מעבר לנהר

בשעה שהמכשף חלף מבעד לשערי העיר, עמדתי עם חבריי, ראובן ויצחק, בכיכר, שלא הייתה המקום שבו אמורים היינו להיות. ראובן אמור היה להיות בישיבה, כפי שהורתה לו אשתו. יצחק אמור היה להיות בשוק ולעזור לאביו. ואני אמור הייתי לתת מנוחה לקולי, שכן באותו ערב הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שירשו לי להוביל את התפילות בבית הכנסת – כבוד שייחלתי לו והתאמנתי לקראתו, אבל עתה, בחשש מה, הצטערתי שהקדים כל כך להגיע.

יותר לציין שאכן היינו בדרכנו למקומות בהם אמורים היינו להיות. היינו בחורים שהולכים בתלם ולא נהגנו לחפש צרות. ראובן אהב את לימודיו, ואני אהבתי את טעם התפילות על שפתיי, את התחושה שהתעוררה בי כשקלעתי לטעמים הנכונים ברגשות הנכונים. יצחק, אף שלא בדיוק אהב קמעונאות, בהחלט העריך את הכסף שיביא הביתה. אבל היינו עדיין צעירים והיה זה יום חמים ושופע, ורמזים ראשונים של קיץ נשזרו ברוח הקלה. זמן רב עבר מאז ששלושתנו ישבנו יחד תחת עינו הבוחנת של מורה, ואף על פי שחלפנו איש על פני רעהו כמעט מדי יום, תמיד היה לנו מה לעדכן זה את זה.

"אשתי", אמר ראובן – הוא היה נשוי טרי ותמיד הסמיק קלות כשאמר אשתי – "מספרת לי שאחותה מוכנה לנישואין, ושהוריה מדברים עם השדכנית. מה אתה אומר, יצחק? לא תמצא משפחה טובה יותר".

"נו", אמר יצחק במשיכת כתף. "הוריה נאים בעיניי, אבל אני לא בטוח שאסתדר עם גיסי".

ראובן העמיד פנים שהוא חובט בו, ואני נעצתי בשניהם מבט חד. לא חד מדי – לא רציתי להיראות כאילו נעלבתי מכך שאני, מתברר, לא הייתי שידוך ראוי עבור אחות אשתו של ראובן – אבל באמת, כבר לא היינו ילדים. אם אשתו של הרב תהיה בשוּק ותראה אותי מתנהג כמו וילדע חייע, היא עלולה לציין זאת באוזני הרב והוא עלול להחליט שאינני מוכן, ככלות הכול, להוביל את התפילות.

"אני צריך ללכת", אמרתי. "אני צריך להתאמן לקראת הערב".

פיו של יצחק התעקל – מרגע שנכנס למצב רוח קונדסי, היה קשה מאוד לנער אותו ממנו – אבל ראובן הנהן. "כמובן. אתה עומד לשיר את אחת הזמירות שלך?"

"לא!" אפילו לא שקלתי את זה. אף אחד פרט להם ולאבי לא שמע מעולם את הלחנים שלי. ואף על פי שכולם הבטיחו לי שזמירות התפילה שלי היו נהדרות, ידעתי שהן היו רק צל של מה שיכלו להיות. הן נזקקו לנשימה של מילים ושירים שעדיין לא יכולתי להפיח בהן. ואף שידעתי לאן אוכל ללכת כדי למצוא את המוזיקה הזאת, עדיין לא הייתי מוכן.

לא הייתה שום דרך שיכולתי להסביר. אז אמרתי, "זו רק הפעם הראשונה –"

לפתע פתאום השתררה דממה בכיכר ואנו הסתובבנו וחזינו במכשף חולף מבעד לשער.

הוא היה לבוש כנזיר, אולם גלימתו הטילה צל כהה מכפי שהייתה בעצמה, כך שכולנו ידענו מיד מה הוא. הוא חלף על פני הקבצנים שליד הבאר, על פני הנשים שרעו את הפרדות לאורך הרחוב, על פני הילדים ששיחקו ליד החומות, היישר אלינו. שלושת היהודים היחידים בכיכר.

היינו צריכים לברוח. והיינו עושים את זה אלמלא הגיע כה מהר. כהרף עין הוא היה לידנו. שרוולו הופשל וחשף יד גרומה עם אצבעות ארוכות מדי, ואת פרקי היד הזאת הוא הבריש כנגד לחיו של ראובן.

ראובן פלט קול קטן וחנוק. יצחק ואני נרתענו צעד אחד אחורה.

המכשף חייך אלינו, ואז פנה והמשיך בדרכו אל תוך העיר.

חדשות על המכשף הגיעו מסוחרים ונוודים מהערים האחרות לאורך גדות הריין. הוא היה מהמזרח, אמרו, מארץ הביזנטים, והיה כעת בדרכו לשם, לסייע לקיסר הביזנטי במלחמתו במוּרים. בדרכו הוא הרג יהודים – רק יהודים – רבים ככל שהשיגה ידו.

אנחנו, היהודים, לא ממש הופתענו מזה, אם כי שכנינו הנוצרים חשו הקלה משמעותית.

הוא כבר הרג רבים מאיתנו. הוא נגע באנשים והם חזרו לביתם, ואז הם נחלשו ומתו. הנוודים לא ידעו לומר בוודאות כמה זמן זה דרש.

אבל הם כן ידעו בוודאות שהוא לא הסתפק מעולם באחד בלבד. לאחר שראובן ימות יהיו עוד עשרות… אולי מאות. תחילה כאן בוורמייזא ואז בעיירה אחרת ואז בעוד אחת. לא יכולנו לעשות דבר כדי למנוע זאת.

עזרתי ליצחק ללוות את ראובן הביתה לאשתו והמתנתי עימם עד שקיעת החמה. ואז הלכתי לנהר.

בחלוף שנים רבות, כשהייתי מבוגר בהרבה וחייתי בארץ אחרת, גיליתי כי מלומדים תרו מאות בשנים אחר נהר הסמבטיון. תחילה תמהתי על כך, משום שאני, כמובן, ידעתי מאז ומתמיד היכן הוא נמצא. ממש מאחורי הבית שלי.

ההבנה שאני הייתי היחיד שאי פעם חזה בו הפציעה בי באיחור ניכר. לא רק בעיר הולדתי – את זה ידעתי תמיד – אלא בעולם כולו. בשל כך אחרים חיפשו אחריו במדבריות מרוחקים ובג'ונגלים נידחים. הם לא ידעו שהסמבטיון התגלה לעיני מי שהוא בחר.

בשלב ההוא כבר התביישתי לומר להם שהוא בחר בי.

לרוב, הנהר מאחורי הבית שלי לא היה הסמבטיון. בדרך כלל היה זה הריין, שטוח ואפור, אדוותיו איטיות ועצלות, כאילו לא באמת היה בהן הרצון לעשות את כל הדרך אל הים. כאילו, כמו כולנו, לא היה להן מקום אחר להיות בו.

רק כשהייתי לבדי, אך לא בכל פעם כשהייתי לבדי, חשתי בשינוי: נחשול של חוסר מנוחה בתוכי, כאילו מוחי היה מערבולת, שוקק מחשבות ומילים ותמונות הנואשות לצאת החוצה. כאילו התפילות שתרגלתי בשקדנות כה רבה – תפילות שאהבתי, שכמהתי לחלוק עם בני הקהילה שלי ולהקדיש את חיי לליטושן – היו צפויות מדי, רגועות מדי. כאילו חסר בהן דבר מה שלא יכולתי למצוא בבית הכנסת שלי או בעיירה שלי.

בזמנים כאלה הייתי יורד לנהר ומוצא אותו פראי וסוער, גלים מתנשאים הרחק מעל לראשי ומתנפצים מטה בחמת זעם של קצף לבן. אבנים בגודל אגרוף נזרקו בין הגלים כנוצות אווז בשחיטה, מתנגשות זו בזו ומנפצות את הגלים לרסיסים מנצנצים.

המים האלימים היו תכולים תמיד, תכלת בהיר וצלול יותר מזה שצבע אי פעם את השמיים מעל וורמייזא. ובעבר השני – אשר נגלה לעיני בפיסות ושברים מבעד לאבנים ולקצף – לא ראיתי כל בתים וגנים, תרנגולות או חזירים. ראיתי אוהלים, ויצורים דמויי אריות שלא דמו לכלבים או לחתולים, ודמויות כהות עור בבגדים לבנים מוזרים נעות ביניהם.

רציתי לראות עוד, אם כי הרבה יותר מכך השתוקקתי לשמוע את שיריהם – תפילות שהיו בהכרח דומות עד מאוד לשלנו, ועם זאת כה שונות מהן. ידעתי שהמנגינה שלהן תמלא את החללים במזמוריי שלי, שאם אפיח את תפילותיהם אל תוך הלחנים שלי, המעשה יעשה אותנו שלמים. יקרב אותנו לאלוהים ולמה שהיינו אמורים להיות. אולם הנהר, על אבניו המזנקות בתזזית ושאגות הרסס, רעם בלתי פוסק, הטביע כל צליל מן העבר האחר.

בשלב הזה כבר הבנתי כמובן איזה נהר היה זה, אם כי עדיין לא הבנתי למה היה מה שהיה. למדתי את ההיסטוריה שלנו: איך, לפני אלף שנים, עשרה מתוך שניים עשר שבטי ישראל הוגלו לפני כל השאר. איך הם נדדו דרך אשור ומצאו מקום מבטחים מעבר לנהר הסמבטיון: נהר ששצף בפראות במשך שישה ימים, אך נהיה רגוע וחלק בין השקיעה ביום שישי לרדת הלילה במוצאי השבת.

חייהם המבודדים העניקו לעשרת השבטים את ההזדמנות לכפר על החטאים שהובילו לגלותם, ולהתכונן לשובם בבוא היום. היו להם ממלכה משלהם ומנהגים משלהם, שלא השתנו במהלך מאות השנים שבהן אנחנו, צאצאיהם של שני השבטים הנותרים, התבוללנו בשכנינו ונרמסנו על ידם. עשרת השבטים שמרו על מנהגיהם הקדומים, דרכיהם הייחודיות  וכישוריהם המקוריים.

אלו, קיוויתי בשעה שצפיתי בנהר יורה נחשולים של קצף לבן לאוויר, כללו כישוף.

שתי אבנים התנפצו זו כנגד זו והתיזו רסיסי אבן רטובים לכל עבר. נרתעתי לאחור אולם חשתי כאב חד ממש תחת עיני. כשנגעתי בו, נותר כתם דם על אצבעי.

הייתה זו הפעם הראשונה שמשהו מהנהר נגע בי. כאילו הבחין בסירת המשוטים שגררתי לשם – לקחתי אותה בהשאלה משכן נוצרי אוהד – והבין את משמעותה.

כאילו הנהר הזהיר אותי.

לא שבתי לאחור. חששתי שאם אעשה זאת, האבנים ייעלמו ומולי ישתרע הריין בלבד: שטוח ורחב ושקט, ומעברו השני לא יהיה דבר שאין למצוא כמותו גם בצד הזה.

השמש נגעה באופק, הבזק של כתום המושך בעקבותיו מקבצים של כחול ושל ורוד.

האבנים נפלו אל תוך הנהר, מפולת פתאומית של נתזים קטלניים. הקצף נרגע לכדי בועות עדינות, האדוות שקטו כקרח סדוק.

השבת נכנסה, ובשבת נהר הסמבטיון זרם בשקט ובשלווה.

חשבתי שברגיעתו הוא יראה רגיל, ככל נהר אחר. אולם השלווה הפתאומית נראתה טבעית אף פחות מהתוהו ובוהו הרגיל שלו.

ועתה, סוף סוף, עלו באוזניי קולות מעברו השני.

זמן רב חלמתי על הרגע הזה: ההזדמנות שלי לאסוף את המנגינה שנסחפה על פני המים ולארוג אותה אל תוך תפילותיי. לאחד את שבטי ישראל, אם לא במציאות, לפחות בשיר.

עד ללילה זה, ביליתי את ערבי השבת בבית הכנסת עם אבי. הלכתי עימו אפילו כשאמר שאני צעיר מדי, על מנת לבחון את החזן. היה עליי להכיר את התפילות מהעבר הזה של הנהר, לדעת אותן בעצמותיי, לפני שאוכל לשזור אותן באלו שמהעבר השני.

הם שרו מילים שזיהיתי כעברית, אולם מבטאם היה כה משונה עד כי לא הבנתי את פשרן. לא שהייתי צריך: ידעתי על מה היו השירים. הם שרו בצד שלהם כפי שאנו שרנו בצד שלנו – כפי שאני הייתי אמור לשיר, בבית הכנסת – לקבל את השבת.

יכולתי לעצור ולהקשיב. יכולתי לשמור את התפילות הללו בראשי, להחזירן ולמזגן בלחנים שלי. אפילו באותו רגע, בו גופי נמלא באותה האימה המוחשית שהרטיטה כל יהודי בוורמייזא, שקלתי זאת. רק לכמה רגעים. היה זה מה שלמענו נולדתי, ולבטח לא ישנה…

חשבתי על פניו החיוורות והנואשות של ראובן. שרירי הכתפיים שלי התקשחו. שאפתי שאיפה עמוקה, עצמתי את עיניי ודחפתי את הסירה אל תוך הנהר.

בימי החול היו אלו האשדות והאבנים שמנעו את חציית הסמבטיון. כל ניסיון לחתור לרוחבו או אפילו להיכנס למימיו היה קורע את גופו של אדם לגזרים.

בשבת, היה דבר שעשה את הסמבטיון מחסום: צו האלוהים. במשך אלף שנים, אף לא אדם אחד מעשרת השבטים ניצל את שלוות הנהר. שיט בסירה, חילול השבת, יקרע את נשמתו של יהודי לגזרים. עבורם, ועבורנו, האיסור הזה היה בלתי עביר בדיוק כמו הגלים הקטלניים.

משהו בתוכי התכווץ כשהרמתי את המשוטים. ובכל זאת, היה זה דבר של מה בכך. הנהר לא נאבק בי; הוא היה חלק כזכוכית, מוכתם בוורוד השקיעה. גופי לא נאבק בי; ידיי הזיעו אך אחזו היטב במשוטים, זרועותיי משכו בקצב אחיד. חשבתי על כל יהודי עירי, על זקנו של אבי ששיבה זרקה בו ועל חיוכה העייף של אמי, על אחותי הקטנה שטיפסה על עצים כאילו היה בה מן הסנאי. היא הייתה קטנה, זריזה וגמישה וטרם למדה פחד מהו.

היא תלמד זאת היום.

בערים אחרות, המכשף הרג ילדים ומבוגרים גם יחד. משפחות שלמות נמחקו. לעיתים הוא הרג את כולם זולת אחד, הותיר נפש יחידה לשאת לבדה את כל עול היגון.

המשוטים טבלו במים ועלו מהם, יוצרים אדוות שנראו כאש כבויה. אם נפשי נלחמה בי, לא שמעתי אותה.

נפשות הן שקטות מאוד לפעמים. לכן אנו נדרשים לשאת את קולנו בתפילה.

אדם המתין לי על גדת הנהר. הוא עמד כשידיו שלובות על חזהו, פניו זעופות ועוינות.

החלטתי לא לצאת עדיין מהסירה שלי.

נעצתי משוט אחד בקרקעית האגם ושמעתי אותו מתנפץ – הקרקע הייתה מכוסה אבנים, לא עפר, כך שלא היה במה לנעוץ את המשוט. הייתי צריך לדעת.

היות שהמשוט כבר היה שבור, המשכתי לדחוף עד שהסירה נחה גבוה מספיק על הגדה כך שהייתי בטוח למדי שלא אסחף. אז העליתי את המשוט – או לפחות את חציו – בחזרה אל תוך הסירה והנחתי אותו בזהירות ליד מספר חפצים שזרקתי לתוכה ברגע האחרון: צנצנת זכוכית, שק וסלסילה קלועה. הופתעתי ואף שמחתי לגלות שכל אותו הזמן ידי לא רעדה.

ואז הפניתי את פניי אל האיש.

הוא קרב אלי בנטייה קלה. "אסור לך להיות כאן. אתה מחלל את השבת".

הוא דיבר עברית. אף שמבטאו היה מוזר יכולתי להבינו. קולו היה צלול ואיטי ומתנגן קלות.

העברית שלי הייתה חורקת ומוגבלת, ושימשה אותי רק לתפילה וללימוד. אולם עבור עניין כזה, הלכתי באופיו, לא התקשיתי למצוא את המילים הנחוצות. "פיקוח נפש דוחה שבת".

"איזו נפש אתה מציל?"

את המילים הללו התקשיתי יותר למצוא. אבל הצלחתי, בגמגומים מקוטעים ומביכים, להסביר. האיש הקשיב, בלי כל שינוי בהבעת פניו, עד שהגעתי לעניין: "איננו יודעים כשפים עוד ואיננו משתמשים בנשק. איננו יכולים להרוג אותו בכוחות עצמנו. אנו זקוקים לעזרה. אנו זקוקים למישהו שיחצה את הנהר ויקרא עליו תיגר".

האיש נאנח ושמעתי את התשובה באנחתו. "איננו יכולים לחצות את הנהר".

"כדי להציל חיים, מותר –"

"לא זה העניין. הנהר לא נועד לחצייה". הוא פסע לאחור, נסוג  מהמים. נסוג ממני. "עדיין לא".

במשך כל אותו יום הפכתי בזה. היו טענות כה רבות, מחוכמות ומשכנעות, שיכולתי לטעון. אך מילותיי המוגבלות היו יוצאות סבוכות אלה באלה, וכל שיכולתי לומר היה, "אנו זקוקים לכם".

החדרתי את כל הייאוש שלי, כל חוסר התקווה שלנו לתוך שלוש המילים הללו. האיש הרכין את ראשו ולרגע הייתה לי תקווה.

אולם עיניו לא משו מעיניי ותקוותי נגוזה כשזיהיתי את הנחישות שבמבטו. לא היה זה עצב, או לפחות לא סוג העצב שהיה עשוי להביא לי תועלת כלשהי.

היה זה צער.

"אתם זקוקים לנו בצד הזה של הנהר", הוא אמר, "יותר מכפי שאתם זקוקים לנו בצד שלכם".

עתה ידי כן רעדו, אולם הצלחתי להרים את צנצנת הזכוכית מתחתית הסירה. לא הייתי בטוח, כשהבאתי את כל כלי הקיבול הללו, איזה שימוש יהיה להם. אולי משהו בי חשש, או ידע.

"אז תן לי משהו", אמרתי, "לקחת בחזרה לצד שלי".

הוא הושיט את ידו למטה, עקר מספר עשבים מהקרקע והושיט לי אותם, כשבוץ עדיין דבוק לשורשיהם.

"יש לכם כאלה", אמר, "במקום שממנו באת? יש להם סגולות רפואיות. אולי הם יוכלו לעזור לחברך, זה שכבר נגעו בו".

השלכתי את העשבים לסלסילה אולם לא הסרתי את מבטי ממנו. "ומה בנוגע לכל האחרים? אם אף אחד לא יעצור את המכשף, כולנו נמות. אני זקוק ל…" מה הייתה המילה העברית ללחש? "דבר מה. שאכול להשתמש בו כדי – כדי להילחם –"

הוא הניד בראשו עוד לפני שגמגומיי גוועו.

"אינך לוחם", אמר האיש. "לא נועדת לשאת נשק על פני הנהר הזה".

לסתותיי התהדקו. "כלי נשק הם מה שאנחנו צריכים".

"אין לנו", הוא אמר בנועם, "שום דבר לשלוח בחזרה איתך".

אולם לא נזקקתי לנועם הליכותיו. נזקקתי לעזרה.

"אז איזו תועלת יש בכם?" עברתי לדבר יידיש; ניכר כי לא הייתה כל חשיבות לשאלה אם הבין אותי או לאו. "למה אני יכול לראות את הנהר אם מעולם לא הייתי אמור לחצותו? למה אני יכול לראות אותך, אם אינך מתכוון לעזור לי? רק כדי לדעת שאתם כאן? במה זה עוזר למישהו?"

על פי ההבעה שעל פניו, חשבתי שאולי הוא מבין אותי אחרי הכול. אך לא המתנתי לשמוע מה היה עשוי לענות, או לא לענות. הפניתי אליו את גבי והדפתי באמצעות המשוט השבור את סירתי בחזרה אל תוך המים השלווים.

היה זה קשה שבעתיים לחתור במשוט אחד, וללא תקווה. כשהגעתי אל הגדה שלי, כתפיי כאבו כאילו העצמות שבתוכן שחקו זו את זו לעפר.

היית יכולה להיות בזה הסחת דעת נהדרת לכאב העמוק יותר שחשתי בחזי. אך דעתי לא הוסחה כלל.

משכתי את הסירה אל החוף והבטתי לאחור, אל מעבר למים. ראיתי את האיש מעשרת השבטים עדיין עומד שם, מביט בי.

חשבתי על פיסת המשוט שהותרתי תקועה בין האבנים. מחר עם רדת הלילה, כשהשבת תצא והנהר יתחיל לגעוש, האם היא תיזרק למעלה עם האבנים, תתרסק ביניהן לשברים ורסיסים? או שמא תיוותר מאחור, פיסה מארצנו שלנו שאינה כפופה לזרמי הנהר, תשקע אל הבוץ שבקרקעית הנהר ותיעלם?

כך או כך, יהיה זה כאילו לא הייתי שם מעולם.

לקחתי את חצי המשוט השבור וחסר התועלת והטחתי גם אותו באבנים, בכוח כה רב עד כי העץ התפצח ושבבים ננעצו בידי. נעצתי אותו שוב ושוב, כשדמעותיי נושרות אל המים, שם גם הן לא יותירו זכר. לבסוף שמטתי את המשוט וראיתי אותו צף על פני המים, שהיו צלולים מספיק כדי שאוכל לראות את האבנים הקטלניות שוכבות כבדות ודוממות תחת המים החלקים כזכוכית.

כמה טיפות אחרונות לתוך הזרם העדין ודי. דמעותיי חדלו לזרום.

עמדתי במקומי כמה רגעים ולטשתי את עיניי בסמבטיון. ואז מתחתי את כתפיי הדואבות, הושטתי את ידיי אל תוך המים והתחלתי למשוך אבנים אל החוף.

הנחתי את העשבים על מצחו של ראובן וטחנתי אחדים מהם לתוך מי השתייה שלו, אך הם לא עשו דבר. הוא נחלש עוד ועוד במהלך השבת.

המכשף טרם תקף יהודים אחרים, אולי כי בילינו את היום ספונים בבתינו או מתפללים בבית הכנסת. על פי סיפורי הנוודים, המכשף העדיף לגעת בנו אחד אחד, כשהיינו לבד.

אז יצאתי לבדי, בשלהי היום, לאחר תפילת מנחה, תחת שמיים חבולים בסגול ובכחול כהה. הלכתי אל הכיכר שבה עמדתי עם חבריי, וגררתי מאחוריי את השק שלי. הוא היה מלא עד להתפקע באבנים שאספתי מהנהר והיה כבד משציפיתי. כשהנחתי אותו לבסוף, חשתי שכתפיי לא יתאוששו לעולם.

לא שזה ישנה משהו אם אמות.

הייתי בטוח למדי שהמכשף ימצא אותי. אולם השק האט אותי יותר מכפי שציפיתי, והשעה כבר הייתה מאוחרת מכפי שתכננתי – לא רציתי לשחק עם הגורל. בנוסף, ביליתי את מרבית היום בהאזנה להתייפחויותיה של כלתו של ראובן, וכעסתי.

"מכשף!" צעקתי אל תוך הדמדומים, בגרמנית, שהייתה טובה יותר מהעברית שלי. "אני קורא לך להילחם בי!"

שמעתי אותו צוחק לפני שראיתי אותו מגיע. מצמצתי והוא היה שם: צל גבוה, כאילו הלילה הקדים והתמצק לדמות אדם עטוי גלימה שחורה.

אדם. אבל התקשיתי לשכנע את עצמי שזה מה שהוא. הותרתי את ראובן מכורבל סביב עצמו, רועד ונוטף זיעה.

"להילחם?" הוא חזר וצחק שנית. "האם יהודי הריין למדו כישוף, אם כן?"

גם ידיי רעדו כשקמצתי את אגרופי סביב אבן נהר חלקלקה. אבל הן רעדו כבר מליל אמש. התרגלתי לזה.

"לא", אמרתי, והרמתי את קולי כך שגם הצופים מחלונותיהם ישמעו אותי. אתם זקוקים לנו בצד הזה של הנהר, אמר האיש, ולמרות שלא הסכמתי עם דבריו הבנתי את משמעותם. את המשמעות שהייתה מאז ומעולם לידיעה שעשרת השבטים התקיימו אי שם, בטוחים וחזקים וחופשיים. "אבל היהודים בעברו השני של הסמבטיון לא שכחו אותנו. הם יבואו כשנזדקק להם".

בכל הכוח שעמד לי, השלכתי את האבן הגדולה לעבר המכשף.

כל כוחי לא הסתכם בהרבה. לימודי חזנות לא תורמים רבות לבניית שרירי הזרוע, ושלי עוד כאבו מהחתירה של הלילה הקודם. אולם הימים שבהם שיחקתי משחקי הילדים לא היו רחוקים מאוד עדיין, וזכרתי איך לכוון. האבן טסה הישר לעבר הפנים שבתוך הברדס השחור.

המכשף הניף יד אחת כשכף היד פונה החוצה ואצבעותיו הארוכות-מדי פשוטות לרווחה. האבן נעצרה באמצע מעופה וריחפה כמטר לפניו.

הוא קמץ את ידו הגרומה לאגרוף וסובב אותו באיטיות. בקול שחיקה צורם, האבן הגדולה התפוררה לחתיכות, ואז לאבק, אשר קלח בשטף מהיר ועבה אל האדמה לרגלי המכשף.

ציפיתי לזה. ובכל זאת, הנינוחות המחושבת שלו שיגרה זרמי פחד חדים לתוך כפות רגליי ובמעלה שוקיי.

"ובכן?" אמר. וכשעמדתי שם בלא אומר, והרעד השתלט על כל גופי, הוא הסיט אחורה את ברדסו על מנת לחשוף את חיוכו לעיניי. "איך לך שום דבר אחר בשבילי?"

הסתובבתי וברחתי.

שמעתי את צחוקו מאחורי, ארוך ואיטי. שמעתי את פסיעות רגליו על אבני המרצפת, רגועות ובטוחות.

לא הסתובבתי עד ששמעתי אותו צורח.

לימודי חזנות לא מפתחים שרירים, אולם הם מפתחים חוש זמן מדויק להפליא. עליי לדעת בדיוק מתי השמש מציצה מעבר לאופק, אז מותר לפצוח בתפילת שחרית. עליי להכיר את הרגע שבו שערי גן העדן נסגרים ביום כיפור, אז תחינותיי אמורות להיות בשיא עוצמתן. עליי להיות מסוגל לאמוד במדויק מתי השבת נכנסת.

ומתי היא יוצאת.

בחלוף מרווח הזמן המדויק לאחר השקיעה, כשהשמיים כהים מספיק כדי לגלות שלושה כוכבים, הסמבטיון חזר והתפרץ בזעמו הפראי. אי שם, מאחורי ביתי או במקום אחר, ואשדותיו נשפכו למעלה אל השמיים והתרסקו בחזרה ארצה בגלים אלימים.

והאבנים הגדולות שגררתי מתוך הסמבטיון הסתחררו אל האוויר בחימה גועשת, פרצו מתוך השק שלי, מתנגשות ומתעופפות ומרסקות, בדיוק ברגע שבו המכשף דילג מעליו. אפילו טיפות המים שנצמדו אליהם עשו כמיטב יכולתן ליצור גלים, והם רחשו והתפזרו באוויר סביב המכשף העטוי שחורים ולתוכו.

הוא צרח רק פעמיים, כך שאני חושב שזה היה מהיר – שהוא מת עוד לפני שהסלעים כתשו את גופו לעיסה.

אולם למען האמת, לא ממש אכפת לי.

האבנים לא הסתחררו בכיכר עוד זמן רב. אני מניח שהמרחק מהנהר שלל מהן את מקור תנועתן; או שמא ידעו שאין בהן עוד צורך. כשהירח זרח הן כבר שכבו, משוננות ודוממות, כשהן מכסות את גופת המכשף בערימה שבורה.

ומוטב כך. העובדה שלועגים ליהודים על שאינם משיבים מלחמה אינה אומרת שלא ניענש כשאנו כן עושים זאת.

אספתי את האבנים והשלכתי אותן אל תוך הריין. אינני יודע אם מצאו את דרכן בחזרה לביתן. הלכתי לאורך הגדה כמה פעמים בשבוע במשך שנים רבות, אולם מעולם לא ראיתי את הסמבטיון שוב.

תמיד הלכתי בערבי שבת, אפילו שנאלצתי לוותר לשם כך על הובלת התפילות. עמדתי ליד המים האפורים הזורמים בעצלתיים, ועצמתי את עיניי, והקשבתי בכל מאודי.

מעולם לא שמעתי דבר זולת ההד הקלוש של שירינו. וכשפקחתי את עיניי, הנהר נותר תמיד עכור ואפור.

כן מצאתי את המשוט השבור, יותר מעשר שנים לאחר מכן, זמן רב אחרי ששיפיתי את שכני על אובדנו. נתקלתי בו יום לפני שעזבתי את וורמייזא למען תפקיד החזן בבית כנסת גדול בהרבה בעיר רחוקה. הייתה זו הזדמנות שחלמתי עליה במשך שנים, כך שלא הבנתי מדוע תוקף אותי לפתע פתאום חוסר רצון לעזוב. שני הוריי נפטרו לפני שנים, ואני התגוררתי בבית בצידה השני של העיר, עם אשתי וילדינו. יצחק עבר לשפיירא. אלמנתו של ראובן נישאה מחדש וראיתי אותה לעיתים רחוקות בלבד. לא היה דבר שיקשור אותי לכאן, לעיירה שעל גדות נהר שלעולם לא אחצה שוב.

בשלב הזה שמי כבר הלך לפניי בזכות פיוטי התפילה שלי. כמה משיריי התפשטו לאורך הנהר ואומצו בידי יהודים בערים שרגליי לא דרכו בהן מעולם. רק אני ידעתי שתפילותיי, חרף ההערכה הרבה שזכו לה, היו לקויות – שחסר בהן דבר מה, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע, ולא משנה כמה טרחתי עם עט וקלף. דבר מה ששום סופר בעבר זה של הנהר לא יוכל לאלץ עט ודיו לבטא.

הזדמנות שאיבדתי לנצח. שיר שלעולם לא נקבל בחזרה, אני ובני עמי.

כשמצאתי את המשוט השבור הפכתי אותו שוב ושוב בידיי. הוא היה חלק ומבריק, משויף היטב בזרם האחיד. שקלתי לקחת אותו עמי.

הותרתי אותו שם, בבוץ.

עברו שנים מאז שראיתי את הריין. ובאשר לסמבטיון…

הצנצנת נחה על הדוכן בבית הכנסת, כך שאוכל לראות אותה כשאני מוביל תפילות. אינני זקוק לה; חוש התזמון שלי תמיד היה מצוין. אך מדי פעם, לפני שאני פוצח בתפילות ערב שבת, אני מעיף מבט.

וכשהמים בצנצנת מפסיקים להתערבל ולקצוף, ונחה עליהם דממה שלווה, זה הרגע שבו אני מתחיל להתפלל.

מאנגלית: טוני שבכר