ולריאן – סוכן זמן-חלל
קומיקס בצרפת נחשב תחום ספרותי רציני. ניתן למצוא בו מגוון של יצירות, בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. מבין סדרות המדע הבדיוני הקלאסיות, ולריאן היא מהאהובות ביותר. סקירה.
סידרת ההיסטוריה החלופית האולטימטיבית?
השנה היא 2720, המין האנושי פזור בכל רחבי הגלקסיה וכולו שמח וטוב לב. מאז גילוי סודות המסע בחלל ובזמן, האנושות חיה בגן עדן טכנולוגי וקיומי. הממשל האוטופי השולט על כל האימפריה הטֶראנית שוכן בעיר הבירה גלקסיטי ואחראי לכך שהמצב יישאר מצוין. ולריאן (Valerian) ולורלין (Laureline) משתייכים לרשת הסוכנים המפטרלים ברחבי החלל והזמן כדי להבטיח את המשך קיומו הנוח של המין האנושי, ותפקידם הוא בעיקר למנוע מנוסעים בזמן להיטיב את מצבם על חשבון כל האחרים. הרעיון הבסיסי של מניעת שינוי העבר על ידי נוסעי זמן מושפע, ללא ספק, מסדרת Time Patrol של פול אנדרסון, וגם את הרעיון שלפיו משטר של אבסולוטיזם נאור יודע מה טוב לכל המין האנושי ואינו מנצל את כוחו לרעה ניתן למצוא בספרות במקומות נוספים, ובכלל זה הזמננים מ"קץ כלזמן" של אסימוב ומוסד ההשגחה של קורדויינר סמית.
הסידרה נוצרה על ידי צמד כותבים: פייר קריסטן (Pierre Christin) הכותב את העלילה וז'אן קלוד מזייר (Jean-Claude Mézières) האחראי לציור. הסיפורים הראשונים הופיעו בכתב העת הקומיקסי Pilote בשנת 1967, והצלחתם אפשרה את הפיכתם לסידרה העומדת בפני עצמה[i].
כראוי בדיון על סידרה העוסקת במסע בזמן, מוטב שנחזור בזמן בעצמנו. בשנת 1967, כשהופיע "ולריאן", היו מעט מאד סדרות מדע בדיוני צרפתי. למעשה, הסידרה היחידה הראויה לציון היא "חלוצי התקווה" (Pionniers de L'Espérance), שהיתה משעממת וממוחזרת קשות. "חלוצי התקווה" פורסמה משנת 1945 ועד 1973 ושמרה כל אותה תקופה על אופיה המיושן: סידרה המזכירה במובנים רבים את "פלאש גורדון", עם תבניתיוּת עלילתית רבה ואווירה מודרנית לכאורה. בסידרה זו פורסמו 81 כרכים ורק מתי מעט מסוגלים להבדיל ביניהם.
שנית, הסידרה מציגה בפנינו את לורלין, אחת הגיבורות המיוחדות בקומיקס בכלל, החל בסיפורה האישי, המוצא שלה וההסתגלות שלה לסביבה העתידנית, עבור בציניות ובנון-קונפורמיזם שהיא מפגינה, וכלה באופן בו היא פורחת ומבשילה והופכת מעזר כנגד ולריאן לגיבורה ראשית של הסיפור.
אך המאפיין המרשים ביותר ב"ולריאן" הוא העולם שעיצב ז'אן קלוד מזייר. מופיע כאן עולם השונה לחלוטין מכל מה שהכרנו במדע הבדיוני של סוף שנות הששים. ספינות החלל לא נראות כמו טילים. החוצנים אינם דומים לאנשים קטנים עם אנטנות או עם חלקי חיות ("פלאש גורדון" כבר אמרנו?), אלא יש בסידרה סגנון חזותי חדש, עם מכונות, ספינות חלל, יצורים ונופים. זהו סגנון שעבורנו, החיים במילניום הבא, אולי לא נראה מרשים במיוחד, אבל צריך לזכור מתי הוא נוצר לראשונה.
כמה רעיונות ודימויים חזותיים מהסידרה אומצו אך על ידי לוק בסון בסרט "האלמנט החמישי": ארבעת היסודות הבסיסיים של היקום, המוניות והלימוזינות המעופפות, ספינת החלל הטסה לפרדייז, הכוכב השחור, ועוד. זה לא מפתיע במיוחד אם ניקח בחשבון שמזייר היה אחראי במידה רבה לעיצוב החזותי של הסרט ועבד עליו יחד עם לוק בסון, הבמאי.
מסע בזמן
ספרי ולריאן – סוכן זמן-חלל מחולקים, בחלוקה גסה, לארבע תקופות עיקריות, אותן נכנה לשם הנוחות פרולוג, בשליחות הגלקסיטי, תקופת אי הודאות, וסוכנים עצמאיים.
הקבוצה הראשונה, הפרולוג, מכילה למעשה רק את הסיפור הראשון, 'החלומות הרעים'. סיפור זה הוא ללא ספק הרע שבכולם, אם כי הוא פחות גרוע מכפי שהוא נשמע. חשיבותו בכך שהוא יוצר את הבסיס לכל מה שעתיד לבוא אחריו, אבל הוא באורך מוזר (30 עמודים), הציור בו קרטוּני, לדמויות אין עדיין עומק והסיפור מגושם במקצת. נראה כאילו בשלב זה שני יוצרי הסידרה טרם החליטו בדיוק למה הם מצפים מעצמם, סגנונית ותכנית, והדבר ניכר היטב[ii]. הכרך הראשון הזה, יש לציין, פורסם לאחרונה מחדש ככרך עצמאי במסגרת הוצאה מחודשת של הסידרה כולה.
בספרים הבאים משתפרת האיכות הוויזואלית ומתגבשת, והעלילות הופכות להיות מורכבות יותר ועם קורטוב הומור. קבוצת הספרים הבאה, בערך עד הספר השמיני בסידרה, מהווה את התקופה השניה. ולריאן הוא סוכן של הארגון המטפל בענייני זמן-חלל. הוא ולורלין מטפלים בכל מיני משברים בין-כוכביים בחלל ובזמן. בסיפור השני, למשל, 'עיר המים הנעים', ממשיכים ולריאן ולורלין במצוד שלהם אחרי קסיומבול. הסיפור מתרחש הפעם בניו יורק של 1986 לאחר שואה גרעינית. ממש לפני שזוג הסוכנים מגיע לשנת 1986, מתפוצצת פצצת אטום ליד הקוטב, הציוויליזציה קורסת וכל אזורי החופים מוצפים מעליית מִפלס הימים. קסיומבול מתכנן להשתמש בידע הטכנולוגי שלו כדי להשתלט על כוכב הלכת כולו ולהקים אימפריה גלקטית שתעלה מתוך חורבות התרבות האנושית. תכניותיו מסוכלות על ידי ולריאן ולורלין, שנעזרים במדען מקומי ובמבריח מקומי. רוב העלילה מתרחש בניו יורק ההרוסה, שברחובותיה שולטים מוזיקאים גנגסטרים ומשוטטים בה רובוטים מקולקלים. האימפריה המוקמת לבסוף היא אותה האימפריה ששלחה את הסוכנים, כמובן. כפי מובן מהעלילה, הסיפור הוא המשך ישיר להרפתקה הקודמת, ויש שמשייכים אותו לתקופה הראשונה. נזכיר גם כי בעת כתיבת הסיפור, כל זה התרחש עשרים שנה בעתיד. מרתק לראות בהמשך כיצד התמודדו יוצרי הסידרה כשהאנכרוניזם עקף אותם ושנת 1986 חלפה ללא כל התפוצצות. עוד על כך, בהמשך.
החל מהספר הרביעי בערך, הספרים הופכים רציניים יותר, על אף הקריצות ההומוריסטיות שעוד ניתן למצוא בהם והמחוות יש בהם לסופרים מוכרים. הכרך השביעי, 'על כדורי הארץ המזוייפים', למשל, מטפל בשאלת ריבוי העולמות – או שמא זיופם – אולי עם קריצה לעבודתו של פיליפ ק. דיק. בעמודים הראשונים של הספר, ולריאן מת בהודו, באמריקה, במלחמת העולם הראשונה. זהו מוות מזויף, זו מלחמה מזויפת, אולי ולריאן מזויף? הספר מספר על חקירה שעורכות לורלין וג'אנדה, היסטוריונית שחצנית של הגלקסיטי. הן מנסות לברר מה הן הפיסות של כדור הארץ מתקופות היסטוריות שונות שנמצאו מרחפות בחלל העמוק. לשם כך, הן יוצרות מספר רב של תעתיקי ולריאן ומציבות אותם על כל פיסת עולם כזו. הסיפור מלווה אותנו לארמון מהרג'ה בהודו, לצ'יינהטאון של סן פרנסיסקו, לפריס וללונדון של תחילת המאה העשרים, מלחמות העולם וכו'. בסופו של דבר הופך הכל לדיון בדבר מעשה הבריאה עצמו. יש כאן אולי קשר גם לסיפור אחר של קריסטן שהופיע בערך באותו זמן – העיר שלא היתה מעולם (La Ville qui n'Existait Pas,שצייר אנקי בילאל) שגם בו יש מקום לקטעי מציאות מרחפים.
בקבוצה זו של ספרים מתפתחות דמויותיהם של הגיבורים. ולריאן, שהוא בן העתיד, מאמין בנכונות דרכו ובטוב שהאימפריה הטראנית מנסה להביא למין האנושי. הוא ממלא את משימותיו מתוך תחושת שליחות ומשתדל תמיד לפעול על פי הכללים. הוא מוצג כטיפוס די מרובע אם כי לא טיפש. לורלין, לעומתו, מביאה קלילות ורעננות אל תוך הסיפורים. היא נראית נהדר (איך לא), אדומת שיער, צינית, בעלת חוש הומור, מבריקה וספונטאנית – אני מאוהב. עוברים כמה כרכים עד שהיא מצליחה להסתגל לשינוי מצרפת של ימי הביניים לפוינט סנטראל של המאה העשרים ושמונה, אבל מרגע שזה קורה, היא נכנסת לעניינים בכל הכוח ומוכיחה את עצמה כשוות ערך לולריאן ואף יותר מכך.
'תחנת המטרו שאטלה, כיוון קסיופיאה' והמשכו הישיר 'תחנת ברוקלין סופית, יקום', מביאים את ולריאן לכדור הארץ בשנת 1980, כשהוא מנסה לחקור את הופעתם של כוחות יסודיים של היקום. הוא ומר אלברט, פריזאי מבוגר ואיש הקשר של גלקסיטי על כדור הארץ, מחפשים יחד את ההתגשמות של ארבעת היסודות (אדמה, אויר, מים ואש) המאיימים על קיום כדור הארץ. הוא מצליח לגלות ולנטרל את האש בתחנת המטרו שאטלה בפריז ואת המים בביצת פוּאטְוין. כל אותו זמן, לורלין מחפשת את מקורם של היצורים הללו בחלל החיצון. בספר ההמשך ממשיכה לורלין את חיפושיה בחלל, ואילו ולריאן מוצא את הציפור הכחולה המייצגת את האויר בבובורג-פריז. הוא ממשיך עם אלברט לניו יורק, שם נערכת הצגה של הכוחות הקוסמיים בברוקלין בפני שני נציגי מעצמות המעוניינים בהם כנשק. לורלין מוצאת את האחראים לכל העסק, מפתה אותם ומחסלת אותם. הרעיונות כאן הם ברורים, וכמובן, ארבעת היסודות הם אלמנט מוכר בעבודתו של מזייר.
למעשה, גלקסיטי והאימפריה הטראנית מהבהבים כאן לתוך ומתוך הקיום העתידי כל זמן שהאירועים בעבר לא מיצו את עצמם. הסוף, של הסיפור הזה, לפחות, מזכיר את "קץ כלזמן" של אסימוב, בהבדל מהותי אחד: ולריאן מקריב את העתיד ואת הבית שלו כדי להציל את הארץ. גיבורו של אסימוב מקריב את העתיד מסיבות אגואיסטיות לחלוטין, כדי לחיות עם האישה שהוא אוהב.
בספר הראשון בקבוצה אחרונה זו, נקשרים החוטים שנותרו פרומים. הספר עוסק במכירה ובשינוע של נשק גרעיני להשמדה המונית ובסוכנים לשעבר של גלקסיטי המעורבים במסחר זה כדי לנסות ולשחזר את ההיסטוריה העתידית. הספר נקרא 'על הגבולות', והוא בנוי משרשרת של אפיזודות המתרחשות כולן (נדמה לי) במעברי גבול בין מדינות ואומות. אני מוצא כאן אמירה על גבולות ומשמעותם, אולי פוליטית? אולי אנושית? אנו גם פוגשים שוב את פוינט סנטראל, תחנת החלל הענקית והצבעונית, ומקבלים רמז ברור לכך שאולי לא כל העתיד השתנה. הספרים הבאים ממשיכים את אותו קו, וולריאן ולורלין ממשיכים בדרכם כפותרי משברים – פוליטיים ואלימים כאחד. יש תעלומות המצפות לפותר ובני ערובה הדורשים משחרר וכן הלאה.
יקום אלטרנטיבי
פרט לשמונה עשר הכרכים הרשמיים של סדרת ולריאן, נכתבו כמה ספרים נוספים שהיו "ספין-אופים" של הסידרה, או מה שבצרפתית קרוי אור-סרי (hors-serie) כלומר: מחוץ לסידרה. הספרים הללו הם סיפורים נוספים של ולריאן, הדפסות מחודשות של סיפורים שיצאו בפורמט קטן יותר במקור וסיפורים על דמויות מן הסידרה ועל מקומות אחרים ביקום, עם החיות והצמחים המוזרים שלהם. הספרים הנוספים האלה, כשמם כך הם: צדדיים. הם אינם תורמים במיוחד לסיפור המסגרת, אך יש בהם רקע נוסף לסידרה.
אף על פי שסדרת "ולריאן: סוכן זמן-חלל" החלה לצאת לפני כמעט ארבעים שנה, היא אינה נחשבת מיושנת אפילו לפי הנורמות המקובלות בסצנת הקומיקס האירופאי, המתהדר בנועזות ובחדשנות. הסידרה התבגרה באופן מרשים עם השנים, התגבשה והתעצבה. אפילו הספרים הראשונים, שהיו פחות מודעים לעצמם, מספקים למעיין בהם חוויה וויזואלית וסיפורית מן המעלה הראשונה. ספרי 'ולריאן' מוסיפים להתפרסם בצרפת במהדורות חדשות, וספרי המהדורה הראשונה נמכרים בחנויות ספרים משומשים במחירים שערורייתיים לאור הביקוש הרב להם. רשימת הכותרים המצורפת למטה מראה כי ספר חדש יוצא כל שנתיים-שלוש, ומכיוון שהספר האחרון יצא בשנת 2001, סביר להניח שיש לפרנקופילים למה לצפות בעתיד הקרוב
רשימת ספרי ולריאן
0. החלומות הרעים (Les Mauvais Rêves), 1967.
1א'. עיר המים הנעים (La Cite des Eaux Mouvantes), 1968.
1ב'. הארץ בלהבות (Terre en Flammes), 1969
2. קיסרות אלף הפלנטות (L'Empire des Mille Planètes), 1969.
3. עולם ללא כוכבים (Le Pays Sans Etoiles), 1971
4. ברוכים הבאים לאלפלולול (Bienvenue sur Alflolol), 1972.
5. ציפוריו של המאסטר (Les Oiseaux du Maître), 1973.
6. שגריר הצללים (L'Ambassadeur des Ombres), 1975.
7. על כדורי הארץ המזוייפים (Sur les Terres Truquées), 1977.
8. גיבורי שוויון היום והלילה (Les Héros de l'Equinoxe), 1978.
9. תחנת המטרו שאטלה, כיוון קסיופיאה (Métro Châtelet Direction Cassiopee), 1980,
10. תחנת ברוקלין סופית, יקום (Brooklyn Station Terminus Cosmos), 1981.
11. רפאי אינטרלוך (Les Spectres d'Inverloch), 1984.
12. רעמי איפסיס (Les Foudres d'Hypsis), 1985.
13. על הגבולות (Sur Les Frontières), 1988.
14. הנשק החי (Les Armes Vivantes), 1990.
15. מעגלי הכוח (Les Cercles du Pouvoir), 1994.
16. בני הערובה של אולטרלום (Les Otages de l'Ultralum), 1996).
17. היתומים מן הכוכבים (L'Orphelin des Astres), 1998).
18. בזמנים לא ודאיים (Par des Temps Incertains), 2001.
ספרים נוספים
1. בדרכי החלל (Par les Chemins de l'Espace), 1979: חמישה סיפורים קצרים בפורמט של ספר כיס:
I. האוסף הגדול, Le Grand Collectionneur.
II. דוגמאות מצחיקות, Droles de Spécimens.
III. הפלומגלוף של הידידות, Le Flumgluff de l'Amitié.
IV. טסיריליטיס האסטרואיד, Tsirillitis l'Astéroïde.
V. גלגלי השיניים של אוקסלוגה, Les Engrenages d'Uxgloa.
VI. הכוכב העצוב, La Planète Triste.
VII. נצחון הטכנולוגיה, Triomphe de la Technique.
2. ליידי פולאריס, 1981, Lady Polaris.
3. מזייר וקריסטן עם… (Mézières et Christin Avec…), 1985: הדפסה מחודשת של פרק 0 ותוספות.
4. ולריאן אומניבוס (Valerian Omnibus), 1986: הדפסה חוזרת של פרקים 1א+ב ושני סיפורים קצרים.
5. שוכני השמיים – אטלס קוסמי של ולריאן ולורלין (Les Habitants du Ciel – Atlas Cosmique de Valerian & Laureline), 1991).
6. שוכני השמיים 2 – אטלס קוסמי של ולריאן ולורלין (Les Habitants du Ciel 2 – Atlas Cosmique de Valerian & Laureline), 1999.
הערה: רוב הקישורים על ולריאן הם בצרפתית, אבל לא כולם. וכמובן, לתמונות ולקישורים נוספים לא צריך לדעת את השפה.
קישורים כלליים בצרפתית
תמונות:
השוואה בין תמונות מולריאן לתמונות מסרטים מוכרים
[i] נוהל זה שגור מאוד בקומיקס הצרפתי בכלל ובקומיקס המד"בי בפרט: הסיפורים הראשונים מפורסמים בהמשכים במגזין חודשי, ואם יש תגובות חיוביות, הוא ממריא בעצמו והופך לסידרה. כך זכו סדרות רבות להתחיל את חייהן, ונציין לדוגמה את קורטו מלטז (של הוגו פראט), את מגאלקס (של מוביוס וג'ודורובסקי) ואת הסיפורים הקצרים של בילאל וקריסטן (במאמר הקודם).
[ii] גם זה טיפוסי לסדרות קומיקס וכדוגמה אפשר להביא את הספרים הראשונים של אסטריקס (הגאלי) ושל טינטין (בארצות הסובייטים). ואולי זה נכון לסדרות בכלל: חובבי "מסע בין כוכבים" שבינינו מוזמנים לצפות שוב בפרק הראשון של מסע בין כוכבים, הדור החדש, ולחוות את דעתם.
איזה פוסט נהדר, תודה!