לאמא שלי, שבין כל הדברים הטובים שעשתה עבורי, גם הכירה לי את השיר.
עברתי רק כדי לראות, תדרכתי את עצמי שוב בשעה שהשקפתי אל החורבות, מבעד לזגוגיות משקפיי ודרך שמשת המכונית. לא לכשף, לא לבנות, לא להקים, לא ליצור. הצורך להגיע לכאן תקף אותי פתאום, לאחר שדורון נזכר בימי ילדותו בטירה והעלה באוזניי זיכרונות ממנה; אף שנדמה כי חלף נצח מאז שהחורבות היו לחורבות, משהו ממני כנראה נשאר במקום הזה בכל זאת. אבל הצורך הזה לא יגרום לי לנקוף בשבילו אצבע אפילו פעם אחת נוספת.
יצאתי מהמכונית והלכתי את המטרים הבודדים שנותרו אל הכניסה לחורבות עצמן. הרגש שנבר בי, אולי הייתה זו חרדת קודש, אולי רק חשש מהלא נודע.
הגעתי אל הנהר המקיף את הטירה. פעם הזרמתי בו אש, אך זו דעכה לפני זמן רב, והנהר היה לחפיר יבש וריק שלא די היה בו להגן על הטירה. אם למישהו עוד נותרה סיבה לכבוש אותה, כמובן. הייתי לאחת עם הרוח הנושבת וריחפתי בקלילות מעל החפיר. רק כשכבר התרוממתי באוויר נזכרתי כמה נעים הוא הריחוף, תחושת ההתלכדות עם הרוח המשילה את כובד המשיכה אל האדמה. כבר זמן רב לא ריחפתי – לא חשתי שום צורך בזה.
נָחַתִּי בפתח הטירה ופתחתי את דלתותיה. אחרי צעד אחד פנימה נעצרתי במקום כשמשהו התפצח תחת רגלי בצליל מחליא של ריסוק. הסטתי את עיניי מטה ומצאתי שני שלדים. לידם נחו כידוניהם המכותתים – שומרי הטירה. הכידונים לא הועילו להם במאום נגד הרעידה שהחריבה את הטירה, אבל שבריהם העידו כי עשו ניסיון נואש להילחם על חייהם ברגעיהם האחרונים. גם התנוחה הבלתי טבעית, המטרידה, שבה היו שרועים, ומדיהם הקרועים, שידרו את הכאב והסבל שהרעידה ייסרה אותם בהם לקראת סופם המר.
ברגע שהרמתי את רגלי מהשלד הדהד צלצול בטירה השוממת. שלפתי את הטלפון מכיסי והבטתי במסך. דורון. הוא בטח תוהה איפה אני נמצאת. לכל הרוחות! למה לא טרחתי להמציא מראש תירוץ להיעדרותי? עכשיו איאלץ לאלתר. נגעתי במסך לקבל את השיחה הנכנסת.
"סביון, איפה את?" שאל. כצפוי. נימת קולו הייתה חשדנית יותר מאשר מסוקרנת.
"אני… יצאתי למכולת".
"אבל כבר עשיתי קניות אתמול!"
שוב קיללתי בליבי את עצמי. הרי ידעתי את זה.
"הגננת התקשרה אליי להודיע שלא אספת את הילה מהגן. הייתי צריך לרוץ לאסוף אותה באמצע זום חשוב מאוד של העבודה, שלא לדבר על שיחת הנזיפה של הגננת!"
"אוי! סליחה! שכחתי לגמרי", שיקרתי. "טוב… רק אחזיר את המוצרים למקומם ואגיע הביתה", אמרתי ומיהרתי לנתק, לפני שיספיק לשאול עוד שאלות.
הבטתי פנימה לעומק הטירה ונחשול של כמיהה הציף אותי. צעדתי צעד אחד פנימה, ועוד אחד, אך התעשתּי ועצרתי. עליי לחזור הביתה, ומוטב שלא אשוב לכאן עוד. מוטב לו לעבר להישאר בעבר. אך בסתר ליבי ידעתי – הצורך להגיע הנה, הכמיהה והמשיכה לכאן, לא ישככו. במוקדם או במאוחר איכנע להם, ואחזור, רק כדי לראות.
לו רק דורון היה עובד כמו כולם באיזה משרד, ולא מהבית, היה לי הרבה יותר קל לחמוק אל החורבות בהיחבא. כשחזרתי הביתה הוא עמד בפתח הדלת וחיכה לי. כנראה השעתיים שנדרשו לי להגיע הביתה לירושלים, ליבו את סקרנותו עד שנעשתה לחשדנות.
הבטתי בו בחזרה, בלי לאבד את קור רוחי. עשיתי קניות. אני זקנה מגושמת ומבולבלת, לכן לא זכרתי שהוא כבר היה במכולת אתמול. אבל דורון לא יקנה את זה. הוא יודע שאני אולי זקנה, אבל מגושמת ומבולבלת לא הייתי מעולם. הרי הגיל לא משפיע עלי כפי שהוא משפיע על בני מינו. גם את המשקפיים הרכבתי רק כדי להיראות כאחת מבנות האנוש, פגיעה לחלוף הזמן.
"באמת היית בסופר?" חקר.
"כמובן", עניתי מיד.
"באמת?" דורון קירב את פניו לעברי. לנוכח מבט עיניו התכולות, ששמץ של ירוק וצהוב נמהל בהן, כמעט נשברתי. כמעט סיפרתי לו היכן הייתי, ואיך באמת נחרבו הטירה והגבעה שעליה היא ניצבה.
נשמתי עמוק, מתעשתת עם כל חלקיק חמצן שנכנס אל ריאותיי. עברתי רק כדי לראות, נזפתי בעצמי, לא כדי לספר. לעולם לא אספר מה באמת קרה שם, בזה הייתי משוכנעת. ועל אחת כמה וכמה לא לדורון עצמו.
"כבר אמרתי לך. הייתי במכולת".
"לקח לך הרבה זמן לחזור, את לא חושבת?"
"היו… פקקים".
צליל של צעדים מהירים, תזזיתיים נשמע מכיוון המסדרון, ואז הילה חיבקה את רגלי בידיה הדקיקות והקצרות ובקולה הצפצפני קראה, "סבתא, סבתא!"
לא באמת הייתי סבתה. הילה נולדה לאישה צעירה שאיתה ניהל דורון מערכת יחסים קצרה, ואחרי לידתה היא נעלמה והותירה לדורון להתמודד לבדו עם גידול הילדה. הוא היה אביה, אבל אני לא הייתי אמא שלו. לפחות לא אימו הביולוגית.
"מה, מה קרה? למה את כל כך לחוצה?" גיחכתי ופרעתי בידי את שיערה הרך והמשיי, שצבעו היה דבשי.
"למה לא באת לאסוף אותי? איפה היית?"
"בסופר", ענה לה דורון, ושלח לעברי מבט משועשע כמי שממתיק איתי סוד, אף שלא סיפרתי לו דבר. "היא שכחה שכבר עשיתי קניות אתמול".
הילה התעלמה לגמרי. "היום בגן למדנו איך לצייר סוס ואני אמרתי לגננת שזה בכלל לא ככה כי סוסים צריך לצייר עם פרווה – "
"תעצרי רגע, הילה", אמר דורון. "סבתא ואני צריכים לדבר".
הפעם אני הייתי זו ששלחה מבט משועשע לעברו. ליטפתי שוב את ראשה. "אשמח לבלות איתך, ובהזדמנות זו תוכלי לספר לי על אודות הסוס, בסדר?"
הילה הנהנה במרץ והחלה למשוך אותי לחדרה. מזל שהגיל אכן לא משפיע עליי כמו שהוא משפיע על בנות אנוש, הרהרתי. אחרת לא היה קל לעמוד בקצב ובתזזיתיות של הילה. היא לא מניחה לאף אחד לעמוד בדרכה ולעכב אותה – לא לגננת, לא לחבריה בגן, וגם לא לסבתה או אביה. היא ניצלה עד תום כל רגע מזמנה. ולפעמים, כשהייתה רצה כך ברחבי הבית, זיהיתי בה את דורון הצעיר, מצחקק לו בשעה שברח ממני בריצה אגב משחק תופסת בפרוזדורי הטירה.
התיישבנו על כיסאות ליד שולחנה של הילה. בין ערמות גדושות של ציורים ועבודות יד שהביאה מהגן, כתמי צבע עזים הכתימו את השולחן כולו. דורון הבטיח מדי פעם שינקה את השולחן, אבל תמיד היה שקוע כל כך בעבודתו ובקושי נותר לו זמן לכל דבר אחר… גל של חרטה שטף אותי. הייתי צריכה לאסוף את הילה מהגן, ולא להפיל עליו גם את זה.
הילה שלפה דף ריק מאחת הערמות, הניחה אותו על השולחן, ובזמן שמזגה צבעים לתוך פלטה ובחרה מכחולים לי ולה, החלה לספר, "קמתי לי בבוקר ואבא אמר לי ללבוש את החצאית הלבנה למרות שאני בכלל רציתי את החצאית האדומה אבל הוא אמר לי לא היום אי אפשר את החצאית האדומה כי היא בכביסה אז אמרתי לו אין בעיה אבא אבל אפשר בכל זאת את החצאית האדומה והוא אמר לא אל תתווכחי ואמרתי בסדר אבל אפשר בכל זאת…"
כשהערתי מדי פעם לדורון שהילה דומה לו, הוא נהג להכחיש. אך הוא טעה. כשעדיין גרנו בטירה הוא נהנה מאוד לצייר. היינו יושבים יחד שעות ארוכות ומציירים, אחר כך היה ממשיך לעבוד על הציור וללטש אותו עוד ועוד.
אבל לא רק הציור קשר ביניהם. בתקופה שבה דורון החל להבין שהזמן חולף ושדברים אינם נשארים כפי שהם לנצח, הוא התרעם על כך שבסוף, מתישהו, כל הציורים שהשקיע בהם את נפשו, ייהרסו. אחרי שחזר על כך פעם אחר פעם נכנעתי לבקשותיו ויצרתי עבורו צבעים שאינם דוהים לעולם. הייתי יושבת לצידו כשצייר בהם והבטתי בו עוד ועוד, בעונג ששאב מדבר שהיה לי קל כל כך ליצור.
"…אז בסוף", סיכמה הילה בשעה שהטיחה בפראות את המכחול בדף בלי להשגיח בטיפות שניתזו סביבה, "אבא אמר לי נו בסדר בסדר נחכה שהכביסה תתייבש ואז תוכלי ללבוש את החצאית האדומה אבל תדעי לך זה לא בסדר מצידך אנחנו נאחר ושאם הגננת תשאל למה תאמרי את האמת שזה בגללך…"
כשיצאתי בסופו של דבר מחדרה של הילה, דורון שעט לעברי. "נו, אז איך היה בסופר? קנית ב'רמי לוי'?" הוא חייך לעברי את אותו חיוך עוקצני כמו קודם.
"כמובן".
"קצת רחוק מכאן, לא?"
"כן, אבל… הוא הכי זול". חייכתי אליו, להבהיר לו שאני לא עומדת להודות ששיקרתי, ומוטב שלא ינסה בכלל.
בפעם הבאה שחייך זה היה חיוך אמיתי. "את יודעת מה הגננת סיפרה לי היום?" הוא נעץ בי מבט נוקב. "זאת אומרת, בין נזיפה לנזיפה על זה שאני אבא חסר כל אחריות".
המבט הזה פעל כנראה בדיוק כמו שדורון תכנן, והרגשתי שוב את אותה חרטה שוטפת אותי. באמת הייתי צריכה לאסוף את הילה. "אוי, סליחה, דורון, אני כל כך מצטערת!" קראתי.
הוא המשיך לייסר אותי במבטו עוד שעה קלה עד שהתרצה. קולו ופניו התרככו כשאמר, "היא אמרה לי שהיום, כשהילה והחברות שלה רצו ברחבי הגן, והיא שאלה אותן מה הן עושות, הילה אמרה, 'אנחנו משחקות תופסת בפרוזדורים'".
"כן…?"
"איזה ילד אומר היום פרוזדורים? נראה לי שהיא מבלה איתך יותר מדי זמן!"
לרגע, נתקפתי דז'ה-וו. מילים שכבר שמעתי בעבר שבו והדהדו באוזניי, אבל לא – הפעם זה אחרת. פרצתי בצחוק.
"לא חשבת פעם לעדכן קצת את העברית הגבוהה שלמדת מאבן שושן ומספרי דקדוק ישנים? את הרי כבר לא עולה חדשה. הנה, אני בתור צבר אסלי מאשר לך להשתמש בסלנג של ישראלים!" גם הוא גיחך.
"לפעמים אני חושבת שהיה עלי לאסור עליך להקשיב לשפה הקלוקלת של צוות הטירה, אבל הרי לך, נמנעתי מזה, וכעת אתה מתבטא כמו אחרון העבריינים של ארץ ישראל!" גיחכתי. "אולי אם אלמד את הילה לדבר כיאות, אכפר על החטא שחטאתי כשלא נהגתי כך איתך בצעירותך!"
צחקנו יחד שעה ארוכה. צחוק המקל על הנפש.
"דורון, תודה", אמרתי לבסוף.
הוא חייך אלי בלי לומר דבר, חיוך שאיננו עוקצני או מבודח, כי אם נוגה וטהור. וככה חייכנו זה אל זו, והרגשתי כאילו כובד עצום שישב על ליבי, אומנם לא נעלם בין רגע אבל בכל זאת התמוסס אט־אט ונמוג.
אך בשעה שהבטתי בפניו המחויכים, זיהיתי בהדרגה בעומק עיניו הצבעוניות בחשד המקנן בו על היעדרותי המסתורית; וידעתי שהוא לא ירפה.
כשכבר ישבתי במכונית, כתבתי לדורון שלא אהיה היום בבית מכיוון שאני נוסעת לתל אביב, לים. מיד אחר כך, בלי לחכות לתשובה, התחלתי לנסוע. ידעתי את הדרך לחורבות, אבל מתוך הרגל שנשאר מאז שגרנו בשכונת ארמון הנציב, פניתי לשם בטעות, והזיכרונות הובילו אותי אל הבניין הישן ההוא.
זה לא היה בניין מפואר במיוחד, בטח לא בשביל דורון, שהיה רגיל משחר ילדותו להוד והדר. כשרק הגענו הוא נחרד מלבני האבן הירושלמית שהרכיבו את קירות הבניין ומפגרי התיקנים הפזורים מכל עבר. הוא הזיל דמעות כשצעק, "אני לא רוצה לגור כאן! המקום הזה מגעיל!"
"דורון, בבקשה, די". ניסיתי למשוך אותו לחיבוק מנחם, אבל הוא לא הניח לי. "דורון, בבקשה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגור במקום אחר, בסדר? פשוט אי אפשר! זה הבית שלנו עכשיו". נטלתי ידו בידי בְּרוֹך. "בוא, ניכנס, בבקשה!" ודורון אומנם שמע בקולי ונכנס, אבל המשיך לבכות עד שכוחו אזל.
הסתובבתי וחזרתי לנסוע. אט אט נופיה של ירושלים התמסמסו מאחוריי ואיתם גם הבניינים והחנויות והאנשים. האדמה נעשתה טרשית יותר ויותר והתכסתה במחטים שהשילו עצי האורנים. המכונית היטלטלה בשעה שגלגליה נאבקו להישאר יציבים בדרכי עפר צרות. חניתי מול גדר חיה עצומה שהתנשאה לגובה רב. בדיוק אז הטלפון צפצף. שלפתי אותו מכיסי וקראתי את ההודעה ששלח לי דורון.
"הולכת לים? ממתי?"
החזרתי את הטלפון לכיסי.
לא נזקקתי לקסם כדי לעבור את הגדר החיה. היא התנוונה ולא מילאה עוד את ייעודה. אם כי גם לפני כן אף אחד לא באמת הגיע אל המקום שכוח האל הזה. בדרכי אל הטירה רגליי רמסו את העשבים השוטים שכיסו כל חלקת קרקע פנויה. שוב ריחפתי בקלילות מעל נהר האש שדעך ונָחַתִּי בפתח הטירה. הפעם נזהרתי לא לדרוך על שלדי השומרים, אך כעבור עוד כמה צעדים חשתי משהו קשיח מתפצח תחת רגלי, שלד נוסף. בפעם השלישית שזה קרה הבנתי שעליי לנקוט יתר זהירות. עצמתי עיניי, נשמתי עמוק והייתי לכלי קיבול עבור אור השמש, שזרח מתוכי והאיר את הטירה. שלדים היו פזורים מכל עבר.
הקירות היו סדוקים. מיששתי אותם בידי והרגשתי עד כמה הם יבשים וריקים מחיים. כשיצרתי אותם הקפדתי שהחיים יפעפעו מהם, כמעט כאילו הענקתי להם חיים משל עצמם – כאילו הם השתוקקו להיות טירה, ולא היו חפץ דומם חסר מודעות או בינה. אבל הרעידה… היא הייתה כוח מכלה, רוחני יותר מאשר גשמי. בכל מקום שבו עברה היא שאבה ממנו את החיים. לא רק של האנשים או החיות. היא לקחה את הרוח החיה, הפעימה המתמדת שיש בכל דבר ודבר.
כשהגעתי אל חדרו הישן של דורון נעמדתי בפתחו, נשענתי על שולחן העץ הקטנטן שאחת מרגליו נשברה וכעת הוא נטה מעט הצידה, והבטתי סביבי: קורות עץ בלויות ועתיקות סימנו את המקום שבו עמדה פעם מיטתו של דורון; שרידי דפים מצהיבים שימשו זיכרון לערמות הדפים המבולגנות שדורון נהג לצייר בהם; ועל הקיר היה תלוי… הציור הנצחי שלנו.
הכמיהה של דורון לצייר גברה אף יותר אחרי שיצרתי עבורו את הצבעים שאינם דוהים לעולם. מדי פעם הייתי מציצה מעל כתפו במכחול שבידו שלא נח לרגע, וניסיתי לשכנע אותו להראות לי את ציוריו. "לא!" צעק בכל פעם מחדש. "לא עכשיו!" ואחרי שגירש אותי מחדרו עדיין שמעתי את הרשרוש הקדחתני של ידיו המנסות לברוא מנייר ומצבעים את הציור המושלם.
יום אחד, זמן רב לאחר שנואשתי מלשכנע אותו להראות לי את ציוריו, הוא רץ במסדרון עד שנעצר מולי ובחיוך רחב ונלהב הושיט לי בשתי ידיו דף צבעוני ואמר, "סביון, אני רוצה להראות לך ציור שציירתי".
"בטח". נטלתי לידיי את הציור: שני אנשי מקל עומדים זה לצד זה – אחד מהם נמוך מחברו והשני בשיער ארוך ושמלה.
"אלו… אני ואתה?"
דורון הנהן.
פרשתי את ידיי לרווחה וחיבקתי אותו בכל כוחי, עד שהתלונן שהוא נחנק ונאלצתי להרפות ממנו. "אני כל כך אוהבת אותך", אמרתי לו, ואף שלא השיב, חייך חיוך רחב – ודי היה בזה בשבילי.
הפרחים היפהפיים שגידלתי בחממות הטירה נבלו זה מכבר, אבל אני זכרתי את המראה שלהם, שעיצבתי בעדינות וברוך, את הססגוניות מלאת החיים שהחדרתי להם, את המזמור הקצבי והנוגה לטבע שבו היו פורצים כשליטפו אותם. רציתי לשמוע אותו שוב, לחזות שוב ביופיים, אבל לשם כך היה עליי להשתמש בקסם – והרי עברתי כאן רק כדי לראות.
הגעתי לחדר שדלתותיו העצומות היו פתוחות כדי חרך. הדלתות כוסו בשלל תכריכים יקרים ומפוארים, וסביבן היו תלויות תמונות רבות של הגבירה. שעה ארוכה עמדתי ללא ניע וחככתי בדעתי אם להיכנס פנימה. השעה המאוחרת הכריעה בסופו של דבר. חזרתי למכונית לפני שאתחרט, לפני שהדחף להישאר בטירה יגבר עליי.
"דורון, אני אימך".
הוא נעץ בי מבט תוהה. "את לא".
"נכון…" חשקתי שיניים. "אבל אם מישהו ישאל – אני אימך. ואל תספר מה קרה בטרם הגענו הנה: לא על אימך, לא על המשרתים ולא על הטירה. והכי חשוב, אל תספר דבר על קסם. תעמיד פנים שאין קסם בעולם. בסדר?"
דורון לא התרצה. "אבל למה?"
נאנחתי. "משום ש… אנשים אינם מאמינים בקסמים במקום הזה".
"מה זאת אומרת לא מאמינים? הקסם קיים!"
"אבל הם אינם מודעים לו. וחשוב שלא נתבלט כאן או ניראה חריגים".
ניכר בדורון שלא היה מרוצה, אך ידעתי שישמע בקולי. הוא בטח בי ומילא את הוראותיי גם כשלא מצא את המשמעות העומדת מאחוריהן. ידעתי שלכשיסתגל לסביבה החדשה הוא יבין איך האנשים שחיים בה פועלים וחושבים, ויתאים את עצמו אליהם – בתקווה שלא יאבד בתוך כך את אופיו המיוחד.
אולי היה לנו קל יותר אילו הייתי מניחה לעצמי להרבות בקסמים, אך חשתי שבמוקדם או במאוחר מישהו יבחין בי ומצבנו יסתבך לאין שיעור. השתמשתי בקסמיי כדי להכניס אותנו למרשם האוכלוסין, וכדי להשיג לנו הון התחלתי לחיים בישראל. ומדי פעם הנחתי למקרר להטיל ביצה טרייה כשדורון התעקש לאכול חביתה לארוחת ערב והייתי עייפה מדי ללכת במיוחד למכולת, או שחידשתי את נעליו הבלויות של דורון. אבל בכל פעם מחדש חששתי שהנה, הפעם חיינו עומדים לרעוד ולקרוס אל תוך עצמם.
תקופה מסוימת דורון היה מאוהב בשיר "עכשיו הכול בסדר" של יהודית רביץ. הוא האזין לשיר בכל הזדמנות, והשיר היה ממלא את הבית ופולש עמוק־עמוק אל תוך ראשי. כשהלחשושים חנקו אותי עד שלא יכולתי יותר לנשום; כשכל המחשבות והחששות והזיכרונות הרעים הציפו אותי; כשבחנתי את מצבי והוא נראה לי נורא מתמיד – פיזמתי את השיר: "עכשיו הכול בסדר, שינוי ניכר באוויר, הכול נראה אחרת…" והרחקתי מעליי את כל הצרות.
רק שורה אחת בשיר לא הסתדרה לי, "ואין סודות להסתיר". היו לי הרבה סודות, הרבה יותר מדי סודות להסתיר – מהסביבה, מהעולם ויותר מכול – מדורון.
כשחזרתי הביתה כבר היה חשוך והילה ישנה.
"נהנית בים?" שאל דורון.
"בהחלט".
"ממתי את הולכת לים? אף פעם לא ידעתי שאת אוהבת ים".
משכתי בכתפיי. "פתאום… פתאום עלה בי הרצון". ואז, כמו משום מקום, שאלתי, "דורון, אתה זוכר משהו מהיום שהטירה נחרבה?" ברגע שהמילים יצאו מפי כבר התחרטתי עליהן, אבל רציתי לשמוע ולהבין פעם אחת ולתמיד את נקודת מבטו.
דורון זקף גבה ונעץ בי מבט לא ממצמץ. אבל אני שתקתי בפנים חתומות, עד שהוא נכנע, הניח לגבתו להישמט למקומה הטבעי והשיב, "אני זוכר את היום הזה… בערך. בכל זאת, הייתי בן שש!" הוא הרהר לרגע. "אני זוכר את הצרחות… למרות שלא באמת ראיתי את השדים".
זה היה מה שהסברתי לו ביום הנורא ההוא, אחרי שהתרחקנו מהטירה מספיק. "שדים תקפו את הטירה", סיפרתי. "הם הרגו את כולם, כולל…" בלעתי את רוקי. לא יכולתי להביט בעיניו. "כולל את אימך. אנחנו הניצולים היחידים. אבל השדים עדיין שם. אז לא משנה מה יקרה – אל תשוב אל הטירה, בסדר?"
"אני גם זוכר כמה לחוצה היית", הוסיף דורון. "איך רצת – ריחפת בעצם, אל תוך החדר שלי, ואני בכלל לא הבנתי מה קורה. כששאלתי אותך את רק ענית לי, 'עלינו ללכת!' תפסת אותי ופשוט עפנו משם בזמן שהכול מאחורינו נחרב", הוא השתתק ונעץ את מבטו ברצפה. לבסוף שאל, "למה את שואלת?"
"סתם כך… לדעת".
ראיתי בעיניו שהוא יודע שאני משקרת, ושהוא רוצה לגלות את האמת. אבל במקום זאת הוא אמר, "את יכולה להישאר מחר בבית?"
"למה?"
"אני… אני צריך שתכיני להילה אוכל. ארוחת בוקר, ערב וצהריים, בסדר?"
התפלאתי: מעולם לא בישלתי אוכל להילה. לא כי סירבתי לזה. דווקא הצעתי לדורון את עזרתי פעמים רבות. אך הוא היה דוחה את ההצעה ואומר שאני לא יודעת מה היא אוהבת לאכול ואיך, או שהוא טבח הרבה יותר טוב ממני.
"בטח", השבתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא מבקש את עזרתי רק עקב הלחץ בעבודה. אבל קול נסתר בראשי אמר שהסיבה האמיתית היא שהוא רוצה להגביל אותי לבית, כדי שיוכל להשגיח עליי, כדי שלא אוכל ללכת למקום הזה ששנינו ידענו שהוא אינו המכולת או הים. כדי לכבול אותי ולשלוט בי.
בדיוק כפי שעשתה לי אימו.
את הגבירה הכרתי לראשונה כשהייתי צעירה מאוד – לפחות לעומת שאר בנות משפחתי.
חיינו במדבר ליד כפר. כינו אותנו פיות או אלות – אך גם מי שקראו לנו כך עשו זאת בגלל יכולותינו ולא משום שסגדו לנו. אילו היו סוגדים לנו, לא היו מתייחסים אלינו באופן כה מכפיר; לא היו מנסים לצוד אותנו בכל הזדמנות; לא היו מפיצים עלינו שמועות דיבה שקריות. לא היינו מרושעות כלל.
אבל אולי התדמית המרושעת שדבקה בנו דווקא הועילה לנו – היא הרחיקה משטחינו מבקרים לא קרואים. הרי איש לא רצה להיתקל בפיה מרושעת. רק בודדים אזרו אומץ לנסות לצוד אותנו במדבר – איש מהם לא חזר על הטעות פעם שנייה.
זה קרה כשאחיותיי ואני גלשנו להנאתנו על משבי הרוח החמים של המדבר, ואני – הצעירה מכולן – גלשתי רחוק מדי. קרוב מדי לכפר. וכשקמתי מבין החולות, גבר הגיח ממקום מסתור ואחז בי.
נאנקתי וזעקתי לעזרה, ושמעתי אותו מתחיל למלמל כישוף ערפול. כשהבנתי שבנות משפחתי לא שומעות אותי, התחלתי לכוון את קרני השמש הלוהטות לכל הכיוונים בתקווה לפגוע בו. בסופו של דבר שמעתי אותו זועק ונתזים אדומים וחמים ממנו התפזרו על עורי. בחסות הכאב שלו הצלחתי להשתחרר מאחיזתו וניסיתי להתעופף משם, אך העושר שהבטיחה לו הגבירה נסך בו כוח לזינוק אחד אחרון, והוא קפץ באוויר ותפס בי שוב. לא הייתי מנוסה אז כפי שאני היום, אחרת לא היה גובר עליי. אבל בין רגע, לפני שאספיק להתנגד שוב, הוא מיהר לדקלם את כישוף הערפול במלואו. איבדתי את ההכרה.
אני לא יודעת כמה שילמה לו הגבירה או כמה פגעתי בו. אני מקווה שקיבל מספיק כדי שלעולם לא יתעורר בו שוב הצורך לצוד את בנות משפחתי.
כשהתעוררתי הייתי שרועה על רצפת האחוזה הזמנית של הגבירה. הגבירה חייכה אליי בשעשוע ובזחיחות. בידה החזיקה אבן שעליה נכתב בדמי מילים בשפת כישוף.
לא הכרתי אותה עדיין, אבל את המבט הזחוח ההוא השכלתי לתעב מהרגע הראשון. וכבר אז רציתי לקמט אותו, לעוות אותו ולהעלים אותו יחד עם הזחיחות שבו. בפעם האחת ההיא אכן ניסיתי לעשות זאת.
ברגע שנעמדתי והתחלתי לנוע לעברה, עדיין באותה זחיחות על פניה, הגבירה הידקה מעט את אחיזתה באבן וברגע הבא תקף אותי כאב עז, מלווה בחולשה עמוקה. בשעה שקרסתי על הרצפה חשתי כאילו כל דמי התנקז ממני. רגע לפני שכבר לא יכולתי יותר, היא שמטה את האבן לכיסה, ובתחושת הקלה איבדתי שוב את ההכרה.
בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי הרבה יותר חכמה. או שמא צייתנית. היא עדיין עמדה מולי באותו מבט זחוח, אבל הפעם השכלתי להישאר במקומי. כשנוכחה בזה, ורק אז, פצתה את פיה.
"האבן הזאת, שנחה עכשיו אצלי בכיס – בעזרתה אני יכולה להרוג אותך ב–" היא הקישה באצבעותיה. "האבן הזאת כושפה, נקשרה בצורה הדוקה לחיים שלך, כך שמספיק שאלחץ עליה ו…" היא החוותה בידה לעברי.
"מי את?" שאלתי. למרות הפחד, השתדלתי להישמע קרת רוח ובטוחה בעצמי ככל האפשר.
"אני הגבירה שלך. קראי לי הגבירה. מעתה ועד הנצח. או לפחות עד היום שבו אחליט…" היא תחבה את ידה בכיסה ושוב חשתי כובד עצום נופל עליי, עד שהרפתה מהאבן. "ואת תיקראי סביון, כדי שתדעי שאם אני רוצה, אני יכולה לפזר את החיים שלך ברוח, כמו זרעי סביונים!"
בבוקר, בשעה שהכנתי להילה "כריך טעים כזה עם מלא גבינה אבל לא הרבה ירקות כאילו תשימי ירקות אבל אל תשימי הרבה ירקות תשימי יותר גבינה", כפי שהדריכה אותי אתמול בערב, כששאלתי אותה מה תרצה שאכין לה לארוחת בוקר – היא צצה פתאום לידי בלי שום התרעה והבהילה אותי.
"סבתא, למה את פוחדת?"
"צצת לידי פתאום – ודאי שאפחד!"
"את מכינה לי כריך עם…"
"…הרבה גבינה ולא הרבה ירקות", השלמתי בחיוך. "אל תדאגי. ארוחת הבוקר שלך תהיה מצוינת, יקירתי".
דורון נכנס אל המטבח. "נא להזדרז, שתיכן. יש לי היום זום חשוב מאוד ואני לא יכול להרשות לעצמי לפספס אותו אם לא נצא לגן בזמן, אוקיי?"
"התרצה שאני אהיה זאת שתסיע אותה?" שאלתי.
הוא הרהר לרגע. "לא, אני צריך… כדאי שתנוחי בבית, שיהיו לך כוחות להכין את כל שאר הארוחות היום", השיב לבסוף.
כלומר הישארי בבית כדי שאוכל לכבול אותך, חשבתי.
לאחר שהסיע את הילה לגן הוא שב הביתה, הביט בי בפנים מחויכות ואז הרצין, הניח את מחשבו הנייד על השולחן והתיישב מולו. תהיתי מה לעשות – הרי בטרם התעוררה בי הכמיהה לחורבות לא השתעממתי בבית. מה עשיתי אז? אבל לא הצלחתי להיזכר, כי כשהבטתי אל החלון שמבעד לו נשקפה החנייה, שבה עמדה המכונית, רציתי בכל מאודי להיכנס אליה ולנסוע שוב אל הטירה ההרוסה.
הבטתי בדורון. הוא היה לכוד בסערה של הקלדה והעלאת קבצים ולא הבחין בי. הוא היה הדבר הטוב היחיד שעשתה אימו – בת עשירים חמדנית וזחוחה, שיצאה בלוויית כל משרתיה ועושרה למסע חובק עולם כשהגיעה לגיל שלושים והוריה הורישו לה את כל נכסיהם במותם, רק כדי להוסיף אל"ף לעי"ן של "עושר". אם לא הייתה כל יכולה עוד לפני המסע, הרי שבשלב מסוים בעיצומו אכן נעשתה כזו. אבל לא זה היה היעד שהציבה לעצמה – אם בכלל היו לה יעדים, אם בכלל ידעה מה רצונה.
רק אחרי שהגיע לאוזניה שמען של הפיות רבות העוצמה והיא הגיעה לכפר שלידו גרתי עם משפחתי והצליחה לכבול אותי, היא חזרה ארצה – וגם אז לא הסתפקה באחוזה המפוארת של משפחתה, ואילצה אותי למצוא מקום שומם ולהקים בו טירה, ונהר, וגבעה קסומים.
במלאות עשר שנים לשביי, הגבירה הרתה. מעולם לא ידענו מי היה אביו של דורון, אבל הגבירה כנראה החליטה שהיא צריכה יורש, אם כי אלמלא הסברתי לה שוב ושוב שאני פשוט לא יכולה לעשות זאת, היא הייתה מאלצת אותי להעניק לה גם חיי נצח.
אחרי שנולד היא הביאה את הילד אליי וציוותה עליי לגדל אותו.
"הגבירה", אמרתי וקדתי בפניה, "איני יודעת דבר בנוגע לגידול ילדים, בבקשה – "
הגבירה היסתה אותי בתנועת יד חדה. "סביון!" קראה בשלווה שהייתה רועמת מכל צעקה. "את תגדלי את הילד הזה. סוף פסוק".
אבל למרות שאני הייתי זו שגידלה את דורון, הגבירה דאגה להזכיר לו מדי פעם מי היא אימו הביולוגית. "בתור הבן שלי, גם אתה נצר לשושלת מפוארת ועשירה, שבורכה בכל כך הרבה חוכמה וכוח", שמעתי אותה אומרת לו. "אבל המטפלת שלך – היא רק כלי להקל על החיים שלנו, חיים חשובים כל כך הרבה יותר משלה. שפחה, זה הכול, ובטח שלא בת משפחה".
"אבל, אמא, סביון נחמדה. היא אוהבת אותי – "
"היא רק שפחה!" קראה ושילחה אותו מעל פניה.
אולי הדבר המחריד מכול עבורי היה הידיעה, שלמרות הכול, דורון אהב אותה.
בזמן שדורון יצא להחזיר את הילה מהגן הכנתי את ארוחת הצהריים. בזמן האוכל אני ודורון שתקנו ורק העפנו מדי פעם מבטים זה לעבר זו, בשעה שהילה גוללה בפה פתוח ומלא חביתה מקושקשת וירקות את מעלליה בגן. לאחר מכן פינינו את הכלים למטבח. אני קרצפתי קופסת פלסטיק ודורון התכופף להכניס את שלוש הצלחות למדיח. כשהתרומם, הוא הביט בי ופתח את פיו, אבל סגר אותו מיד. גם אני שתקתי.
נשכבתי על הספה ונמנמתי. חלומותיי היו שחזור של הזיכרונות שלי: הגבירה נחנקת, יד אוחזת בגרונה, פתאום רעידה מתפשטת לאורך הטירה ומחריבה אותה, מתקדמת הלאה ממנה…
ניעורתי. בלי לחשוב, קמתי והלכתי אל הדלת. איכנס למכונית, אסע לטירה, דבר לא יעצור אותי…
"סביון, לאן את הולכת?" קולו של דורון שלף אותי בבת אחת מהזיותיי.
"מ… מ… מה? לא, אני התכוונתי ל…" השתתקתי. מעיין התירוצים יבש.
דורון הביט בי ואני בו. שנינו לא ידענו מה לומר. וכך, כשעיניו החשדניות נעוצות בגבי, הלכתי אל חדרי. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם ובהיתי באוויר והרהרתי בחלומות ובזיכרונות, בעיניו הצבעוניות של דורון, אבל כשיצאתי מהחדר החושך כבר ירד ואני פניתי להכין את ארוחת הערב. אין דבר, אמרתי לעצמי. הנחתי לגבולות שהצבתי לעצמי להתרופף מעט, אבל עדיין אפשר להתעשת. הרתחתי מים בקומקום, פתחתי חבילת פסטה, ערבבתי רסק עגבניות עם רוזמרין. "עכשיו הכול בסדר", פיזמתי לעצמי, "שינוי ניכר באוויר. הכול נראה אחרת… או-הו, הכול בסדר!" זימרתי בעודי מערבבת את הפסטה עם הרוטב. "יש מקום לסיפור חד–!"
"סבתא, מה את עושה?"
הסתובבתי. הילה עמדה במטבח, ואני… ריחפתי באוויר! מיהרתי לנחות.
"סבתא, מה זה היה?!"
"זה היה… זה…"
דורון שעט פנימה למטבח. "מה קרה?!"
"סבתא", אמרה הילה, "היא עפה, ו…"
דורון נעץ בי מבט חמור. "שום דבר לא קרה, הילה", אמר. "לכי למיטה, סבתא ואני צריכים לדבר".
"אבל, אבא, אני רעבה ועוד לא התקלחתי…" התלוננה הילה, נימת קולה גבוהה במכוון כאילו כדי להתגבר על הזעזוע מכעסו הסמוי של דורון.
"לכי למיטה, אני וסבתא צריכים לדבר!" צעק דורון.
הילה נעמדה במקומה, המומה. דורון לא התפרץ עליה מעולם. היא הסתובבה ורצה אל חדרה, וטרקה את הדלת מאחוריה.
דורון פנה אליי. "אנחנו צריכים לדבר, סביון", אמר.
בלעתי גוש של רוק במורד גרוני.
הוא הביט בזוג עיניים צבעוניות היישר לתוך עיניי. "מה קרה לך בזמן האחרון? ההיעלמויות האלה פתאום, ועכשיו החלטת לרחף בתוך הבית – ועוד מול הילה! אני פשוט לא מבין אותך".
"אנא ממך, דורון, חדל בבקשה…" המילים יצאו חלושות מפי.
"שנינו יודעים שאת לא הלכת למכולת, או לים". דורון שילב את ידיו על חזהו. "תאמרי לי כבר, לעזאזל, לאן הלכת?!"
הצעקה הדהדה ברחבי הבית, מפרת שלווה, מערערת. היא הזכירה לי את הרעידה, את האופן שבו היא שיבשה את הטירה, החריבה אותה.
"דורון, דבר לא קרה".
"אל תאמרי ששום דבר לא קרה, כי שנינו יודעים טוב מאוד שזה לא נכון. משהו קרה! אבל מה? מה את מסתירה ממני, סביון?" הוא חשק שיניים. "מה את מסתירה ממני? תספרי לי כבר, לעזאזל!"
הוא ניסה לכבול אותי, בדיוק כפי שעשתה לי אימו. הוא ניסה לשלוט בי, בדיוק כמותה. הוא היה בדיוק כמו אימו. לא רק כמו – הוא היה הגבירה. ואני לא יכולתי להעביר רגע אחד נוסף איתה.
בלי אומר הסתובבתי והתחלתי לעבור מחדר לחדר, לאסוף את חפציי.
הוא הלך בעקבותיי. "מה לעזאזל את עושה?!".
אבל אני התעלמתי כעת מכל רעשי הרקע. בקרוב לא אצטרך לסבול עוד את הגבירה, שהושיטה זרועות ארוכות של חמדנות מעולם המתים לנקום בי, והן התגבשו בדמות דורון. שעטתי החוצה מהדירה כרוח סערה.
אל החורבות.
מדי פעם, כשדורון היה איתי, כמעט שכחתי שאני שבויה. אבל במוקדם או במאוחר הידיעה הזאת חזרה להטריד ולצער אותי. עד שיום אחד גיליתי שאני כבר לא כזאת. אני כבר לא שבויה.
זה קרה במקרה; כשדורון היה בן חמש, חיפשתי את הגבירה – אני כבר לא זוכרת אפילו למה – ומצאתי אותה ישנה במיטתה. בעודי חוככת בדעתי אם להעיר אותה הבחנתי שהיד שלה קפוצה לאגרוף סביב חפץ כלשהו. בעדינות רבה הסרתי את האצבעות מעל החפץ וגיליתי שזוהי האבן. האבן המכושפת.
הרמתי את האבן בחרדת קודש ובחנתי אותה. ואז שמתי לב למשהו מוזר. המילים, הכתובות עליה בדמי, לא היו שם. סובבתי את האבן והבטתי בה מכל זווית אפשרית, אבל הכיתוב לא היה שם. הכישוף פג בוודאי במהלך שנות שביי, ואיתו נמוגו המילים. אך הגבירה המשיכה להעמיד פנים שהכישוף עדיין פועל.
הנחתי את האבן בחזרה באגרופה ויצאתי מחדר השינה של הגבירה. אף שרתחתי מזעם, לא רציתי לנהוג בפזיזות. אבל מעבר לכעס, הרגשתי תחושה כלשהי שאולי הייתה שמחה: סוף סוף אוכל להימלט משביי, אולי אפילו לנקום! אך עד מהרה דהתה השמחה. לא אוכל לנטוש את דורון. לא אוכל אפילו לנקום באימו. ושוב צרבה בי ההבנה: הוא אוהב אותה בכל ליבו. אולי אפילו יותר משהוא אוהב אותי.
הגעתי אל החורבות כשמעטה החשכה כבר ירד על העולם וכיסה אותו היטב. נקשרתי בנפשי אל הצמחים שסבבו את הטירה, חפרתי עמוק לתוכם, וכשמצאתי את אור השמש האצור בהם, שחררתי אותו מתוכם ובין רגע הכל הואר. מעולם לא היה לי צורך במשקפיים. השלכתי אותם לצד המכונית החונה מול החורבות ומעכתי אותם בנעלי.
כשנכנסתי לטירה, דבריו של דורון, מילותיה של הילה, הריב, הזיכרונות מהם – המשיכו להדהד בראשי ונמהלו זה בזה לתרכובת בלתי יציבה של כעס וכאב. אבל אני התעלמתי מהם, בתקווה שייעלמו. השלכתי אותם אל מחוץ לחורבות. גם בהם לא היה לי צורך מעולם.
הגעתי אל הדלתות המפוארות הפתוחות כדי חרך, ושוב התלבטתי אם להיכנס פנימה. הרגשתי כאילו החדר עצמו קרא לי, חיכה לי כל השנים הללו. לא יכולתי לסרב עוד לקריאותיו. נכנסתי אל חדר הכס הנושן של הגבירה.
כמו שאר הטירה, החדר היה סדוק ומרוסק, אבל הפאר עוד ניכר בו היטב. הקירות, כמו הדלתות, עוטרו בבדים מפוארים ובתמונות של הגבירה; הרצפה הייתה עשויה אבני חן יקרות שסודרו בקפידה ברצפים גיאומטריים מרהיבים. בקצה החדר, במרכז במה שאליה הובילו מדרגות, ניצב כס המלכות המפואר.
במרכז החדר, בדיוק כפי שציפיתי, נח שלד עטור כתר לראשו, בתוך שרידים בלויים של מה שהיה פעם בגדי מלכות יקרים. הבטתי בו, וזכרתי את הגבירה נחה שם באותה תנוחה בדיוק, עיניה פעורות לרווחה ופניה, אולי לראשונה אי פעם, מפוחדות!
"לעזאזל איתך!" צרחתי לעבר השלד הדומם. הרגשתי כעס מבעבע בתוכי, משהו שנותר רדום זמן רב התעורר ודרש עתה לצאת לחופשי. הכול עלה והציף אותי מחדש: זיכרונות של הגבירה משפילה אותי, מקללת אותי, מזלזלת בי. רכנתי לעברה, וכמה סיפוק הרגשתי להימצא לראשונה בעמדת כוח, עומדת מעל הגבירה השרועה על הרצפה ולא להפך, כפי שהיה אז, כשפקחתי את עיניי באחוזתה וחזיתי בה לראשונה. הנפתי את ידי באוויר כמבקשת לסטור לה, להכות אותה, את מה שנשאר ממנה עתה, והיא לא יכלה לעשות דבר, שכן ידה שלה לא יכלה להחזיק עוד באבן המכושפת, ולהניח לה לגחך לעברי: אני יכולה לפזר את החיים שלך ברוח. אני יכולה לפזר את החיים שלך ברוח. אני יכולה לפזר את החיים שלך ברוח!
"סביון?!"
קולו של דורון הימם אותי. "דורון?"
"אז לכאן את הלכת?!" קולו התרומם לצעקה. אלומת אור בהקה מגב הטלפון של דורון להאיר את דרכו בשעה שנכנס אל החדר. בידו השנייה אחז בכידון שלקח מאחד השומרים. הוא הפנה את אלומת האור לעברי, ולאחר מכן סביבו, אל קירות החדר ולאורך רצפתו.
"דורון? מה אתה עושה פה?" שאלתי. "ולמה אתה מחזיק כידון?"
"אני…" מלמל דורון בעודו בוחן את הסביבה. הכעס שבקולו נגוז והיה לפליאה. "התקנתי תוכנת מעקב בטלפון שלך". הוא נופף בכידון. "וזה? אותו לקחתי נגד השדים". הוא הישיר את מבטו אליי והכעס שב אל קולו בבת אחת. "אין שדים בטירה!"
"תראה, דורון, לכול יש הסבר פשוט מאוד…" המילים גוועו על לשוני כמסרבות לשתף פעולה עם השקר. איזה הסבר פשוט כבר יכול להיות לזה? השפלתי את מבטי לרצפה.
את לא חייבת לו שום הסבר, הזכרתי לעצמי. אבל ידעתי שזה שקר. הייתי חייבת לו הסברים רבים. שנים של סודות ושלדים בארון היו חייבות להסתיים במוקדם או במאוחר.
דורון לא הרפה. "וחוץ מזה למי דיברת? ועל מה?" הוא תקף. ומשלא עניתי הוא עבר על פניי בזריזות לפני שהספקתי להגיב, והפנה את אלומת האור לעבר השלד.
דורון נאנק, זעקת שבר חנוקה שלא הייתה מוכנה לצאת. הוא פער את פיו ועיניו התרחבו, נפקחו לראות את הזוועות שלא העלה מעולם על דעתו. מבטו התרוצץ על שרידי הבגדים המפוארים. הזעזוע שבעיניו שיקף זיכרונות עמומים, חיבוקים חטופים מאם שסירבה לגדל אותו, שבקושי אהבה אותו. אבל הוא לא הבין זאת מעולם, ואפילו אם בסתר ליבו ידע זאת, הוא התמיד באהבתו אותה כאילו השיבה לו באותו מטבע. כאילו השיבה לו אהבה כמותי. הכידון נשמט מידו, וצליל הקרקוש שנשמע כשפגע ברצפה הדהד בחדר והזכיר לי הד מרוחק, של רעידה. של הרעידה. ואז נדם ההד, ודממה מבשרת רעות השתררה.
דמעות זלגו מעיני דורון במורד לחייו, ונשרו מסנטרו לרצפה כגשם עדין ושקט, אות למבול השוצף שעוד יבוא. לחישה רפה, כאובה, יצאה מפיו, מפרה את הדומייה. "זו… זו…" הוא לא הצליח להשלים את השאלה. "זו…" ניסה שוב, ואז נכנע, ורק הביט בי. ובתוך הצער שעל פניו נמסך בדל של כעס, ניצוץ חדור מטרה הנחוש להיעשות להבה. להרעיד את יסודות הבית של דורון ושלי, שבו גידלנו את הילה בתוך השלווה שהשתרשה על רקע השקרים שבהם שכנעתי את דורון להאמין.
"זו היא", לחשתי.
צרחה מחרישת אוזניים השתחררה מתוך דורון, וכשגוועה לבסוף היה מבטו נעוץ בי, עיניו מדקרות שנאה. "מה… מה קרה? ספרי לי את האמת, לא עוד אחד מהשקרים שלך!"
בראשי דימיתי את תגובתו של דורון לאמת; את הטיפות הקלושות שזלגו מעיניו לפני רגעים אחדים הופכות למבוע שוצף, והזעקה שהשמיע אינה אלא צל חיוור לאלה שתצאנה מפיו, שיחרידו את עולמי ויזעזעו אותו, ירעידו אותו. בכל מאודי רציתי למנוע מהחזיונות הללו להתגשם. אומנם ידעתי שאין סוד ששומר לעד על היותו סוד. הן דינם של סודות להתגלות, ומשהתגלו אינם עוד סודות. טבעם של בני אנוש לגלות את הנסתר. ואם בני האנוש חמדנים ותאבי כוח וידע, אזי הגבירה הייתה האנושית ביותר. ובנה נשא את תכונותיה, ועתה שום כוח שאפעיל לא ימנע ממנו לחתור לגילוי האמת, לרוקן מתוכנם את הסודות שבטיפשות תמה קיוויתי להסתיר מפניו לעד.
וכמו הנביאים האנושיים הגדולים, שידעו מבעוד מועד על האפלה הקודרת המחכה להתגשם, בלי שהייתה להם שום יכולת למנוע את בואה, התחלתי במלאכת פירוק הסודות.
"היא… היא רצתה להפריד בינינו".
הצרחות בוששו לבוא, אבל כשדורון אמר, "סליחה?" הבחנתי בניצני התמיהה, החשדנות, הכעס שיובילו אליהן.
"היא", אמרתי והחוויתי בידי לעבר השלד. "הגבירה. אימך". כאב לי להודות בזה – כאב שחצה את גבולות הנפש, מוחשי וחי. בנות מיני לא נטו לסבול כאב – גופנו מכלה כאבים ומפיגם עד מהרה. אבל הכאב הזה היה חזק מדי להתפרק בתוך זמן קצר; אולי חזק מדי להתפרק אי פעם, שהרי נבע מעובדה שאין לשנותה: הגבירה באמת הייתה אימו. היא ולא אני.
"היא רצתה להפריד בינינו", מלמלתי שוב. ושוב אותו כעס נושן עלה בי, כמנסה לכפר על הכאב ולהכריעו. אותו זעם קדוש שהבעית אפילו אותי, שכן ידעתי שאם לא אצליח לרסן אותו הוא לא רק יחריב את עולמי, אלא יכלה גם אותי. "ביום החורבן היא זימנה אותי אל החדר הזה ממש". ועכשיו נדמה היה לי כאילו הזמן שעמד בחדר השומם כל השנים הללו השתמר בו במלואו, ולא היה לי צורך לדמיין את החדר כפי שנראה ביום ההוא, שכן אותו יום לא חלף בו מעולם. "היא אמרה לי –" גם הד המילים שהוציאה מפיה היה מוחשי וטרי באוזניי כשאמרתי לדורון, "היא אמרה שאינה רוצה לראותי בחברתך עוד לעולם. הרגשתי שליבי מת בקרבי". עתה ליבי היה מת בדיוק כמו אז, ורק עכשיו הבנתי שמכאן צמח הזעם המכלה. גם אז, ביום החורבן, צמח הזעם המכלה מתוך מות הלב. אבל אז, כמו גם עכשיו, לא השכלתי להבין זאת. לא השכלתי להבין שמהמקום שבו מת הלב, צומחת הרעידה. "שאלתי אותה מדוע. היא אמרה – " הארס בקולה מעולם לא איבד מרעילותו: שפחה, שפחה – "'שפחה, זה כל מה שאת, אבל הוא בכל זאת מפתח אלייך רגשות. את מעכבת אותו'".
דורון הרים את הכידון מהרצפה וניצני הכעס הלוהט ניכרו עכשיו גם על פניו, ושינו את מבטו הנעים תמיד לפרצופה של מפלצת זועמת, הדורשת נקמה, נקמה, נקמה! "ומה את עשית?!"
"אני אומר לך מה עשיתי, בסדר?" היישרתי מבט לעבר עיניו של דורון. "אפרט לך את מעשיי עד כדי זוועה! אבל כשאגולל בפניך כל זאת, חשוב היטב מה היית עושה אתה אם היו מנסים להפריד בינך לבין הילה!" איך יכולתי לקשור גם את הילה אל הסיפור המחריד הזה? לא היה לה שום קשר אליו. אולי רציתי להצדיק את מעשיי, אולי רציתי שדורון יבין מדוע עשיתי אותם… אבל כמה חסרת חמלה צריכה הייתי להיות בשביל להקריב גם את הילה, להפוך אותה לחלק מהסיפור הזה, שהחל הרבה לפני שנולדה?
ממש כאן, בלב החדר, הגבירה התקרבה אליי, כדי שאוכל לראות את תווי פניה בבירור ולהבין שהיא רצינית לגמרי, אם כי איש מעולם לא פקפק ברצינותה. עכשיו ראיתי את מבטה בעיניים מנוסות, שהספיקו לראות מאז הרבה, להשכיל ולהבין, להכיר את רוחם האמיתית של בני האנוש. ופתאום נדמה היה לי שכזה הוא גם מבטו של דורון.
"אחרי כל השנים הללו", קולי היה עדין, כמו מתוך תחושה שאם בעצמי אישאר שקטה אוכל למנוע את הסערה שעתידה להחריש את אוזניי. "אחרי שלכדה אותי, והרחיקה אותי ממשפחתי, וזלזלה בי!" קולי התרומם לצעקה. "ניסיתי לשלוט בעצמי!" בדיוק כמו שניסיתי לשלוט בעצמי ממש עכשיו, מול דורון שעתיד לחשוף את פניו האמיתיות בקרוב מאוד. "אבל כבר כשהגתה את המילה 'שפחה' ידעתי שזהו קרב אבוד".
גם עכשיו ידעתי שלא אוכל לרסן את הזעם, שלא אוכל לשלוט בעצמי מול עיניו של דורון, שצבען הססגוני כמו התעמעם מול האדום הזועם שהקיף אותן, ופיו שאל "מה עשית?!"
"הושטתי את ידי…" אי-הנוחות גברה בי, דוחקת ביצר הנקמה להתפרץ. "סגרתי את אצבעותי סביב צווארה, והידקתי את האחיזה עוד ועוד. ידעתי שעליי לעצור, אבל לא יכולתי. לא יכולתי לעצור את הכוח המתפרץ מתוכי, כאילו כוחות אחרים שולטים בי, צדדים אפלים, שלא הייתי ערה לקיומם". ומאז שוב הדחקתי אותם. שכנעתי את עצמי שהם התפוגגו ואינם עוד. אבל הם נותרו – הם חיכו, ציפו. לרגע הזה ממש. לרגע של אובדן השליטה. לרגע הזעם. הנקמה. הרעידה. "ולחצתי, ובכל כוחי חנקתי אותה. וכאשר החלה להשתנק לא עצרתי, וכאשר פחד טהור הופיע בעיניה לא עצרתי. פשוט לא עצרתי." ועכשיו נדמה לי שגם לו יכולתי לא הייתי רוצה לעצור. לא הייתי רוצה למנוע מהצדק להתגשם. "'הטירה הזו, הגבעה, הנהר', אמרתי, 'לא הגיעו לך. אני מעולם לא הגעתי לך!' והרעידה פשוט השתחררה ממני".
ועם המילה "רעידה", שצף דמעותיו של דורון, הבכי הזועם, גבר והיה בלתי נשלט בדיוק כמו הרעידה שהשתחררה. שתשתחרר שוב.
הישרתי מבט לעברו, אבל הפעם היה זה תורו להשפיל את מבטו. עוויתות של בכי הרעידו את גופו. "לא היו שדים!" יילל לבסוף.
"לא היו שדים! מעולם לא! לא מן השדים רצתי להושיעך. רק אחרי שוך הזעם הצטלל מבטי. ואולי לא הצטלל – אולי פשוט הבטתי מבעד לעיניים שהגבירה סיגלה אותי לראות דרכן, עד שהן נעשו עיניי היחידות ורק מבעד להן יכולתי להזדעזע ממראה גופתה המתה. השלכתי אותה על הרצפה, ונזכרתי בכל מה שעשיתי, הפעם בדעת מפוכחת יותר, שאינה נתונה לחסדי נקמה, צדק, הרעידה. אותה רעידה שלפתע פתאום הבנתי שגם אתה נמצא בדרכה".
דורון הביט בי מבעד למסך הדמעות המערפל את ראייתו ושוטף אותו בזעם, כר גידול נוח לשנאה. וראיתי את השנאה רושפת מעיניו בעוד הרעידה שהלכה והשתלטה עליי הבעירה בי שנאה משלי. אליו. שישנא אותי כמה שירצה, שיזעם עד שלא יהיה בו אלא הרצון להחריב אותי; אבל אני תמיד אשנא יותר. אחריב אותו עד עצם מהותו. ארעיד אותו עד שלא ייוותר ממנו דבר. שלא ייוותר לו כל שריד וזכר. אפילו אם גם אני ארעד. "דורון, הנח את הכידון!"
"למה?!" הוא הניף את הכידון באוויר, חודו פונה לעברי.
תחת רגליי רצפת הטירה זעה קלות… רק תנועה זעירה, אבל היה בה כדי להעיד על העומד לקרות. "אינך רואה את הצדק במעשיי?!" קולי היה תחינה נואשת להבנה, אם כי בשעה שאמרתי אותה הלכה והתעצבה בי התחושה שאיני צריכה ממנו אף הבנה. וגם אותו איני צריכה.
"צדק?" קולו הלך והתגבר, והצרחה הייתה עתה קרובה מתמיד. "את חושבת שמה שהיא עשתה לך מצדיק את המעשים שלך? את כל ההרג הזה? ההרס… החורבן?!"
"דורון, נסה להבין אותי – " או שבעצם אל תנסה. אל תעשה דבר. אל תהיה.
"למה שאני בכלל אנסה להבין אותך, סביון?!" קרא.
סביון… זה מעולם לא היה שמי. זה היה השם שבו הגבירה כבלה אותי אליה, השם שהגתה בתוקפנות כה רבה. אותה תוקפנות שחדרה כעת גם לקולו של דורון, שהייתה כל כך לא אופיינית לו. ואולי זה אינו דורון. דורון שאהבתי לא היה קיים מעולם. העומד מולי עכשיו היה מי שתמיד עמד מולי, נסתר מאחורי פנים חביבות ואישיות נעימה וכובשת. אישיות מזויפת.
"די, דורון".
ובעצם, מי שעומד מולי עכשיו היא –
"את פשוט… את פשוט… איך יכולת?!"
הגבירה. הגבירה עומדת מולי עכשיו והזמן נותר קפוא, מחכה שנשוב ונתעמת פנים אל פנים.
"דורון – " אין דורון, מעולם לא היה דורון – "אני אבקש ממךָ שוב – " ממךְ, ממךְ, הגבירה – "הורד את ה – " דורון הוא הגבירה!
"לא!" והוא השליך לעברי את הכידון בכל כוחו.
דורון הוא הגבירה. והיא לא הייתה ראויה מעולם לטירה. ופעלתי נכון כשחנקתי אותה ושחררתי מתוכי את הרעידה. זה היה המעשה המתבקש.
אהבתי לדורון עוד ניסתה להשמיע את קולה מבעד לענני הסערה הרועמים בי, אבל ההישרדות עמדה כעת בראש מעייניי.
הרעידה השתחררה.
בפעם הקודמת היא רק סדקה את הטירה, הפעם החורבן היה מוחלט. כאילו הטירה חיכתה כל השנים הללו לרגע השחרור המתוק מקיומה, ברגע שניתנה לה ההזדמנות לכלות מן העולם היא החלה מייד לקרוס אל תוך עצמה. הקירות שהחזיקו במשך זמן רב כל כך את התקרה על גבם, התמוטטו באנחת נפילה רועשת, והרצפה, שמיומה הראשון של הטירה נותרה קשיחה בשעה שאנשים הילכו על פניה, שמה קץ ליציבותה. היא התפרקה ממש מתחת לרגליו של דורון, שמצא את עצמו מחפש מקום אחיזה יציב, לשווא. שלד אימו התפורר לנגד עיניו והעצמות שמהן הורכב נפלו גם הן אל התהום בזו אחר זו. בלית דבר אחר להחזיק בו, דורון אחז בהן כמנסה להשאירן מאוחות זו לזו, כאילו יוכל להקים אותה כך לתחייה. ואז לא יכולתי לראות את דורון יותר, כששברי הטירה כיסו עליו ועל שרידיה חסרי החיים של אימו המתה, על כל מה שכפתה עליי ליצור למענה. רק לשמוע אותו עוד יכולתי, צורח ברגעיו האחרונים וקולו מחריש את אוזניי, "מה עשית?!" ואז גם הנהר הריק התמוטט לתוך עצמו, והעשבים השוטים נשרפו והתכלו בין רגע.
הכול נחרב.
במשך כמה דקות שכבתי בשקט בלב גל האבנים המתפוררות שהיו פעם טירה. ממש לידי נח ללא פגע הציור של דורון – שנינו זה לצד זה. סוף סוף שקט. דממה. הגבירה כבר מתה, דורון גם. והטירה איננה – ומסביב דומייה. לא נותרו עוד רעשי רקע שיפרו את שלוותי, רק הסירחון והאבק המסתחרר באוויר, זכר אחרון לדברים שהיו ואינם.
קמתי מבין החורבות והסתובבתי להביט במה שהותירה אחריה הרעידה. הרעידה ששחררתי מתוכי. ידעתי שאי שם מתחת לשברים נמצא דורון, טמון בקבר עלוב ומצחין שהיה כל מה שנותר מתפארת העבר. בגללי. משום שהרגתי את הטירה, והרגתי אותו. הרגתי את דורון! באוזניי עוד הצטלצלה הצרחה שהשמיע, הקול האחרון שיצא מפיו בחבקו את שרידי אימו. מה עשית?! ההאשמה נותרה בעינה, וידעתי שכמו הכאב, ובניגוד לסודות, היא תישאר לעד.
וכמו מה שעשיתי לדורון, הרגתי גם את הגבעה, שעתה הייתה טמונה תחת גל חורבות. וגם את הנהר, שהאש שזרמה בו בעבר הייתה כאין וכאפס לעומת נפשו הלוהטת של דורון הצעיר בשעה ששיחק עימי בפרוזדורי הטירה, בדיוק כפי שהילה עשתה אחריו. עכשיו כל אלו לא היו יותר. החרבתי את כולם. ואם הילה תדע, גם היא תיחרב, גם האש שבנפשה תדעך ותכבה. לעזאזל! אלא אם כן אצליח להבעיר גם בה שלהבת חדשה.
אולי… אולי אוכל לכפר על מעשיי. לפחות מעט. אולי אם אבנה את הטירה, את הגבעה, את הנהר – את הכול אבנה מחדש. ראיתי בעיני רוחי את הכול מתרחש, את הגלגל חוזר לאחור. כרעתי ארצה והושטתי את ידי למשש את אחת האבנים השבורות שהרכיבו פעם את הטירה. בליבי לחשתי לה, את תשובי ותמלאי את ייעודך. את תשובי ותרכיבי את הטירה, אבן קטנה. ואביא לכאן את הילה, ואלמד אותה על השושלת שממנה הגיעה, והיא תזרח ותמלא את הייעוד שהגבירה ציפתה שדורון ימלא ואני שללתי ממנו. אחנך אותה להיות הגבירה החדשה, והיא תוכל להביא לעולם דורון חדש. והכול ישוב ויהיה בדיוק כפי שהיה…
התרוממתי והתיישבתי בחזרה במכונית המאובקת, והשקפתי אל החורבות. נשמתי נשימה עמוקה והשתקתי בזה אחר זה את כל הקולות שצרחו בראשי, כמו היו אמצעי נוסף שהפעילה הגבירה כדי לשלוט בי מהמתים, עתה משבנה חבר אליה. אין לי דבר לכפר עליו. הטירה, והגבעה, והנהר, ואפילו אני עצמי – אף אחד מאלה לא הגיע להם מעולם, לגבירה, לדורון. לא באתי לכאן כדי להקים מחדש שושלת כושלת או לקומם טירה מהריסותיה; הרי עברתי רק כדי לראות.
עברתי רק כדי לראות / אסתר שמיר
כאן היה מכחול ואנו שניים
מציירים ציור בתוך צבעים
שלא יוכלו לדהות
כאן הייתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות.
הטירה עמדה בראש הגבע
בתוכה נפלו הרבה מילים
שאיש עוד לא אמר
הפרחים שרקו
מין מזמור מחמיא לטבע
היום הוא שיר מאוד מוכר.
לא, אין טירה אל תביט עליה
היא איננה
אין מה לרוץ ככה
אין יותר שמיים
הגבירה כבר מתה
אין נהר בלי מים
עברתי רק כדי לראות.
הקירות סדוקים, הכול קפא
ואתה יושב בראש זקוף
וכבר מוכן לשלוט
קח את שתי ידי
וראה בשתי עינייך
היום הכל בוער פחות.
הסיפור מתפרסם בתודה לאסתר שמיר