עשה זאת בעצמך

כולם רוצים לדעת איך נואה העז לדחות את ההזמנה של אקדמיית אוזימנדיאס. הם יודעים עליו רק את מה שקיבלו מהכותרות, אז הם חושבים שהוא כפוי טובה. מה שאתם לא מבינים זה שחלום חייו היה ללמוד באוזימנדיאס. נואה רצה את זה יותר מכולם.

אתם יודעים איפה הוא בילה את יום ההולדת החמישי שלו? הוא ישב על המושב המוכתם ליד הנהג בטרנטה של אמא שלו, וקפצץ במקום מרוב התרגשות כי הם נסעו לשלוח בדואר את טופס ההרשמה שלו. הוא אחז במעטפה בשתי ידיים כדי להבטיח שהיא בשום פנים לא תיפול.

הוא שאל את אמא שלו, "את יודעת שוואמון בכלל לא צריך שרביט?"

"איזה ואמון?" הקניטה אותו אמא שלו.

הוא עיצב את ההברות בפיו. " וָא-מוֹן קִינְק-טוּ-אָרִ-ין. הוא הציל את כל העולם. הוא מלמד באוֹזִ-י-מַנ-דִי-אָס".

"זה חתיכת שם. הוא עשה מה שאמא שלו אומרת?"

נואה הזדקף כאילו חיללה את הקודש. "אמא. הוא היה יתום".

"והוא נהיה קוסם אבל הוא לא צריך שרביט?"

נשימתו של נואה נהייתה צפצפנית, כאילו היו לו צרצרים בריאות. הוא אמר, "הוא יכול ליצור פגיונות מהאוויר, ופעם הוא השתמש בקסם עצמות כדי לגרום לכל השלדים בבית קברות אחד להילחם בשבילו. כשהוא היה עייף מדי, הוא כישף את העצמות של עצמו כדי שימשיכו להילחם בשרפים. והכול בלי שרביט. את יודעת במה הוא השתמש במקום זה?"

"מתוק שלי, המשאף שלך".

נואה ניתק, רק לרגע, כמה אצבעות מהמעטפה, ונענע אותן כאילו הוא יורה ברקים דרך השמשה. "הוא עשה קסם עם הידיים שלו".

הרמזור לפניהם התחלף לצהוב ואמא שלו עצרה את המכונית. באור הצהוב ההוא, הצפצופים של נואה הפכו לשיעול מתפצח. זאת לא הייתה ליחה. הכתפיים שלו היטלטלו כנגד המשענת והוא אימץ את טופס ההרשמה שלו אל חזהו. מבעד לשיעול, הוא הצליח לומר, "ואמון הולך לפתור את הבצורת. אני אעזור לו".

"תנשום, מתוק שלי. איפה המשאף שלך?"

"אני גם אעשה קסם עם ה– " ההצהרה שלו נבלעה תחת שאון שיעולים חנוקים.

אמא שלו הרימה בשבילו את המשאף, אבל הוא לא הצליח לנשום ממנו. האור התחלף לאדום והיא הורידה את חגורת הבטיחות שלה כדי להגיע אליו. כשהיא אחזה בכתפיו, גופו הרפוי נשמט לזרועותיה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנואה איבד הכרה.

כשהפרמדיקים לקחו אותו, הוא עדיין אחז בטופס ההרשמה.

כשמתקבלים לאקדמיית אוזימנדיאס, זוכים לביקור מהבבואה של ואמון קינקטוארין. הוא מקרין את עצמו כרפא ירקרק שקוף-למחצה. זאת מסורת, או משהו. ואז אמורה להיות לכם שיחה אינטימית לגבי עתיד הלימודים שלך.

כשנואה היה בן עשר, הוא לקח איתו את הבובה של ואמון הירקרק והשקוף-למחצה לכל מקום. הוא שאל אותה כל מיני דברים.

"אתה גאה בי?"

"אני אמיץ כמוך?"

"את פאקינג רצינית איתי עכשיו?" אמא שלו שאלה את המזכירה בקליניקה.

המזכירה בקושי זעה, כאילו מרוב עייפות לא נותרה לזקנה הלבנה הזאת די אנרגיה אפילו להנהן. היא אמרה, "הם לא מכסים יותר את הבדיקות האלה. נסי את סנט מרי".

"סנט מרי אמרו לי לבוא לפה", צעקה אמא שלו. כעסה היה גדול מדי לשכנע מישהו, וגדול מדי להפסיק. "הם לא מקבלים יותר מטופלים בגלל הבצורת. הילד שלי בן עשר היום ויש לו מַלְאֶכֶת ריאות. את מבינה אותי? את יודעת מה זה אומר?"

נואה כבר שמע את כל זה, אז הוא לקח את בובת הגיבור שלו ועט מעמדת האחיות כדי למלא עוד טופס הרשמה לאקדמיית אוזימנדיאס. הוא כבר שלח שניים מתחילת השנה, אבל היו שמועות בפורומים שכמה תלמידים נשרו במהלך חופשת האביב.

המזכירה אמרה, "אני לא החלטתי לבטל את המימון לתוכנית. אין יותר כסף לכלום. הכול הולך למשבר המים".

"המים מעניינים לי את התחת אם הבן שלי לא יהיה כאן כדי לשתות אותם".

הוויכוח שלהן הזכיר לנואה משהו: אקדמיית אוזימנדיאס קיבלה ערימה של מענקים מקרן משבר המים. הוא הוסיף נ.ב. למכתב שלו, ושאל בו איך מתקדמת תוכנית כשפות-המים שלהם, כי היו לו כמה רעיונות לדרכים שיאפשרו להרחיב אותה. המוח שלו כבה באמצע הכתיבה.

כשתודעתו שבה, הוא גילה שהוא שוכב על השטיח החום המגרד ומביט אל אמא שלו העומדת מעליו. המַלאֶכֶת גרמה לו לאבד הכרה שוב. זה קרה לעיתים יותר ויותר תכופות.

הוא נאחז בהלה עד שמצא את טופס ההרשמה שלו, שהיה מתחתיו. הוא שאל, "אפשר לשלוח את זה כשנגיע לאן שאנחנו הולכים עכשיו?"

כשנשאה אותו מחוץ למרפאה, היא אמרה, "אם אתה כל כך רוצה להיות קוסם, למה אתה לא פשוט לומד את החרא הזה בעצמך?"

ביום הולדתו החמישה-עשר זכה נואה סוף סוף לביקור של ואמון.

הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת. נואה היה במיטה, התריסים מוגפים כראוי למתבגר ממורמר, ורכן מעל המְרַכֵּז המאולתר שלו. מְרַכֵּז הוא אחת מעֶרכּוֹת "הריחוף הראשון שלי" האלה שקונים לילדים, אוסף של מוטות זכוכית עם מִטעָן קסם חלש שיכול לרחף באוויר לזמן קצר. נואה הנדס מחדש את הרכיבים כך שכעת הם עיבו מים ממש מהאוויר. בתום שבוע של ניסויים מייגעים, הייתה לו כוס רבע מלאה במים. או שאולי הייתה שלושת-רבעי ריקה?

שאר הכוס נמלא בנוכחות רפאית ירקרקה, ואיתה הגיעה הבבואה של גבר כמוש וממושקף שלראשו מצנפת מחודדת. ואמון פרש את זרועותיו לצדדים ושאג, "נואה ביירן, אני מברך אותך לרגל קבלתך למחזור הסתיו של אקדמיית אוזימנדיאס לכישוף וסתרים. הגיעה השעה ליצור את מה שלעד ישרוד".

נואה נאחז בשולחן העבודה שלו כמי שמנסה למנוע מעצמו לרחף משם. "זה אמיתי?"

"אכן".

נואה ניסה לבלוע את רוקו. "זכיתי במלגה? באמת?"

קולו המפורסם של ואמון הרעים, "קיימת תמיכה כלכלית מוגבלת מאוד לתלמידים כמוך, שמתקבלים בגיל כה מאוחר. עצם הקבלה שלך ללימודים היא פלא פלאים".

"אמא שלי חזרה עכשיו משלוש משמרות רצופות. בבקשה אל תצעק". נואה בפירוש לא ריחף עכשיו. המרפק שלו נתקל בערימה של חשבונות ומכתבי סירוב מספקי שירותי בריאות. הוא שאל, "במה זכיתי, בעצם? אין לנו גרוש".

ואמון שילב את ידיו והשפיל מבט אל הנער בן החמש עשרה. "הרוצה בגדוּלה נדרש להקריב".

נואה חש צריבה עמוקה בעורקיו, כאילו הורעל בארסו של שרף. הוא החווה בידו אל מְרַכֵּז הזכוכית המונח על שולחנו ועל הכוס הרבע-מלאה. "יצרתי מים. השתמשתי בתהליכים הקסומים שכתבתי עליהם בטופס ההרשמה שלי. צריך לעבוד על זה, אבל אלה מים אמיתיים. אם תעזרו לי לבוא ללמוד אצלכם, אעשה כל מה שאוכל כדי למלא את המאגרים של אוזימנדיאס במים האלה.

הבבואה של הגיבור שלו העיפה מבט שטחי במְרַכֵּז. "חמוד. תלמידי שנה ב' אצלנו משיגים יותר כבר בשבוע הראשון שלהם".

"יש לכם מים באוזימנדיאס?"

קולו של ואמון הרעיד את הקירות. "יש לנו אינסוף. אתה עומד לדחות הזדמנות של פעם בחיים?"

"אם יש לכם אינסוף, אתם לא יכולים לעזור לי? עזרו לך כשהיית ילד".

"לי?" ואמון נשף בבוז. "אני הגעתי למקום שאני נמצא בו כי עבדתי קשה יותר מכל אחד אחר".

"כן, עבדת קשה", אמר נואה. חריקה אסתמטית צצה בקולו. הוא הושיט את ידו אל המשאף שלו. "אבל גם הייתה לך הירושה שלך, והיו המגינים האגדיים ההם, וכל החברים שלך. הבסת את השרפים עם עזרה. כל מה שאני מבקש זה מעט מהעזרה שאתה קיבלת".

"זה מאכזב מאוד, נואה", אמר הגיבור שלו. "חבל שלא הענקנו את המקום הזה למישהו שבאמת רוצה בו".

נואה אומר שהוא לא בכה אז, אבל כל פעם שהוא מנסה לספר את הסיפור הזה, הוא משתעל עד שהוא מאבד הכרה לפני שהוא מספיק לסיים. אני יודע שהוא השליך את המשאף שלו על הבבואה וצרח עליה כל קללה שהכיר. מה שעצר אותו היה ששמע את אמא שלו מתנועעת בחדר ליד, וגל האשמה שהציף אותו בעקבות זה. הוא לא יכול לדבר בלי לצעוק, ולא יכול לצעוק בלי לגזול ממנה שינה. מובן שהוא קרס.

הוא שכב על הרצפה שעות ארוכות אחרי שדמות הרפאים של הגיבור שלו נטשה אותו.

אפשר לדעת שנואה היה חכם לפי זה שהוא צפה בערוץ שלי. מר.ת_חפלה היה (ועודנו, תודה רבה) הבית החם לעצות מעשיות על קסם ולביקורות על סרטי אימה, הכול תחת קורת גג אחת. בזמנו, הערוץ שלי כבר נחסם פעמיים עקב עיסוק באומנויות אסורות. תמיד ידעתי שעליתי על משהו כשדיווחו עליי.

נואה היה אחת מאותן עשרים ושבע (!) צפיות שלמות שהסרטון הראשון שלי קיבל, זה שעסק בעצמות שרפים וההרכב של שרביטים. הייתי ממש בקטע של השערות לגבי מה בדיוק עשו באוזימנדיאס לעצמות שרפים כדי לבנות מהן את המכשירים הקסומים שלהם, והכמות המדויקת של קסם מלאכי שנותר מאחור אחרי מות מלאך. בינתיים, נואה הפך כל אבן באינטרנט בחיפוש אחרי דרך לייצר לעצמו שרביט.

הוא כל הזמן רב עם אנשים בתגובות לסרטונים שלי. אי אפשר תמיד לדעת את הגיל של אנשים, אבל הלהט שבו הוא התווכח עם טרולים אקראיים זעק "תיכוניסט עם עודף זמן פנוי".

ולרוב הוא צדק. הוא לא נתן לאף אחד לחרבן על לשון הפנייה שלי. התגובה האהובה עליי הייתה, איך אתה מתכוון לשנן לחשים בשפות מתות אם אתה אפילו לא זוכר איך לכתוב את.ה?

ואם אנשים צחקו על כיסא הגלגלים שלי? הוא נשף עליהם להבות עוד לפני שהספקתי לחסום אותם. עדיין חסמתי אותם, אבל רק אחרי שהוא רצח אותם במילים. בסופו של דבר התחלנו להתכתב בפרטי, לפעמים על קסם, לפעמים פשוט גיפים של אנימה. בילינו הרבה ערבי שבת בשליחת בדיחות "קינקי-טוארין" זה לזה. היינו כל כך גרועים בפלירטוט.

קבענו ללכת לסרט, אחד מסרטי האימה האלה עם מלאכים רצחניים שבומרים אומרים שהם חסרי רגישות בגלל המלחמה וזה, אבל אני פשוט כל כך אוהבת אותם. ראיתם פעם? סיוטי גפיים מסתחררות ב-CGI שרודפים אחרי אנשים שלא יודעים לשחק? זה קורע.

אני בחרתי את הפארק שנפגשנו בו. נואה אמר שהוא ילבש חולצת פיראטים, ובכל זאת מרוב שהייתי לחוצה כמעט לא זיהיתי אותו. בסוף זיהיתי אותו לפי השיעולים.

הוא היה הבן אדם היחידי על המדרכה ההיא שהיה על הברכיים. ההר הלבנבן הזה, היחידה המסיבית הזאת עם לחיים בוהקות בוורוד-מסטיק שהשתעל כמי שמנסה לגרש לעצמו את הריאות. נואה ניסה לייצב את עמידתו בעזרת תיבת דואר ולהישען עליה בנונשלנטיות, כאילו הוא גוסס רק בדרך אגב.

אתם מתארים לעצמכם כמה חמוד הוא נראה? רציתי להכניס אותו לכיס ולשמור לי אותו לתמיד.

כשהנשימה שלו נרגעה מעט, הוא שאל, "את מר חפלה?"

גלגלתי את עצמי על שקע העלייה למדרכה ועד אליו. ", אנחנו במקום פתוח. תקרא לי מֶנִי".

ישבנו בפארק הזיכרון ע"ש דניאלסון, שם הורידו את השרף הראשון. ריצפו מעל כל ההריסות, גני פסלים תפסו את מקומם של המתים. בימים חמים כמו זה שבו ישבנו שם, כל המקום הדיף באופן לא מוסבר ריח של גומי טרי. הבטתי באדמה והתמלאתי נוסטלגיה. כשהייתי קטן, לפני שהכליות שלי מרדו בי, הייתי בא הנה כל הזמן.

גירדתי את האדמה בקצה הנעל שלי ואמרתי, "תמיד קיוויתי למצוא פה עצמות שרף קבורות".

נואה החמיץ פנים לכיוון הדשא. "כן, חפרתי פה גם".

שאלתי, "באמת?"

"ואז גיליתי שאוזימנדיאס הוציאו מהעיר כל פירור עצם שהיה פה, הרבה לפני שנולדנו. הם לא רוצים שאף אחד אחר יעשה קסם".

הוצאתי לשון. "כן, חסרי אחריות שכמותנו".

התיישבנו ליד שולחן פיקניק בצל הכנף של פסל מלאך מת, בנקודה שבה הפרספקטיבה אפשרה לנו לראות רק את הכנף, לא את הקוסם שנישא מעליו אחרי שהכניע אותו. ישבנו וזיינו את השכל במשך שעה. כל אחד מאיתנו השוויץ בקסמים העלובים שהכיר. הוא הראה לי איך הוא משתמש במוטות הזכוכית שלו כדי לשלוט בתנועה של מים באוויר. אני גרמתי לטישו המשומש שלו לרחף לתוך פח אשפה. כן, זה היה שיא העולב. כשהוא גרם לקלף "להיעלם" בשרוול שלו, כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי מרוב צחוק.

הסרט עמד להתחיל, וניסיתי לצבור די אומץ כדי לשאול אם הוא יצא פעם לדייט – זו הייתה דרכי הערמומית להבין אם אנחנו היינו בדייט. מבריק, נכון?

ואז ניידת כיבוי חלפה לידנו ביבבה. עוד שתיים הגיעו מיד אחריה, ונואה שאל אם אפשר להבריז לסרט. עמדתי לצחוק על הפרנויה שלו, אבל אז שמתי לב כמה רע הוא נראה. הריאות שלו היו מחורבנות כמעט כמו הכליות שלי, והעשן חנק אותו עוד לפני שבכלל הרחתי משהו. אפילו לא ראינו את העשן, ונואה כמעט מת ממנו.

הבית שלי היה הבחירה המתבקשת, כי הוא היה קרוב יותר. צפינו בשריפה בשידור חי במשך שעות. הרגשתי שמזג האוויר היה יבש עד כאב, בלי לקחת בחשבון שמבנים ישנים עלולים להידלק. חלפו עוד שעתיים עד שהרשויות התחילו בכלל להזרים מים למחוז ההוא כדי להילחם בשריפה. מישהו הציב מצלמת רשת ששידרה את הליטרים של המים החומים שזרמו מתוך הבניינים ההרוסים. כשראינו אנשים מנסים לשתות אותם, כיביתי את השידור. ראינו סרט אימה כדי לנסות להסיח את דעתנו מזה.

מה שהצית את נואה קרה רק למחרת.

העיר שלנו הייתה אחת מהשלוש שנפגעו הכי קשה מהבצורת בכל ארצות הברית. המושל ארגן את תמיכתם של מוסדות הקסם הגדולים ביותר בעולם. מבני מגורים המשיכו לעלות באש, והתחַנַּנּוּ שמישהו יבוא ויעצור את זה.

אקדמיית אוזימנדיאס הגישה את ההצעה הנמוכה ביותר וזכתה במכרז. היו כל כך הרבה סרטונים של שיירת המכוניות השחורות שלהם נוסעות לאיטן אל הקפיטול. ואמון קינקטוארין ערך מסיבת עיתונאים מול סכר ריק ואמר, "באנו לשים סוף לביזיון הזה".

אקדמיית אוזימנדיאס השתלטה על אספקת המים ושאר משאבי העירייה. משמעות הדבר הייתה שכל משפחה ברחוב שלי יכלה לצפות לשעה אחת ביום שבה הברזים עבדו. כנ"ל ברחוב של נואה.

לא שמעתי מנואה כל אחד הצהריים. אמא שלו לקחה את הטלפון שלו וכיבתה את הרשת האלחוטית כדי שהוא לא יוכל לצאת באיזו הצהרה פומביתשתסבך אותו אחר כך. היא סופר חכמה.

היא הזמינה אותי לבוא אליהם. נואה עבר שני התקפים באחר צהריים אחד – תוצאה של הזעם המטורף שחש. שאספר לכם כמה היד שלו התנפחה? לא היו לו בעיות בידיים. הוא פשוט חבט ברצפה, שוב ושוב, עד שהאצבעות שלו עטו כמה גוונים של שינקן.

חוויתי כעס כזה על בשרי, כך שידעתי איך לנהוג באכזריות בונה.

שאלתי אותו, "איך אתה מתכוון לעשות קסמים מהבית חולים, יא זין?"

נואה מלמל, "תסתמי, טוב?"

"כאילו שאני אי פעם סותם", אמרתי. "אתה חושב שוואמון הרגיש את זה? הוא מתחבא מתחת לרצפה שלך?"

"פאקינג תסתום כבר".

"כי אתה פוצע את עצמך ככה שחודש לא תביא ביד, ולא הזזת לוואמון מילימטר מהביצה השמאלית. כל העיר מתחנפת אליו בזמן שאתה יושב פה ומרים את הציפורניים שלך מהרצפה".

הוא הביט בי. "אז…?"

"אז אתה רוצה להמשיך להכאיב לעצמך, או שאתה רוצה להכאיב להם?"

שאלתי, "אז איך הורגים בצורת?"

נואה נשען לאחור על המיטה שלו, זחוח. "איך שאני מתחיל כל מחקר".

נואה נכנס לאחד הפורומים הגדולים – לא אנקוב פה בשם, אבל האינסלים בחיים שלך כנראה מבקרים בו הרבה. הוא השתמש ב-VPN שלי ויצר חשבון חדש. הוא העלה פוסט ששורת הנושא שלו הייתה: "למה הם לא יכולים פשוט לשתות מי ים?"

הפוסט שלו היה זבל. הוא הניח שכל מערכת צינורות יכולה להתמודד עם אותה כמות של מים. הוא רצה לחלק את המים באמצעות כשפות-מים ש"אפילו תינוקות יודעים לעשות". הוא קרא לממשלה ותעשיית הקסם "עצלנים" כי הם לא חשבו להשתמש באוקיינוסים כמשאב מים.

קראתי את זה מבין האצבעות שלי. "אלה מי מלח, נואה. מתים מהתייבשות אם מנסים לשתות אותם".

הוא העלה את הפוסט בכל זאת. שלושים ושתיים דקות לאחר מכן, המודים חסמו את הפוסט לתגובות.

בשלושים ושתיים הדקות האלה, הוא קיבל יותר משש מאות תגובות שתיקנו כל זווית אפשרית של ההנחות השגויות שלו. תופתעו לשמוע כמה מהתגובות האלה כללו הפניות למקורות חיצוניים. הופצצנו בנקודות מוצא למחקר שלנו.

נואה אמר, "אין ביקום משאב חינוכי מקיף יותר מחנון שחושב שאתה טועה".

בכל פעם שהתוכנית שלנו נתקלה במחסום, יצרנו משתמש חדש וחזרנו לפורומים, שם העמדנו פנים שאנחנו מישהו שחושב שמה שבאמת ניסינו לעשות הוא בלתי אפשרי. לרגע לא חשבנו שאנחנו חכמים יותר מכולם; פשוט היינו צריכים לעבוד על אנשים כדי שיחכימו אותנו.

לא המצאנו את השרביט, או את החיבור האלחוטי, או מקלדות. פשוט רצינו להוסיף משהו למאגר הרעיונות האדיר הזה כדי שכולם יוכלו להשתמש בו.

אני לא יודעת מה היה קשה יותר – לפתור את המשוואות, או לתת שיעורים פרטיים ולמכור דברים כדי לממן את הניסויים שלנו. את רוב התיאוריות שלנו בכלל לא יכולנו לבחון, כי לא הייתה לנו גישה לשרביט. מרוב שהייתי מותשת, בכלל לא הבנתי שחלק מהבעיות שלי לא נבעו מתשישות. התעלפתי כמה פעמים. אלה היו סימני אזהרה.

כל כך התלהבנו. על ידי חקר של טכניקות פורצות דרך לטיהור מים מהפכניות ומאמרים חדשים על כשפי מים של קצובות נוזלים וכשפי מוות שנוגעים להרג חיידקים ונטרול מזהמים, הלכנו והתקרבנו לרעיון אמיתי.

התעסקתי עם צעצוע האימה היחידי שלא מכרתי, ושאלתי, "יש מצב שאנחנו מתקרבים לרעיון שאוזימנדיאס כבר חשבו עליו?"

נואה אמר, "אם הם לא יכולים לעקוף אותנו כשכל העולם מממן אותם? שיזדיינו".

בחודשים שבהם עבדנו, אוזימנדיאס בקושי סיפקו מים למישהו. היו פה ושם שכונות עשירות שיכלו לנשום קצת לרווחה – אלה שגרו בהן תורמים גדולים של אוזימנדיאס. בטח ראיתם את הסרטון עם הדוּש בלי החולצה ממתעשרי התרופות הגדולים האלה, זה שהשקה את המדשאה שלו ואיים על הילדים שצילמו אותו שהוא יקרא למשטרה.

בדיוק באותו יום שבו הסרטון ההוא נהיה ויראלי, אנחנו בנינו את השרביט שלנו. שרביט אמיתי. והוא היה חתיכת בן זונה יפהפה.

אין שום סיכוי שמישהו מאיתנו יוכל אי פעם להרשות לעצמו שרביט מורשה. הוא היה חייב להיות תוצרת בית. השתמשנו במקל חלול שזכיתי בו בתחרות, שגולף מעץ מאובן בן אלף שנה שקדושים היו מהרהרים תחתיו. כשסוף סוף בדקנו איתוו את הכישוף שלנו, הוא היה עשוי בערך חצי אבק של עצמות שרף וחצי איזולירבנד.

לא היה בעולם דבר מקסים יותר מנואה כשהתרוצץ ברחבי החדר שלו ונופף בשרביט. הוא חבש מסכת רתכים ועטה כפפות כבאים, ליתר ביטחון. בהתחלה הוא אפילו לא עשה בו קסמים – הוא היה מאושר עד טמטום סתם לעמוד על המיטה שלו ולדפוק פוזות כאילו שהוא יורה ברקים.

אני זוכרת כל שנייה, עד הרגע שממנו והלאה אני לא זוכרת כלום. זה היה אחד מהימים שבהם איבדתי את ההכרה.

הטרולים מאשימים אותי. הם אומרים שלא ממש עזרתי עם המחקר. לפעמים שואלים אותי, "אם אתה כזה חשוב, איך לא היית בסרטון החשיפה?"

מי נראה לך שצילם אותו, גאון? הזה עם האובססיה לקולנוע. זה מי. אני השקעתי את הזמן למצוא מיקום עם תאורה טובה ולמסגר באופן מושלם את הפריים – במצב אופקי, תגלית מודרנית מופלאה שיש קוסמים שממש צריכים לגלות כבר.

החניתי את הכיסא שלי במרחק מספיק גדול כדי לתפוס זווית טובה של נואה וכל מי שעבר שם. הוא ישב שם עם השולחן הקטן שלו והשלט "מים חינם". כמות מפתיעה של אנשים סמכו עליו מספיק כדי לעצור. יותר רצו לשתות משרצו לדבר.

אבל הם נשארו, אחרי שהוא גרם לכוסות שלהם להתמלא לנגד עיניהם.

"איפה החבאת אותו?" שאלה גברת אחת בגיל העמידה והציצה מתחת לשולחן בחיפוש אחר הצינור. אבל לא היה צינור.

הוא נפנף בשרביט שלו. "אני לא עובד עלייך. זה כישוף חדש".

אנשים שתו. שני שחקני שח קשישים חלקו כוס כדי לקרר את מצחם. איש בחליפת שלושה חלקים שפך על עצמו כוס מים שלמה ורץ משם, מריע. העיר הייתה צמאה.

די מהר כבר לא הייתי היחידה שצילמה אותו. אני כן קצת מבואסת מזה שבסוף הוא נהיה ויראלי בערוץ של מישהו אחר. מישהו שהמצלמה שלו הייתה במצב מאונך ופספסה חצי ממה שקרה שם. לאינטרנט אין שום סטנדרטים.

במשך שבועיים נואה ביירן היה הקוסם המפורסם ביותר באמריקה. גיגלו אותו יותר מכל בוגר אוזימנדיאס. היינו קטנוניים מספיק כדי לבדוק.

כולם רצו את הסוד. הממשלה שלחה לנו מכתבי הפחדה. סוכנים ועורכי דין גם יחד המטירו עלינו הצעות. כל ארגון קוסמים רציני התקשר אלינו, כולל אקדמיית אוזימנדיאס.

אוזינמדיאס לא רצו רק לדעת את הסוד. הם רצו לקנות אותו לעצמם. לכן מיהרנו כל כך עם בקשת הפטנט שלנו – כדי שהם לא יבואו לרחרח ויגנבו לנו את התגלית. אף אחד מאתנו לא יכול להרשות לעצמו להיכנס למקומות שהם שומרים עליהם. לא הייתה לנו שום כוונה לתת לסוד הייצור של מי שתייה להפוך לפיצ'ר בתשלום של איזו חברה בע"מ.

נואה שאל אותי, "איך אנחנו דואגים שזה יגיע לכולם? איך אנחנו מפיצים את זה לכל מקום?"

גיחכתי. "אפשר להגיד לאינטרנט שזה בלתי אפשרי ולראות אם הם פותרים את זה בשבילנו. נראה לך שאתה יכול לעצבן אנשים עד כדי אלטרואיזם?"

הוא חיבק אותי וחיכך את חוטמו בכתף שלי קצת. בשלב הזה רוב הזוגות היו מתנשקים ורוכבים יחד אל השקיעה. אנחנו לא היינו בקטע של דברים אָלוֹ-מיניים. העדפנו חיבוק טוב.

הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר כשהחיבוק שלו הכאיב לי כל כך בצדדים.

מצחיק שהאינטרנט מאשים אותי בכל מה שקרה, כי את רוב מה שקרה אני לא זוכר. הייתי בהכרה בקושי חצי מהזמן.

אמ;לק: הכליות שלי שבקו, וזה הוביל למפולת קריסות של איברים אחרים שהיו בסיכון. כשהתעוררתי היו תקועים לי צינורות בכל מקום ומכונות הבהבו מעליי. מרוב חולשה לא הצלחתי אפילו להזיז את הראש. הדבר היחיד שעבר בראשי היה הסיפורים ההם מפעם על הקוסמים שכישפו לעצמם את העצמות כדי להמשיך לזוז כשהגוף שלהם נשבר.

שכבתי שם תחת המבט האומלל של נואה והרגשתי כאילו הוא עומד באשכבה שלי, ולא ליד מיטתי. אין ספק שהדודות שלי דיברו איתו. פיגרנו בתשלומים על הטיפולים הקודמים שלי. אין שום סיכוי שיכולנו לשלם על מה שיבוא עכשיו.

הרמתי אליו מבט ואמרתי, "אולי היינו צריכים ללמוד במקום זה קסם עצמות".

"נו, די, מני. את תהיי בסדר".

"תחשוב על כל השלדים המגניבים שיכלו להיות חברים שלך".

"מה אני יכול לעשות בשבילך? שאני אשים סרט אימה? כמה מחורבן שבא לך".

העיניים שלי היו עייפות נורא ונאלצתי לעצום אותן. "אם אתה באמת רוצה לעשות בשבילי משהו…" נתתי לקולי לדעוך, כדי שישלים בעצמו.

"כן? מה אתה צריך?"

"תעשה טובה ותכשף לי כוס מים".

ידעתי שהוא היה מוחץ אותי למוות לולא כבר גססתי. היה נהדר לעלות למישהו על העצבים. צחקתי כל כך הרבה עד שריירתי, וריירתי כל כך הרבה שזה נזל לי לתוך האוזן השמאלית.

כל החמימות שקיבלתי מזה התנקזה כלא הייתה כשהתגשמה מולנו בבואה ירוקה. זה היה ואמון קינקטוארין. הבבואה שלו הוסיפה לו כמה סנטימטרים ועור בריא יותר. הוא עמד מחוץ לדלת חדר בית החולים כמו ערפד שזקוק להזמנה.

נואה יצא מהחדר כרוח סערה, לפגוש אותו במסדרון. הוא לא רצה שוואמון יתקרב אליי. ככה הוא היה, הכי מתוק.

הדבר הראשון שאני זוכרת ששמעתי היה קולו של ואמון אומר, "אני רוצה לעזור".

בין נשימה לנשימה, החזה של נואה געש מרוב צרצרים. "אף אחד לא הזמין אותך. לך מפה".

"אתה בחור צעיר ונחוש. ניסית להירשם לאקדמיה שוב ושוב. אתה יודע שאוזימנדיאס יכולים לעזור לחבר שלך".

"מני הוא לא סתם חבר. והיא לא סומכת עליך. וגם אני לא".

"הכסף שאקדמיית אוזימנדיאס  מציעה לכם תאפשר לכם לשכור מישהו אחר לעזור, מישהו שאתם כן סומכים עליו".

הפוגה. זקפתי אוזניים.

נואה אמר, "מה אתם רוצים בתמורה?"

"שתעזור לנו לקדם את טובת הכלל".

"יש לכם אנשים במשרדי הפטנטים. אתם בטח כבר יודעים את הסוד. לכו תשתמשו בו".

"אקדמיית אוזימנדיאס אינה מעסיקה מרגלים".

נואה השמיע קול מתפצח, שילוב בין צחוק לשיעול. הוא החווה בביטול עם המשאף שלו. "כולם יודעים שכן. אבל אני לא אתבע אתכם אם תשתמשו בו. זה מה שאתם רוצים, כן?"

"אנו זקוקים ליותר מזה".

"אני לא מבין. כבר אמרתי שאתם יכולים להשתמש בכישוף שלנו. מה עוד אתם רוצים?"

קולו של ואמון העמיק. "אין ארגון בעולם שפועל יותר למען מטרות טובות באמצעות בעלות על פטנטים מאשר אקדמיית אוזימנדיאס".

"אתם רוצים פאקינג בעלות על הפטנט שלנו? לא. אני מעדיף למות".

"לא המוות שלך הוא זה שמטריד אותך".

זאת הסיבה שבגללה המזדיינים האלה מופיעים בתור רפאים. כשנואה השליך את המשאף שלו, הוא פשוט חלף דרך אור האזמרגד של הבבואה. נואה הוסיף והשליך את מגש האוכל שלי, ואז את השולחן שהמגש הונח עליו. מטר של חפצים נפל בקרקוש אל רצפת הלינולאום, ואם הייתי מסוגלת להתרומם לישיבה, הייתי מושיטה לו את מעמד האינפוזיה שלי, שיזרוק גם אותו.

הדבר הבא שנפל אל הרצפה היה נואה, שצנח על ברכיו בהתקף שיעול. צרצור הצרצרים בריאותיו גאה והתנחשל. הוא לא יכול להיאבק בוואמון ובאקדמיית אוזימנדיאס. הוא בקושי הצליח להיאבק לנשום.

בלית ברירה, חתמנו.

השתחררתי בבוקר החם ביותר שתועד אי פעם. דלתות הזכוכית האוטומטיות נראו כאילו אחטוף כווייה אפילו אם רק אסתכל עליהן. מתחת לחלוק בית החולים שלי הרגשתי כמו ערימה של סטייקים שמישהו הידק זה לזה בשדכן ואיכשהו נראו לרופאים כמו גוף אנושי ששרד. אולי החום בחוץ יבשל אותי.

נואה אמר, "אל תסתכלי באינטרנט. זה רק יחמיר את המצב".

הסתכלתי. באותו בוקר שחררה אקדמיית אוזימנדיאס הודעה לעיתונות שלפיה הם פיצחו את משבר המים במהלך "שיתוף פעולה עם חובבנים שאפתניים". מספר מוגבל של מחוזות במדינה שלנו חזרו לאספקת מים מלאה. סרטונים הראו ממטרות פועלות בשכונות עשירות, מהן מעטות ממש אצלנו בעיר.

אקדמיית אוזימנדיאס עזרה לפתוח מחדש פארק מים. זו הייתה טובת הכלל שפריצת הדרך שלנו עזרה לקדם. "לתת לכולם מקום להתרענן" – בבעלות עסק ציבורי שגבה מחיר כניסה של 99.99 דולר לנפש.

חזרתי לבית של הדודות שלי, שכל הברזים בו היו יבשים. נואה בא איתי. ההצהרה הרשמית שלי היא שהתבוססנו בכישלון שלנו ועשינו כלום ושום דבר.

ההצהרה הרשמית שלי היא שלא אנחנו עשינו את זה. אני הייתי חצי מתה. היינו סתם חובבנים עם שאיפות. איך מה שקרה אחר כך יכול להיות קשור אלינו?

אבל בוא'נה, מי שכן עשה את זה היה פאקינג גאון.

מישהו לקח את הכישוף המוגן בפטנט שלנו – עכשיו הוא היה הכישוף המוגן בפטנט של אקדמיית אוזימנדיאס – ופרסם עליו פוסט הסבר מלא ומפורט באחד מהפורומים הגדולים ביותר באינטרנט. מי שעשה את זה השתמש ב-VPN וחשבון חדש כך שלא הייתה דרך להתחקות אחריו.

עד שסוללת עורכי הדין של אקדמיית אוזימנדיאס אילצה את הפורום להסיר את הפוסט, כבר הורידו את המידע 13,642 פעמים.

אחר כך כבר לא הייתה שום דרך לעצור את המידע. 13,642 האנשים שהורידו אותו לא היו חברות שאוזימנדיאס יכלה לתבוע להן את הצורה – לכל מכשף חובב בעולם הייתה גישה למידע עכשיו. כשאוזימנדיאס התלוננו, עוד ועוד אנשים חיפשו ומצאו אותו. הוא התפשט לאלפי מקומות אחרים, חלקם בארצות שלא שמות קצוץ על זכויות קניין רוחני. האינטרנט נהיה צבא של שלדים מכושפים מגניבים שקמו שוב ושוב מקבריהם כדי לתמוך במאבק ולהמשיך אותו.

אקדמיית אוזימנדיאס איימה עליי ועל נואה בתביעה.

נואה אמר להם, "המון מכשפים חובבים נוספים ברחבי האינטרנט תרמו מהידע שלהם לפרויקט שלנו. כל אחד מהם היה יכול לעשות את זה. אני בטח לא שלחתי כלום. מני, מה איתך?"

אני הייתי שקועה מדי בגיחוך. כמה שעות לפני כן פירמטתי את המחשב שלי מכל מיני סיבות שלא היה להן שום קשר לזה. שום קשר.

בדיוק סיימתי להתקין הכול מחדש כשנואה אמר, "מני, בוא תראה משהו".

הוא פתח את החלון שלי ושרבב את ראשו החוצה כדי להתבונן.

התגלגלתי לכיוונו. אוויר רענן התערבל פנימה מבעד לחלון הפתוח של החדר, כמו הנשימה הראשונה אחרי שמתעוררים מסיוט. היה הרבה פחות חם ממה שהבטיחה התחזית. למעשה, היה ממש לח. לא הבנתי, עד שראיתי את העננים האפורים.

אנשים עמדו על כל גג שהצלחתי לראות מהחלון. אחרים רצו לאורך הרחוב. כמו מסיבת רחוב ספונטנית שבה כולם עמדו יחד והביטו אל השמיים. נקודות קטנות הופיעו על אדן החלון שלי, ועל גגות מכוניות וגגונים לאורך הרחוב. אנשים החזיקו קנקנים ריקים וכוסות כדי לתפוס את מה שירד. משהו קריר ניתז מגב היד שלי.

אנשי העיר הזאת לקחו את הסוד שלנו ויצרו איתו גשם. הוא נמשך שעות על גבי שעות, ומתישהו נהיה תופעה ויראלית. גשם ויראלי. אלפי אנשים ריכזו יחד את פירורי הקסם המעטים שהיו להם כדי שלכולם, לא משנה כמה מיוחדים הם אמורים להיות, יהיה מה לשתות.

זה היה חכם יותר מכל דבר שאני ונואה העלינו בדעתנו. משהו שרק המון מסוגל לעשות. אתם לימדתם אותנו, כולכם.

כל הזכויות שמורות © ג'ון ויסוול 2022. פורסם במקור ב-Tor.com

מאנגלית: טל קרן