה ברוח הקלה כמעט השכיח מאיתנו שכל החלל הזה מלאכותי ונתון לשליטתנו. כל מטרתו הייתה להשכיח את מה שנמצא בחוץ, או להזכיר את מה שכבר איננו, על חשבון ההגברת הגעגועים אשר ישנם.

"אני…" היא אמרה, כמחפשת את המילים הנכונות, מהססת לספר לי את מה שלשמו באה, "… זוכרת כשנפגשנו ביום הראשון בבית הספר?"

הזיכרון הוורוד כמעט הסווה את הניסיון להעביר נושא. "ברור! קיוויתי אז שהאנשים יהיו כמו הנוף. זוכרת שסיפרתי לך על הנוף של המקום שממנו עברתי?" ובזמן שדיברתי החלפתי לרגע את כרי הדשא בנוף הגוסס, המת, שהיה מכורתי. ידה של מגי התהדקה על אחת הפנינים הגדולות, לפני שהיא נחפזה לחזור לנוף כרי הדשא האידילי, שאפשר לה לקיים את הדחקת החורבן. "לא דמיינתי שיש על כדור הארץ אדמות… חיות".

לרגע השתררה שתיקה. לבסוף מגי המשיכה, "את היית ממש מהופנטת ממה שקרה סביבך. לא דיברת עם אף אחד. רק התבוננת. חשבנו אז שאת מופנמת או…"

"מוזרה, כן", חייכתי חיוך לא מובלע, אני יודעת. "ובכל זאת ניגשת לדבר איתי כבר בהתחלה".

"רציתי לדעת מה את רואה".

"ראיתי את הדברים שתמיד היו מולכם ולכן לא הבחנתם בהם", אמרתי. עדיין ניסיתי להבין לאן בדיוק מגי חותרת, מה היא צריכה לספר אבל לא רוצה.

"אולי, אבל כשהם תמיד שם, הרבה יותר קשה כשהם נלקחים ממך, ואת צריכה לחיות לראשונה בלעדיהם". היא אחזה בידיה בגבעול דשא וקצצה אותו באגודל קמוץ לאצבע.

"גם לאבד אותם שוב אחרי שהם נלקחו ממך פעם אחת זה לא קל", אמרתי. נוכחתי שמבטה לא היה ממוקד בי אלא מעט מעליי, לשמיים הכחולים, לאותו כחול שאינו אפשרי היום. ואז הבנתי.

"לפחות יש לנו זו את זו", התרסתי.

מבטה סוף סוף התמקד בי. בדממה שהשתררה החלו ליזול דמעות מעיניה אל הרִיק שהותירו המילים. גם בעיניי נקוו דמעות. "הגיע תורי ברשימה, אני יוצאת במשלחת הקרובה".

התקרבתי לחבק אותה חזק והיא משכה אותי חזק אפילו יותר. "מתי את עוזבת?" מלמלתי.

בפיה לא היו בשורות טובות, "בסוף השבוע", אמרה. "אבל… אבל את בטוח תצאי בקרוב, הקצב מתגבר".

הסתכלתי בעיניה. "אני בסוף, מגי. את יודעת שהאלגוריתם המקולל הזה שם אותי בסוף. אין מוצא מזה. העיקר שאת תוכלי כבר לצאת ולבנות חיים בעולם חדש וחי, לא דועך וקמל".

"אנחנו לא חייבות להיות רחוקות. מאז בית הספר אנחנו קרובות. אולי נישזר את ואני, אנחנו לא חייבות לתת למרחק הפיזי להפריד בינינו".

הופתעתי מההצעה. נכון, מאז שהומצאה לפני מאות שנים, השזירה הפכה נפוצה וכמעט טריוויאלית, אבל אני תמיד הרגשתי שזה אינטימי מדי בשבילי. להכניס מישהי לתוך ראשי, אפילו חברה טובה כמו מגי, היה מבחינתי… קצת יותר מדי. זו קירבה גדולה מדי, חשיפה עמוקה מדי. בזמן שכמעט כולם סביבי נשזרו והחליפו שזירות עם אחרים, אני האמנתי שבני אדם לא נועדו לארח אדם אחר בתוך הראש. גם אם תמיד אפשר להפסיק את זה, החדירה הראשונית של מישהו אחר לתוך שכלי הילכה עליי אימים, כך שהעדפתי לדחות את עצם המחשבה על האפשרות.

למראה היסוסי הניחה מגי את ידה על זרועי. "אל תילחצי", אמרה. "אני יודעת שאת פחות בקטע, שאת אומרת שאת לא רוצה מישהו אחר בתוך הראש שלך, אבל קיוויתי שדווקא איתי תרגישי יותר בנוח. את יודעת שאת תמיד אצלי בראש. לא משנה מה". היא לחצה קלות על זרועי. "בכל מקרה, תחשבי על זה. את לא חייבת להחליט מיד. מקסימום אני יכולה להישזר למשזיר ואז תצטרפי ברגע שתהיי מוכנה. לי זה לא מאוד ישנה – מבחינתי זה יהיה מיידי בכל מקרה. את תהיי זאת שתצטרך לחכות".

כל כך לא רציתי להיפרד ממגי, כל כך רציתי שלא תעזוב אותי כאן, אבל מראה ההקלה שהתפשטה על פניה אחרי שצלחה את הקושי לספר לי דחק אותי להגיד לה, "אני ממש שמחה בשבילך. באמת".

"אל תגידי סתם".

"אני לא אומרת סתם", אמרתי. "אין דבר טוב יותר מלהגיע לכוכב אחר ולעזוב סוף סוף את הכדור הזה. יהיה לך טוב שם, את תחיי שם בלי מחסור. ואני עוד אצטרף אלייך. מתישהו. כשיגיע תורי".

כשיצאתי מחלל המפגשים ניקרה בראשי מחשבה אחת: שזירה? אני? אבל מה החלופה? להישאר לבד על כדור הארץ הגוסס? כל מי שאני מכירה נמצא לפניי ברשימה, חלקם כבר עזבו, והמחנק בגרון, המרדף אחרי מזון אמיתי במקום התחליפים, החום שכבר לא נותר כמעט צל שיגן מפניו, הבדידות… כמה אני מתגעגעת לכל מי שעזבו. שזירה למגי תוכל להעניק לי הצצה למסע אל הכוכב המובטח, ואולי גם אליו עצמו, בזמן שאני נמקה במקום בלי עתיד.

אף פעם לא דמיינתי שאשזר כך. תמיד חשבתי שזה יהיה לאדם האחד המיוחד, שרק הוא יקבל גישה לשכלי. שיכיר אותי מבפנים כפי שאני אלמד להכיר אותו ואהפוך להיות חלק ממנו. האומנם יכול להתקיים חיבור פולשני כל כך עם כל אדם אחר בלי להביא לפיצוץ? בלי ששנינו ניפגע? תמיד הגדרתי את האחד שלי בתור זה שארגיש בנוח להישזר איתו לאורך זמן, לאורך חיי. איך מחליטים?

המחשבה המנקרת הזאת הקישה על הכרתי הלוך והקש בשעות הבאות, בכל רגע של שקט. ואז הגיע הזימון לחלל המפגשים. לא הכרתי את הפונה אבל היה עליו סמל ממשלתי. בעולם שלנו לא אומרים "לא" לממשלה.

הפעם החלל נראה כמשרד פשוט עם חלון לנוף הסטנדרטי שהממשלה נוהגת להציג בשידוריה, מעין תמונה נוסטלגית שרק זקנים חוו באמת. הדמות מולי קמה והושיטה לי את ידה.

"שלום לוּקה", אמרה.

"אני לוסי", אמרתי. "רק ההורים שלי קראו לי לוקה".

הדמות הנהנה. "אני מצטערת", אמרה. "שלום לוסי. משום מה את רשומה אצלנו בתור לוקה. שמי נורה ואני ממִנהלת ההגירה החללית –"

"הקדמתם אותי ברשימה? אני יכולה לצאת קודם?" התפרצתי.

נורה זקפה את גבותיה לשאלתי, אך מבט עיניה המתחדד הראה שאין זו הפעם הראשונה שהיא נתקלה בשאלה הזאת. "לא. אני מצטערת, זה בלתי אפשרי. את יודעת שהרשימה קבועה. אף אדם לא יכול לשנות אותה". היא חייכה אלי חצי חיוך.

לא הייתי מוכנה לעוד אכזבות היום. הסטתי את מבטי ממנה אל הנוף הנשקף מבעד לחלון המדומה, אבל עבור בני הדור שלי הוא לא סימל אידיליה שלווה אלא בעיקר תזכורת לחורבן של הדבר הנפלא שהיה פעם ויכול היה להתקיים גם בהווה. לכן הסטתי את מבטי וחיפשתי נקודה במשרד הזה שאוכל להתמקד בה בלי שתנחיל לי אכזבות נוספות. החדר היה לא מרוהט כמעט, רק היא, אני ושולחן מתכת שחור ומבריק. החלטתי להתמקד בקיר האפור שמאחוריה.

נורה התבוננה בי ללא אומר. כשראתה שאיני עושה עוד דבר, המשיכה, "המִנהלת שלנו פועלת כבר יותר מאלף שנה כדי להוציא את האנושות מכדור הארץ וליישב אותה על כוכב אחר. מהמשלחת הראשונה ואילך, כל המשלחות יצאו אל מעמקי החלל בלי לדעת מה מצפה להן בדרכן ועם יכולת תמרון אפסית עקב המהירות העצומה של טיסתן ומלאי הדלק המוגבל".

הנהתי בלי להפנות את מבטי. הכרתי את ההיסטוריה.

"את בוודאי יודעת שלכבוד המשלחת הראשונה המציאו את שזירת המוחות. זו הייתה הדרך לאפשר תקשורת ביניהם לבין כדור הארץ במהלך המסע".

הנהנתי שוב. שתי המילים הארורות האלה רודפות אותי היום.

"חברי המשלחת נשזרו קדימה בזמן, הרבה קדימה, כדי לאפשר להם להסתייע בידע המדעי והטכנולוגי העתידי במהלך המסע שלהם. ודאי תתרגשי לשמוע שד"ר אייזנברג, אחד מחברי המשלחת וממציא השזירה, יישזר איתך".

בבת אחת החזרתי את מבטי אליה. "ד"ר אייזנברג? איתי?" אמרתי. התמקדתי בה בכל חושיי. החלל הסתחרר מעט סביבי, ליבי פעם. "הוא זה שהמציא…"

"כן, הוא הממציא של השזירה המקרוסקופית הבין-זמנית – והראשון שנשזר".

"למה… למה אני?"

"ד"ר אייזנברג, בטרם הלך, השאיר הנחיה מפורשת למִנהלת לשזור אותו איתך בערך בזמן הזה. למעשה הוא השאיר את ההנחיות אחרי שנשזר איתך, כך שמבחינתו זה כבר קרה. אבל ההנחיות שהוא השאיר היו בכל מקרה חד-משמעיות".

אייזנברג נשזר איתי? ביקש אותי? דווקא אני עליתי בגורל להישזר, ודווקא איתו? זה אומר שאני חייבת להישזר?

"השזירה איתך היא חיונית למשלחת ההיא, שכידוע לך הייתה חיונית לכל ההגירה לחלל", המשיכה נורה. "אלמלא הידע שהם צברו לא יכולנו להוציא משלחות נוספות. את תזכי לחוות את המראה והתחושה של מה שהיה אז מבעד למעטפת הידע האנושי, ולתקשר עם אחד האנשים הכי מבריקים וחדשניים שחיו".

נכון שלא רציתי להישזר עם אף אחד, אך האפשרות להיות בחלל רחוק מכאן, או שלפחות חלק ממוחי יהיה שם הלכה למעשה, קרצה לי למדי. אבל מבריק וחדשני לא היה העיקר בשבילי. "איך הוא היה? זאת אומרת, כאדם?"

נורה לא נרתעה. היא הסבירה שהיא אומנם לא יודעת, אבל קיים לא מעט תיעוד היסטורי מהתקופה הזאת, אם אני רוצה להתכונן.

"להתכונן? ומה אם אסרב?"

"היות שהשזירה איתך חיונית" דקלמה נורה, "המִנהלת החליטה שלא נתונה לך בחירה בנושא הזה. אבל אנחנו מעדיפים שתעשי זאת מרצונך החופשי".

התנגדות בת שנים תיאלץ להתפוגג בשל דרישה אחת בת מאות שנים. העתיד שלי נחטף על ידי עבר של מישהו אחר. חיונית. אולי חיונית עבורם, אבל מה יהיה איתי? מה יהיה עם החיים שלי?

"אני לפחות הולכת לקבל משהו בתמורה? עדיפות ברשימה?"

נורה הנידה קלות בראשה. "אם כבר אז להיפך. השזירה שלכם תחייב אותך להישאר כאן עד תום השזירה שלו. ".

אם הוא היה כל כך מבריק ואני כל כך חיונית עבורו, למה הוא לא ניסה לעזור לי מהעבר? איך זה שאני בסוף הרשימה? חשתי את משקל השזירה הכפויה הזאת מצטרף לאומללות מעזיבתה של מגי, והיא נחתמה לגופי במנעול התזכורת שאני חייבת להישאר כאן עד הסוף, ואני הולכת וטובעת יותר ויותר עמוק במצולות ים העצב הזה ששולל ממני את בועות החמצן האחרונות של התקווה.

ההנחיה העיקרית שקיבלתי לפני השזירה הייתה לא לספר לד"ר אייזנברג מה יקרה לו בעתידו.

כן, התייצבתי שם למחרת כמו שנורה הורתה לי. לא ידעתי מה אני עושה. אפילו לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להתנגד. שאלתי את עצמי אם ההתנגדות שאני מרגישה היא על כך שמניחים שאבוא בלי לשאול לדעתי או שיש לי סיבה עמוקה יותר. ניסיתי לשכנע את עצמי שאייזנברג היה שם כשהכול התחיל ואולי דרך מוחו אוכל להבין דברים שיאפשרו לי לצאת מכאן קודם, ושאם כולם ממליצים על שזירה אז למה לי לוותר עליה, ושנועדתי להישזר אליו כבר לפני אלף שנה ואין טעם להתנגד, ושאולי אם נועדתי להישזר אליו זה אומר שהוא האחד. אבל כל המחשבות הללו היו מנטליות של מה שנקרא פעם ציפור דואה ברוח, שמשק כנפיה מקדם אותה רק בכיוון שהרוח מאפשרת לה.

מטה מִנהלת החלל שכן במבנה אדיר ממדים ונטול שקיקת חיים, זכר לתקופות שבהן רוב עובדיו עוד המתינו לתורם לצאת לחלל. תורם שקדם לתורי. היה זה מבנה כה אדיר וכה שומם עד כי כל פסיעת רגל מחוצה לו הדהדה חזור והדהד בטרם נמוגה ללא כל רעש אחר שיתחרה בה. איך נשמעת בדידות כשאדם נוסף תמיד מלווה אותך? איך נחווה היחד כשהוא תמיד במרחק?

נורה חזרה על ההנחיות: קודם בולעים כדור שמשתק זמנית חלק מהמוח כדי למנוע את הכאב שבתחילת השזירה, אחר כך אני צריכה להציג את עצמי בלי לספר לו שהוא בחר בי, אלא אם כן הוא כבר יודע את זה, אחר כך אני צריכה להעביר להם כל מידע ממנו שדורש פענוח, והכי חשוב – אסור לי לספר לד"ר אייזנברג מה יעלה בגורלו. "אם הוא יידע, המשימה שלו עלולה להתבטל".

"אבל היא לא קרתה כבר?"

"כן", מלמלה נורה. נדמה כאילו היא מנסה לגמד אותי בהסברים טכניים ומסובכים, אבל ידעתי שפשוט אין לה מושג. כל ההסברים שלה היו מופרכים, אולי פרט לאחרון. "…המשימה הזו קרתה כי לא סיפרת לו. את מבינה? הרי מראש ההנחיות היו שלא תספרי. מנקודת המבט שלו…"

"זה בסדר, אני לא מתכוונת לספר לו". אמרתי וראיתי את המתח יורד מפניה. התאורה הרב-זוויתית שהאירה כל קמט בפניה אפשרה לקרוא את הבעתה בקלות, כמו שנהגו לעשות פעם, לפני שרבים התמכרו לבהירות המופלאה של הרגש השזור. "אני בדרך כלל לא כזאת טובה בלשמור סודות, אבל זה סוד שמפחיד לגלות".

"קשה להישזר לעבר כשלא טובים בלשמור סודות".

"לפחות אני לא אצטרך לחשוש שהוא מסתיר ממני סודות".

נורה הנהנה בחיוך. "לא סודות, אבל איננו יודעים דבר על חייו מרגע שעזב. מי יודע איזה פרטים מוכמנים תזכי לשמוע".

"אני לא כאן על תקן היסטוריונית, נכון?"

"לא. אבל שנים של התעסקות עם שזירה בין זמנים לימדו אותנו שהעבר מחפש להתגלות לאו דווקא דרך היסטוריונים, ושההווה מתגלה לעיתים דרך העבר. אין לדעת מה יתגלה ביניכם. שום דבר אינו צפוי".

בזמן שנורה הקרינה ביטחון עצמי ושעשוע, אני לא הוטרדתי כלל מההיסטוריה. רעד החל בברכיים, והמשיך דרך הירך והבטן עד לכתפיים – הנה זה מגיע ואני נשזרת. חבשתי את כובע האלקטרודות שנורה הושיטה לי, בלעתי את הכדור, העפתי מבט אחרון במשזיר ועצמתי עיניים.

הכדור הסתיר חלק משכלי כמו שהשמש מסתירה חלק מהשמיים, באור בוהק שאין  להביט בו ישירות, אבל כל דבר אחר נראה רק ביחס אליו. הרגשתי חלק חסום, אבל כל שאר המחשבות והרגשות התרחשו מסביב לו, עמומות ובוהקות. לא ידעתי מתי זה יעבור וניסיתי לפנות במחשבותיי פעם בכמה דקות, אך לא הייתה תגובה. עד שברגע קורן אחד שקעה השמש.

"שלום?"

"שלום?"

ופתאום רעד שלם עבר בגופי, אגלי זיעה קטנים התעבו במרומי המצח, עמדתי לענות עם הפה, בקול, אבל במקום קול נקשו שיניי. האם אני צריכה לחשוב את התגובה שלי?

בטרם הספקתי לחשוב אותה, התגובה הופיעה אי-שם בתוך ראשי, "שלום?"

"ד"ר אייזנברג?"

"כן! זה עובד! מי את?"

השכל שלי שואל אותי מי אני. ההפתעה שבדבר יצרה מחשבה פשוטה של "אני זו אני!" אך מובן שזו איננה תשובה מספקת. השיניים חדלו לנקוש, אך הרעד עדיין ליווה כל  מחשבה. "אני לוסי, נשזרתי אליך לפי הבקשה שלך".

"הו", הופיע בראשי. זה לא היה צליל או המהום, אלא איזושהי מהות של ספק מהול בהפתעה שהורגש ממקור זר, חיצוני, כמו צלילי הים דרך קונכייה שמגבירה את צלילי האוזן. ניגבתי עם אצבעותיי הרועדות את המצח. "ובכן, אני נשזרתי ממש עכשיו כך שעוד לא יכולתי לבקש להישזר אלייך. ממתי את?"

נכון! השזירה היא מיידית. מנקודת מבטו של אייזנברג אני מדברת אליו מהעתיד אל רגע שזירתו שמתרחש עבורו ממש עכשיו, אפילו שעברו מעל אלף שנה מאז. נשמתי עמוק. אם זה המצב, אז הוא לא יודע עליי אף פרט שלא אספר לו, אני יכולה לשקר לו והוא אולי יבחר מישהי אחרת ואז אולי לא בהכרח אהיה בסוף הרשימה. התאמצתי לחשוב אליו על תאריך לפני 500 שנה.

"לוסי, אני מרגיש בתוך מוחי, יחד עם המילים האלה, גם שאת מנסה לשקר לי. זה נכון?"

"מה? אהה, ממש לא".

"אני מרגיש שקר ומבוכה. צפויה לנו שזירה ארוכה ביחד. ככה את רוצה שהיא תיפתח?"

הוא צודק. זה במילא לא היה עובד. לא מגיע לו השקר הזה. "אני מצטערת, אתה צודק". הפעם חשבתי על השנה האמיתית.

"אלף שנה! אז את חיה כבר אחרי שהגענו לשם. את יודעת מה יקרה לי בכל המסע ומה יקרה כשאגיע".

נזכרתי בהנחיה של נורה, "מִנהלת החלל אסרה עליי לספר לך על העתיד שלך".

בתוך ראשי הופיע צחוק. זה לא היה צחוק של שמחה, וגם לא של זלזול. היה בו משהו חד ועצוב. כמעט מתוכנן. "נחמד מצידם, גם אם מיותר. בסדר, הכול היה ועוד יהיה".

כשהתעוררתי למחרת מן העילפון למדתי להכיר את מי שהשתכנה בתוך המוח שלי. היא הציגה את עצמה בתור לוקה ונשמעה כל הזמן מרוחקת מעט, אף על פי שהריחוק הזה היה משיחה שהתרחשה כולה בתוך ראשי. ברגע התעוררותי שמעתי סופו של משפט שהתחלתו לא הייתה גלויה לי, אבל הוא הסתיים במילים "סוף הרשימה". אותן היא אמרה כועסת או מאשימה, כה שונה מהסליחה שליוותה את קולה בפעם הראשונה.

"איזה רשימה?" חשבתי, במה שהתרגלתי לחשוב עליו בתור חשיבה בקול רם.

"עשרות שנים אני ממתינה לצאת מכאן ולא יכולה, עשרות שנים אני משתוקקת ומאשימה את כל העולם. אתה הראית לי את החלל! מחשבות החלל איתך היו התקווה היחידה שלי ברגעים, בכל התקופה הזו שבה אני מחכה". היא בכתה במחשבותיה. לא ראיתי אותה בוכה או שמעתי אותה בוכה, לא. למילים עצמן נלוו בתוך ראשי מחשבות קטנות של בכי. הצטמררתי מלהרגיש אותן, הרגשתי, או לפחות נדמה לי שהרגשתי, את הצמרמורת שלי עוברת אליה.

"אני… מצטער", אמרתי מבולבל, במאמץ לעבד את האשמה שמטיחה בי מי שהייתה אמורה להישזר אליי ממש הרגע, "נדמה לי שאת…"

"אתה לא מצטער בכלל, אל תנסה לעבוד עליי, לא אחרי אתמול. אפילו שאתה לא יודע. פעם אולי היה זה שונה, אבל זה רק נדמה לי. כל הזמן בחלל היית כזה, היית אחראי לזה. אתה תעשה את מה שתעשה, אבל אל תתנצל".

פעם, בחלל? משהו בשזירה הזאת אינו תקין. איך היא מכירה אותי אם אנחנו נשזרים במקביל – רגע ההתחלה שלי היישר לרגע ההתחלה שלה? ניסיתי לחשוב את זה בשקט עד כמה שאפשר כדי שלא תשמע אותי, אבל לא יכולתי להרפות. המשכנו לדבר במחשבות, שמעתי עוד על הקשיים שלה בעתיד וניסיתי לא לדבר יותר מדי על עצמי כדי שלא תגלה שאיני יודע מי היא. נראה שהיא הכירה אותי זמן כה רב עד שלא עלה בדעתה – והרי שם אני נמצא – שאיני זוכר אותה.

התובנה מהשיחה הזו חצתה אלף שנה בדרכה  אליי וחייבה אותי לבצע במהירות רצף תיקונים בכל תוכניותיי בטרם אוכל לעזוב את הכדור הזה, בטרם אוכל להמריא אל תוך זיכרונה.

אחת המיומנויות החשובות שלומדים בעקבות שזירה היא לדעת מי פונה ואל מי פונים. קל להתבלבל בין הקול הפנימי שלי שדיבר לעיתים בלשון "אני" ולעיתים בלשון "אתה" לבין הקול הפנימי הנוסף שהצטרף, אשר גם הוא "אתה" ונובע מתוך מוחי אך מקורו בחוץ, כמעיין בעמק השופע מים המחלחלים אליו מפסגת הר, מפכים כל הדרך בתוכו במסלול לא ידוע ומתגלים בתפארתם בתחתיתו. קול האתה הזה אינו צפוי ועם בואו נהגתי עד לאחרונה לתהות לעצמי "למה חשבתי את זה?" ולפעמים גם "למה חשבת את זה?" שהוסיף קול "אתה" נוסף ורק העמיס בלבול על כתפי מחשבתי. היא חשבה את זה. היא, שלעיתים גם חושבת במקומי את עצמה בתוכי. היא, שלמדתי להתבייש ממנה בזמן.

את הימים הראשונים לשזירה, אחרי הטראומה הראשונית, העברתי במאמץ לא לחשוב מאומה מחשש שכל מחשבותיי יזלו אליה, והיא, שבלי ספק הרגישה את מאמציי, רק שאלה אותי שוב ושוב מה אני מסתיר ממנה, או חשבה בינה לבין עצמה – אינני יודע. אז עוד לא ידעתי להבדיל. אני צריך להתאמץ יותר לא לחשוב, חשבתי לעצמי ברגע של חוסר דריכות, שחזרה חיש מהר להיות לבהלה מכך שהיא שמעה אותי ויצרה עוד מחשבה לא רצויה בדמות "אוי לא, היא שמעה אותי?" אך ממנה לא הגיעה תגובה. הבהלה הולידה את המחשבה שלא כל המים מפסגת ההר מגיעים לאותו מעיין, אלא חלקם נשארים בבטן האדמה. הרהרתי על עצמי בקול הרם ביותר שמחשבותיי יכלו להפיק, כדי לוודא שקול פנימי בגוף ראשון לא עובר בשזירה. זו הייתה תגלית חשובה מאוד, וחשובה ממנה הייתה ההקלה הגדולה. בשיחות הבאות איתה הייתי רגוע יותר ופחות דרוך, בשל הידיעה שתמיד אוכל לברוח ממנה אל הגוף הראשון של עצמי והיא לא תהיה שם.

"אני מתנצל שקודם הייתי לחוץ".

"מתי?"

"קודם, לא משנה", אמרתי. עדיין נטיתי לשכוח את הפערים בעבר של כל אחד מאיתנו.

"מצטערת שהיית לחוץ", היא אמרה באהדה שבאה בגיוס ספונטני, בלי שהספיקה להתייצב במדים. "הכול טוב עכשיו?"

"כן, עכשיו יותר טוב".

פעם בעבר הרחוק, בימים הראשונים לטיסה או אפילו לפניה, אחרי תכנונים רבים בגוף ראשון הוצאתי לפועל את הניסוי הבא: עמדתי מול מראה, הסתכלתי בעצמי ודמיינתי את בבואתי ברורה כמידת האפשר.

"אתה חושב שהניסוי הזה יצליח? אתה חושב שגוף שני יעבוד כמו גוף ראשון אם ברור שהוא מיועד לעצמך? או שאתה חושב שאתה עומד להיכשל? התרכז בעצמך, אל תפחד, נסה עוד קצת ליתר ביטחון. אתה רואה שזה מצליח? אתה שם לב?" חשבתי בכל כוחי. "נסה לבדוק עכשיו שהיא עדיין שם", והשתתקתי. האם יש לי אומץ? ומדוע לא? "מה שלומךְ?"

"שלום!" הופיעה בין רגע מחשבה זרה-אך-פנימית. "לא קל פה, לא קל, אבל אני מנסה לעודד את עצמי שבקרוב יגיע זמני ברשימה".

"זה באמת בקרוב".

"אולי בשבילך, הימים עוברים לאט כשכל פעולה היא העברת זמן לקראת רגע אחד. וכבר אי-אפשר להעביר את הזמן בחוץ. סיפרתי לך".

"כן", אמרתי, אף על פי שלא זכרתי כלל שהיא סיפרה לי את זה.

"הזמן אצלך עובר מהר יותר בגלל המהירות של החללית, נכון? לפחות בראש שלך אני אצא מכאן בקרוב".

את תחושת ההשתתפות בצער שפעפעה בי לא חסמתי. נתתי לה לגלוש מהמוח שלי לשלה. את תחושת השמחה על התגלית, הידע על גוף הפנייה בראש כאמצעי לוויסות מחשבות השזירה, שמרתי לעצמי. הרי העצמי הזה הוא המעט שנשאר שלי, כשגם המונח "שלי" נלקח ממני.

מי שמדמה תרדמת לשינה מעולם לא התעורר מהראשונה. מרגע הנשימה העצמונית הראשונה מתחיל לזרום נוזל חם בעורקים ומדליק את הגוף איבר אחרי איבר בהכרה. מי שרגיל לנבור בפצעים עשוי לקשור בין דם לחבלה במקום לקשר אותו לחיים, כמו שמי שרגיל להתעורר משינה עשוי לקשור בין תרדמת למוות, אך היא זו שמאפשרת לנו להתקיים לאורך מאות שנות המסע הזה לפרוקסימה. הצער הוא שתמיד חייב להיות אדם אחד ער על הסיפון, נוסף על המחשב, וכך, מדי פעם, הדם ממלא את ורידיי ואני מתעורר ללבד המוחלט של החללית מלאת התרדמת ולקרבה האנושית העצומה עם לוקה.

"תוכל להראות לי שוב את החלל?"

"תרצי להראות לי אחר כך את כדור הארץ?"

"לא ממש. אין כבר מה להראות".

"עד כדי כך?"

"אתה יודע שאני לא ממש רוצה לדבר על זה", היא חשבה. ולאחר מכן מחשבותיה פסקו, פרט לתחושה כללית של עצב שהתעוררה בה. נראה שהיא התרכזה רק בהמתנה למראה החלל.

קלטתי את העצב שלה ואמרתי לה את המילים שתמיד היה נעים לי להגיד ותמיד היה חשוב לה לשמוע, "אל תהיי עצובה, לוקה, אל תהיי כואבת. אני פה לצידך". אמרתי אותן, כמו תמיד, בניחום ובאהבה. נוכחותה איתי בחללית, שבה הייתי האדם הער יחיד, היא הדבר היחיד שחיזק אותי כשהתעוררתי שוב ושוב מהתרדמת. ואני כל כך רציתי להיות לצידה.

תחושת חמימות ורוגע עלתה במחשבותיי מכיוונה, אך אליהם הצטרפה שוב הבקשה לראות את החלל.

הלכתי אל חלון הסיפון, התבוננתי דרכו וניסיתי לחשוב אותו חזק, כמי שמראה אותו לחלק מסוים בתוך עצמי. כשלא שמעתי תגובה חשבתי, "הוא לא ממש מעניין, לא שונה מהפעם הקודמת".

"לא, אל תפסיק! תן לי לראות עוד".

חזרתי לחשוב את מה שאני רואה לפניי. אפשרתי למוחי לספר לעצמו את הדברים שעיניי הראו לו. עמדתי כך דקות ארוכות, בלי לדעת איפה היא עכשיו – אם היא עומדת או יושבת, אם יום או לילה, אבל מחשבותיה התרכזו רק במחשבותיי, רק במראה החלל הרחוק, הפתוח, האינסופי, שחור משחור ומנוקד שמשות קטנות מכל עבר, שהיו מקור האור היחיד בעלטה ששררה בסיפון, עד שגם הוא דמה לחלק מאותו חלל חיצון.

"הלוואי שהייתי איתך שם, לראות את זה, להיות שם".

"הלוואי שאני הייתי איתך, בכדור הארץ".

"אל תגיד דברים כאלה".

"למה לא? אני באמת מתכוון לזה. אני רוצה להיות איתך".

"למה שתרצה להיות פה? כל החיים רוצים לעזוב את הכוכב הזה. אתה היית הראשון ברשימה, אין לך מושג כמה כאב וקושי חווה מי שנמצאת בסופה".

"אנחנו עוזבים את כדור הארץ לא כי אנחנו רוצים להיות בכוכב אחר, אלא רק כי לא יכולנו להישאר עליו. הידיעה שזה בלתי אפשרי לא משככת את כאב האובדן".

"אם היית נשאר, לא היית צריך לשכך דבר. אתה זוכר את כדור הארץ כמו שהוא היה כשעזבת לפני אלף שנים, היום הוא שונה. מי שלא עוזב כשהבין שעליו לעזוב נידון לחיות בחרטה על ההישארות".

לא היה הרבה מקום לפשרה בינינו וגם לא היה הרבה טעם. אני לא יכולתי לחזור לשם ואילו היא… היא טועה לחשוב שהיא חיה בצער על ההישארות, עד שיגיע הרגע שבו תגלה שההישארות הצילה אותה.

אחרי כמה דקות של דממה במחשבותיה, קלטתי בקשה מינורית ושקטה. "תוכל בבקשה להראות לי שוב את החלל?" כאילו אם תהיה מספיק שקטה אולי תתנדף בין שנות האור ואלף השנים שבינינו. אך היא הגיעה ליעדה, הגיעה אליי.

פקחתי את עיניי ושבתי להסתכל בחלל. גם השְחור יכול להיות אור בחשכה.

כל כמה שהיציאה מהתרדמת אינה נעימה, הכניסה אליה כמוה כהירדמות פשוטה, מלבד עצם הידיעה על השוני בין השתיים. לעיתים עצם הידיעה הוא כל ההבדל, גדול יותר מהבדלים שבמציאות. אבל הכניסה אליה הפעם הביאה עימה ידיעה נוספת – זו תהיה האחרונה. חישוב הזמנים בין שנת ההתחלה לבין המועד שבו נשזרה לראשונה כפה עליי להודות שבקרוב המסע שלי יגיע אל סופו, כשם שכפה עליי להיכנס לתא התרדמת נחרד ואבֵל.

"אתה עוד מעט יוצא לטיסה שלך, נכון?" היא שאלה בתמימותה.

בלעתי את רוקי בקושי. לא הייתי בטוח מה לענות.

"הכול בסדר?"

"כן, כן, אני פשוט קצת חושש. בפעם הבאה שנדבר, מחר בבוקר, כבר אהיה בחלל".

"זה בסדר לחשוש", היא חשבה לי את מחשבותיה באיטיות, כמי שמסתגלת לתפקידה כשזורה אליי, לומדת את מהות הקשר בינינו.

"לך קל להגיד", עניתי מעט בכעס, שלא היה כעס אמיתי אלא אותה אבלות חרדה, "עבורך יצאתי לחלל לפני אלף שנה, המסע שלי כבר הסתיים, את יודעת מה יהיה בסופו, עבורי הוא יתחיל רק כשאעלה על הסיפון".

"אתה יודע שאסור לי לגלות לך", התנצלה.

"אני יודע. פשוט לא קל לחיות באי-הוודאות הזו, כפסע מהוודאות המוחלטת".

"אם כך אולי לא צריך שנדבר עד ההמראה. מבטיחה שנדבר אחרי".

לחצתי על כפתור התרדמת, עצמתי את עיניי והחללית כולה כבתה סביבי לאט.

ומהתרדמת האחרונה התעוררתי אל סוף ימיי ברפיון מוחלט, אבל חדור מטרה. לא רציתי לצאת מתא התרדמת אבל נראה שהוא לא היה מוכן לאפשר לי להישאר בו. תמיד צריך להיות אדם אחד על הסיפון ונראה שהגורל הועיד לי את התפקיד לעמוד על הסיפון כשזה יקרה. היה זה יום שקט במיוחד, הראש היה נקי ממחשבות, שלי או שלה. בדקתי את נתוני החללית כמה פעמים ולא נראה שום דבר חשוד. אנחנו קרובים ליעד, קרובים מאוד, בשבועות הקרובים כנראה נגיע, אבל לא נגיע, לא נוכל להגיע, העתיד לא מרשה שנגיע. כל היום שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי, למה הרשיתי לעצמי לעלות לשם אחרי שקיבלתי אזהרה מוקדמת ומוחלטת, והתשובה שנתתי לעצמי, על כך שהאזהרה המוקדמת לא הייתה אזהרה אלא צו שמחייב אותי, לא השביעה את דעתי. פעמים רבות הסתכלתי אחורנית על רגעים בחיי שהובילו אותי למקומי הנוכחי  ולא זיהיתי את האיש שפעל בדרך שבה פעלתי. כיום, אחרי כמעט אלף שנות שזירה אני לא בטוח שאני מזהה את עצמי בנפרד ממנה. האם עליתי על החללית כי זה הדבר שהיה מתאים לה לעשות? הקול שלה, הידע שלה, המחשבות שלה… ובסוף אני כאן, פורץ הדרך קדימה, ביומי האחרון.

"שלום?" הופיעה קולה המוכר, קורא באפלה כמו נכנס לראשונה למערה.

"שלום?" שאלתי, ולאחר שלא הגיעה תשובה חזרתי על עצמי.

"ד"ר אייזנברג?" היא שאלה.

אם כך היא פונה אליי סימן שבאמת הגיע היום האחרון, שעבורה הוא היום הראשון לשזירה איתי. לרגע הזה הייתי מוכן מרגע שנשזרתי אליה וגיליתי את הפגם הזה בשזירה. נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי שאם זה מה שמוכרח להיות, ואם כבר גזרתי על עצמי לעלות על טיסה אל מותי, מוטב שאוציא מזה את המיטב עד הרגע האחרון. "כן! זה עובד! מי את?"

היא ענתה את המחשבה המצחיקה "אני זו אני!" שמבחינתי הספיקה לחלוטין. אך למרות ההפתעה והבלבול היא הבינה את הבעיה והוסיפה "אני לוסי, נשזרתי אליך לפי הבקשה שלך".

"הו", עניתי. לא התקשיתי לזייף את ההפתעה. "ובכן, אני נשזרתי ממש עכשיו כך שעוד לא יכולתי לבקש להישזר אלייך. ממתי את?"

מסיבה לא ברורה היא חשבה מספר לא נכון, 500 שנה קודם. יחד עם המספר הרגשתי גם ניסיון לשקר או לזייף. היא גם חשבה על סוף הרשימה.

"לוסי, אני מרגיש בתוך מוחי, יחד עם המילים האלה, גם שאת מנסה לשקר לי. זה נכון?"

"מה? אהה, ממש לא".

"אני מרגיש שקר ומבוכה. צפויה לנו שזירה ארוכה ביחד. ככה את רוצה שהיא תיפתח?" ניסיתי לזייף את הנזיפה הזו שתחבר אותנו למאות שנים. לדאבוני זה לא היה מסובך אחרי כל שנות הניסיון.

"אני מצטערת, אתה צודק", היא חשבה, ואז הוסיפה לשמחתי את השנה האמיתית.

"אלף שנה! אז את חיה כבר", התחלתי לומר. רציתי להוסיף "כבר בעתיד הקרוב", אבל עצרתי בעצמי בזמן. כה קרובה אליי, אבל כה רחוקה. מבחינתה מתתי ממש לא מזמן. אבל… "אחרי שהגענו לשם. את יודעת מה יקרה לי בכל המסע ומה יקרה כשאגיע".

"מִנהלת החלל אסרה עליי לספר לך על העתיד שלך".

התשובה שלה הצחיקה אותי וחידדה אצלי את זיכרון מותי הממשמש ובא. הסתכלתי בחלל והבנתי שהסוף קרב, שהמוות קרב, שההקרבה קרבה. חשבתי על אלף שנות תרדמת והישזרות איתה, על כל מה שהיה לנו ביחד ועל חיי שלפני, ועל כך שגם אם אמות עכשיו היא עומדת לחוות את כל חיי מעכשיו, אל העתיד. שבזכות התקלה המופלאה הזו חיי מכאן רק ימשיכו לעוד אלף. המשכתי לצחוק כפי שתכננתי וחשבתי את התגובה, "נחמד מצידם, גם אם מיותר. בסדר, הכול היה ועוד יהיה".

השיחות איתו אחרי השזירה היו נעימות וחודרות לב, חודרות שכל. לא יכולתי לבקש מישהו מתאים ממנו להישזר אליו. בהתחלה החדירה למרחב הפרטי ביותר שלי הייתה קשה, אבל הוא איכשהו הבין את זה, הבין אותי, ולא כפה את עצמו, כמעט הקיש על דלתות ראשי לפני כל פעם שדיבר. היו ימים ששנינו שתקנו זה מזו ואפשרנו לכל אחד לחיות את חייו; היו ימים של שמחה מטאורית שנחתה עלינו והותירה גלי הדף של אושר שהחלטנו כבר בהתחלה לחלוק ביחד; והיו גם ימי עצב שבהם ידענו שנינו לתת מחשבת תקווה – הוא הראה לי את החלל ואני הראיתי לו את העתיד, או לפחות את החלק בעתיד שהיה לי מותר לחשוף בפניו.

"כולם במִנהלת מתרגשים מהתמונות שאתם ממשיכים להעביר לנו. מדהים איך אלף שנה אחרי שיצאתם לדרך אנחנו עדיין לומדים דברים חדשים על התווך הבין כוכבי".

"גם אם נצלם להם את כל היקום, אני מתערב שהם לא יתרגשו כמוך כשאני מעביר לך את המראה הפשוט ביותר של החלל הסתמי שמופיע עכשיו מולי", הוא אמר, מתענג על אושרי. הוא באמת התכוון לזה ובאמת צדק. כל תמונה של החלל שהוא העביר לי כללה גם את המראה עצמו וגם את ההשתקפות של העצמיות שלו בתמונה, כמו לצלם סרט מבעד לעיניו של הבמאי.

גם בתוך החיוך הגדול של מחשבתי הצלחתי לנזוף בו. "אל תגיד שהוא סתמי. אני בטוחה שעכשיו הוא יפהפה כמו בכל רגע אחר. אתה יודע שהסתמי שלך הוא פלאי לעומת כל מה שנותר פה".

"אני מתנצל", הוא חשב. "את צודקת. פשוט בשבילי הוא סתמי כי הוא רק שלב ביניים. אני לא איתך שם, ואני גם עדיין לא בפרוקסימה. אני מחכה ליום שאוכל להעביר לך תמונת חלל שפרוקסימה בוהקת בו".

איך הוא מסוגל להכניס עצב גם ברגע כה שמח? מהר סגרתי את מחשבותיי כדי שלא תדלופנה, אסור לי לספר לו מה עומד לקרות לו בסוף הטיסה לפרוקסימה. המצפון שלי לא מרפה ממני, אבל אני חייבת לעצום את המצפון שלי כל עוד הוא יכול לשמוע אותו. החלטתי לענות בכל זאת כדי שלא יחשוד, "גם אני מחכה שתעביר לי את התמונה הזאת, ומחכה שאעביר לך את התמונה של פרוקסימה כשאהיה בדרכי אליך".

המתנתי זמן מה לתגובתו. חשתי ששנינו מתקשים בשיחה הזו, כאילו פרוקסימה מרחיקה אותנו במקום לקרב. בסוף הוא דקלם, "כאילו שחקים וחילם בין תאוותי וביני".

"מה?"

"אני חושב איך כשנשזרנו, כל מה שהיינו צריכים היה קוביית פחמן אחת, והצלחנו להתגבר בעזרתה על כל פערי הזמן והחלל, ואיפה שלא נהיה ומתי שלא נהיה אנחנו מצליחים להיות ביחד. אך עם כמה שאנחנו קרובים, גם עם כמה שאנחנו ביחד, עדיין יש מה שמפריד, ואיני בטוח מה הוא".

הוא צודק. והיה לי ברור מה. הסוד שלי ממנו הוא מה שמרחיק אותנו. לעולם לא נוכל להיות לגמרי ביחד כשאני יודעת משהו שהוא לא. לא ידעתי מה לענות לו ופשוט שלחתי את תחושת עצבותי הכנה, והוא הגיב כמו שהוא יודע הכי טוב.

"אל תהיי עצובה ואל תהיי כואבת, כי אני פה לצידך".

לעיתים נדירות שמעתי אותו ישן במחשבותיי, בדרך כלל השינה שלו הייתה קרובה לתרדמת, גם כשלא היה במכל. הנחתי שהוא גם לא ממש שומע אותי, עד שלילה אחד התעוררתי בחטף משנתי, שטופת זיעה, בשל צעקה שהופיעה במוחי.

"אז זה מה שצפוי לי? החללית תיהרס שבועות ספורים לפני שאגיע?"

אם זו הייתה שיחה בעל פה הייתי עונה, "לא, על מה אתה מדבר?" אבל השיחה הזו התרחשה בתוך שכלי, ומזמן למדתי שאי אפשר לשקר בשזירה, ובכל מקרה איך אוכל להשתיק את התגובה הרפלקסיבית של "כן" פשוט ומוחלט? כן. זה מה שצפוי לו, למסכן, שלפני כאלף שנה יצא לחלל לפלס לאנושות דרך החוצה בלי שהשלים אי פעם את משימתו. מחשבת ה"כן" כבר יצאה משכלי אל שכלו ונחפזתי לכסות את עקבותיי. "מאיפה הגיעה השאלה הזו?"

"חלמת את זה עכשיו. חלמת את עצמך ילדה ונזכרת שדיווחו שהחללית שלנו התפוצצה, מחשב הספינה שידר למחשב הארצי שהוא שזור אליו את תיעוד רגעינו האחרונים".

"אסור לי לדבר איתך על זה, אייזנברג".

"אבל זה נכון?"

"אסור לי לדבר איתך על זה".

"מה גרם לך להיזכר בזה עכשיו?"

"הפסקת להבין אותי?" חשבתי בנזיפה והגברתי את עוצמת מחשבתי, "אסור לי לדבר איתך על זה".

"מה זה משנה שאסור? אני כבר יודע שאם אעלה על החללית הזו אני אמות ולא אגיע ליעד".

"מה זאת אומרת אם תעלה? עלית על החללית הזאת מזמן".

"כל דבר שאני עושה הוא מזמן בשבילך. יש בינינו פער של כאלף שנה".

"כן, אבל עלית על החללית ממש בתחילת השזירה שלנו, עברו אלף שנה מאז".

"את מתכוונת להגיד לי שלא שמת לב לזה?"

"שמתי לב למה?"

"לא שמת לב שהשזירה הזו היא מהסוף להתחלה? אני רק כמה ימים שזור אלייך והבנתי את זה. תחילת השזירה שלי היא בעוד כמה ימים בעתיד שלך, ותחילת השזירה שלך היא, אני משער, לרגע סוף החיים שלי, שעכשיו אני יודע איך הוא ייראה".

"על מה אתה מדבר?" צעקתי, לא רק חשבתי אלא ממש צעקתי מגרוני, פעולה שלא עשיתי כבר זמן רב. "על מה אתה מדבר? אנחנו שזורים כבר כמעט אלף שנה והזמן זז קדימה".

"אבל אלו ימי השזירה הראשונים שלי, ועכשיו כשאני יודע שזה מה שאת חושבת שקרה אין לי ברירה אלא לפעול בעתיד שלי, שהוא העבר שלך, כך שתחשבי שהזמן זז רק בכיוון אחד".

שכלי לא ידע איזה רגשות להדליק ואילו לכבות, שכן המחשבות הנוראיות האלה לא הגיעו מבחוץ, אלא מתוכו, כמו דלת אחורית זדונית במערכת ההפעלה. לא יכולתי לסמוך יותר על שום דבר. גם המחשבות האלו נראו לי חשודות, כאילו היו מחשבות שלו שמנסות לשטות בי, כאילו העצמי שלי כבר התנוון ונותר רק סחיש מהיותי עצמי. לא רציתי לחשוב ולא רציתי לדעת, רק רציתי שקט מתוך עצמי.

"מה גרם לך לחשוב על זה?" הוא שאל בפראות.

"אני לא רוצה לדבר על זה".

"מה זה משנה? מבחינתך אלו הימים האחרונים שלנו ביחד. עוד מעט תגיע ההתחלה שלי והשזירה איתי תפוג".

"תהיה בשקט!" חשבתי תוך כדי דבריו, בזמן שהוא המשיך לחשוב את המשך המשפט שלו, בלי להתבלבל. "אם אתה צודק והשזירה היא מהסוף להתחלה, אז לא משנה מה אני אגיד לך, אתה תעלה על החללית. בטוח שתעלה. גם אם כל הזיכרונות והמראות מהעבר… מהעתיד… לא יודעת מתי, הם שקר… גם אם כל מה שהיה בינינו הוא שקר, כולם יודעים שמתת על החללית הראשונה לפרוקסימה".

"אז אני חייב לעלות?"

"כבר עלית ומתת".

"מה עוד כולם יודעים?"

נזכרתי בפרסומים של ליל אמש. אחרי כאלף שנה של כישלונות, של חלליות נהרסות על כל נוסעיהן בחלל, מצאו סוף כל סוף נתיב בטוח. אלף שנה שבהן כל חללית ששלחנו החוצה נהרסה. הטיסה באחוז ממהירות האור היא האפשרות היחידה להגיע מספיק מהר החוצה, אבל היא מסוכנת מדי, ומאז חלליתו הכושלת של אייזנברג עוד לא הצלחנו לתמרן לפרוקסימה, עד אמש. דורות של חלליות הקריבו את עצמן כדי ללמד אותנו איך לצאת. תמיד הייתה תקווה והיא תמיד נכזבה והפכה ללקח הכרחי לטיסה בין כוכבית. עם כל כעסי על אייזנברג, שאלף שנה שיקר לי, הרשיתי למחשבות האלו להגיע אליו, קצת כדי להכריח אותו לשמוע שוב על כישלון המשימה שלו, וקצת מרחמים. בלאו הכי אם הוא דובר אמת הפעם, הקשר איתו ינותק בימים הקרובים.

הוא שתק. אני בכיתי. אלף שנה של שקר. אבל אז הוא חשב פתאום, "אני חייב לשים אותך בסוף הרשימה".

"מה? למה?"

"כמעט כל מי שייצא אלף  שנה אחריי ימות. אם את צודקת ורק עכשיו הבנתם איך להגיע, אז תינצלי ותוכלי להגיע לפרוקסימה רק אם תהיי בסוף הרשימה".

"מה? אתה לא יכול לעשות את זה! הרשימה נקבעת על ידי אלגוריתם קבוע".

"את שוכחת מי אני וממתי אני מדבר. אני בצוות שקובע את האלגוריתם ממש עכשיו. אף אחד לא ישים לב".

"אז זה היית אתה? בגללך אני תקועה פה? אתה שמת אותי בסוף הרשימה?"

נימת מחשבתו נשמעה כמעט מפצירה. "את לא מבינה שאין ברירה? אם אני לא אדאג לזה את תמותי".

הוא אולי חשב על הסברים נוספים, אולי קרו ביקום דברים נוספים, אבל תוך כדי, ברגע המסוים הזה, ברגע שחיים שלמים התנקזו אליו כאל נקודה אחת מדויקת, חשבתי רק דבר אחד: "שמת אותי בסוף הרשימה".

הימים הבאים היו הראשונים בחיי שהבנתי באמת מה קורה וכיצד לפעול, כאילו עד כה חייתי בתקופת הרצה ועכשיו אני מסוגלת להיות אני. בימים האלה נודע שבעקבות הצלחת החללית הראשונה שהגיעה בשלום לפרוקסימה מגבירים את קצב השילוח, עד שאפילו אני, שבסוף הרשימה, אצא בקרוב. ככל שהתקרב הניתוק מאייזנברג הרגשתי את התלות שלי בו מרפה. בלאו הכי הוא נשזר איתי רק עכשיו ולא יודע עליי כמעט כלום. ביום הראשון אחרי הגילוי עוד כעסתי עליו והאשמתי אותו, אבל למחרת כבר החלטתי לשחק את המשחק ולתת לו לגלות בעצמו שהשזירה הזו היא מהסוף להתחלה, שירגיש טוב עם עצמו ויעשה את מה שעשה לפני יומיים. לא מצאתי טעם לכעוס עליו – אני עוד מעט אצא, והוא נדון למות בידיעה מלאה. בסופו של דבר הוא באמת הקריב את עצמו עבורנו. אולי עבורי.

חשבתי על יום השזירה הראשון שלי איתו. הכול היה מצג שווא – הוא כבר ידע הכול. הוא רק העמיד פנים שזה חדש כי זה מה שהוא הבין ממני בהמשך הדרך. זה לא היה יפה מצידו, הייתי מעדיפה שהיה אומר לי את האמת כבר אז, אבל כנראה השזירה איתי, עם מישהי מהעתיד, כפתה עליו חיים שלמים של הגבלות והכרחים, של חוסר ברירה. הוא צדק, הכול היה ועוד יהיה. וכך, הוא העמיד פנים במשך אלף שנים בשבילי. אלף שנים הוא אהב אותי מהסוף להתחלה, ואני אהבתי אותו. כל אחד מאיתנו אהב את השני שהיה מהרגע הראשון לחלק מעצמו. הניתוק הזה שיקרה בקרוב הוא הפרידה החזקה ביותר בחיי.

שבוע לאחר שיחת הגילוי שלנו עליתי על החללית המיועדת לי, החללית האחרונה היוצאת מכדור הארץ, שגם אחרי מאות שנות חורבן, לא נוצרו המילים שיתארו נכונה את השפל שאליו הבאנו אותו. אם החללית ההיא לא הייתה מגיעה לפרוקסימה בשלום, כנראה היו שולחים אותנו לחלל בכל מקרה, כמו כל אלה שקדמו לנו, למות שם ולא כאן.

הסתכלתי החוצה מבעד לחלונות החללית הממריאה הרחק ממה שהיה ביתי, מה שהיה מלון ההמתנה שלי לביתי שמחכה לי הרחק בין הכוכבים, וחשבתי על כל חיי בו, ועל החיים שצפויים לי שם. חשבתי גם על אייזנברג, שבזכות הקרבתו אני יכולה לצאת, וששם אותי בסוף הרשימה. כמה שנאתי את המקום שלי בה, וכמה אהבתי אותו, וכמה הייתי שונאת אותו אילו ידעתי קודם שהוא אחראי להיותי שם, גם אם עכשיו אני יכולה להבין ולהתחיל לסלוח לו.

"אתה שמת אותי בסוף הרשימה", אמרתי, עצובה וסולחת, בעוד השמחה מבעבעת במקום אחר בשכלי.

"מה?" שמעתי את קולו המופתע.

האם ברגע הזה הוא נשזר לראשונה? האם אחרי אלף שנה הקשר איתו ינתק?

ברקע השאלה הסתומה הזו שמעתי גל של מחיאות כפיים סוערות. "מה אלה מחיאות הכפיים האלה?" חשבתי.

הוא לא ענה. ראיתי את כדור הארץ מתרחק מתחתיי לקול מחיאות הכפיים שלא ציפיתי להן כלל וכלל. מי יוכל לצפות מה יגיע אחריהן, גם אם מה שלפניהן – בדיעבד – היה הכי צפוי שאפשר?

סוף הרשימה

(היא:) שמת אותי בסוף הרשימה,
מחכה להיות איתך.
ערב כזה היה פעם שונה
כשהייתי לידך.

(הוא:) כן, אולי אני טיפה רחוק,
שרוי בענייניי.
(היא:) מצפוני לא נותן לי להרפות
ואתה עוד בבת עיניי.

(הוא:) אל תהיי כה עצובה,
אל תהיי כואבת,
כי אני פה לצידך.

(היא:) אלף שנים אהבת אותי
מהסוף להתחלה,
ובימים הכי עצובים
נתת לי תקווה.

(הוא:) כן, הכול היה ועוד יהיה,
הסרט עוד לא נגמר.
(היא:) מצפוני לא נותן לי להרפות
ואתה עוד בבת עיניי.

(הוא:) אל תהיי כה עצובה,
אל תהיי כואבת,
כי אני פה לצידך.

(היא:) שמת אותי בסוף הרשימה,
מחכה להיות איתך.
פעם, נדמה,
היה זה שונה
כשהייתי לידך.

(הוא:) כן, אולי שכחתי לספר,
תמיד זו היית רק את.

(היא:) אז אם כך לא צריך עוד לדבר,
כבה את האור לאט.

(הוא:) אל תהיי כה עצובה,
אל תהיי כואבת,
כי אני פה לצידך.

(היא:) שמת אותי בסוף הרשימה.