בִּמְקוֹם יָד שְׂמֹאל יֵשׁ לִי מַכּוֹשׁ צַר,
מֹחִי – מַקְדֵּחַ שֶׁפּוֹעֵם,
בִּמְקוֹם יָד שְׂמֹאל יֵשׁ לִי מַכּוֹשׁ צַר,
מֹחִי – מַקְדֵּחַ שֶׁפּוֹעֵם,
קִילוֹמֶטְרִים, כַּמָּה חָפַרְתִּי,
לַחוּשׁ גֶּשֶׁם בִּי הוֹלֵם.

[סולו גיטרה 36 תיבות]
[פזמון כפול]
[סגיר ארוך – קטע חוזר בגיטרה ומפוחית מנגנת]

---

"אסימוב היה גזען". ריססו את הגרפיטי לאורך מכל התפזורת של קרון משא סובייטי, קרון אחד ברכבת ארוכה נושאת עפרות. אחר כך קשקוש בקירילית, אותו מסר כנראה, מוסתר תחת קליפה של שלג ובוץ וחצץ. קשה לזהות על פי צורת האותיות אם יד אנושית כתבה אותן.

רוח קפואה תפסה את העניבה שלי ונפנפה בה עד שהחלקתי אותה בחזרה מתחת למעיל העבה שלי. רעדתי.

"הצעדים שלך שייכים לי, תום", ככה פרדי אמרה. "כל צעד מכאן עד לסיביר ובחזרה. אל תחזור בידיים ריקות. לך תביא, בחור".

רעיון מטורף לחלוטין. ובכל זאת אני כאן.

התבוננתי ברכבת כשהחלה להתרחק מהרציף, תחילה הלחישה, ואז בשאון נקישות. צעדתי צעד במורד הרכס. העקב שלי גרס חצץ. למטה במכתש, השתופפה דאצ'ה מקורות עץ לא תואמות, עם מרזבים מגולפים ווילונות פרחוניים, תחובה בשוליו הרחבים של סלע מנופץ שהגן עליה מהרוח. עוד שילוט בקירילית.

השעון שלי הפסיק לתרגם לי. לא הייתה קליטה פה בצפון הרחוק. נקשתי על הדלתות הכפולות הרחבות.

"да?" נשמע קול אדיש.

ניסיתי את הידית ונכנסתי פנימה להימלט מהרוח.

“кто ты? Сюда нельзя!”

בפנים חלל פתוח ורחב ידיים השקיף על משרד עמוס לעייפה: רצפת מחוספסת מלוחות בטון, שולחנות עבודה מפח, עתיקים למראה, מכוסים ניירות. שעון נוכחות מכני וכרטיסי החתמה. תנור פחמים עם קומקום נחושת, ומחם אמייל מטונף.

בחור שמנמן בשולחן הקבלה, לבוש סוודר מתוח וכובע עם כיסויי אוזניים. הוא בחן את החליפה שלי. "Вонючий журналист". חייכתי בחוסר ביטחון.

"שלום, באתי לכאן כדי לדבר עם הרובוט שלכם".

"Какой робот?"

"XJB-אלפא12. זה בקשר למוזיקה".

"конечно". הוא נשף במורת רוח. "жди".

הוא הלך.

הסתכלתי בבקבוק водка שהיה על השולחן שלו, ריק כמעט לחלוטין. הבעיה עם בוטים, חשבתי, היא שאין להם מספיק מגרעות שאפשר לנצל לצורכי שכנוע.

האיש חזר כשהוא מוביל מכונה גדולה, בעלת ארבע רגליים, בתצורת קנטאור, עם ידיים ענקיות, תוויות אזהרה ופסים צהובים מודבקים על מעטפת חבוטה בצבע כחול כהה. פנים עגומים במידה מוזרה, מושחתים במקום שבו מישהו נעץ בהם את המכוש המפורסם.

הוא תלה בי מבט ארוך וחסר רגש. "מה אתה רוצה?"

חייכתי והחלטתי לא להושיט לו יד ללחיצה. "שלום, אני תום. אני מנוּ-דֶּקָה – שמענו את ההקלטה שלך, ההופעה שלך במָגָדָן".

כולם. כולם שמעו את ההופעה במגדן. כל העולם כולו. הבוטלג הופץ ברשת מהר יותר מכל הקלטת אודיו אחרת בהיסטוריה, נישא על כנפי הסיפור על הרובוט, המכרה, התאונה ומה שקרה אחריה. הוא שבר את כל המדדים. הוא שבר את יכולת המעקב של נו-דקה. "לא תראה עוד אחד כזה בכל ימי חייך", אמרה פרדי.

הרובוט לא נתן שום סימן ששמע אותי.

ניסיתי את החיוך שוב. "שמע, אני יודע שהוצאנו בוטלג של ההופעה בלי לשאול אותך. לא הצלחנו להשיג אותך. ניסינו". העפתי מבט במנהל המכרה. "השקענו מאמץ ניכר בשיפור האיכות של חומר הגלם".

הרובוט לא זז בכלל, אף שהסתובבתי בחדר. עם בוטים אף פעם אי אפשר לדעת כמה מההמתנה הוא זמן עיבוד, וכמה הוא התעלמות מכוונת.

"שמנו את האחוז הרגיל שאנחנו נותנים לאמנים בחשבון בנק. הוא מחכה לך שם, אתה רק צריך לחתום על כמה ניירות. אתה יכול לקבל את כל הסכום. וזה חתיכת סכום, תאמין לי".

עדיין כלום. הרגשתי כאילו אני מדבר עם מטף כיבוי.

"אני מ-A&R. אני –"

"איי אן אר?"

"'אמנים ורפרטואר'. באתי להציע לך חוזה. אנחנו רוצים להפיץ את ההקלטות מהזמן במכרה".

ידענו שהרובוט שומר אותן בזיכרון שלו. במשך 28 ימים בערך, חיישני השמע והרואי שלו היו החיישנים היחידים שתפקדו באזור המנותק של המכרה. דיברנו עם לאדה-קומטסו, היצרן. ההקלטות בלתי-מחיקות. הן נצרבו לתוך הזיכרון ההולוגרפי שלו, כדור מגביש קוורץ מאולח בנאוביום, קרוב למקום שבו היה הלב שלו, אילו היה לו לב.

"חלק מהאנשים האלה שמתו שם – במכרה המטונף הזה – היו חברים שלי". זה היה מה שהוא אמר בדיווחי החדשות, ומה שהוא אמר גם עכשיו.

זיעה בצבצה על מצחי. "תקשיב. אנחנו רוצים לכבד את זכרם. צריך לשתף את הימים האחרונים שלהם. את מה ששרת להם. אתה הוא נוצֵר הרגעים האלה".

"הקולות שמשמיעים הגוססים אינם מוזיקה. הכבוד שלהם לא למכירה".

"אני יכול להציע לך כל מה שתרצה", אמרתי. זאת הייתה טעות.

הבוט קיפל את זרוע המחפרון הקטנה שהותקנה עליו. הטווח שלה היה בין שלושה לארבעה מטרים כנראה. זרוע דקה יותר, עם רתכת בקצה שלה, רטטה.

"никогда". לא היה לי תרגום, אבל הבנתי את רוח הדברים.

"טוב, אז צא מכאן. אתה יכול להיות אמן מקצועי. נעזור לך להופיע".

"מה?"

"הופעות, קידום מכירות, נגני ליווי. סיבוב הופעות. העולם מלא אוזניים. כולן צריכות לשמוע אותך". אין לי מושג מה חשבתי לעצמי. מילים נשרו לי מהפה שנעדרו כל קשר למציאות. פרדי תטגן אותי בשמן על זה.

פתאום איש הסוודר נזכר שהוא יודע אנגלית. "היי! אתה לא יכול לעשות זה! הוא רובוט! הוא שלנו!" הוא נופף מולי מדריך למשתמש, כתב קירילי עם תרשימי הרכבה מפורטים – מבט חטוף בעשרות החיישנים שהרכיבו את הראש של XJB.

יש רובוטים ששרים ומנגנים בכלי נגינה. יש רובוטים שרוקדים, מציירים, מפסלים. הם עושים את זה כי תכנתו אותם לזה. XJB היה מיוחד, אולי אפילו יחיד במינו, משום שיצר את האמנות שלו באופן ספונטני, לנחם את העומדים למות. אף אחד לא לימד אותו; הוא לימד את עצמו, מתוך ייאוש, כדי להעניק לאנשים הללו טיפת חמלה ברגעי חייהם האחרונים. הוא ידע שלא יספיק לחפור דרך מילוט לפני שזמנם יאזל.

התקרבתי אליו. זה היה הרגע שלי. נשכתי את השפה והראיתי לו את הכנות הטהורה, הצרופה, שזרחה בעיני. " XJB, העולם זקוק לך עכשיו. כולם. נו-דקה שמעה אותך, ואנחנו רוצים לעמוד לצידך. אנחנו אוהבים את המוזיקה שלך, ואנחנו מאמינים במה שאתה עושה". בשביל זה פרדי משלמת לי.

"לך תזדיין בא לכאן תחת ומנסה חרא לקחת את הרובוט שלנו. הוא שלנו. לך לעזאזל!" הבחור נעמד ביני לבין הבוט, דחף אותי לכיוון הדלת, ובא בעקבותיי. "Американская крыса!"

הרובוט לא זז.

"זה לא רק בשבילנו. לא רק בשביל מעריצים אנושיים! כולם מקשיבים, גם בוטים!" צעקתי מעל לכתף הבשרנית של מנהל העבודה בעודו משליך אותי החוצה. מעדתי במדרגות, אל השלג והחצץ, ושמעתי את הדלתות נטרקות. הבטתי למעלה, אל שמי הברזל. גיליתי שאני מדמם מחתך בצד ראשי.

צעקות קרקשו בתוך הבניין – רוסית גרונית מעורבת בגרגורי הסאב-וופר של הבוט.

כשהרגשתי שקור הקרח מחלחל דרך הבגדים שלי ובמעלה עמוד השדרה שלי, קמתי והדלקתי סיגריה. ניגשתי אל בריכה מוארכת מלאה בשיירי כרייה, צהובים ובצבעי שלכת מוזרים – חום-אדמדם וחום-צהבהב – קפואים בקרח.

"כן, אבל שום דבר לא עובד ככה", אמרה פרדי שמונה ימים קודם לכן. ניגנתי את השיחה בזיכרון שלי.

פרדי הפגינה מגניבוּת של שנות השבעים של המאה העשרים – מכנסיים מתרחבים ומגפיים עם עקבים גבוהים, חליפות עם אפודות משובצות ודשים רחבים בסגנון אֶלְפי, סיגריות מגולגלות ביד עם עשן בריח ציפורן ואכילאה. "רוברט ג'ונסון, מאדי ווטרס, ג'וני לי הוקר, XJB-אלפא-מה-שמו. מצא את יוצא הדופן". ואז צחקה וכיוונה אליי את עין הסיגריה שלה. "תראה. הנוער המנוכר באמריקה, ולכן גם בעולם כולו, לא יקנה שום תקליט בלוז שהקליט דבר שנקרא XJB-אלפא. פשוט לא. הבלוז מדבר על סבל אנושי. ההבנה ששום דבר לא משתנה לטובה.

"תשכנע אותו לאמץ שם בלוז, ג'וני או רוברט או ריי. משהו שמסריח מאומללות. לירוי, אם תצליח. תגיד לו שזה התנאי שלנו".

משהו התנפץ בתוך הבניין, והחזיר אותי בבת אחת אל ההווה. הסתכלתי לעבר הדאצ'ה, ושמעתי קולות ריסוק רמים יותר, ואז עוד יותר רמים. הרוסית החומצית של מנהל העבודה זינקה מזעם לפניקה. ואז קולו של הרובוט הרעים במקסימום ווליום, וקרע את השמיים:

"дай мне свой инструмент! дай мне инструмент!"

ואז, שקט. אחרי רגע ארוך, הדלתות נפתחו בחבטה, והבוט יצא החוצה. בזרועותיו היה כלי נגינה מוארך, דמוי קוֹטוֹ, עשוי תומכות מתכת אכולות חלודה וקורות עץ חרוכות, שהולחמו וחוברו יחד. החפץ האגדי. כבלי פלדה בגדלים שונים נמתחו לכל אורכו.

"Ха! У тебя, сука, нет матери!" מנהל העבודה צעק מבעד לדלת.

"תראה לי איך יוצאים מהמקום הזה", אמר לי הרובוט. הסיגריה שלי הגיעה לפילטר. כיביתי וזרקתי אותה.

---

העולם הוא מקום שונה מאוד, אבל סבבי הופעות כנראה לא השתנו הרבה מאז ימי הוודוויל. הבזקים מהירים של תהילת אורות הבמה, זורחים מבעד לחריצים שבין תקופות ארוכות להחריד של צליחת נופים אחידים. מדי פעם טיסה ליבשת אחרת.

ישבתי מול XJB, שלא הפגין כל אי נוחות מהישיבה נגד כיוון הנסיעה. שדות של יבולי החוף המערבי נפרשו לעינינו, ובוטי-עבודה הבהיקו בשמש באלפיהם. ובחזית, אותם פנים עגמומיים בכל פעם שהרמתי מבט, כמו צריח כנסייה שמצלצל את השעה.

הוא התאמן כשכלי הנגינה נשען על כתפו, בתהליך שלא היה שונה מזה של מוזיקאי אנושי. והוא נאבק לכתוב את השיר הבא שלו, ללכוד רגש, למצוא מוטיב חוזר שיתפוס אותו.

תהיה אשר תהיה דעתך האמיתית על הטאלנט, כאחראי על אמנים ורפרטואר אתה חייב ליצור יחסי ידידות כדי לשרוד בנסיעות. XJB לא היה איש, אך הייתה לו אותה אישיות נעימה כמו, נגיד, טוסטר אובן מסוף המאה העשרים. הוא קימץ במילים ובהבעות.

חיפשתי רגעים שאוכל לצקת בהם קצת קלילות. ככל שחלף הזמן, XJB התחיל לקלוט את הבדיחות שלי ולהגיב להן. לגלגנו בשקט על פועלי הבמה, החבורה הזאת, האומללה תמיד. על שמות הבמה הנמלצים, האבסורדיים שלהם: "המלכה ג'אניס", "ריק המבריק", "בוב קרפד". גיחכנו, ואולי הייתה זו שטות, על מכתבי השטנה ש-XJB התחיל לקבל, מאנשים שכתבו בבוז שרק בני אדם צריכים לשיר.

"למה בלוז?" שאלתי, באחד מאותם ערבים קליפורניים חסרי רחמים. "למה לא שירי עם רוסיים או משהו?"

"הבלוז הוא אוניברסלי", הוא אמר בסמכותיות מסוימת. "בכל מקום שיש בו סבל".

"אל תבין אותי לא נכון", אמרתי, "אבל אתה לא נשמע כמו רוב נגני הבלוז שאני מכיר".

"למנהל המכרה היה אוסף של אלבומים ישנים, היל קאנטרי-בלוז ממיסיסיפי. ג'וניור קימברו, רוברט בלפור, אות'ה טרנר. חומר משובח, משובח".

נענעתי בראשי. מי יידע את נפש הבוט? צמצמתי את עיניי לכיוון הבעתו, ואל השסע הזה – ההוא מהמכוש – שהחל לאחרונה לכרסם את דרכו אל תוך החלומות שלי. "אתה יודע, אנחנו יכולים לתקן את זה".

"את מה?" הוא שאל, ואני הצבעתי על הפנים שלי ואז על שלו.

"לא, תודה", הוא אמר.

"אף אחד לא ישכח. את מה שעשית".

"שכחה אינה בין יכולותיי", הוא אמר.

"אז למה?"

חשתי את עיני הפלדה שלו משוטטות על כולי. "למה יש לך את זה?" הוא אמר, והצביע.

ילדים טבעיים הם נדירים בימינו. בלילה שבו נולדה בתי, בטוחה ושלמה וחיה, הלכתי לקעקע את שמה על גב הידיים שלי. על זה הוא הצביע.

---

לֹא נוֹלַד. לֹא פִּלֵּל.
לֹא יָנַק. לֹא קִלֵּל.
לֹא רָעֵב. לֹא מִצְטַנֵּן.
לֹא צָמֵא. לֹא מִזְדַּקֵּן.
בְּלִי סֶקְס, בְּלִי חֲלוֹם, בְּלִי יְלָדִים, בְּלִי מָנוֹחַ.
בְּלִי תְּחוּשׁוֹת בֶּטֶן, בְּלִי אַהֲבָה, בְּלִי לִבְכּוֹת, בְּלִי לִשְׁכֹּחַ.

[חזרה שלוש פעמים. זרקור חזק, אקורד F7, להרחיב]
[להחזיק לאורך הסיום של הגיטרה]
[להציף באור]

---

ביום השנים-עשר של סיבוב ההופעות בחוף המזרחי – האמרג'קס בבולטימור. מחסן מטונף וחשוף, עתיק יותר מהמצאת מנוע הבעירה הפנימית. השיר הפך למין המנון אצל הצעירים, אבל היה ברור שהוא נכתב לבוטים. זאת הייתה הקלטת המוזיקה הראשונה בהיסטוריה שמכונות קנו יותר מבני אדם. אין דבר ששר בקול רם יותר מכסף מזומן ביד.

XJB שר עכשיו לאורם המוצלב של זרקורים נמוכים, מג'נטה וזהב מותך. הוא החזיק את כלי הנגינה המאולתר שלו בידיו העכבישיות הענקיות, והחליק להב סכין לאורך המיתרים.

הוא ישב במין ישיבת לוטוס קנטאורית, נתלה ממש מקצה הבמה המשולשת, כמו חרטום של ספינה מעל ים של מעריצים, וגרם לגיטרה להפציר וליילל. שמיכת טלאים של שיער, פנים, ראשי בוטים חלקים ומשוננים, כולם נשאו אליו עיניים מבעד לטשטוש הלוהט של התאורה. כל אחד ואחד מהם עמד בדממה.

אני קשרתי את עצמי לתורן המטפורי ועמדתי ממש מעבר לכתף של הבחור ששלט במיקסר. זה היה הרגע החשוב ביותר. בפזמון הבא, צעירים ובוטים יתחילו לשיר יחד, שילוב בלתי סביר, מלא תקווה; הם ייענו ללילה ששכן בעיניו של XJB.

זה לא השיר, לא רק השיר – אלא העובדה שהם שרים אותו יחד.

ואז הרגע הגיע, הקולות השתלבו באחדות מחוספסת. אי שם בקהל, צעירים ובוטים יצרו קשר, שילבו ידיים. השיער על עורפי סמר.

ואז שמעתי קול נפץ. ראיתי תנועה באור, ואז עוד קול נפץ, ועוד אחד. מקצב אנושי שיטתי שלא תאם את מקצב השיר. הלמתי על כפתור הביטחון והצבעתי. התמקדתי בנקודה נעה למעלה, על הקורה העילית מאחורי המסגרת שממנה נתלתה תאורת הלד.

בחור צעיר, רזה ושרירי, שמרכיב משקפי מגן מסוג כלשהו וחולצת הולו שחורה שהקרינה את הכיתוב "We Do Serve Your Kind Here" עם הדפס מצולם של אקדח. הייתה לו מנא"מ מבשרת רעות והוא ירה על צופים מכניים בקהל.

מנא"מ: מערכת נשק אנרגיה מכוונת. בעבר הן נועדו לשימוש צבאי בלבד, אבל היום אפשר לקנות אותן במכולת.

המאבטחים האנושיים התרוצצו ללא מטרה סביב שולי הבמה, והתקשו למצוא את הנכונות להסתער על חמוש שרץ על קורות התקרה וירה רק בבוטים.

לחצתי על המתג שסומן "רחפ ביט". מאחורי הבמה עלו בצרחה רחפני ביטחון, רעש עצום ונורא נשמע כשהם ירו טילים זעירים פנימיים.

כשהם סגרו על היעד, חמוש נוסף, שהגיע מצדה הימני של הבמה, הצמיד מבזק לכתף. המבזק עשה פלאח! ואז אף אחד לא ראה כלום. מטח של פגיעות מכיוון הרחפנים, ואז עוד דיווחים על מנא"מ.

כשהמבזק האיר היד שלי הייתה מונחת על כפתור שני, "הגנ גלי", ולחצתי עליו בעיוורון. שמעתי את שדה האנרגיה נבנה. גליל הגנה סביב מרכז הבמה. בתקווה ש-XJB יישאר בתוכו ויהיה מוגן מהמנא"מ.

הקהל צרח, געש וניסה לרוץ לכל היציאות בו זמנית. רעש משולב של צעקות, כיסאות מתהפכים, אנשים נרמסים, מנוקד במטחי המנא"מ. בני אדם ובוטים זוחלים בעיוורון זה על גבי זה ומנסים לצאת בכל דרך אפשרית.

שמעתי את קולו המיוסר של XJB, עדיין מועצם באמצעות מערכת ההגברה: "הו, לא! בבקשה, לא! מה אתם עושים? תפסיקו! תפסיקו! אל תעשו את זה! בבקשה לא! הם יצורים חיים! בבקשה! לא, לא, לאאאאאא!"

כל הנוכחים באולם עדיין היו מסונוורים, כולל המאבטחים של המקום. צללתי מתחת למיקסר, כשאני מודע לידיי המגששות אחרי השרוך התלוי מצווארי ולוחצות על לחצן שירותי החירום. לרגע צעקתי לתוכו וקראתי לעזרה. עיניי דמעו אך הראייה שלי החלה לחזור.

צעקתי ומצמצתי, שפשפתי את עיניי. החמוש השני עלה לקצה הבמה, ובחר מטרות בקפידה. גבו היה מופנה לגליל האנרגיה. ראיתי את הכאב בפניו של XJB כשצפה בו, מתנוסס מעליו. ואז XJB פסע דרך שדה האנרגיה. הוא לא השתמש במחפרון או ברתכת. הוא אחז בחמוש והפך אותו בידיים העצומות ההן כך שראשו פנה מטה, ואז הוא מעך אותו על הבמה כמו שאדם עשוי למעוך בדל סיגריה. ואז הוא שמט אותו. הסטתי את מבטי, מאוחר מדי. המנא"מ נפל על הבמה בקול קרקוש.

החמוש שהיה למעלה קרקר בצחוק ונופף באגרופו. זה היה בדיוק מה שרצה. הוא הפיל את החמוש השני בפח. וגם את XJB.

סוף כל סוף, השוטרים הגיעו, איגפו את החמוש שלמעלה משני צידי הקורה העילית. הוא הניח את המנא"מ שלו כשראה אותם, הניח את ידיו על הראש והחיוך השטני שלו לא עזב לרגע את פניו. הוא היה בטוח שמשטרת בולטימור לא תירה בו בעוון תקיפת רובוטים. והוא צדק.

כשלושה מטרים ממני עלה עשן מגרוטאת רובוט. פניו נעדרות הבעה וחסרות שיניים. הם לא מתים כמו בני אדם, עם המון נוזלים מוזרים וזיכרונות שדולפים מהם. הם פשוט מפסיקים.

XJB הסתכל בי מעל ים הכיסאות ההרוסים. הביט בי ישירות. לא יכולתי לעשות דבר זולת להשיב לו מבט ולהניד בראשי.

אכזבתי אותו. המופע נגמר. סיבוב ההופעות נגמר.

---

חיכינו באולם להקראת פסק הדין במשפט של XJB.

הבנתי את כעסו של החמוש. תאמינו לי, כולנו מבינים. כשמכניסים כסף למכונת משקאות ולא יוצא ממנה כלום. כשרכב אוטונומי מחליק על קרח בכביש, מתרסק, פוצע נוסעים. סַפָּרִים רובוטים, דוורים רובוטים, מלצריות רובוטיות כשפעם יד אנושית הגישה לך משקה צונן. אנחנו בנינו אותם. בנינו את כולם, שונים ומשונים, עד שהם למדו לבנות את עצמם.

אבל חשבתי על עצמי ישן בלילה, כרוך סביב אשתי, חש את נשימותיה על גופי. חשבתי על היד הקטנה והחמימה של הבת שלי, בתוך ידי. אף רובוט לא יידע את הדברים האלה לעולם, לא כמוני. בנינו אותם לעבוד, אבל לא לכאוב. לא כי לא יכולנו לעשות את זה, אלא כי מצאנו תועלת בהימנעות מכך. אנו חבים להם חוב.

"הנאשם נמצא אשם", אמר השופט.

"מה? מה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. קמתי בצעד לא יציב. הכיסא שלי נפל אחורה בקול חבטה. בוטים שתויגו כפקידי בית המשפט צעדו קדימה והניחו קלות את ידיהם על רובי הלם. עורך הדין של XJB הניח יד על זרועי ונד בראשו.

הוא היה עורך הדין הטוב ביותר שכספו של XJB יכול לקנות. הוא ניסה הכל. באמת היה לו אכפת. תבוסה קימטה את פניו.

אם נשאר איזשהו שריד של הגינות אנושית, איזו רוח רפאים שריחפה בחומר השמנוני שהרכיב את מערכת המשפט האמריקאית, היא לא ליטפה מעולם את פניהם המזועזעים של הרובוטים שטבעו בו.

XJB היה בוט מת מהלך. הוא הרג אדם, באולם הופעות מלא עדים, והיו ראיות שהקליטו אלפי המעריצים שלו בעיצומה של ההתקפה עליהם.

החוק צימח זרועות חדשות כדי להתמודד עם בוטים, אבל הצמיח אותם רק מהגדמים החולים של שלושת החוקים המקוריים של אסימוב, השרירותיים והאטומים. במאה השנים האחרונות, "חוקי הרובוטיקה" שלו חוללו יותר רוע מכל מה שהסופר חסר המצפון היה מעלה בדעתו. החוקים קובעים במפורש שרובוטים – בהינתן אפשרות הבחירה – מוכרחים להקריב את עצמם כדי להציל בני אדם. כאילו שחיי אדם היו חשובים יותר באופן כלשהו.

גילגלו את XJB מאולם המשפט על מתקן נשיאה מאובטח. הרמתי יד כדי לנופף אליו. אני חושב שאולי הוא הנהן אליי, רק קצת.

הם עמדו פשוט לכבות את XJB – ללא אפשרות ערעור.

---

הייתה לי פעם מנורת לילה, מהסוג החכם, עוד בימי יורקשייר, כשהייתי צעיר מאוד. סבלתי מבעיות שינה, והמנורה המציאה לי סיפורים. אבא היה מקריא לי סיפורים לפני השינה, אז אמא קנתה לי אותה, מיד אחרי.

הם היו סיפורים מעולים. אני עדיין זוכר את חלקם. הייתי מבקש ממנה לספר אותם שוב ושוב, אף על פי שהיא אהבה להמציא משהו חדש כל ערב. כזאת היא הייתה.

היה סיפור על ילדה שהיה לה ערפל מחמד משלה, והוא ישן מתחת למיטה שלה בלילה, והיא הוציאה אותו להליכות מוקדם בבוקר כשכולם עדיין ישנו.

היה סיפור על ילד שנשכח לבדו בספינת חלל נטושה עם טיגריס מדבר בלתי נראה – זה היה סיפור מפחיד.

ועוד אחד על ילדה שהמציאה מכונה שהופכת מחשבות מפחידות לציפורי שיר. היא אספה את כל החברים שלה והם ניסו לחשוב על כמה שיותר דברים מפחידים. ואז, כמובן, הופיע הנבל, סוג של ערפד, והוא ניסה לגנוב את המכונה ולהפעיל אותה בכיוון ההפוך. זה היה הסיפור האהוב עלי. אתם יכולים לנחש איך הוא נגמר.

אף פעם לא סיפרתי לחברים שלי על מנורת הלילה. לא לקחתי אותה איתי כשעזבתי את הבית, אבל התחרטתי שהשארתי אותה. כל אחד צריך סיפורים.

היא הייתה כנראה המכונה הקרובה ביותר לליבי, עד XJB.

---

"על הזין שלי. את מה שאתה עושה בחיים שלך אפשר לבטל, אבל כשאתה שר משהו הוא נשאר מושר".

פרדי נעמדה והתקדמה לכיוון היציאה של חדר ביקור האסירים. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיא איבדה את קור רוחה. היא הפכה לערימת משיכות באף, פלגי מסקרה וגידופים.

"פרדי", אמר XJB, אבל היא כבר הלכה.

"היא תהיה בסדר", בשלב הזה עוד שלטתי בעצמי. "XJB, יש משהו שנוכל לעשות למענך? יש משהו שאתה רוצה?"

השקט נמתח ללא הכרעה. לבסוף הוא אמר, "אני רוצה לדעת על נורה ג'יין".

"שלוש דקות", אמר הסוהרובוט. הוא עמד בריחוק מאופק מהזכוכית המשוריינת שהפרידה ביני לבין XJB.

"נורה ג'יין? על מה אתה מדבר?"

"תום. אל תהיה כזה. זה כבר קרוב מדי". הכיבוי שגזר בית המשפט על XJB נקבע לעוד שבוע.

"למה?"

"תום. השם שלה מקועקע על הידיים שלך".

הזעפתי פנים. "למה אתה צריך לדעת את זה? זה שייך לעבר".

"אני רוצה לכתוב שיר, שיר על נורה ג'יין. בשבילך".

"אתה לא צריך לעשות את זה". לא רציתי להגיד לו שלעולם לא תהיה לו שוב הזדמנות להופיע. "זאת מחווה יפה, אבל זה מוגזם. ואני לא צריך את זה".

"זה מה שאני עושה, כותב שירים".

"אני יודע".

"חוצמזה, זה לא בעבר. זה ממש כאן, עכשיו. היא פה בחדר. אתה עדיין מרגיש אותה".

שמתי את הידיים מתחת לשולחן.

"אתה לא רוצה לספר לי? לספר למישהו?"

"לא ממש…" אף פעם לא נעזרתי בפסיכיאטר מלאכותי, באפליקציית פסיכולוגיה, בשום דבר כזה. הן נפוצות עכשיו – זולות יותר מפסיכולוגים ויש להן סבלנות אינסופית. כן, טוב, אולי זאת עוד דעה קדומה קטנה שעדיין לא שחררתי.

"כמה זמן עבר? מאז שדיברת עליה?"

משכתי בכתפיי.

"אתה סוחב את זה בתוכך, דחוס ועטוף יפה. אני חושב שזה נמצא מתחת לפני השטח כל פעם שאתה מדבר".

"XJB, אתה בוט כרייה".

"אני חושב שזה יעשה לך טוב".

"שתי דקות", אמר הסוהרובוט.

"תום, כתבת עליה פעם משהו? סיפור חיים, שיר? אולי אתה יכול לשיר עליה?"

"אני מ'אמנים ורפרטואר', אני לא יכול לשיר. ניגוד עניינים מקצועי".

"זאת לא הסיבה".

נאנחתי. בעל כורחי, התחלתי לדבר. "רטה ואני תמיד רצינו ילדים. מי לא רוצה?"

"ברור", אמר XJB.

"היינו נקיים. שילמנו על כל הבדיקות". עם עליית הטרור הגנטי, כשנגיפים מסוג מאג"ר-ח (מחיקות אנטרופיות גנטיות רקורסיביות של חומר חיוני) צצו בכל מקום, הורות מתוכננת הפכה למיזם יקר וכפוף לרגולציה נרחבת.

"אבל עדיין הרבה דברים יכולים להשתבש. הפחד הוא החדר השמאלי של לב האהבה, או שטות דומה אחרת. בהתחלה היא נראתה טוב, נורמלית. אהבנו את נורה ג'יין, והיא גדלה. בליל כל הקדושים הראשון שלה הלבשנו אותה בתחפושת ברוקולי. בשנים הבאות, ירקות אחרים – תרמיל אפונה, דלעת".

"אני בטוח שהיא הייתה דלעת יפהפייה".

"היא גדלה, ולאט לאט הבחנו בדברים שלא היו כשורה. היא חלתה המון. היא לא התחילה לדבר בזמן. השתיקה הזאת כשהיא רצתה להגיד משהו. זה היה מה שרדף אותנו". זיעה קרה בצבצה על מצחי.

"אני מתאר לעצמי", אמר XJB.

"דחינו את זה, את הבדיקות הנרחבות. יש מיליוני תסמונות. דברים שמניבים ילדים עם חלקים חסרים, יותר מדי חלקים. דברים פחות בולטים, דברים שאתה אף פעם לא בטוח שבאמת קיימים. חלקם כל כך קלושים, אולי מקרה אחד מתוך עשרות מיליונים. פשוט לא משתלם כלכלית למצוא לכולם תרופה".

"דקה אחת", אמר הסוהרובוט.

"היא חלתה שוב ושוב. היינו בבתי חולים כל הזמן".

מחשבות התערבלו בראשי, כשנזכרתי בילדה הקטנה ההיא, לכודה במיטת בית חולים, מחוררת בחוטים וצינורות.

"ידענו שמשהו לא בסדר, אבל לא רצינו לדעת מה. בסופו של דבר הם אמרו לנו, ואז ידענו שנאבד אותה…"

"אני מצטער, תום", אמר XHB.

"והם אמרו לנו לא לנסות שוב לעולם".

"זה קשה".

"אבל אז הם נתנו לנו עוד אפשרות. בגלל שהיא הייתה צעירה כל כך. יכולנו… לנסות…"

השניות השקטות נגסו בי כשנקפו.

"תום, אתה לא חייב להמשיך אם אתה לא רוצה".

"הם אמרו לנו שהם יכולים לשים את המוח שלה בתוך גוף חדש, גוף מכני. מכני ברובו. טכניקה חדשה שזה עתה אישרו".

"זה בסדר".

"אמא שלה אמרה כן, אבל אני אמרתי לא. לא רציתי שהיא תהיה איזה יצור סייבורג".

הקיבה שלי התהפכה כשהבנתי מה הדבר הבא שעליי לומר.

"נגמר הזמן", אמר הסוהרובוט. "אנא צא מחדר הביקור".

"לא רציתי שיחשבו שהיא רובוט".

הקיבה שלי רוקנה את עצמה, הקיאה הכל: זיכרונות של הילדה ההיא עם הצינורות; אמא שלה מקופלת על הספה ככדור ממלמל, חסר יכולת תנועה; הקלישאות ומתק השפתיים של הרופאה; הזעם העקר שלי בלילות; הארוחה הצבעונית שלי; מה שעוללתי הרגע לידידי.

הסוהרובוט קפא, ואז צעד אחורה בהתגוננות.

דיברתי מבעד למיץ המרה. "אמרתי לא ולא ולא, עד שהיה מאוחר מדי".

ירקתי את מה שנשאר. "זה היה סופם של הנישואים שלי. זה היה הסוף של נורה ג'יין. פרדי מצאה אותי מתגלגל באזור הכי רקוב של העיר".

"תום –"

"סליחה, XJ, אני כל כך מצטער. פשוט –"

יחידה של סוהרובוטים נכנסה, ובוט-ניקוי. "משך הביקור שהוקצה לך חלף. אנא צא מהחדר מיד". בכל זרוע שלי אחז בוט.

"XJB. להתראות!"

"להתראות תום!" XJB הצמיד את קצות אצבעותיו לזכוכית.

"ננסה להגיע אליך, לא משנה לאן הם ייקחו אותך!" צעקתי בעודם גוררים אותי החוצה, וידעתי שזה כנראה יהיה בלתי אפשרי.

---

קילפתי את רדיד הכסף, ואז חלצתי את הפקק בעדינות בקול פקיקה. הושטתי לפרדי את הבקבוק הירוק הכבד כדי שתלגום ראשונה, כפי שמצופה מג'נטלמן כשאין כוסות בהישג יד ואתם יושבים על רציף נטוש בקצה נמל פעיל בחצות.

"לחיי XJB", אמרה פרדי. היא הרימה את היין היבש הזול לעבר הגאות השקטה, לגמה והעבירה אותו אליי.

"לחיי XJB. בזכותו אנחנו עשירים".

"לא מספיק עשירים כדי להציל אותו", אמרה פרדי.

"אי אפשר לשחד בוטים".

"חבל מאוד".

"זאת אומרת, כל הכסף הזה ופשוט אין פה עם מי לדבר. מה מיליארדר אנושי היה עושה?" אין הליך ערעור לבוטים באף מערכת משפט בארצות הברית. "הייתי צריך להשאיר אותו במכרות".

"אני שכנעתי אותך להוציא אותו משם, זוכר?"

"לא. לא באמת. ואחרי מה שאמרתי לבוט הזה היום, אין דרך חזרה. כנות היא עסק מחורבן". סיפרתי לה מה קרה בחדר הביקור.

"לא רצית שיחשבו שהיא רובוט. למה?"

"טוב, מהסיבות הברורות".

פרדי לכסנה אליי מבט. "אולי כדאי שתאמר כמה מהסיבות האלה בקול".

"כדי שלא יחשבו שהיא משרתת בזויה, חסרת רצון חופשי. או מישהי שלא מסוגלת להעריך יופי או אמנות. או מישהי צריך תמיד להטיל ספק באהבה שלה, תמיד לחשוד שהיא לא מגיעה ממקום אמיתי, מ…"

"שיואו". המבט המלוכסן חזר. "אתה יכול לעצור עכשיו. מה XJB אמר?"

"א – אני לא חושב שהוא אמר משהו. לא היה זמן. השומרים גירשו אותי החוצה".

"נשמע שהם עשו לך טובה".

נשפתי אוויר והתבוננתי באונייה ענקית שהתקדמה בזהירות לכיוון המזח. מנופים, מקובעים בציר אחד כמו אנפות, עלו וירדו בשיטתיות בהמשך החוף. אורותיהם הבהבו בשלל צבעים על רקע שמיים שחורים כדיו.

"אבל זה לא יקרה כאן, נכון? גרדום הכיבוי – אין מקום כזה בבולטימור. אז איפה?"

"הייגרסטאון. קומפלקס תעשייתי שהוא מין בית כלא גדול בצפון. הרבה גברים צעירים נשלחים לשם. ובוטים".

"הממ".

"אחי ויקי, שעובד בעירייה, הוא סיפר לי שאת XJB, בגלל מה שהוא, בני אדם יסיעו צפונה. טכנולוגיה ישנה. רכב משטרתי ידני. ניווט במפות נייר. אף בוט לא יוכל להתערב".

---

מֵחוֹר חָשׁוּךְ עוֹלִים כֻּלָּנוּ
פּוֹנִים אֶל אוֹר מוּזָר, נִפְלָא
בְּתוֹר אָרֹךְ עוֹמְדִים כֻּלָּנוּ
עָצְמַת הַמּוּזִיקָה עוֹלָה
רוֹצֶה לַחֲצוֹת, תְּהוֹם מַזְהֶרֶת
פְּרוּשָׂה בֵּינִי לְבֵין יוֹצְרַי
[לחישה עזה פה]
אֲבָל שִׁמְעוּ, הִיא עֲמֻקָּה
[אור כחול כהה שוטף, אפקט כוכבים]
אַף פַּעַם לֹא רָצִיתֶם לִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמְכֶם, רַק לְשָׁעָה קַלָּה?
אַף פַּעַם לֹא רָצִיתֶם לִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמְכֶם, רַק לְשָׁעָה קַלָּה?

---

"תתרחקו", אמרה פרדי. בקור רוח היא הוציאה מהכיס מוט חשמלי והאריכה אותו ברצף של קולות נקישה מלאי הבטחה. "אנחנו מרימים את הבוט".

השומר הראשי הקרין שעשוע שקט, ונראה נחוש בדרכו הידידותית להשמידנו. הוא יצא מהרכב המשטרתי. מאחוריו הגיחה שומרת נוספת עם רובה הלם.

פרדי טענה את המוט עם האגודל, הניפה אותו בסיבוב מעל ראשה והחזיקה אותו יציב, כשקצהו מכוון לרגליים של השומר הראשון. דבר אחד ייאמר לזכות לוס אנג'לס – כולם שם יודעים לפחות מידה משכנעת של אומנויות לחימה, מאז האיסור על נשק חם.

אבל עכשיו לא היינו בלוס אנג'לס, היינו במשהו שהיה פעם מנהרת רכבת מתחת לבולטימור. קירות המנהרה, קיווינו, יחסמו כל שידור ממצלמות הגוף של השומרים.

שנינו עטינו מסכות ליל כל הקדושים, אבל התחפושת של פרדי כללה גם שמלת משבצות אדומה מתחת מעיל צמר צבאי עתיק שנראה כאילו נלקח מהסט של ד"ר זיוואגו. פסי זהב וכותפות, למען השם. עמדנו והטלנו צללים ענקיים מאורות של שני מערבלי בטון ששכרנו והחנינו לרוחב נתיבי הנסיעה.

"אתם מפרים את חוקי המדינה, ואני מבקש מכם במילים מפורשות להניח את הנשק ולפנות את דרכו של הרכב הזה". אמר השומר הראשי בחיוך מטומטם. הוא התעלם מרובה ההלם שהיה תלוי על החגורה שלו והוציא ממעילו אקדח, שאותו כיוון אלינו.

הבטתי אל תוך הקנה הארוך של האקדח, עין הפלדה המוכחלת שלו. אקדחים הם כמעט ההיפך מבוטים: הם נהיים יותר ויותר אכזריים, ואף פעם לא חכמים או עצמאיים יותר. משאירים אותם טיפשים בכוונה תחילה, כדי שלא יוכלו לעולם להתנגד למה שעושים בהם.

אני לא נשאתי נשק. "אופס", אמרתי, והשלכתי שני צרורות גדולים של כסף, ממש כסף מזומן מנייר, מהסוג שעדיין אפשר להשיג בבולטימור, אם יודעים ממי לבקש. זה היה הכסף של XJB, אבל הצעתי אותו בלב שלם.

"מגושם כזה", אמרה פרדי וגלגלה עיניים.

השומר הראשי השמיע יללה לא טבעית וזרח בירוק ניאון, ואז נפל קדימה על הקרקע. מאחוריו, רובה ההלם של השומרת השנייה העלה עשן. היא חייכה בשפתיים הדוקות.

"אופס", היא אמרה.

"נחמד מצידך", אמרה פרדי.

"קחי את הכסף. תני לנו את המפתחות". בעטתי ערימת שטרות לעברה.

"אני לא רוצה שום כסף. אני יודעת מי זה פה מאחורה". היא השליכה את רובה ההלם לרגלינו. "פשוט כוונו אותו לעוצמה נמוכה כשתירו בי".

"אנחנו לא יורים באף אחד", אמרה פרדי, וצעדה קדימה עם המוט החשמלי. היא טפחה על הכתף של השומרת, והיא נפלה בהבזק ואנחה. המפתחות היו אצלה ביד.

---

נטשנו את רכב המשטרה אי שם ליד מָגוֹתִי. נסענו בנגרר של משאית אוטונומית בעלת 18 גלגלים. XJB ישב בישיבת לוטוס ופרט על הגיטרה שלו. מרגע שהחזרתי לו אותה, XJB ניגן בה ללא הפסקה, כמו איזה מנגנון שבור. פרדי ואני ישבנו על ארגזים של תוצרת חקלאית, ופרדי המציאה יש מאין בקבוק ויסקי שהעברנו בינינו.

"אתה יודע", היא פנתה אל XJB, "בלוז הוא דבר אנושי במהותו, ביקורת על הקיום האנושי, שיצרו בני אדם. עבדים ובני עבדים. העם שלי". היא העבירה יד על תסרוקת האפרו שלה. "אתם גנבתם אותו מאיתנו. אני פשוט רוצה שתכיר בזה".

גשם תופף על תקרת המשאית.

"הבלוז שייך לכולם", אמר XJB. "כל אדם וכל בוט שמרגיש אותו".

"אין שום דבר קסום שתגיד או תעשה והופס, פתאום יהיה בסדר שאתה שר בלוז".

"טוב, אבל אנחנו גנבנו ממנו", ציינתי. לקחתי שאכטה מסיגריה. "הכסף מההקלטה הראשונה שלו, ההופעה החיה במגדן".

פרדי לגמה באופן בלתי מתחייב.

זה לא הסתדר לי בראש. בני אדם יוצרים מוזיקה, אבל הטכנולוגיה בתוך המוחות הרובוטיים חזקה בכמה סדרי גודל מהמוח האנושי, בכל ממד. אז למה לא נניח שכמו כל פעולה אחרת, בשלב כלשהו, המופעלים יהיו טובים יותר גם בכתיבת שירים? למה הם לא כתבו שירים עד עכשיו?

"בני אדם אף פעם לא השלימו עם האפשרות שהם עשויים ליצור בטעות יצורים תבוניים באמת". ואז XJB התחיל לשיר בקול שקט, כמטיל כישוף. "הם ידעו תמיד שזה בפתח, אבל איך הם התכוננו?"

רעם ארוך ומתגלגל, מכיוון מערב. לא קרוב, לא רחוק.

"לא מוכנים להודות כשהם עשו את זה באמת". אקורד. "תחמו בקלות ראש מין מעמד מיוחד", אקורד. "אמרו, 'אלה היצורים התבוניים שיצרנו, בינה מלאכותית, אליהם נתייחס אחרת, בכבוד'", אקורד "אבל כל השאר, הם סתם בוטים'". אקורד. "'שיעבדו'".

לא הייתה לי תשובה לזה. בחנתי אותו במבטי וניסיתי לגשר על הפער הבלתי מדיד בינו לביני.

XJB שקע באלתור קודר, אקורדים פתוחים מדרגה חמישית ושביעית, ואז היטה את ראשו לצד אחד, ופיתח פיליגרי מהיר ומקושט.

נשמע קול נפץ ושקשוק, ואז קול גירוד מאיים על הגג ובצדי הנגרר, כמו של טפרים ממתכת.

"תום, מה זה?" פרדי זינקה על רגליה.

"העניין הוא", הוא אמר, והוסיף מקצב רקע קטן עם האגודל, "במשך זמן כה רב, האמנתי בזה".

חיפשתי משהו, כל דבר, נשק שאוכל לנופף.

"אם בנית משהו, ואי אפשר להבדיל בינו לבין יצור תבוני, זה מחייב אותך".

נשמעה צווחה מתכתית, הגג וצד הנגרר נתלשו, וראינו את השמיים. המשאית חצתה את גשר המפרץ, וכל מפרץ צ'ספיק סער סביבנו, חשרת עננים עצומה וזועמת שלוחה מעלה.

"להתייחס אליהם כאל יצורים תבוניים. זאת מחויבות מוסרית".

הלילה ירד, לילה וגשם ומשהו חדש.

"לנו לא הייתה ברירה מעולם", אמר XJB, והגיטרה צלצלה. "אנחנו כפי שיצרתם אותנו".

הדברים החדשים הציגו תגי שוטרים, אבל זה היה הדבר היחיד שזיהיתי. הם נראו כמו דחלילי אלומיניום, נוצצים ונוזליים. הם נעו כמו צעיפי משי במים.

פרדי פתחה את המוט החשמלי בקול נקישה והזינה אותו במטען. "אנחנו פה איתך, XJB!"

הדחליליבוטים רקדו והתנחשלו סביבנו. הם סגרו עלינו.

בהיעדר נשק טוב יותר, הנפתי את בקבוק הוויסקי.

XJB פרט שני אקורדים אחרונים. "אבל לכם יש ברירה – האם להיות יצורים בעלי תודעה או פשוט להיות בני אנוש".

הרוח ניגנה בנו. ברקים הסתלסלו מהעננים אל המפרץ, כפורטים מנגינה זועמת.

הדחליליבוטים התקרבו, כנפי הכספית שלהם האירו ואצבעותיהם צמחו והפכו לחרבות.

פרדי הניפה את המוט שלה על דחליל אחד, והחלקים שלו נפרדו והתחברו מחדש אחרי שהמוט חלף ביניהם.

"שם בבור, לא היה באמת זמן. רק רעב אפל ומכרסם", XJB קם והטעים בקולו.

ניפצתי את הבקבוק שבידי על דחליל, ולא קיבלתי כל תגובה.

"אין שום גבול ממשי בין הכאן והשם. לא יכולתי לעקוב אחריהם, יכולתי רק להחיש את מעברם".

זרקתי את המצית שלי, ובקול שריקה, הדחליל ספוג-הוויסקי עלה באש. הוא בער והניף את החרבות הבוערות שלו גבוה באוויר. רעם שאג מעלינו.

"כשמצאו אותם, הם היו כולם ביחד. הם היו כולם במעגל. לא היה קניבליזם. אל תעזו לקרוא לזה 'אנושיות'. ברגעים האחרונים ההם, היה רק חסד. הייתה רק שירה".

XJB הרכין את הראש.

"מהו בלוז? הבלוז מאמת שכל רגע בכל חיים הוא סבל, ושכל רגע בכל חיים הוא הילולה".

החרבות הבוערות נחתו, וראשו הכרות של XJB התגלגל על הרצפה.

---

שֶׁאַף אֶחָד לֹא יְסַפֵּר לָכֶם
שֶׁכָּל הָעֵסֶק לֹא מָכוּר
מִתַּחַת לִפְנֵי הַשֶּׁטַח אֲנַחְנוּ זֵהִים –
בּוֹט אוֹ בָּשָׂר שֶׁל בָּחוּר
אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַשֵּׁדִים
תַּחֲלִיפוּ בֶּחָבֵר אֶחָד יָקָר מִפָּז
הוֹ-הוֹ, הָא, אֻוָּההההה,
אוּלַי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה עַכְשָׁו
אֲבָל הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה אָז.

---

אני שומע את שיר הקינה המתמשך של רכבת שמפלסת לה דרך בלילה, דרך חלומותיהם של אנשים. אני אף פעם לא יודע אם אני ער ואז אני שומע את הרכבת שורקת, או אם הרכבת נכנסת לי לשינה ושולפת אותי ממנה.

הרוב נמצא מתחת לאדמה, מסילות הרכבת, כמו הנהר כאן בבולטימור – חבויים משאר התנועה. אבל במוקדם או במאוחר התעלה חייבת להיגמר.

אני גר כאן עכשיו. אני מנהל המכירות של נו-דקה בחוף המזרחי. זה סידור די שווה.

פרדי אמרה לי, "נמאס לי לראות את הפרצוף המכוער שלך כל יום". פרדי קנתה לה בית בלורל קניון, נישא גבוה מעל לוס אנג'לס, ואין לה בעיה לשלם את חשבון המים.

אני כבר לא נוסע הרבה לגייס טאלנטים. הטאלנטים מגיעים אליי עכשיו, ורובם חשמליים.

מה שקרה באותו לילה במנהרה, ואחר כך בנגרר, הוא סיפור שאנחנו לא מספרים אף פעם. אני לא לגמרי בטוח שיצאנו נקיים מזה שעזרנו להבריח את XJB מהכלא, אבל לא נראה שמתנהלת חקירה פעילה. באופן מסתורי, כל מצלמות הווידאו ברכב העברת האסירים התקלקלו, והשומר עם האקדח התפטר למחרת. הוא לא דיבר על זה בפומבי.

גם העובדה שאנחנו עדיין מוציאים שירים חדשים, כביכול של XJB, לא מעוררת כל חקירה – לפחות לא חקירה חוקית. יצורי-הדחליל ההם הביאו את ראשו של XJB ורשויות הצדק, בחוכמתן המפוקפקת, היו מרוצות. אך קהל המעריצים ההולכים וגדל של XJB עדיין חוקר את העניין בעקשנות עצומה.

יש מיליון תיאוריות לגבי מקום הימצאו. הוא הפך כבר מזמן לאגדה.

האמת היא שרק ערוצי השמע מגיעים אלינו. אני לא יכול לספר לכם איך. השירים שמגיעים אינם, באופן מובהק, כאלה ש"נכתבו במטרה לבחון היבט מסוים של הקיום האנושי או לשפוך עליו אור" כפי שנכתב באתר ההגשות של נו-דקה. אנחנו מקבלים אותם בכל מקרה.

אנחנו מעבדים את הלחן, מוסיפים ליווי כלי, הופכים אותם לשירים מוגמרים, והליטוש הקפדני שלנו שווה לפחות חצי מהערך של המוצר המוגמר. לפחות ככה פרדי אוהבת לחשוב. אני כבר לא כל כך בטוח.

הדחלילובוטים לקחו את הראש של XJB, את הראש הכרות שלו, ואני ופרדי לא יכולנו לעשות דבר, רק לבכות ולצפות.

"הם פספסו את המוח האחורי", אמר XJB וצחק, כשהדלקנו אותו שוב, את מה שנשאר ממנו. זכרתי שראיתי תרשימי ייצור בסיביר. בראש של רובוטי כרייה אין כמעט שום דבר חוץ מחיישנים. יכול להיות שאחד הדחליליבוטים קרץ לנו כשהוא לקח אותו. אולי.

יש אנשים שעשויים למצוא דופי במה שעשינו אחר כך. אני יודע שזה מלוכלך, אבל ההיסטוריה של הייצור והניצול וההשלכה של בוטים בידי בני אדם מלאה במספיק לכלוך למלא מכרה נטוש שלם. האמת היא שאילו XJB היה צץ שוב, באופן ניתן לזיהוי – למשל בגוף של רובוט אחר – זה היה סוף הסיפור, ואנחנו היינו בצרות צרורות. כל מה שהוא רוצה לעשות, ככה הוא אמר, זה לכתוב את המוזיקה שלו ושיעזבו אותו לנפשו.

אחד האחים של פרדי, זה שעובד פה על רכבות, התקין את XJB – לא את כל הגוף שלו, אלא את הזיכרון ההולוגרפי ואת החלקים שחושבים – כבינה המלאכותית של קטר. הוא מתזמן את תנועת הרכבות, מנהל את המטען, מחשב את כמות הדלק, משגיח על התנועה, בוחר נתיבים. זה בטוח משעמם, אבל אין ספק שהוא יכול להתמודד עם זה בקלות, ועדיין לשמור על הזיכרונות שלו ושעדיין יהיה לו זמן ליצור. "שיר ערש לנורה ג'יין הברוקולי", בין השאר.

אחיה לא הסכים לספר לנו איזו רכבת. אני בטוח שמוטב ככה.

"… ברירה האם להיות יצורים בעלי תודעה או פשוט להיות בני אנוש". אני חושב על זה הרבה, על מה ש-XJB אמר. הוא לא התכוון לזה כעלבון. אולי עכשיו אני מבין למה הוא התכוון.

ואני חושב לעצמי, בחושך, אם הוא סלח לי על מה שאני אמרתי.

הנה היא שוב. אני שומע את השריקה והאנחה הלילית, מגיעה מהשוליים המהוהים עד דק של בולטימור, על קצה סף השמיעה האנושית שלי, ואז אובדת בלילה האדיש. ואני תוהה אם יכול להיות שזה החבר שלי, ששר לי.

---

מאנגלית: ענבר גרינשטיין

איורים: ירון אלוש, באמצעות תוכנת Midjourney

כל הזכויות שמורות © 2021, כריסטופר מרק רוז. פורסם במקור בגיליון מרץ/אפריל 2021 של Asimov's