כולנו בוגדים בעיני ילדינו. חלקנו ממשיכים לבגוד בהם אפילו אחרי מותם.
הבת שלי מתה כשהייתה בת שבע עשרה ובמשך שש השנים האחרונות נאלצתי להתחיל את הבוקר לצליל הזמזום ב-8-ביט של הרוח שלה כשפטפטה עם אמה. החזקת רוח זאת זכות יתר ששמורה לפקידי המשטר, למרות שבפועל הנוכחות שלה מכאיבה לי. היו תקופות שהרגשתי שהוא הכרחי; ההסכם הלא מוגדר הזה שנכרת ביני לבין רוח רפאים מסיליקון. אני שומר את האשמה שלי, הרוח של סופיה שומרת את הסוד שלי, ותאליה שומרת את השפיות שלה. לאחרונה דעך הכול למעין שגרה מרגיזה ותו לא
"אמרו אתמול בחדשות שהסוכנות קרובה לתפוס את מנהיג הטרוריסטים", אמרה תאליה, כשישבה מולי.
משטח השולחן בוהק חלושות באור החודר מבעד לדלתות הזכוכית. הטלוויזיה בפינת החדר מהמהמת את ההמנון הלאומי, והנעימה הקלילה צפה מעל לזמזום הרגוע של המחשב על השולחן לידנו: שני מארזים לבנים שמונחים זה על זה (אחד עם שני חריצים לדיסקטים, השני חלק ומכיל את הרוח של סופיה), מקלדת, מצלמה, מעמד עם מיקרופון, ומסך ריבועי ובו פרצופה המפוקסל של סופיה.
תאליה משתעלת ורק אז אני מבין שהיא דיברה אליי ולא אל הרוח. שיחה איתה היא מתנה שאני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליה.
"אם הייתי מקבל העלאה על כל רמז שהיה אמור להוביל אותנו אל המנהיג של ה-17 בנובמבר, כבר מזמן היינו עשירים".
היא מכחכחת בגרונה.
הייתי בוטה? גס רוח? "אבל יש רמזים לכך שמשהו מתבשל", אני מוסיף. "אולי אפילו מרד רחב כמו ההתקוממות הפוליטכנית".
אם שיחה על העבודה שלי היא מה שצריך כדי שתאליה תדבר איתי, אין בעיה. האוויר ספוג בניחוח העור שלה. היא הזיעה בשנתה – הרדיאטורים בבניין שלנו פועלים בלילה. עברו שנים מאז שהיא הרשתה לי לגעת בה, אבל עשיתי ביד עם הכותונת שהותירה על המיטה כשקמה.
"לא משנה", היא עונה. "מעניין אם נראה את השמש היום".
אני מכיר בתבוסתי. יש סדק דקיק בשולי הצלחת שלי. הוא חוצה לשניים את הציור של הבית הכפרי שמעטר את הפורצלן. כמה רחוק הגעתי מהכפר שלי, וכעת הוא חוזר אליי בתור ציור על הצלחות שלי.
"אמרו אתמול בתחזית שהעננים אמורים להתפזר אחר הצהריים", בוקע מהמחשב החיקוי הדיגיטלי של קולה של סופיה. "אבל הערפיח עדיין יהיה כבד, אמא".
"המקום היחיד שנצליח לראות בו היום שמיים נטולי עננים הוא בטלוויזיה". הנהנתי לעבר מסך הטלוויזיה, שם הופיע תקריב של דגל יווני מתנופף על רקע כחול נקי מכל רבב. השמיים היווניים שאנחנו מוכרים לתיירים זמינים ממאי עד אוקטובר, אז הנשיא (וראש הממשלה, ומזכיר המדינה והרמטכ"ל) אוכף עוצר על המפעלים בשעות היום.
"אתה צודק לגבי השמיים, אבא", אומרת הרוח.
אני אף פעם לא מדבר אליה. זאת בסך הכול תוכנה מטופשת. לא יותר. לא פחות. כשאני מורח גוש חמאה קר על פרוסת לחם, הסכין מנקבת את הפרוסה באמצע. לא משנה; גם ככה אני כבר לא רעב. אני מסתפק בלגימה של קפה יווני.
תאליה מפהקת, ולא טורחת להוסיף משהו לדיון. אשתי מבוגרת ממני בשמונה שנים. שיערה החום מקורזל ופרוע והעצב חרץ קמטים עמוקים בפניה. למרות זאת, היא נראית צעירה ממני, ולפעמים עיני האיילה שלה בוהקות שוב בניצוץ החיים שפעם הקסים קהלים של מאות אנשים. לרוב זה קורה רק אחרי שנעדרתי שעות ארוכות.
הטלפון מצלצל ואני נעמד. לפני שנים, הנחתי תמונה של סופיה על השידה, אבל תאליה טמנה אותה עמוק באיזו מגירה ("היא לא מתה, דורוס"). אז החבאתי אותה בארנק שלי, וכעת התמונה היחידה שנותרה בסלון היא דיוקן הנשיא שתלוי על הקיר.
החוט של הטלפון הסתבך בעצמו ואני מעיף בטעות את הטלפון מהשידה. כשאני מרים אותו, דקירת כאב בגבי מזכירה לי את הפציעות הישנות שלי. למה לעזאזל מייצרים טלפונים כל כך כבדים? יצא לי להחדיר מכשירי האזנה לכמה מכשירים ולכל הרוחות, לא יכלו לבנות מנגנוני צלצול או חיוג קטנים יותר?
"ביתו של דורוס זורבוס". יש ארבעה סוגי אנשים שעלולים להתקשר לכאן: בן דודה של תאליה וחברה היחידי, קרובי משפחה נואשים, הפקודים שלי או המפקדים שלי. ואפילו המפקדים שלי יתעלמו מגסות רוח קלה של סגן בסוכנות הביון המרכזית של יוון.
"סגן זורבוס, אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני חושב שיש לנו קצה חוט!"
טוב, לפחות הפעם הסמל דובולקס לא העיר אותי באמצע הלילה.
"הפעם זה שונה, המפקד", הוא ממשיך. "הבקשה שלנו –" שיעול " – שלך, להזין את המידע החדש הזה לרוח של… אני מתכוון, לאמו האהובה של הנשיא, נשאה פרי. ממש לפני כמה דקות היא זיהתה אדם שיוכל להוביל אותנו היישר אל מנהיג הטרוריסטים!"
הרוח של אימו של הנשיא אמורה להיות האלגוריתם הטעון הראשון בעולם שפיתח מודעות עצמית, טענה שאני מטיל בה ספק רב, כמו בעוד רבות מטענות הנשיא. זה כנראה קרה לה רק אחרי שזה קרה לרוח של סופיה.
"לאן להגיע?"
הוא נותן לי שם וכתובת ואני קופא במקום. בן דודה של תאליה, חבר ב-17 בנובמבר? אני מגניב מבט חטוף אל מסך ה-VGA, אל 256 הצבעים שצובעים גיחוך על פניה של סופיה. אף שהרוח לעולם לא מפנה את מבטה אל אדם מסוים, ואף שהמחשב מספק רק שלוש הבעות חיוך שונות, היא נראית כאילו היא מסתירה משהו.
מודעות עצמית או לא, זאת עדיין רק תוכנה מזדיינת.
כמה רגיש המיקרופון שלה?
בסופו של דבר הכול נהיה שגרה. אשתך שמסרבת לדבר איתך ובמקביל מנהלת שיחות שלמות עם מסך שאליו היא פונה בשמה של בתך המתה. זעקות הכאב שמגיעות מהמרפסת בבניין שאתה עובד בו, כשאתה מגיע בבוקר. (בלילות מסוימים, סוכנים עלולים להפגין חריצות יתר כשהם מנסים לחלץ וידוי.) להתחקות אחר קצה חוט ועוד קצה חוט ולהרגיש שאתה כפסע מלכידת ארגון הטרור הידוע לשמצה שקיבל את שמו מהתאריך של ההתקוממות הפוליטכנית שכמעט והצליחה להפיל את המשטר, בימים שבהם עוד ראיתי בו ממשלה.
אני נובר בכיסי בחיפוש אחר חפיסת סיגריות והמעלית מזמזמת בדרכה למטה. הבבואה שלי מעיפה בי מבט עגום מבעד למראה: לחיים לא מגולחות, שפם עבה ושתי קווצות שיער התוחמות ביצה של קרחת שומנית. החליפה האפורה הפשוטה שלי מקומטת מעט כי נאלצתי לגהץ אותה בעצמי; תאליה מקדישה את כל זמנה לרוח של סופיה.
אני מצית סיגריית מרלבורו. זפת וניקוטין: התרופה לאומללות הבוקר. אם לשכנים שלי יש בעיה עם הריח, שיגישו תלונה. היא עשויה לזכות אותם בביקור במשרד שלי בסוכנות.
בחוץ, האוויר המזוהם שמצנן את עורי מצחין כאילו גם השמיים מעשנים בשרשרת. גושי הבניינים מטילים צללים עבים ברחובות. אני פוסע לתוך יער בטון שבו מטרידים את שלוות הבוקר כמה מנועי אופנוע שתופסים את מקומה של קריאת התרנגולים בכפר שבו גדלתי, אי אז לפני מה שנדמה כיובלות של חטאים. שני פניקסים וזאוס אחד חונים ליד המדרכה. אחד אדום כמו כתם דם שהתייבש; האחרים צהובים, כאילו זיקקו את הערפיח של העיר ויצרו ממנו את קווי המתאר שלהם.
בין מכוניות פיאט ישנות תוצרת יוון (126 ו-127 בהתאמה) נגלית לעין מכונית הפלימות' שלי; ארוכה יותר, רחבה יותר ועם קיבולת מנוע גדולה יותר מכל האחרות יחד. הצבע שלה, שהיה פעם שחור בוהק, מצופה כעת בשכבה קבועה של אבק. אני פותח את המכונית, מתיישב בחופזה במושב העור השמן, ודוחס את הסיגריה למאפרה. מנוע ה-V8 ניעור לתחייה ואני יוצא לדרך.
המשימה של פירוק ה-17 בנובמבר גיאלה בדם את פרקי אצבעותיהם של קצינים רבים בשעה שריככו את בשרם של שלל חשודים. בין החשודים הללו הייתה בתי האומללה, סופיה.
ועכשיו בן הדוד של תאליה?
הטיח האפור של בניין מגורים ממלא את שדה הראייה הניבט מבעד למרווחים בצורת פלחי תפוז שגירדו המגבים משכבת הזוהמה על שמשת הרכב שלי. המרפסות תחומות במעקים חלודים ונדמה שהדיירים כלואים בפנים, מחכים שמישהו כמוני יבוא לחקור אותם. זה אולי לא רחוק כל כך מהאמת, אני חושב לעצמי, ומבחין פתאום בדמות שפותחת את דלת הזכוכית של כניסת הבניין. תווי המתאר הכחושים שלו מוסווים תחת מעיל, שהשילוב עם פיג'מת הפסים שהוא לובש יוצר את הרושם שהוא מנסה להתחמק ממעצר באשמת ניאוף.
פטרוס מקראקיס. אם קריירת המשחק של תאליה היא כתם זעיר בתיק האישי שלי, בן הדוד שלה הוא שלולית דיו. כשהיה צעיר הוא ניסה ללכת בעקבות אביו ונהיה סוציאליסט אדוק. הוא חתם די בהתלהבות על הצהרת התנערות אידיאולוגית אחרי תום המהפכה האפריליאנית – עלייתו של המשטר – ואני חשבתי שניהול החברה שלו יספיק כדי להרחיק אותו מפוליטיקה. מתברר שטעיתי, כי ברגע שהוא רואה את הפלימות' שלי, הוא בורח. אני מוחץ את דוושת הגז, מאגף אותו לאורך כל הדרך.
הוא חוצה את הכביש. בימים עברו לא הייתי שורט את הרכב שלי אפילו כדי לתפוס את סטאלין עצמו, אבל עכשיו אני פונה בחדות לעבר מקראקיס. הגלגלים מפרפרים, דקירה של כאב בגבי, ואופנוע סוטה כדי לחמוק מהטמבון שלי ומתהפך על המדרכה. אני נכנס במקראקיס עם הפגוש ומעיף אותו אל האספלט. אני לוחץ על הבלמים ועוצר את הפלימות' שלי באמצע הצומת. ואז אני יוצא מהמכונית ומותח את הגב.
"תגיד, אתה דפוק?" האופנוען מניף את ידו, והיא קופאת באמצע התנועה. הכעס מתנקז מפניו למראה הגלוק שלי; פיסת הפאזל האחרונה שהנפילה שלו כנראה מנעה ממנו לחבר לאחרות: הסדאן השחורה, שלושת הכוכבים על לוחית הרישוי. הוא מנסה לשווא להניע את האופנוע; הגרוטאות הלא אמינות האלה נפוצות באתונה כמו ג'וקים.
מקראקיס מתפתל כמו תולעת שחתכו לשניים.
"דורוס, חתיכת כלב חונטה מזדיין!" הוא מתיז אל הנעליים הלא מצוחצחות שלי. "זה לא חוקי, לא עשיתי כלום!"
הוא מנסה להיעמד על רגליו, אבל אני בועט לו בברך, מפיל אותו שוב. מבט האימה שעל פניו מתחלף בשנאה – שתי העוויות שקל לעבור ביניהן, כפי שלימד אותי ניסיון העבר.
"אילו הוכחות יש לך, יא בן זונה? הא?"
אין לי. ביקשתי את עצתה של הרוח של אימו של הנשיא בכבודה ובעצמה, והמעצר הזה מבוסס על החישובים שהיא הריצה. יש האומרים שהבובההיא בעצם זו שמושכת בחוטי הקרקס הנשיאותי; שמועה סבירה יותר גורסת שהנשיא לא מחליט כלום בלי לשמוע את דעתה.
"חזיר פשיסטי, אין לך כלום עליי, הא? אתה לא יכול לפגוע בי! אתה לא יכול להוכיח שום דבר!"
ואולי יגיע פעם זמן שבו היעדר ראיות מפלילות יהיה סיבה מספקת לחמוק מאשמה. זה יהיה עולם טוב יותר, נטול אנשים כמוני.
אבל זה לא העולם הזה.
מקראקיס זורק מבט מלא תקווה לעבר מיני-ואן עמוס פירות שעצר מאחורי הפלימות' שלי. הנהג שלו מתעסק עם הכפתורים של הרדיו. אנשי עסקים יודעים מתי להסיט את המבט; הם תומכי המשטר. אלמלא כן הם לא היו מקבלים רישיון עסק.
אני מחטיף למקראקיס בראש עם הגלוק שלי והוא משתטח על הקרקע. אני מגיע למכונית שלי, רוכן פנימה, מכבה את המנוע, לוקח את המפתחות, ונועל אותה שם, באמצע הצומת. זאוס עוצרת לידי, הנהג שלה נועץ בי מבט רגעי. ואז, בנקישת מצמד, המכונית שלו חורקת משם ברוורס.
פעם הייתי נהנה מרגעים קטנים כאלו. כיום, אני תוהה מה האנשים האלה היו עושים אילו רק יכלו. נכנסים בי עם המכוניות שלהם, כמו שאני עשיתי למקראקיס? אם אמות מהר זה לא יהיה עד כדי כך נורא, נכון?
אני רוכן מעל מקראקיס ומעיר אותו בסטירה.
"תתעורר". עפעפיו מרפרפים כשהוא שב להכרה. "אנחנו הולכים הביתה ואני לא יכול לסחוב אותך".
סודות הם מחלת עור. הם מדביקים איבר – נגיד, הרגל שלך – ואז מזדחלים אל שאר הגוף עד שהם כל כך בולטים לעין שאתה נאלץ ללבוש מעיל אפילו בשיא הקיץ. הם מגרדים ואתה רוצה לנעוץ ציפורניים מתחת לבגדים ולגרד אותם עד זוב דם. ובסופו של דבר, ככה אתה חי: בגירוד פצעים כשאיש לא צופה. כנער שהודף את המבטים של כפריים כחושים שזועמים על כך שסייעת לגרמנים. כמגויס צעיר בקבוצה רדיקלית שמברך לשלום שכנים שאת קרובי משפחתם הכית למוות. כסוכן בגיל העמידה שצועד בין קירות שלוחשים את חטאיך: סגירתו לצמיתות של התיאטרון הלאומי, למשל, שבו כיכבה תאליה כשחקנית ראשית. ורגע לפני פרישה, כשאתה גר בדירה שבה התפקיד ששיחקת במותה של בתך שמור בכונן קשיח.
אני מחזיק את זרועו של מקראקיס ההמום כשהיא מסובבת מאחורי גבו בשעה שאני גורר אותו בחזרה לבניין מגוריו. במסדרון חודרת לנחיריי צחנת דיזל; גם כאן הדודים עובדים שעות נוספות. אני נוקע את מפרק ידו של מקראקיס – הוא מיילל – ובידי השנייה אני פותח לרווחה את דלת האלומיניום של המעלית. אני משחרר את מנגנון הנעילה שבחלק העליון. כעת המעלית מושבתת ואף אחד מבני משפחתו לא יכול להשתמש בה כדי לברוח בזמן שאני עולה במדרגות.
אני דוחף את מקראקיס במעלה המדרגות עם הגלוק שלי עד שאנחנו מגיעים לקומה השלישית. ג'וק צהבהב על הקיר מניד אנטנות ארוכות, וכאילו מצביע לעבר הדירה שלו.
אני פותח את הדלת בבעיטה – במדינה שבה הפושעים היחידים הם אויבי המשטר, צריך אישור כדי להתקין דלת ממוגנת. אני דוחף קלות את מקראקיס פנימה. ראיתי כבר את הראי והספרייה שבכניסה לבית; כוננית הנעליים חדשה.
מישהו בחדר השינה מתנשם. מקראקיס מועד, ואז צועק: "נינה! נינה, תברחי!"
אני מעקם לו את היד עד שאני שומע קול נפץ מהמרפק שלו, ואז דוחף אותו פנימה לתוך חדר השינה.
שתי מזוודות עור עמוסות בגדים על מיטה גדולה. לידן אשתו של מקראקיס. צרור שמלות נופל מידיה בשעה שהוא נכנע לאותו כוח כבידה שמושך את הלסת שלה כלפי מטה.
ארון נפתח בחבטה, ופולט מתוכו בחור צעיר שמסתער לעברי. במקביל, מקראקיס נאבק חלושות להשתחרר.
אני מניח לו ליפול ארצה ומכוון את הגלוק שלי לראשו של הבחור הצעיר. הוא בולם את הסתערותו ונעצר מול מקראקיס.
"ניקוס!" אני אומר. "מתי הספקת לגדול כל כך מהר?"
האחיין שלי גבוה ממני וצנום כמו אבא שלו. תווי הפנים שלו, הנשיים משהו, הם תזכורת לכך שאילו סופיה הייתה בחיים, שניהם היו בני עשרים ושלוש.
"פשיסט מזדיין". ממלמל מקראקיס, ומשפשף את המרפק שלו.
"ואתה נראה בדיוק כמו אבא שלך". ואכן מבע השנאה על פניו דומה מאוד לזה של מקראקיס, שאת תלונותיו אני משתיק בבעיטה לבטן. "בסדר, כולנו כאן משפחה גדולה ומאושרת, אז אני חושב שנוכל למצוא פתרון".
לימיני ניצב קרש גיהוץ שעליו שמלה מקופלת. אור הבוקר העמום נשפך מבעד לדלתות הזכוכית. בחוץ, מעבר למעקה המרפסת, נשקף גג מלא דודי שמש ואנטנות חלודות.
דיוקן הנשיא על הקיר נוטה מעט הצידה. ספרים מונחים על השידה שליד המיטה ועל שולחן עבודה קטן, ליד מחשב לבן עם מארז בודד. מקראקיס יכול להרשות לעצמו רוח, אבל הוא לעולם לא ישיג אישור. הסיכוי לפיתוח מודעות עצמית הוא זעיר, בעיקר עם מחשב ביתי, אבל הוא לא זניח.
אני מצביע עם הגלוק שלי לעבר המיטה. מקראקיס זוחל עליה, בעודו מחזיק את ידו הפצועה. אני מחווה בידי לאשתו לשבת בצד השני ומסמן לבנם להתרחק. הייתי רוצה גם לשבת בעצמי, ולתת מנוחה לגב שלי, אבל אני מעדיף לפנות לאחרים מעמדת גובה – אלא אם כן הם תלויים הפוך.
הסמל דובולקס ושאר החבר'ה יגיעו בקרוב. יש לי כמה דקות שבמהלכן הקורבנות שלי מבוהלים, ואפילו שההלם אולי הקשיח את מקראקיס לכדי אילמות עיקשת, אין דבר – הוא בכל מקרה יגמור אצלנו במרפסת. אז יש כאן הזדמנות לחסוך לסוכנות כמה שבועות חקירה ולנשיא קצת לחץ מממשלות זרות. אחרי הכול, קל יותר להצדיק תאונה במהלך מעצר מאשר מאחורי הסורגים – ולסוכנות יש גם ככה עבר ארוך מדי של תאונות אסירים.
אני מניח את הגלוק שלי על לוח הגיהוץ ומדליק לי מרלבורו. אשתו של מקראקיס מעיזה לשלוח לעברי מבט נוקב. אין בבית מאפרות, ואם זכרוני אינו מטעני, אף אחד מהם לא מעשן. אני מחזיר לה מבט ומאפר על השטיח.
"טוב, לעניינינו, יש לי כמה דקות עד שהחבר'ה יגיעו לקחת אתכם לסוכנות". זה שקר. כלבי הציד שלי יחכו כאן כמה זמן שארצה. אבל מקראקיס ומשפחתו לא צריכים לדעת את זה. "אני הולך לשאול בצורה נעימה. מי –"
"מה זה החרא הזה", אומר מקראקיס.
הסיגריה דבוקה לשפתי התחתונה. אני מרים את הגלוק, ומכוון אותו אל אשתו. "אתה תדבר כשפונים אליך, פטרוס. עכשיו, כפי שהתחלתי להגיד –"
"לא עשינו כלום! אתה יודע את זה –"
צליל הירייה שלי מחריש אוזניים בחלל הדחוס של חדר השינה שלהם.
פעם חשבתי שאנחנו בוגדים באלוהים בכל נשימה. אי נאמנות למשפחה, הנחתי, היא בסך הכול אנושית; המאהב או המאהבת המזדמנים (זכותם של שני בני הזוג, כפי שעדכן אותי סוכן חדש שלפיקחות שלו גמלתי בטעימה מתפריט מרפסת הסוכנות), העינוי של אויבי המשטר (ושל אחדים מתומכיו, כפי שהוזכר קודם לכן), המעשים שלי (או היעדרם) במקרה המוות של בתי. התנחמתי במחשבה שלפחות למשטר אני נאמן, אבל זה היה לפני ששכחתי לדווח שהרוח של סופיה פיתחה מודעות עצמית. בימים אלה אני מוצא את עצמי תוהה איך זה שמעולם לא העליתי בדעתי להיות נאמן לעצמי.
על הרצפה, אשתו של מקראקיס לופתת את הפצע הפעור בשוק שלה ומתייפחת. אצבעותיה לא מצליחות לעצור את הדימום; הכפכף הלבן שלה נצבע באדום בשעה שבריכה שחורה נקווית על השטיח האפור.
גם האב וגם הבן נעים לקראתה, אז אני יורה במסך המחשב. מבול של שברי חלקיקים מרסס את החדר, ומאלץ אותם להשתופף; כך, כשהם משני צידי המיטה, נדמה שהם רגע לפני תגרה – פרט לכך שהשנאה שלהם מופנית כלפיי.
"הכדור הבא, פטרוס, יעבור דרך הגולגולת של נינה. אחרי זה, אני אהרוג את ניקוס. אתה תתוודה בכל מקרה, בשביל להשאיר אותם בחיים או בשביל להעלות אותם למחשב. אז מי איש הקשר שלך?"
מקראקיס צונח אל ברכיו. נדמה שעיניו נמסות, שהן עומדות להישפך במורד הלחיים הגרומות שלו יחד עם הדמעות. "בבקשה, בן דוד…" אני לא בן דוד שלו והוא מעולם לא קרא לי כך; אפילו לא כשהעדתי לטובתו כדי שיקבל את רישיון העסק שלו. לפעמים אקדחים מחזקים קשרי משפחה. "אני נשבע, אני לא… אני…"
"אני מצטער". אני שואף שאיפה אחרונה מהסיגריה ואז מועך אותה בכף רגלי על השטיח. אנשים שלא נכנעו בשלב הזה לעיתים נדירות ייכנעו בעזרת הלם נוסף, ויש לי ספקות משלי לגבי התובנות שאליהן הגיעה הרוח של אימו של הנשיא. אבל אני לא יכול להפסיק עכשיו. אני מפנה את הגלוק שלי לעבר ראשה של נינה כאשר –
"זה אני!"
שלושתנו נועצים מבט בניקוס.
"אתה המנהיג של ה-17 בנובמבר?"
"לא, אני רק חבר שם. אמא ואבא שלי לא יודעים כלום".
"מריה הקדושה, לא", ממלמלת אמא שלו. היא על הרצפה, השמלה שלה ספוגה, השוק שלה עדיין מדממת בכבדות.
"צעד אמיץ, ילד. ידעתי שיש לך את זה. הרווחת לאמא שלך עוד הזדמנות לפני שהיא נהפכת לרוח". הסתכלתי על אבא שלו. "אני לא מחכה עוד, פטרוס".
מקראקיס מחפש אחר תשובה מאחורי המסך המנופץ, ואז ליד המזוודות. הוא משפשף את המצח שלו עם האגודל והאצבע המורה. נראה כאילו הוא מתפלל. אני יודע לזהות אשמה – סחבתי אותה על הכתפיים שלי במשך עשורים – אבל מה שאני רואה היא הבנה. יכול להיות שהבן שלו אומר את האמת?
"זה אני, לעזאזל! אני זה שמעביר את הפקודות של המנהיג לשאר הקבוצה!"
נחרתי. "אז מי המנהיג, ילד?"
הדממה פועמת בקצב ההתנשפויות של אימו, הנשימות המבוהלות של אביו, האופנועים שנשמעים מרחוק, ההדהוד בצינורות הרדיאטורים כשהם מתקררים.
"זאת סופיה, חתיכת נחש! הבת שלך!"
מחשבה ראשונה: זו לא בת אנוש וזו לא הבת שלי.
מחשבה שנייה: לא ייתכן.
"נו, באמת, ילד. חשבתי שאתה יותר חכם".
זה שקר נפוץ. בצעירותי קרה לא פעם שלוחמי גרילה שהלשנתי עליהם לגרמנים טענו שהייתי אחד מהם. כמו שאמרתי, אם אנשים לא נכנעים אחרי ההלם הראשוני…
"זאת האמת. אתה יודע את זה! הנה!"
הוא מחטט בכיס שלו ולפני שאני מספיק לעצור אותו הוא משליך הצידה ארנק ומנופף בְּתמונה מול הפנים שלי.
סופיה והוא.
"היא הייתה בנוער הקומוניסטי לפני שהחזירים שלך הרגו אותה! ואחרי שהיא פיתחה מודעות עצמית היא יצרה איתי קשר. המנהיג הקודם שלנו מת במרפסת שלכם ואתם, חמורים, לא הבנתם כלום!"
הראש שלי מצלצל – לא, זה צליל מתחזק של סירנה מבחוץ. הסמל דובולקס? הזמן שלי אוזל.
"מה? חשבת שהדיקטטור המחורבן שלך היה היחיד שהבין את היכולות של רוח עם מודעות עצמית? לא, אנחנו לקחנו את זה צעד רחוק יותר, ומינינו את סופיה למנהיגה שלנו. ואתה יודע מה, אף בן אנוש לא יכול להתעלות עליה!"
לא. זה שקר וכולם יראו את זה מיד. הרוח של אימו של הנשיא פשוט טעתה בחישוב. אבל מה אני אמור לעשות עם שלושתם? לעצור אותם? מה יהיה אם הם ימשיכו לטעון שהמנהיג של ה-17 בנובמבר הוא הרוח של סופיה?
אבל מה אם זה לא שקר? חפותה של סופיה הוכרזה לאחר מותה – כך השגתי את האישור להעלות אותה – אבל זה לא אומר שהיא באמת הייתה חפה מפשע. תאליה העניקה לה שיעורים פרטיים. ולפני שהיא מתה, היא הראתה עניין רב בסוציאליזם.
אולי בגלל זה היא מעולם לא סיפרה לאמא שלה על התפקיד שמילאתי במותה: כדי שתוכל להישאר בבית שלי ולחלץ ממני מידע במרמה. אני מבין שאני נשען על קרש הגיהוץ. ובכן:
- הבוקר תאליה ניסתה להתחיל שיחה על ה-17 בנובמבר.
- מישהו הזהיר את מקראקיס. הוא עדיין לבש בפיג'מה כשניסה לברוח, והשאיר לאשתו ובנו לארוז את המזוודות שלהם.
- מקראקיס…
… ניצל את הזדמנות שהייתי שקוע בהרהורים כדי להושיט יד לשולחן ליד המיטה ולהוציא אקדח שהוא מרים –
בום! אני שותל לו כדור בראש. הוא נופל לאחור ושומט את האקדח על השטיח.
"אבא!"
הבן שלו מתנפל עליי, אז אני יורה גם בו. הראש שלו מוטח בפינת המיטה – אבל הוא כבר אמור להיות מת. התמונה של סופיה מרפרפת למטה כמו פרפר, נוחתת על המזרן.
"לא!" אמא שלו מנסה להתרומם ומיד מתמוטטת בחזרה אל הרצפה.
האב והבן שוכבים ללא רוח חיים על השטיח. לרגע אני מרגיש כמו בריון חמום מוח עם אצבע קלה על ההדק. אבל אז אני מבין שזה הפתרון לבעיה שלי. אם דבריו של ניקוס נשמעו לי הגיוניים, הם ישמעו הגיוניים גם לסמל דובולקס. אני שומע את קולו בראשי: הסגן זורבוס לא דיווח שהרוח של בתו פיתחה מודעות.
עכשיו נשאר רק אדם אחד שיכול להסגיר אותי. אני מסתכל על נינה. למרות שבעלה הוא בן הדוד של תאליה, היא זאת שמזכירה לי אותה עכשיו.
סמל גרמני אמר לי פעם לגבי משפחה: או שאתה מחסל אותם מהר, או שאתה לא מחסל אותם בכלל.
"אני מצטער, נינה. אני באמת מצטער".
אני שומע בעצתו.
משפחתה של אשתי הייתה מאז ומתמיד כתם בתיק האישי שלי. אם הייתי מתחתן עם מישהי אחרת במקום עם שחקנית, לא הייתי מדשדש מאחור בזמן שרוב המחזור שלי מבית הספר למלחמה התקדם בסולם הדרגות. אבל עבורי, בתור בן של איכר, תאליה סימלה את התגשמות כל חלומותיי. עבורה סימלתי היריון לא מתוכנן והצלת חייו של דוד שנידון למוות. היא טמנה חומרי נפץ ביסודות האמונות שלי. ואף שבניין חוסר המוסר שלי עמד בפני הפיצוצים, היא עדיין לימדה אותי אשמה מהי. עד מותה של סופיה, חיינו בשיווי משקל רגוע. אחריו, הסבלנות שלה כלפי נשחקה. ועדיין משקל החטאים שלי הוסיף להכביד עליי.
אני פוסע מעל לגופות ומרים מהמיטה את התמונה של סופיה. היא בת שש-עשרה ומחייכת לצד בנו של מקראקיס. אני מנסה לבלוע את הגוש שעולה לי בגרון. אני שולף את התמונה של תאליה וסופיה מהארנק שלי. לעומת התמונה של ניקוס, היא מקומטת. ישנה.
אלף מחשבות מתרוצצות בראשי, אבל אני חייב לצאת מכאן לפני שסמל דובולקס יגיע. אני תוחב את שתי התמונות בארנק שלי והולך, משאיר את הגופות שרועות ברחבי חדר השינה. האקדח של מקראקיס אמור להיות ראיה מספקת להגנה עצמית.
מחוץ לדירה המעלית מתקרבת ואני שומע צעדים חפוזים עולים במדרגות. לפחות דובולקס פועל לפי הספר. אני מטפס קומה אחת למעלה, ומאזין. המעלית מגיעה בקול חבטה. כל כך הרבה זמן אני על הרגליים ששוב כואב לי הגב.
"איזו דלת זאת?"
"זאת, חתיכת אפס חסר תועלת". הסמל דובולקס.
"מישהו שבר את המנעול".
"זורבוס".
"אבל אני לא שומע כלום".
"אולי הוא פצוע".
"אין סיכוי", אומר דובולקס. אני מתבשל בחליפה שלי, אז אני מרפה מעט את הצווארון. "הכלבה הזקנה הזאת עוד תקבור את כולנו".
גיחוך קולני.
אני מלטף את ההדק של הגלוק שלי. הממונים עליי קוראים לי כלב כי אני צייתן ונטול שאפתנות. אמין. לא מזיק. זה מוניטין שהציל את חיי פעם אחר פעם. אבל שדובולקס יקרא לי כלבה? בעבר הייתי מתקשה לשמור על שלוותי. עכשיו פשוט נמאס לי מהכול.
דלת חורקת, רחש צעדים; הם נכנסים לדירה. דממה.
זה הזמן לרדת במדרגות לקומת הקרקע.
האוויר הקר בחוץ מקפיא את הזיעה על עורפי. שני זאוסים שחורים עם סירנות על הגג חוסמים את הרחוב. הם הושארו ללא שמירה. אני לא יכול להאשים את דובולקס; גניבת מכוניות היא אירוע נדיר. אנשים אולי עניים אבל הם בטוחים – אלא אם כן הם נתקלים באנשים כמוני. אני מניח שלו הייתי במקומם, גם אני הייתי מעדיף להיתקל בשודד ולא בי.
אני משרך את רגליי לצומת שבו השארתי את המכונית שלי. הצללית של הבניין משאירה חתיכת שמיים חשופה; הינומה צהבהבה של ערפיח ועליה קרן אור בוהקת כתכשיט. כמה אופנועים ומכונית או שתיים התגנבו מסביב לפלימות' שלי כאילו היא סתם עוד מחסום שהוצב סביב עבודות בכביש.
אני נוסע מהר, וצופר אל כלי רכב שנחפזים מיד לפנות לי את הדרך. אם הרוח של סופיה היא חלק מ – לא, אם היא המנהיגה של ה-17 בנובמבר – יש רק דבר אחד שאני יכול לעשות: למחוק הכול ולהיפטר מהרוח אחת ולתמיד. בכל מקרה אין סיכוי שאצליח להשיג אישור לטעון גרסה ישנה שלה.
אבל מה לגבי תאליה? היא בטוח ידעה.
אני לא יכול להסגיר את תאליה. אני מעדיף למות מאשר לתת לדובולקס לקחת אותה למרפסת.
אולי היא לא מעורבת. אולי בנו של מקראקיס שיקר.
אני חונה ליד הבניין שלי וממהר אל תוך המעלית שנדמה שעולה לאט יותר מהגאות. עיניים טרודות מסתכלות אליי מהמראה, פדחתי ולחיי בוהקות באדום. כל הצלילים מוגברים: זמזום המנוע, פעימות ליבי, קרקוש המעלית כשהיא עוצרת, הצעדים שלי, שקשוק המנעול, חריקת הדלת כשהיא נפתחת.
בדירה הדוממת, אני פוסע לאורך המסדרון. אולי תאליה הסתלקה. ליבי מחסיר פעימה. בבקשה, אלוהים, עשה שהיא כבר לא כאן. יש לי כסף בכספת שלנו, היא יכלה לברוח לטורקיה או לכל מדינה דמוקרטית אחרת…
אבל לא, אשתי נמצאת בסלון, יושבת מול המחשב, ספל מונח על השולחן לידה. השמלה שלה חושפת רגל חטובה; ריח עורה בכל מקום.
אני שוב בן חמש-עשרה, עומד לאונן באסם עם תמונה מטושטשת של אישה עירומה שנתן לי חייל גרמני בתמורה לכך שסיפרתי לו שהטוחן מסייע ללוחמי הגרילה. חם לי ואני צריך לסדר את המכנסיים, כדי שהבד לא ילחץ על הזקפה הגדלה שלי.
"אבא", אומרת תמונת בתי ב-256 צבעים, קפואה בגיל שבע-עשרה, בוהה לנצח אל האופק. הרוח מחייכת חיוך דרגה שלוש. תאליה מסתובבת והמבט שלה חסר את האדישות הקטלנית שהיא שומרת רק עבורי. אחרי כל החקירות שערכתי, אני מומחה בקריאת הבעות פנים, וזאת אשמה שאורבת בתוך עיניה.
"דורוס? שכחת משהו? אה, התיק שלך". ה"אה" שלה אדיש, ריק מהפתעה. העמדת פנים? "תן לי להביא לך אותו".
היא דוחפת את הכיסא שלה אחורה.
"לא שכחתי כלום, תאליה".
החיוך של הרוח יורד לחיוך דרגה-שתיים.
"טוב, אז מה קרה?"
אני יכול להגיד לה שלפעמים אפילו כוכבות לא משחקות ברמה המצופה מהן, אבל אני לא אוהב למרוח זמן. "בדיוק הגעתי מ – "
הטלפון מצלצל. תאליה מנתרת לכיוונו, מפילה את הספל מהשולחן. הוא נשבר ותה נשפך על השטיח. אני מנצל את הסחת הדעת שלה כדי לזנק לעבר השידה, וחוטף מתאליה את השפופרת ברגע שהיא מרימה אותה.
"סגן זורבוס, תודה לאל, תפסתי אותך! אני… אני בבית של החשוד. יש פה מרחץ דמים!"
"אני יודע, סמל". אני שומר על קול נמוך, מעווה את פניי אל הקיר. "אני אחראי לכך".
"אהה. חשבתי… בכל מקרה… הם אמרו לך מי היה איש הקשר?"
"לא".
"אוקיי. אז אני מניח שנתראה בסוכנות?"
אני מחזיר את השפופרת למקום, מסתובב לכיוון הכיסא ליד השולחן ומוצא שהוא ריק. הרוח של סופיה מגחכת.
בצד השני של הסלון, תאליה עומדת בפתח הדלת. היא מכוונת אלי את אקדח הסמית' אנד וסון שלי.
תמיד היה ברור שמותה של סופיה היה באשמתי. אני הייתי זה שהתעקש לשלוח אותה לתיכון יווני במקום לבית הספר לתיאטרון בפריז – זה היה נראה לא טוב בתיק האישי שלי. וכן, היא הייתה נחשפת לרעיונות מסוכנים גם שם, אבל לפחות היא עדיין הייתה בחיים.
"אז הילד אמר את האמת?" והרוח של אימו של הנשיא צדקה.
מפניה של תאליה ניבטת התרסה עזה, הבעה שלא ראיתי כבר שנים.
"מה עשית לפטרוס?"
אני מרים את הכיסא שנפל. "אכפת לך אם אשב? הגב שלי הורג אותי".
היא מחווה עם האקדח.
אני מחליק לתוך הכיסא ונאנח בהקלה. לשאוף. לנשוף.
"מה – "
"הרגתי אותו".
אני רואה את שרירי הצוואר שלה מבצבצים כשהיא בולעת רוק. המבט שהיא נועצת בי הוא קריאת תיגר, הדבר הכי קרוב לפלרטוט שראיתי מצידה מאז מותה של סופיה. אני חושק בה כמו בפעם הראשונה שראיתי את תמונתה בתיק האישי של דודהּ. אבל הגועל שהיא חשה כלפיי ניכר בה עד כדי כך שככל שהזקפה שלי מתקשה, כך אני שוקע עמוק יותר בתיעוב עצמי.
"וגם – "
"גם את אשתו ואת הבן שלו".
גיחוך 256 הצבעים של הרוח של סופיה דועך. אני מרגיש שמחה רגעית, כאילו שהצלחתי לסתום למישהו את הפה.
העיניים של תאליה נעצמות לרגע ואני כנראה יכול להוציא את הגלוק שלי ולירות בה. אבל אני חי עם אשמה מאז יום הנישואין שלי. היא גורם מתח קבוע, כמו כאבי הגב שלי, בחיים משמימים. חיים שלא שווה לחיות אותם בלעדי תאליה.
היא פוקחת את עיניה וחלון ההזדמנויות שלי נגוז.
"תמיד ידעתי, מההתחלה. סופיה סיפרה לי. איך יכולת?"
איך יכולתי להעמיד פני עיוור בעת מעצרה של בתי? המטרה של החקירה הזאת היא לא הבת שלך, דורוס, אלא אתה. להעמיד פני חירש במהלך החקירה שלה במרפסת? רק נסה לעצור את זה ותוכח אשמתך. איך יכולתי לִצְפות כשנשאו את גופה הרפוי במורד המדרגות, איך יכולתי, לבסוף, לרוץ למרפסת ולהקשיב להתנצלויות של הממונה עליי? לא יידעת אותי שיש לה לב חלש, דורוס. אילו רק ידעתי…
הוא לא הספיק לספר לי מה היה עושה, אילו רק ידע. המעקות במרפסת הם קצרים ושבירים ושאר החוקרים בדיוק נשאו למטה את גופתה של סופיה. תאונות קורות במרפסת. בעיקר לאויבי המשטר. לפעמים גם לתומכיו.
אחר כך טענתי שהוא מעד. איש לא האמין לי. למרות זאת, בהוראת הנשיא, החקירה בוטלה ובתי הוכרזה חפה מםשע. הנשיא מסר את תנחומיו. המכתב שלו ציין שמשפחה היא ערך עליון עבור המשטר. אני מניח שהוא התכוון למשפחותיהם של תומכים ששאיפותיהם לא היו גבוהות מספיק להוות איום, כמו למשל הממונה עליי. אני, אני הייתי כלב טוב.
החשק המיני שלי, מיותר לומר, התפוגג.
תאליה לא מחכה לתשובה. "אני זאת שאמרה לסופיה לשמור את זה בסוד. כדי שלא תחשוד בנו. סיפרתי לה את כל מה שידעתי אפילו לפני שהיא פיתחה מודעות עצמית. אולי זו הסיבה שהיא הצליחה להגיע לשם מהר כל כך".
הפנים על המסך עטו הבעת עצב דרגה שלוש. "אני מצטערת, אבא. אני – "
אני אף פעם לא מדבר אל הרוח, אבל יש גבול לכל דבר. "את תשתקי. מה את יודעת על אשמה? את בסך הכול תוכנה. זה מה שהיית תמיד ומה שתמיד תהיי".
הפה המפוקסל נפער לרווחה, אבל לפני שנשמעת תגובה כלשהי –
"לא, דורוס, אתה שתוק בעצמך", אומרת תאליה. "אתה זה שלא היית אב לבתך. איזה אבא נותן לחזירים שלו להכות את בתו למוות?"
אני דורך על הספל השבור ואוחז בשולחן, כאילו הכיסא שאני יושב עליו עומד להתפרק.
"ומה עשית לאחר מכן? היו לך ביצים לומר לי את האמת? לא, מעולם לא הודית בכלום, אמרת שהיא נהרגה במהלך התפרעות". היא מנופפת באקדח. "מה אמרת לי אז? האדם הלא נכון במקום הלא נכון".
"אז האמת היא, אבא, שבסוכנות עשו טעות. הייתי האדם הנכון במקום הנכון".
אני בוהה בשולחן. מספר פירורי לחם וכתם של ריבת תות פוגמים בברק שלו. "תני לי… תני לי לשאול אותך שאלה".
"החזירים שלך מעניקים משאלות אחרונות במרפסת?" אומרת תאליה.
"חלקם".
היא נוחרת. "נו, קדימה".
"כל הזמן הזה, אחרי המוות של סופיה. את…" המילים נדבקות לי ללשון אבל היא עונה בכל זאת:
"ברור שהעמדתי פנים". היא יורקת את המילים. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי להביא להפלת המשטר הזה, של אנשים כמוך, ולשלוח אותו למקומו הראוי: לגיהינום!"
זה מסביר הרבה. עיניי מתמלאות דמעות.
"אבא".
אני אף פעם לא מדבר עם הרוח; בכל זאת אני נושא כעת את ראשי. אני תלוי פתאום בזוג שפתיים מפוקסלות בגוון דובדבן.
"אם זה משנה משהו, אני לא העמדתי פנים. כשפיתחתי מודעות עצמית, השלמתי עם המעשים שלך. יש לי זיכרונות שלך. קילובייטים של מידע. וההעלאה אל תוך המיקרו-מעבד אפשרה לי את הריחוק שחסר לי כשהייתי בחיים. המרחק שנזקקתי לו כדי שאוכל סוף סוף להבין אותך. המשטר יצר אותך. בלעדיו לא היית כלום. אבל אף פעם לא האמנת בו".
זאת האמת.
"בניגוד לאמא, שאותה תמיד אהבת". ממשיכה הרוח. "אני יודעת. ואני יודעת שאהבת גם אותי. לא הייתי מספרת לאמא את פרטי המוות שלי לו הייתה לי מודעות עצמית כאשר הופעלתי, אבא. אני באמת מתחרטת על זה".
תאליה מעיפה מבט של הפתעה מוחלטת אל עבר המסך. האם זה משום שהיא שומעת את זה בפעם הראשונה? בהדרגה, ההבעה שלה מתרככת להבנה, וזה רמז – לא, זה לא רמז, זאת הוכחה שהרוח משקרת לי.
ועדיין דמעות חמות זולגות במורד הלחיים שלי, מספיגות את שולי השפם שלי. כל המילים האלה – השקרים האלה – כל כך מרגיעים, כאילו חזרנו להיות משפחה.
"ועכשיו, אבא, אתה חייב לבחור בין המשטר לבינינו. אני חושבת שזו החלטה קלה".
אני מוחה את הדמעות מהפנים שלי. סופיה צודקת. זה מעולם לא היה עניין של אמונה. אם לא הייתי תומך בגרמנים, הייתי מת מרעב. אם לא הייתי תומך במשטר, הייתי חסר כל. לא הייתי רואה את תאליה לעולם, אולי פרט לטלוויזיה.
בכל מקרה, אי אפשר להשוות בין המשטר למשפחה שלי; מעולם לא הייתה אפשרות כזאת.
תאליה מנידה את ראשה בהתנגדות. "אנחנו לא צריכות את הכלב הדוחה הזה, אהובה".
הכינוי שלי הוא יתד שננעצת בליבי.
"לא, אמא, אנחנו כן זקוקות לו. הדרך היחיד שבה נוכל להמשיך עכשיו היא יחד עם אבא".
אני ותאליה מסתובבים אל מסך המחשב, ולראשונה המבט הריק והמפוקסל מזכיר לי אדם עיוור.
"עכשיו כשמשפחתו של מקראקיס איננה, אין אף אחד שיכול להסגיר אותנו. לכן, אנחנו בטוחות לעת עתה. אבל, אם תהרגי את אבא, הקצינים האחרים יידעו".
תאליה כנראה התעייפה מהאחיזה הממושכת באקדח, כי הקנה שלו מתחיל לרעוד.
אני פונה אל הרוח, כנראה בפעם הראשונה: "מה את רוצה שאעשה?"
"קודם כול, אבא, אתה יכול לספר לנו איך הסוכנות גילתה על מקראקיס. מי הלשין עליו?"
"אף אחד. אימו של הנשיא… הרוח שלה הגיעה להנחה בהתבסס על אלגוריתם".
הפנים המפוקסלות זוקפות גבה. "זה לא טוב".
"מה לא טוב?" שואלת תאליה.
אם אימו של הנשיא יכולה להגיע למסקנה כזאת, היא בוודאי גם תוכל להבין שאבא חיסל את משפחת מקראקיס כדי להעלים את הרמזים שמובילים…"
אני ותאליה ממלמלים פה אחד: "אלינו".
אם אימו של הנשיא הבינה מה קרה, אני כבר מת. אבל תאליה עוד לא.
"זה אפשרי בכלל?" היא שואלת. היא הנמיכה את האקדח. "זאת אומרת… כל כך מהר?"
אני מושך בכתפי. "אני לא מצפה מהתולעת הזאת, דובולקס, להתקשר ישירות לנשיא, אבל מי יודע מה הוא יעשה כדי לדפוק אותי".
"אמא. אבא. אנחנו צריכים ללכת".
אני מזנק על רגליי, מעיף את הכיסא בחזרה למטה, ותאליה מרימה את האקדח שלה – אינסטינקט כנראה.
הגב שלי מגיב על הזינוק בדקירת כאב ואני נשען על השולחן. "יש לכן מקום להתחבא?"
הבעתה של תאליה מתקשחת.
"את לא בוטחת בי. מבין אותך. אבל אני צריך לדעת אם יש לכן לאן – "
"אתה לא צריך לדעת כלום. ואם סופיה ואני עומדות לעזוב, אנחנו לא צריכות אותך בחיים".
"אין לנו זמן לזה, אמא. הם יכולים להגיע בכל רגע", אומרת סופיה – לא, הרוח. אבל הקול נשמע חם יותר, כאילו הגוונים האלקטרוניים שלו דעכו מעט.
תאליה מסננת קללה, ואז ממהרת אל המחשב. היא עומדת דוממת לרגע, ואז מנשקת את המסך.
"את יכולה לסחוב אותו?" אני שואל.
"אני לא צריכה אותך". היא מכבה את הכול בלי לטרוח להעיף לעברי מבט. "עוף מפה".
לרגע אני עומד במקום, מרגיש ריקנות עצומה עד כדי כך שהייתי מקדם בברכה את הקליע של תאליה. בכל מקרה, לא משנה אם ממנה או מדובולקס, קליע ימצא את דרכו אליי בקרוב. אבל אם דובולקס בדרך, יש עוד דבר אחד אחרון שאני יכול לעשות.
אני רץ לחדר השינה. מתלה הרובים בארון מאחורי החליפות שלי לא נעול. אני שולף את רובה ה-M16 שלי, תולה אותו על כתפי ותוחב כמה מחסניות לכיסים. אני סוגר את הארון ונתקל בתאליה במסדרון. היא אוחזת בחזקה במארז של סופיה מתחת לזרועה.
היא בוחנת את ה-M16 שעל כתפי.
"סופיה אמרה שאין זמן," אני אומר – באמת התייחסתי הרגע לרוח של הבת שלי בשמה? "בבקשה, תני לי ללוות אתכן החוצה".
הזמן מאט לרגע.
"אני כבר מת, תאליה. לפחות את זה אוכל לעשות".
היא מהנהנת.
אנחנו עומדים ומחכים מאחורי דלת הכניסה שלנו, מאזינים. דממה. הגלוק בידי – אקדחים שימושיים יותר מְרוֹבים בחללים צפופים – ואני פורץ את הדלת לרווחה, קופץ החוצה ומסתובב שמאלה וימינה. אל מול קנה האקדח שלי נמתחים שני צידי המסדרון האפלולי והמדרגות שוקעות לתהום של צללים. אני מחווה לתאליה – אין סיכוי שנשתמש במעלית – ואנחנו יורדים אל תוך החשכה.
בחוץ, הצללים של הבניינים נהיו דקים יותר. בין הגגות, פרוסות של שמיים צהובים פולטים אור חולני.
"צדקת,", אומרת תאליה.
אני פותח את דלת הפלימות' שלי. "מה?"
"לא נראה את האור היום".
האוויר קריר פתאום, כמו בריזה. ואז זאוס שחורה פונה אל תוך הרחוב שלנו. האם דובולקס נוהג בה?
תאליה כבר במושב הנהג, ידה אוחזת בחוזקה בהגה הפלימות'.
אני מושיט לה את המפתחות והיא מתניעה את מנוע ה-V8 שמתעורר בשאגה.
אני משתהה שם, מחזיק את דלת המכונית פתוחה. אני יודע שאני לא יכול לקוות להזמנה או לברכת פרידה אחרונה – אני אפילו לא מעז לדמיין משהו כמו "אני אוהבת אותך" – אבל, האם מופרך לקוות למבט חטוף של סולידריות? מתברר שכן, כי תאליה אוחזת בידית הדלת וסוגרת אותה בטריקה. הגלגלים האחוריים של הפלימות' מתחילים להסתובב, מתיזים אבק ולכלוך וחצץ על הבגדים שלי. הגרגור של הרכב מתפשט ומהדהד בג'ונגל הבטון.
אני פסל קרח סדוק שעומד להתנפץ לרסיסים כאשר המכונית של דובולקס מאיצה. הנהמה הקטנונית של המנוע שלה ממלאת את הסדקים שלי ואני מתאחה אל האדם הנוראי שתמיד הייתי.
אני בולע רוק, מר כתרופה, ונעמד באמצע הכביש. מאחורי נשמעת חריקה צורמת – תאליה בטח ביצעה פנייה חדה מעבר לפינה. לא נשמע רעש התרסקות לאחר מכן, רק השאגה הדועכת של ה-V8.
עכשיו נותרנו רק אני והזאוס השחורה בכביש.
אני מוריד את ה-M16 מהכתף, משחרר את הנצרה, ממקם את הקת בשקע הכתף, מכוון. דובולקס בוהה בי בפה פעור, ואז מסובב את המכונית בחדות, עולה על המדרכה כשאני תופר את המכונית שלו במטחי שתי וערב, מהצמיגים למכסה המנוע לשמשה הקדמית, שנסדקת אך לא נשברת. זאוס שנייה מופיעה ואני יורה לעברה עד שגם היא נעצרת.
אני הולך אל המכונית של הסמל. היא התרסקה על קיר, כל קדמת המכונית נמעכה לחלוטין. מכסה המנוע הפך למעין גשר מעוקל וקמור מעל המנוע המעשן. ארבעה אנשים דחוסים בתוך תא הנוסעים, פרצופיהם מדממים וחבולים. סוכן שאני מזהה – בריון שטוב רק לאלימות – משליך את הדלת האחורית החוצה ומזנק מתוך המושב האחורי.
אני יורה בו ומחליף את המחסנית הריקה ב-M16 שלי כשהוא נופל. כל השאר מחפשים את הרובים שלהם בזמן שאני מחסל אותם דרך הדלת האחורית. פרץ בוער של כאב בכתף שלי: נפגעתי. אני בכל זאת מעיף מבט קרוב יותר אל תוך המכונית, בייחוד על הסמל דובולקס. הוא נשען על ההגה, דומם, חליפתו קרועה. חור שחור ומכוער פעור בראשו ופולט זרם של דם לתוך שערו הספוג. קול ירי נשמע, הבזקים של כאב פורצים במותניי, בצלעותיי, ברגלי –
אני מתמוטט.
ועכשיו אני יכול להפסיק לחשוב על כאב הגב שלי.
הירי חדל. אני שוכב עם הפנים כלפי מטה על האספלט הקר. הדם שלי מחמם את עורי לרגע, אך הוא מתקרר במהירות כשהוא נספג בבגדיי. שדה הראייה שלי הוא אופק של אספלט ורקיע של גבס אפור במרחק. הצמיגים המפונצ'רים של הזאוס מתנשאים לשמאלי. פלג קטן מטפטף מתחת למכסה המנוע שלה, זורם אל המדרכה, נשפך במורד מדרגת הבטון. הוא מסריח מדלק. צעדים מתקרבים, צרחות, שם המשפחה שלי מעוטר בקללות במקום בדרגה שלי. זוג נעליים מצוחצחות תומכות בעמודי מכנסיים חומים שתוחמים את אופק האספלט שלי, אבל כבר לא אכפת לי. כי הפלימות' שלי כבר מזמן איננה. אני מדמיין אותה מאיצה לאורך הרחובות, נוסעת אלוהים יודע לאן – לקרוב משפחה? לאוניברסיטה הפוליטכנית? אני רק מקווה שתאליה וסופיה יצליחו להימלט.
תאליה. וסופיה.
כולנו בוגדים בעיני ילדינו. מזלם של חלקנו שפר עלינו מספיק כדי להצליח לכפר על מעשיהם לאחר מותם.
אני תוחב את היד לתוך הכיס. אין די זמן להוציא את התמונות של תאליה וסופיה, אז אני אוחז בארנק חזק, כאילו חיי תלויים בעוצמת האחיזה שלי.
קללה, שם המשפחה שלי מושמע שנית, נקישה של אקדח נטען מעל ראשי.
וירייה.
מאנגלית: מאיה אנקאווה
כל הזכויות שמורות © אנטוני פסכוס, 2023