נחלת שבעה, רחוב יואל משה סלומון. יהודית מעיפה מבט אחרון בנייד שלה ומכבה אותו. אחר כך היא פונה פנימה, אל הסמטה המקורה המסתתרת בין שתי חנויות של מזכרות לתיירים. סמטה ירושלמית צדדית, שלטים מתקלפים, אבנים עתיקות, צינורות חלודים וחוט חשמל שמוצמד בתפסנים ישנים ועקומים לאבן הירושלמית. ממול מסעדה שנסגרה זה מכבר, מימין בית כנסת שעדיין פעיל. צלילי זמירות של תפילת מנחה. הלאה בהמשך, גרם מדרגות שמוביל לתמול שלשום, בית הקפה שהפך למוסד תרבות ירושלמי. "תמול שלשום", כמו הרומן של ש"י עגנון – היש שם יפה מזה לתאר את המקום? את הסמטה הזאת, שהזמן עמד בה מלכת? היא מכירה את הסמטה מאז שהייתה קטנה. אִמָהּ נהגה לקחת אותה לכאן. לפעמים ל"תמול שלשום", לשמוע הרצאה או לאכול משהו מיוחד. הרבה פעמים הן עברו כאן סתם, "לקצר את הדרך", כפי שאִמָהּ נהגה לקרוא לזה, אף שכילדה תמיד הרגישה שזה רק מאריך. כשבגרה, התחילה להגיע לכאן גם מיוזמתה, לבד או לעיתים עם חבר. היום היא באה לכאן לבד. במיוחד היום. שאמא לא תדע.

היא נעצרת ליד דלת ברזל קטנה וכחולה. גם אִמָהּ הייתה נעצרת ליד הדלת הזאת. עצירה של רגע, חצי רגע, צעד אחד שהתפספס. עצירה כה קצרה עד כי בהתחלה אפילו לא שמה לב אליה. אבל מששמה לב – שוב לא יכלה להתעלם ממנה. הליכה, עצירה, מבט והמשך ההליכה, כאילו כלום. רק מאוחר יותר, כשכבר הייתה נערה, קישרה בין הסיפורים של ילדותה למקום הזה. והבינה. זה כאן. זאת הדלת. גם בה נטמע אותו ההרגל. אפילו לא הרגישה איך ומתי. כשהייתה עוברת כאן, היו רגליה נעצרות. מבט חטוף אל דלת הברזל הכחולה ומיד המשיכה הלאה, כאילו כלום. "למה עצרת?" שאל אותה פעם חבר שהלכה כאן איתו. היא לא ענתה. העמידה פנים שרק נדמה לו שעצרה, שאין לה מושג על מה הוא מדבר.

היא בוחנת את דלת הברזל מקרוב, כאילו רק עכשיו שמה לב כמה קטנה היא, הדלת הזו. היא לא בחורה גבוהה, בקושי מטר ושישים, אבל דלת הברזל שקבועה בקיר נמוכה ממנה. ככה זה בבתים הישנים. האם פעם היו האנשים נמוכים יותר?

לרגע תוקפים אותה היסוסים: האם היא מוכנה? האם תעז? האם תצליח במקום בו קודמותיה נכשלו? היא נזכרת בְּמילים של אמה שנאמרו כמו בהיסח הדעת: "רק הזדמנות אחת ניתנה לי ואני החמצתי אותה". בת כמה הייתה אמא אז? היא מנסה לעשות חשבון. אני בת עשרים ואחת כעת… אמא בת ארבעים ושלוש… האם ייתכן? היא הייתה בערך בגילי.

רעד עובר בה. אצבעות ידהּ הימנית נשלחות לכיס מכנסי הג'ינס שלה וממששות את המפתח המונח שם. המפתח הפשוט, הגדול והישן שמצאה במגרה נסתרת בתוככי הארון של אמהּ. שנים היא חיפשה אותו, ומשמצאה הוא לא נתן לה מנוח.

"יהודית, אל תפחדי, את יכולה לעשות את זה, את תצליחי", היא לוחשת לעצמה. היא מתעלמת מכך שבעצם אין לה שום תוכנית פעולה מעבר לאמונה התמימה שברגע המכריע היא תעשה את הדבר הנכון.

היא מסתכלת ימינה ושמאלה, מחכה שהסמטה תהיה ריקה מאדם ואז שולפת חיש מהר את המפתח, תוקעת אותו בחור המנעול ומסובבת. המפתח ישן וחלוד, גם הדלת ישנה וחלודה, ובכל זאת המנעול נפתח בקלות. היא מתכופפת, נכנסת פנימה ומיד סוגרת אחריה. מי שיעבור כעת בסמטה לא יידע שנכנסה. ליתר ביטחון היא שבה ונועלת את הדלת, הפעם מבפנים. במהירות היא מחזירה את המפתח לכיסה. מפתח כזה יש רק אחד.

היא חוצה את המבואה ומוצאת את עצמה בחצר פנימית קטנה מוקפת קירות אבן שסוגרים עליה כמו חומה. מולה, קצת בצד, ניצבת דלת ברזל נוספת המובילה אל הבית פנימה. גם היא נמוכה, קטנה אפילו מזו שדרכה נכנסה. היא כבר יודעת, אבל בכל זאת ניגשת לבדוק. כצפוי, הדלת נעולה ובניגוד לזו שבחוץ המפתח שלה אבד. במרכז החצר יש בריכה קטנה ובמרכזה מזרקה. את הבריכה מקיף ספסל אבן. היא לא הייתה כאן מעולם ובכל זאת הכןל כל כך מוכר. אמא היטיבה לתאר את המקום: "פעם היו מים זורמים במזרקה ודגי זהב היו שוחים בבריכה ולא היה מקום יפה מזה בכל ירושלים לשבת ולהרגע מחום היום". אבל עכשיו הבריכה ריקה והמזרקה יבשה.

היא מרימה את ראשה. מעליה, בקומה השנייה, קבועים שני חלונות גדולים. שניהם מוגפים בתריסי ברזל ישנים.גם הם ממש כמו בסיפורים של אמא: "כשנודע ליהודית שהרמן ברח מירושלים והתנדב לצבא הטורקי, ציוותה לסגור את החלונות הגבוהים לתמיד, ומאז לא נפתחו".

"אחר כך היא גם ציוותה להפסיק את המים למזרקה ולייבש את הבריכה?" ניסתה פעם להשלים את הסיפור. אמה, שתמיד הייתה מסתכלת לתקרה כשהייתה מספרת את סיפוריה, הפנתה אליה את מבטה ונעצה בה את עיניה. שפתיה נפתחו ונסגרו בלי קול. היא לא היתה רגילה שקוטעים את דבריה. בהדרגה התחלפה ההפתעה בחיוך עצוב. היא הושיטה את אצבעה ונגעה בשפתיה של יהודית. "לא, ילדה שלי, את הבריכה ייבשו כמה שנים קודם לכן, בבצורת הגדולה של 1910".

כשהייתה בת שתים עשרה, קצת אחרי שאִמָהּ חגגה לה בת מצווה – גם כן חגיגה – רק היא ואמא, לגמרי לבד, באיזו מסעדה מפוארת בבית פרטי בטלביה, אִמָהּ חדלה לספר לה את הסיפורים האלה.

"אמא, ספרי לי על יהודית של פעם", הייתה מבקשת כשהרגישה שהמרחק ביניהן נהיה גדול מנשוא. "ספרי לי על הרמן, החלוץ הצעיר והמבולבל שהתאהב בנערה העשירה והמיוחסת ועל איך שאביה שייעד אותה לבנו של הרב, ציווה עליה שלא תתראה עוד עם הריקא הזה, והיא, במקום לשמוע בקולו, נתנה לבָּחור את המפתח היחיד שפותח את החצר מבחוץ והוא היה מתגנב לשם והיא הייתה יוצאת אליו מהדלת הפנימית… "

"די ג'ודי שלי, מספיק עם סיפורי המעשיות האלה. זה לילדים קטנים, ואת הרי עד מעט אישה", הייתה אמה עונה לה ואחר כך ממלמלת כמו לעצמה, "וממילא המפתח הארור לא פותח את הדלת יותר".

ג'ודי. רק אמא שלה קראה לה כך.

"אבל אמא, שמי יהודית", הייתה מוחה.

"יהודית זה שם כל כך ארכאי, שם של פעם. מוטב לך להיות ג'ודי. אולי מישהו יחשוב שבאת מאמריקה וייתן לך חיים טובים".

"אז למה קראת לי יהודית? הרי את זאת שנתת לי את השם שלי". היא לא פגשה את אביה מעולם ולא ידעה עליו דבר, פרט לכך שאי שם יש אדם כזה – או לפחות היה.

"הייתי אז צעירה וטיפשה. את לא חייבת לחזור על השגיאות שלי".

ברגעי חולשה הייתה אמה מונה בפניה את השגיאות שעשתה בחייה, ואז נדמה היה לה, ליהודית, שכל מה שעשתה אמהּ בחייה היו רק שגיאות.

אבל המפתח הארור שלא פותח יותר את הדלת פתח אותה עכשיו בפניי, חשבה יהודית – ומיד שב וניקר בה הספק. האם תצליח? האם תנצל את ההזדמנות לשנות את גורלה, או שרק תחזור על השגיאות שאמא שלה עשתה לפניה?

מרים, אמה, בפעמים הבודדות שהתייחסה לזה, מעולם לא הציגה את עצם כניסתה לחצר בתור שגיאה. רק את מה שקרה שם אחר כך.

---

הייתה זו שעת בין ערביים ובצד המערבי של החצר, שם עמדה, הצל כבר החל להישפך מהקיר ולזרום לעבר הבריכה. בגופייתה הקצרה התחילה להרגיש את צינת הערב הירושלמי מחלחלת לתוכה. היא הלכה לצד השני והתיישבה על ספסל האבן באזור שעדיין נותר חשוף  לאור השמש.

עכשיו צריך לחכות.

אף שהספסל היה עשוי אבן, הישיבה עליו הייתה נוחה במידה מפתיעה. היא שמחה על כך. לא יקשה עליה לחכות ככל שתצטרך. היא הסתכלה סביבה. הכול היה שקט. שום רעש לא חדר מעבר לחומה. רק הספסל, הבריכה הריקה וקירות האבן הגבוהים. חצר ירושלמית שהזמן עמד בה מלכת. היא ידעה שאין דבר רחוק יותר מהאמת.

---

אחרי דקה, או שעה, או נצח, החריד צליל מתכתי את שלוותה – קרקוש של מפתח המסתובב בחור המנעול. אינסטינקטיבית הושיטה את ידה לכיס מכנסיה. המפתח שלה – האחד והיחיד – לא היה שם. בהלה אחזה בה. האם נפל או נשמט בלי משים? לא היה לה זמן להתחבט, כי הדלת הקטנה שדרכה נכנסה נפתחה, ובאור הדמדומים היא ראתה צללית של גבר נכנס פנימה. איש במכנסי בד אפורים וחולצה לבנה שנותרו רפויים על גופו. למרות היום החם הוא לבש מקטורן דהוי מעל חולצתו, ולראשו חבש מגבעת. האם זה הוא? איכשהו ציפְתה שיהיה צעיר יותר.

האיש סגר את הדלת ונעל אותה אחריו. מבטה התמקד במפתח שאחז בידו – המפתח. כל החלודה נעלמה ממנו והוא נראה חדש. האיש מיהר לטמון את המפתח בכיסו בעוד עיניו סורקות היטב את הצללים, ונדמה היה לה שהיא חשה מחדש משהו נוקשה צץ בכיס מכנסיה. היא רצתה להושיט את ידה אל הכיס, לבדוק, אבל קפאה על מקומה מחשש שתתגלה מוקדם מדי.

האיש פסע כמה צעדים פנימה. אף שעיניו הסתכלו היישר אליה, לא נראה שהבחין בה. עכשיו כשיכלה לראות את פניו טוב יותר, הבחינה כמה צעיר היה – צעיר אפילו ממנה, כמעט ילד. רק בגדי האדון שלבש שיוו לו מראה מבוגר.

הוא התקדם עד לדלת הפנימית, התכופף, הקיש עליה בעדינות ולחש לתוך חור המנעול, "יהודית! יהודית! האם את שם?"

ליבה החסיר פעימה. מה יהיה עכשיו?

הדלת הפנימית נשארה נעולה. שום קול לא נשמע מעברה השני. משלא נענה בשנית, הוא הזדקף, נשא מבטו אל השמיים וקרא בקול שבור, "אלוהים, עזור לי!"

בלי משים גם יהודית נשאה את עיניה למעלה. שני החלונות הגבוהים בקומה השנייה היו פתוחים לרווחה, אף תריס לא היה מוגף.

הנער, שעדיין לא הבחין בה, התהלך בחצר אנה ואנה, ממשיך בתפילתו – שיחתו עם אלוהיו: "מה אעשה? הנחֵה אותי אלוהים. הסוד של יהודית ושלי התגלה וירא אני מאביה פחד מוות. שמועה שמעתי בשוק שהוא שכר אנשים לרצחני נפש. עזור לי, אלוהים. מי כמוך יודע שאהבתי אליה טהורה".

הוא עמד עתה פחות משני מטר ממנה. איך לא הבחין בה? אפילו באור הדמדומים העמום הזה?

"עד שפניתי אני ודיברתי אליו, הוא לא ראה אותי בכלל", היא נזכרה במילים שכוחות שנהגו באישון לילה של סערה וגשם. היא הייתה אז בקושי בת 15. קול נפץ אדיר של רעם העיר אותה משנתה. היא הלכה למטבח לקחת לעצמה כוס מים, להירגע, ומצאה את אמה רכונה על שולחן המטבח ומתייפחת.

"אמא, מה קרה?" שאלה חרש.

אמה הרימה את ראשה, אבל פרט לכך לא הגיבה. מבטה נשאר מזוגג, מופנה לכיוון החלון שמעל כיור המטבח.

"זה התחרבן", אמה נשמה נשימה עמוקה, "אפילו זה התחרבן…".

יהודית נרתעה מהמילים, לשון שלא היתה רגילה לשמוע מאמה. היא תהתה אם זה קשור לגבר ההוא שאסף אותה קודם מהבית, זה שלכבודו אמא התלבשה והתאפרה במיטב בגדיה.

"…כמו כל דבר בחיים שלי", המשיכה אמה לדבר, כמו לעצמה. ואז, בפעם הראשונה והיחידה בחייה סיפרה לה את כל הסיפור על המפתח והחצר הפנימית, וכל אותו הזמן מבטה פנה החוצה, אל החלון. "עד שפניתי אני ודיברתי אליו, הוא לא ראה אותי, אבל כשהבחין בי הוא נבהל כל כך עד שלא היה מסוגל להקשיב – ואני ידעתי שהכול אבוד".

---

עיניו של הנער, שעכשיו כמעט נגע בה, נאורו פתאום. לרגע חשבה שאולי בכל זאת הבחין בה, אך מילותיו הבהירו לה את טעותה: "כן, אלוהים, זאת אעשה! אתגייס לצבא, לצבאו של הסולטן. אהיה חייל! אם תמצא אותי ראוי, אחזור עטור ניצחון ואז אתייצב בפני האדון אלשיך. בקול רם ועמוק אומר לו, 'חזרתי מהמלחמה לבקש את ידה של בתך. אהבתי אותה מאז פּגשתיה לראשונה'".

למרות מילותיו האמיצות, הוא נשמע מבוהל. יהודית הניחה את שתי ידיה על פיה ולחצה על שפתיה בכל כוחה, לבל ייפתחו, לבל תגיד דבר. אם תתגלה בפניו כעת, בוודאי ייבהל ויברח. מצד שני, אם לא תעשה דבר הוא יממש את תוכניתו המטופשת והיא תאבד את ההזדמנות החד-פעמית שניתנה לה למנוע את הטרגדיה שהקרינה על בנות משפחתה – ועליה – לאורך חמישה דורות.

הנער המשיך בקולו הגבוה והשבור, "אלוהים, אני רואה זאת בעיניי: האדון אלשיך יראה את המדים המצוחצחים ואת עיטורי הניצחון שלי, את עמידתי הזקופה – ולא תהיה לו ברירה, הוא ייאלץ להסכים".

היא עצרה את נשימתה.

הוא הפנה אליה את גבו והחל לצעוד בצעדים נחושים אל דלת היציאה. "כן! זאת אעשה. עוד הלילה אצא לדמשק ואתגייס לצבאו של הסולטן!"

המילים יצאו מגרונה כמכוח עצמן: "לא!" צעקה. "הרמן! אל תעשה את זה! אתה לא מתאר לעצמך איזה אסון זה יביא!"

ברגע שיצאו המילים מפיה הוא הבחין בה. הזעקה שנפלטה מפיו החרידה גם אותה.

היא ניסתה להתקרב אליו, אבל הוא נרתע לאחור. "לילית, סורי מדרכי! אלוהים, עזור לי, דעתי השתבשה עלי".

הוא המשיך לסגת ממנה צעד אחר צעד. כל אותו זמן הוא לא הסיר ממנה את מבטו, בעוד ידיו מושטות לפנים, לעברה, כמנסה לבלום התקפה מתקרבת.

אף שידעה שלא יקשיב לה, היא לא הצליחה לעצור את עצמה. "עצור!" קראה "אסור לך לצאת את העיר הלילה! עוד לפני שתגיע למוצא יתפסו אותך שודדים ויהרגו אותך!"

מבט האימה בעיניו אמר הכול. אין שום סיכוי. כל מה שתגיד או תעשה, הוא לא יאמין לה. רק ייסוג אל הדלת ויברח. ואם תנסה לעצור בעדו, רק יברח מהר יותר. כבר עתה היה באמצע הדרך לשם.

יאוש תקף אותה. תחושת כישלון וחוסר אונים. כמה בנלי, כמה טיפשי. היא ידעה שזה מה שיקרה. הרי אותו דבר בדיוק קרה לאמהּ, וגם לסבתהּ לפניה. למה? למה צעקה עליו כך? איך לא הצליחה לשלוט בעצמה?

"את לא חייבת לחזור על השגיאות שלי". הרי זה בדיוק מה שאמרה לה אמהּ, שוב ושוב. אבל הנה – הגורל גבר עליה והיא חזרה על אותה טעות בדיוק. למה חשבה שהיא תהיה מיוחדת? שהיא תצליח במקום שבו קודמותיה נכשלו? האם היה זה בגלל שמה? יהודית כמו הסבתא של סבתהּ – שבגללה נפלה הקללה על משפחתה ועליה.

---

"כשנודע ליהודית שהרמן ברח מירושלים והתנדב לצבא הטורקי, היא ציוותה לסגור את החלונות לתמיד ומאז לא נפתחו", נהגה אמא לספר. אבל לא כך היה הדבר, כפי שגילתה באותה פעם אחת ויחידה ששמעה את הסיפור במלואו: כשהביאו את גופתו של הרמן חזרה לירושלים, רק אז ציוותה יהודית לסגור את החלונות לתמיד. אז גם נעלם המפתח של הדלת הקטנה, זו שהובילה מהחצר הביתה פנימה. כנראה זרקה אותו לתוך קברו של הרמן ובאותו מעמד נשבעה לאביה שלעולם לא תינשא לאיש. כשנודע שהיא בהיריון, התחנן אביה בפניה שתיתן לו למצוא לה חתן ראוי, "להסתיר את הבושה". ייתכן שהדבר אף היה עולה בידו, שכן משפחת אלשיך הייתה עשירה ומכובדת ויהודית עצמה הייתה נאת מראה. אך היא עמדה בסירובה וכמה חודשים אחר כך נולדה שרה יתומה מאב.

מתי מצאה יהודית של פעם את המפתח? יהודית לא ידעה. האם הרמן השאיר אותו על מפתן דלתה בדרכו לדמשק? או שמא מצאה את המפתח על גופתו כשהחזירו אותה לירושלים? ואולי הגורל זימן לה אותו כך סתם להתעמר בה. יום אחד, אחרי שנים, כשהייתה כבר בת יותר מארבעים, ניסתה יהודית של פעם את המפתח והופתעה לגלות שלמרות השנים שחלפו הוא הסתובב בקלות, והדלת, שהייתה נעולה כל הזמן הזה, נפתחה. היא נכנסה פנימה לחצר המוכרת – שם יקדה אהבתה המשותפת עם הרמן והתיישבה על ספסל האבן, ממש כפי שנהגה לשבת לחכות לו כשעוד היה בחיים. היא לא ידעה אז שבשעה שבביתה שלה, מעבר לקיר, הזמן קפא מלכת ביום מותו, כאן בחצר הוא דווקא למד לזוז מהר, קדימה ואחורה.

קול המפתח המשקשק במנעול העיר אותה משרעפיה. מה רבה הייתה הפתעתה כשראתה את הרמן שלה נכנס. נדמה כאילו לא השתנה כלל; אותם בגדים הגדולים עליו בכמה מידות, אותו כובע, אותו מקטורן בלוי, אותן פסיעות מהוססות.

"הרמן, חזרת אלי", קראה בשמחה.

הוא הסתכל עליה, מופתע ומבוהל, ושאל, "מי את?"

"אני יהודית".

למראה האימה בעיניו התבעתה גם היא. "הרמן, מדוע זה תשאל? הלוא עיניך רואות אותי כאן לפניך".

רק אחרי שנס על נפשו ונעל שוב את הדלת מבחוץ, עלה בדעתה שהאדם שדיברה איתו היה צעיר – נער, בקושי בן עשרים, ואילו היא כבר אישה מבוגרת, שקווי קמטים דקים החלו לצוץ על פניה ורמזי שֵיבה בשערה. גם היא נסה משם כל עוד נפשה בה. בחלוף זמן שבה וניסתה לפתוח את הדלת. פעמים רבות ניסתה. אבל המפתח לא נעתר לה והדלת נשארה נעולה.

את קללת עריריותהּ הורישה לבתה, ואיתה גם את המפתח, ששרה מצאה יום אחד מוצפן בתחתית המגרה התחתונה של הארון הישן.

הקללה עברה מדור לדור. אף אחת מבנות אלשיך לא הצליחה להחזיק בבן זוג וכולן ילדו ולד יחיד – בת, שגם היא תגלה את המפתח בבוא יומה ותנסה לשנות את עתידה בכך שתשנה את עברה. כל אחת מהן נכנסה לחצר הפנימית פעם אחת בלבד, פגשה שם את הרמן הנמלט מאדון אלשיך והבהילה אותו עוד יותר, כך שימהר ויצא את העיר, כשפניו מועדות לדמשק ולגורל המר המחכה לו בירידה למוצא. עכשיו הגיעה שעתה, וגם היא, כמו אמהּ לפניה, שיחקה באמונה את תפקידה המוכתב מראש, בעלילה הכל כך נדושה הזאת.

---

היא הרימה את עיניה. הרמן הגיע בינתיים אל הדלת, אבל כשהושיט את ידו אל כיס מכנסיו, כדי לשלוף את המפתח, חשה יהודית את משקלו בכיס מכנסיה.

"מפתח כזה יש רק אחד", נלחש הסוד מדור לדור.

בלי לחשוב מה היא עושה, הכניסה יהודית את ידה אל כיסה ואחזה במפתח. היא חשה את מוצקותו נמוגה והולכת, מאבדת ממשות, כזיכרון אובד. כבר כמעט ונשמט ממנה, אך אז הצליחו שתיים מאצבעותיה למשש אותו ולבסוף לאחוז ולמשוך בו. הרמן נראה מבולבל מההתנגדות הלא צפויה של המפתח בכיסו. היא ניצלה את היסוסו כדי להדק את אחיזתה ולתפוס את המפתח במלואו.

הרמן פער את פיו ועיניו התעגלו: המפתח שזה עתה הרגיש בין אצבעותיו, נמוג ונעלם.

יהודית אחזה במפתח בכל כוחה ושלפה אותו מכיסה.

"האם זה מה שאתה מחפש?" שאלה.

זעקה בקעה מגרונו. הוא חיטט בכוח בכיסו בחיפוש אחרי המפתח, אבל הכיס היה ריק.

הוא הסתער על ידית הדלת וטלטל אותה בכל כוחו, אך ללא הועיל. "הוא שלי! יהודית נתנה אותו לי. תחזירי לי אותו", זעק כלפיה, אך נזהר עדיין מלהתקרב.

"הוא גם שלי", ענתה לו בשלווה. "יהודית הורישה אותו לי. אבל אני מוכנה להחזיר לך אותו אם תעשה אתה משהו בשבילי קודם". קולה היה חזק ויציב, שופע ביטחון שעדיין לא חשה.

"מי את? ומה את רוצה ממני?" קולו רעד מעט. "לילית, מדוע תלעגי לי ותלבשי דמות המזכירה לי את אהובתי?"

ביטחונה גבר. "מספיק עם הלילית הזאת!" היא לכדה את מבטו והנמיכה את קולה. "תירגע. אני בת אנוש, בדיוק כמוך. אני מזכירה לך את יהודית כי אני נכדה של נינתה".

כשאמרה את המילים, עלה סוף סוף בדעתה שייתכן שהמראה היומיומי שלה, נעלי הספורט הצבעוניות, מכנסי הג'ינס ההדוקים, גופיית הבטן הקצרה ושיערה הארוך הפזור, היה זר ומשונה בעיני הנער הביישן משנת 1912. אין פלא שנבהל. חבל שלא חשבה מראש להתאים טוב יותר את בגדיה.

הוא נעצר על מקומו, אישוניו התרחבו ומבטו התמקד בפניה, תמיד אמרו לה שירשה את העיניים והאף של אמא. לרגע כמעט התקרב אליה, אבל אז נתקל מבטו בקעקוע המלאך שהיה על זרועה שמאלית. מלאך קטן וחמוד אבל היא ראתה איך הוא נרתע ממנו. בעדינות הסיטה את ידה לאחור, שיבלוט פחות, התנועה הזו כנראה הזכירה לו משהו, כי פניו התרחבו כמעט עד כדי חיוך.

היא לא מיהרה. לברוח ממילא לא יוכל כל עוד המפתח בידה. מוטב שיתרגל ויקבל את הדברים בקצב שלו. היא התיישבה בחזרה על ספסל האבן ואמרה, "אני כאן".

הוא נשאר שעה קלה במקומו. אחר כך הלך לצד השני של הבריכה והתיישב שם, הרחק ממנה. אחר כך קם, פסע כמה פסיעות לעברה ושוב נעצר, הסיר את כובעו והחל לשחק בו. לבסוף התקרב אליה ושאל חלושות, "מממ-מה את רוצה ממני?"

מה הדרך הכי טובה? איך תשכנע אותו לא לצאת מהעיר הלילה? או בכלל? האם יש לה סיכוי לשכנע אותו במשהו? היא הגיעה להחלטה. היא תספר את האמת.

"אני רוצה שתקשיב לי. פשוט שב פה רגע לידי ותקשיב". היא החוותה לו בידה על המקום הפנוי לידה. היא לא ידעה שבלי להתכוון בחרה במקום שבו נהג לשבת עם יהודית של פעם.

הוא שתק, אבל היא הרגישה שסוף סוף הוא מקשיב.

"אחר כך תצטרך לחשוב על מה שאמרתי. ואז, אני מתחייבת שאניח לך לצאת".

נדרש לו זמן להשתכנע. שוב ושוב הבטיחה שלא תיגע בו לרעה ושוב ושוב הוא פסח על שתי הסעיפים, אבל לבסוף התיישב על ספסל האבן לידה והקשיב. היא סיפרה לו על יהודית של פעם, על אהבתה הסודית אליו, על הסוד שנחשף ועל בריחתו מירושלים וסופו הטרגי. היא המשיכה ותיארה את טקס הלוויה שלו ואת הנדר שנדרה יהודית על קברו הפתוח. "עד סוף ימיה נותרה ערירית בביתה שבנחלת השבעה, וכך גם בתה ונכדתה אחריה. כולנו, עד אלי, בנות יחידות וחסרות אב".

היא הרגישה שהוא מתנדנד בין אמון לחשד. היא צריכה משהו נוסף. משהו מעבר למילים. "אני רוצה להראות לך תמונה שלה".

הוא הנהן.

לרגע היססה, נרתעה מההשלכות האפשריות, אבל הרי ממילא כבר גילתה לו את עתידו – זה לא באמת משנה. היא שלפה מכיסה האחורי את הטלפון והדליקה אותו.

הרמן נרתע כשהמכשיר צפצף והמסך נדלק והבהיק באפלה הגוברת שהלכה ומילאה את החצר. "אל תפחד", ניסתה לעודד אותו.

לשמחתה סקרנותו גברה על פחדיו והוא התקרב אליה שוב.

לא הייתה קליטה. היא גם לא ציפתה שתהיה. היא גרה מספיק זמן בירושלים כדי לדעת שדי בחומות אבן רגילות לחסום קליטה סלולרית. על אחת כמה וכמה כאן בחצר הזאת שהזמן זורם בה אחרת. אבל היא לא הייתה צריכה קליטה, האלבום המשפחתי היה שמור במכשיר עצמו.

"הנה, הבט כאן", היא הראתה לו תמונה של יהודית בת העשרים בצלמניה של בסאן, ותמונה נוספת כשהייתה בת שלושים, ובת ארבעים… ואז הראתה לו את שרה, בתה היחידה – בתו היחידה – וסיפרה לו איך שכלה את בעלה במגפה זמן קצר אחרי נישואיהם… "והנה רחל, בתה של שרה, שעברה לרחביה, בתקווה לשבור את הקללה, וזה בעלה איציק שנהרג במבצע קדש – במלחמה… והנה, זאת בתה רבקה, הסבתא שלי. בעלה בגד בה עם אישה אחרת ימים ספורים אחרי החתונה. לכן אין לנו תמונות ממנו. וכאן הבת שלה מרים, אמא שלי. היא אפילו לא ניסתה, והביאה אותי לעולם במפגש חד פעמי עם גבר שבקושי הכירה".

היא חשה שהדברים חדרו לליבו. אבל כשסיימה, רק ביקש לראות שוב את יהודית. היא גלגלה את האלבום אחורה. "עצרי כאן", ביקש והצביע על אחת התמונות. אחר כך הוציא משהו מכיסו. הייתה זו אותה תמונה בדיוק, פרט לכך שאצלה בטלפון כיסה כתם שחור כהה את צידה הימני.

היא הביטה בעיניו. "יהודית שמרה על זאת במיוחד. מצאו אותה על גופתך כשהחזירו אותך העירה", אמרה.

הוא לא אמר דבר.

כעבור רגע הוסיפה חרש, "בבקשה אל תצא הלילה את העיר. אל תברח מירושלים הלילה".

הוא זינק ממקומו לידה ונופף באגרופו. "אבל אדון אלשיך שכר אנשים להרוג אותי. דמי בראשי אם אשאר כאן – כך אמרו לי בשוק".

היא קמה ונעמדה מולו. "זה לא נכון!" אמרה. "הוא לא שכר אף אחד. הוא רק דאג שיפיצו את השמועה, כדי להפחיד אותך. כדי שתתרחק ממנה. שתברח מהעיר. יהודית סיפרה את זה לשרה. אביה היה אדם עדין. הוא לא היה אדם שמסוגל לפגוע באיש. אתה לא חייב לשחק את המשחק שלו, אתה לא חייב לברוח. אתה יכול להיות אמיץ. אתה יכול להתייצב לפניו גם בלי כל האותות והעיטורים האלה ולהגיד לו בקול רם ועמוק בדיוק את המילים שהתכוונת לומר לו כשתחזור. חפש את יהודית, היא מתרוצצת בכל העיר בחיפוש אחריך. גשו אליו יחד – הוא לא יעז לפגוע בך".

הרמן הקשיב, גבו הזדקף מעט. נראה שדבריה נסכו בו אומץ.

אך לאומץ פנים רבות. הוא הרהר כמה רגעים, ואז הזדקף עוד קצת ואמר בקול יציב, "מילאתי את חלקי בהסכם. עכשיו קיימי את את חלקך ותני לי את המפתח".

"תבטיח לי שלא תצא הלילה את העיר", ביקשה.

"לא אבטיח. אחפש את יהודית. אם אמצא אותה, אתייעץ עימה. אם לא אמצא אותה, אלך לחדרי ושם אחשוב לבדי שוב ואחליט… מה שאחליט".

מה תעשה? הרי היא התחייבה בפניו.

"הצדק איתך. הנה, אתן לך אותו".

הוא הושיט את ידו, אבל היא אמרה, "לא כך" ותחבה את המפתח הישן והחלוד בחזרה לכיסהּ. היא הרגישה את משקלו נמוג בשעה שהרמן שלף מכיסו את אותו מפתח, מבריק ונקי מחלודה. הוא ניגש לדלת, הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב. הדלת נפתחה.

"שלום, הרמן", לחשה לו.

הוא סובב את ראשו לעברה. "שלום לך, יהודית של העתיד", השיב.

הדלת נסגרה וננעלה מאחוריו. השקט חזר לחצר. מה יקרה עכשיו? הייתה לה הרגשה טובה, תחושה של סיפוק, כאילו ידעה שבסופו של דבר יחליט להשאר בעיר. וגם אם לא, היא עשתה את שלה, היא שברה את מעגל הגורל. השאר כבר לא בידיה.

כל שנותר כעת היה להמתין, לחכות למפתח שיתממש חזרה בכיסה, כבד, ישן וחלוד, כפי שמצאה אותו במגירה של אמא.

הדקות נקפו. היא הסתכלה למעלה. החלונות הגבוהים נותרו פתוחים. זה סימן טוב, לא? אחר כך קמה והקיפה את הבריכה, כשהרימה את ראשה שוב, אחד החלונות היה סגור, אבל השני היה פתוח לרווחה. היא המשיכה לחכות, כשהסתכלה בשלישית – החלון השני היה סגור, אבל הראשון היה פתוח. מה הפירוש של זה? והיכן המפתח?

אי השקט התחלף בבהלה. היכן המפתח? מדוע לא חזר לכיסה?

אם הרמן בחר להישאר בירושלים הרי כל הגורל של משפחתה השתנה ואיתו גם גורלו של המפתח. האם ייתכן שאבד, או שמסיבה אחרת כלשהי לא יחזור עוד לכיסה?

איך תצא מכאן בלעדיו? החומות גבוהות, הדלת נעולה ואיש אינו יודע שהיא כאן.

היא הלמה בכל כוחה בדלת החיצונית. שום קול לא נשמע מצידה השני. היא ניסתה גם את הדלת הפנימית. אחר כך צעקה בכל כוחה. אם יש מישהו בבניין, בקומה השנייה, ודאי שמע אותה. אבל פרט לה שום קול לא הפר את השקט שבפנים, את השקט שבחצר הפנימית.

נואשת, היא שלפה שוב את הטלפון שלה. המשולש הקטן של הרשת הסלולרית היה ריק. אין קליטה. סמל אחר תפס את תשומת ליבה: WiFi. יש קליטת WiFi! מאין היא הגיעה? היא לחצה על האייקון. הרשת נקראה AlShech2.

סדרת צפצופים. אמא מחפשת אותה. ההודעות האחרונות בווטסאפ נראו מודאגות.

אבל מה שתפס את עיניה הייתה דווקא ההודעה שמתחתן,

בצדה השמאלי היתה תמונה של איש מחייך ולידו מילה אחת – אבא. "יהודית, אנחנו באמת מנסים לתת לך את הפרטיות שלך, אבל אמא מחפשת אותך מאז אתמול בצהריים. היא מאוד מודאגת. בבקשה עני לה".

היא ניגשה לדלת הפנימית, פתחה אותה במפתח הקטן שהיה בכיס מכנסיה ונכנסה הביתה, לדירה של סבתא רבא, שכבר כמה חודשים הייתה הדירה שלה.

אז הם מחפשים אותי מאז אתמול בצהריים, חשבה. לא יהיה פשוט להמציא להם הסבר משכנע.