סוגים שונים של אפלה
יש מראות שיכולים להרוג וחובה להגן על הילדים בפניהם. חברי "מועדון צמרמורת" מחליטים להסתכן על אף אזהרות המבוגרים.
תמיד היה חשוך בחוץ. ההורים והמורים אמרו לעתים, בלי להסביר, שכל זה בגלל הטרוריסטים של ירוק כהה, אבל ג'ונתן לא חשב שזה כל הסיפור. החברים האחרים במועדון צמרמורת הסכימו איתו.
האפלה מחוץ לחלונות הזכוכית שבבית, בבית הספר ובאוטובוס בית הספר הייתה סוג האפלה השני. לעיתים קרובות יכולת לראות מעט דרך הסוג הראשון, הרגיל, וכמובן שיכולת לחתוך דרכו עם פנס. הסוג השני של אפלה היה שחור מוחלט, ואפילו קרן האור הבהירה ביותר של פנס חשמלי לא נראתה דרכו או האירה משהו. בכל פעם שג'ונתן צפה בחבריו עוברים לפניו מבעד לדלת בית הספר היה זה כאילו הם צועדים לתוך קיר של שחור מוחלט. אך כשעקב אחריהם וגישש בעיוורון לאורך המעקה לעבר המקום בו חיכה האוטובוס הביתה, לא היה דבר סביבו מלבד אוויר ריק. אוויר שחור.
לעתים, מצאת את האזורים הסופר-שחורים הללו בין קירות הבניינים. ברגע זה ג'ונתן התקדם לאיטו לאורכו של מסדרון שחור, אחד מהאזורים האסורים לכניסה בבית הספר. רשמית הוא היה אמור להיות בחוץ, מתבטל בהפסקה בחצר המשחקים המוקפת קירות גבוהים, שבה (באופן תמוה למדיי) לא היה חשוך כלל ויכולת לראות את השמיים מעל. מובן שמקום כזה לא היה מתאים לקיום טקס הקבלה הסודי ומטיל האימה של מועדון צמרמורת.
ג'ונתן פסע החוצה מצדו המרוחק של החלק השחור כדיו של המסדרון, ופתח בדממה את הדלת למחסן הקטן אותו גילו לפני שני סמסטרים. בפנים, האוויר היה חמים, מאובק ועבש. נורה חשופה הייתה תלויה מהתקרה. האחרים כבר היו שם, ישובים על קופסאות מלאות ניירות וערמות של ספרי לימוד חבוטים.
"אתה מאחר", אמרו יחד גארי, ג'ולי וחאלד. המועמדת החדשה הת'ר רק הסיטה בידה קווצת שיער בלונדיני ארוכה וחייכה, חיוך מתוח במקצת.
"מישהו חייב להיות אחרון", אמר ג'ונתן. המילים הפכו לחלק מהטקס, כמו סיסמה סודית שהוכיחה שהאחרון להגיע לא היה זר או מרגל. מובן שכולם הכירו זה את זה, אבל דמיינו מרגל שהוא אלוף בהתחזות…
חאלד אחז בחגיגיות בקלסר תמים למראה. זו הייתה זכותו. המועדון היה רעיון שלו, לאחר שמצא את תמונת השד שמישהו שכח במכונת הצילום של בית הספר. אולי הוא קרא יותר מדי סיפורים על עמידה באתגרים וטקסי קבלה סודיים. כשאתה נתקל בכזה אתגר נפלא, אתה פשוט מוכרח להקים אגודה סודית שתשתמש בו.
"אנחנו מועדון צמרמורת", דקלם חאלד. "אנו אלה שמסוגלים לעמוד בזה. עשרים שניות".
גבותיו של ג'ונתן התרוממו. עשרים שניות זה רציני. גארי, הילד השמן בחבורה, רק הניד בראשו והתרכז בשעונו. חאלד פתח את הקלסר ונעץ מבט במה שבתוכו. "אחת… שתיים… שלוש…"
הוא כמעט הצליח. היה זה אחרי שעברו שבע-עשרה שניות כשידיו של חאלד החלו להתעוות ולרעוד. הוא הפיל את הספר וגארי נתן לו ספירה סופית של שמונה-עשרה. הייתה הפוגה בעת שחאלד התגבר על הרעידות והתאושש לגמרי, ואז בירכו אותו על שיא חדש.
ג'ולי וגארי לא הרגישו שאפתנים ובחרו באתגר של עשר שניות. שניהם עברו, למרות שעד שהגיעו לעשר, פניה היו לבנות להחריד והוא נטף טיפות גדולות של זיעה. כך שג'ונתן חש שגם עליו לומר עשר.
"אתה בטוח ג'ון?" אמר גארי. "בפעם הקודמת היית בשמונה. אין צורך להגזים היום".
ג'ונתן דיקלם את מילות הטקס, "אנו אלה שמסוגלים לעמוד בזה", ולקח את הקלסר מגארי. "עשר".
בין הפגישות, תמיד שכחת איך בדיוק ניראית תמונת השד. תמיד זה נראה כמשהו חדש. זו הייתה צורה מופשטת בשחור לבן, מתערבלת ומהבהבת כאחד מאותם עיצובים ישנים של אומנות אופטית. הצורה הייתה כמעט יפה עד שכל העניין חדר לראשך במין הלם של מגע הדומה לנגיעה בקו מתח גבוה. זה התעסק עם חוש הראייה שלך. זה התעסק עם המוח שלך. ג'ונתן חש בחשמל סטטי הולם מאחורי עיניו… סערה חשמלית גועשת אי שם בפנים… קדחת פתאומית סוערת בדמו… שרירים מתכווצים ומשתחררים… ואלוהים אדירים האם גארי ספר רק עד ארבע?
הוא החזיק מעמד איכשהו, מאלץ את עצמו לא לזוז בזמן שכל חלק בו רצה להתעוות לכיוון אחר. הסינוור של תמונת השד נמוג בסוג חדש של אפלה, צל בתוך עיניו, והוא ידע בוודאות איומה שהוא עומד להתעלף או להקיא או שניהם. הוא ויתר ועצם את עיניו באותו רגע שבו באופן שלא יאומן ואחרי זמן שנראה כנצח, הספירה הגיעה לעשר.
ג'ונתן הרגיש יותר מדי תשוש ומרוקן מכדי לשים לב כשהת'ר הגיעה קרוב — אבל לא קרוב מספיק — לחמש השניות הדרושות בכדי להיות חבר מן המניין במועדון. היא כיסתה את עיניה ביד שרעדה בחוזקה. היא הייתה בטוחה שהפעם תצליח. חאלד נעל את הישיבה בציטוט שמצא היכן שהוא: "מה שלא הורג, מחשל".
בית הספר היה מקום שבו לימדו אותך בדרך-כלל דברים שלא היה להם שום קשר לעולם האמיתי. ג'ונתן העריך בחשאי שמשוואות ריבועיות פשוט לעולם לא מתרחשות מחוץ לכיתה. כך שזה הפתיע את המועדון כאשר, מכל המקומות, הדברים החלו להיות מעניינים דווקא בשיעור מתמטיקה.
מר וויטקוט היה זקן למדיי, משהו בין סבא לגימלאי, ולא היה אכפת לו לסטות מפעם לפעם מנושא השיעור הרשמי. היה עליך לפתות אותו עם שאלה מתאימה. הארי סטיין הקטן — המכור הכיתתי לשחמט ומשחקי מלחמה, שמועמדתו למועדון נשקלה — זכה להצלחה מסחררת בכך ששאל על ידיעה חדשותית ששמע בבית. זה היה משהו שקשור 'ללוחמה-מתמטית', וטרוריסטים שמשתמשים במשהו שקרוי פתה"ח.
"למעשה הכרתי פעם קצת את וורנון ברימן", אמר מר וויטקוט, מה שלא נראה ממש מבטיח. אבל זה השתפר. "הוא היה ממציא הפתה"ח, אתם יודעים: פ-ת-ה-ח, פיגוע תחת השראה חזותית, כפי שהוא קרא לזה. מתמטיקה מאוד מתקדמת. סביר שהיא הרבה מעבר להבנתכם. במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, שני המתמטיקאים דגולים, גודל וטיורינג, הוכיחו משפט אשר… המממ. ובכן, דרך אחת להתייחס לזה היא שהמתמטיקה היא מלכודת. עבור כל מחשב שהוא, קיימות בעיות שיגרמו לו לקרוס ללא יכולת שיקום".
חצי כתה הנידה בראשה בידענות. תוכניות המחשב הביתיות שלהם גרמו בדיוק לכך לעיתים כה קרובות. "ברימן היה עוד אדם מבריק, ואידיוט מושלם. ממש בסוף המאה העשרים הוא אמר לעצמו, 'מה אם קיימות בעיות שיגרמו לקריסת המוח האנושי?' והוא מצא בעיה כזאת, והגה את 'ההשראה החזותית' הבזויה שלו שהופכת אותה לבעיה שאתה לא מסוגל להתעלם ממנה. רק להתבונן בדגם פתה"ח, רק לאפשר לו לעבור דרך עצב הראיה שלך, זה דבר שיכול לעצור את המוח שלך". צרידת אצבעות זקנות. "ממש כך".
ג'ונתן וחברי המועדון לכסנו מבטים אחד לעבר השני. היה להם מושג כלשהו בנוגע לבהיה בצורות מוזרות. לבסוף, הארי, שמח על כך שהדיון נערך על חשבון שיעורי הטריגונומטריה המשעממים, הרים את ידו ושאל, "אה, האם הברימן הזה הביט בדגם שלו?"
מר וויטקוט הניד בראשו בעגמומיות. "אומרים שזה מה שעשה. בטעות. וזה הרג אותו במקום. זה אירוני. במשך מאות שנים, אנשים כתבו סיפורי רפאים על דברים כה נוראים שעצם ההתבוננות בהם גורמת לך למות מפחד. ואז מתמטיקאי, שעוסק במדע הכי טהור והכי מופשט, הפיח בסיפורים רוח חיים…"
הוא המשיך לרטון בנוגע למחבלי פתה"ח כמו ירוק כהה, שלא היו זקוקים לרובים ולחומרי נפץ — רק למכונת צילום או שבלונה שתאפשר להם ליצור גרפיטי קטלני על הקירות. לפי וויטקוט, נהגו בעבר לשדר תוכניות 'בשידור חי', לא הקלטות, עד שאותו פעיל ידוע לשמצה טי-זרו התפרץ לאולפן הבי.בי.סי והציג מול המצלמה פתה"ח הידוע בשם התוכי. מיליונים מתו. לא בטוח להסתכל בשום דבר בימים אלה.
ג'ונתן היה מוכרח לשאול. "אז, אה, הסוג המיוחד של האפלה בחוץ נועד למנוע מאנשים מלראות דברים כאלה?" "ובכן… כן, למעשה זה בדיוק כך". המורה הזקן שפשף את סנטרו לרגע. "יעדכנו אתכם בכל זה כשתגדלו קצת. זה עניין קצת מסובך… אה, שאלה נוספת?"
היה זה חאלד שהרים את ידו. בחוסר עניין מופגן שנראה לג'ונתן מאוד לא משכנע הוא אמר "האם כל דגמי הפתה"ח האלה, אה, באמת מסוכנים, או האם יש כאלו שרק גורמים לך לקצת זעזוע?"
מר וויטקוט נעץ בו מבט קשה בערך למשך הזמן שאורך אתגר של מתחילים. אחרי-כן פנה ללוח עם המשולשים המשורבטים עליו. "שקט. כפי שאמרתי, הקוסינוס של זווית מוגדר כ…"
ארבעת חברי החוג הפנימי נפגשו באופן שנראה אקראי בפינה המיוחדת שלהם בחצר המשחקים שבחוץ, ליד מסגרת הטיפוס המלוכלכת בה אף אחד לא השתמש אף פעם. "אז אנחנו טרוריסטים", אמרה ג'ולי בעליזות. "אנחנו צריכים להסגיר את עצמנו למשטרה".
"לא, התמונה שלנו שונה", אמר גארי. "היא לא הורגת אנשים, היא…"
מקהלה של ארבעה קולות "… מחשלת".
ג'ונתן אמר, "מה גורם לחברי ירוק כהה לבצע פעולות טרור? אני מתכוון, מה לא מוצא חן בעיניהם?"
"אני חושב שאלה השבבים הביולוגים", אמר חאלד בחוסר בטחון. "מחשבים זעירים שמכניסים לראשים של אנשים. הם אומרים שזה לא טבעי, או משהו כזה. היה משהו על זה באחד מאותם גיליונות ישנים של המדען החדש במעבדה".
"זה טוב למבחנים", הציע ג'ונתן. "אבל אסור להכניס מחשבונים לחדר בחינה. 'כל מי שיש לו שבב ביולוגי מתבקש להשאיר את ראשו מחוץ לחדר'".
הם צחקו, אבל ג'ונתן הרגיש שמץ חלחלה של אי ודאות, כאילו דרך על מדרגה שלא הייתה שם. 'שבב ביולוגי' נשמע מאוד כמו משהו ששמע במקרה באחד מאותם חילופי צעקות נדירים בין הוריו. והוא בטוח שהוא שמע אז גם 'לא טבעי'. בבקשה תעשה שאמא ואבא לא יהיו מסובכים עם טרוריסטים, הוא חשב לפתע. אבל זה היה מטופש. הם לא היו כאלה…
"היה גם משהו על שיטות שליטה", אמר חאלד. "אתה לא רוצה שישלטו בך".
כרגיל, השיחה נעה במהרה לכיוון חדש, או למעשה כיוון ישן: קירות האפלה מהסוג השני, שבהם השתמשו בבית הספר לסמן אזורים שמחוץ לתחום כמו המסדרון שהוביל למחסן הישן. חברי המועדון היו סקרנים לדעת איך זה עובד, ועשו כמה ניסויים בתחום. כמה דברים שידעו ותיעדו לגבי האפלה היו:
תיאוריית הראות של חאלד, שהוכחה בניסוי כואב. אזורים אפלים היו מקומות מסתור נהדרים מילדים אחרים, אולם מורים יכלו לאתר אותך גם דרך החשיכה ולא להפסיק לרדת עליך על זה שהיית במקום שבו לא היית אמור להיות. נראה שהיה להם איזשהו גלאי מיוחד, אבל אף אחד מעולם לא ראה אחד כזה.
הערת השוליים של ג'ונתן לתגלית של חאלד הייתה פשוט שנהג האוטובוס של בית הספר נראה בוודאות כאילו הוא רואה משהו מבעד לשמשה הקדמית השחורה. כמובן (זה היה הרעיון של גארי), יתכן שהאוטובוס מונחה מחשב, וההגה נע בעצמו בעוד שהנהג רק עושה את עצמו – אבל למה שיטרח?
המראה של ג'ולי הייתה הדבר המשונה מכל. אפילו ג'ולי לא האמינה שזה יעבוד, אבל אם עמדת מחוץ למקום בו הייתה אפלה מסוג שתיים והכנסת לתוכו מראה (כך שנראה כאילו הזרוע שלך נקטעה על-ידי הקיר השחור), יכולת לכוון פנס למקום שבו לא יכולת לראות את המראה, וקרן האור הייתה מוחזרת אליך מתוך השחור ויצרה נקודה מוארת על בגדיך או על הקיר. כפי שג'ונתן ציין, כך היה אפשר ליצור כתמים מוארים באור שמש על רצפת הכיתה שכל חלונותיה פנו אל האפילה המגוננת. היה זה סוג של אפלה שדרכה יכול היה אור לנוע אך חוש הראייה לא יכול היה לחדור מבעדה. אף אחד מספרי הלימוד שעסקו באופטיקה לא דן בזה.
נכון לעכשיו, הארי כבר קיבל את הזמנת המועדון וספר את הדקות עד לפגישה הראשונה שלו ביום חמישי, בעוד יומיים. אולי יהיו לו רעיונות לניסויים חדשים כשהוא יעבור את האתגר שלו ויצטרף למועדון. הארי הצטיין במתמטיקה ופיזיקה.
"מה שעושה את זה מעניין למדי", אמר גארי. "אם התמונה שלנו פועלת דרך מתמטיקה כמו אותם פתה"חים… האם הארי יוכל לשאת זאת יותר זמן כי מוחו בנוי בצורה כזאת? או שאולי יהיה לו קשה יותר כי זה משדר באותו אורך גל כמוהו? משהו כזה?"
חברי מועדון צמרמורת חשבו שלמרות שאסור כמובן לבצע ניסויים בבני אדם, מדובר ברעיון מדליק שניתן להתווכח בו על כל אחד מהצדדים. וכך אכן עשו.
יום חמישי הגיע, ולאחר נצח של שיעורי היסטוריה ושיעור כפול בפיסיקה הייתה להם שעה חופשית, אותה הם היו אמורים לבלות בקריאה או בלמידה באמצעות מחשב. אף אחד לא ידע שזה יהיה טקס הקבלה האחרון של צמרמורת, למרות שג'ולי — שקראה ערמות של ספרי פנטסיה — התעקשה מאוחר יותר שהיא הרגישה בקיצם של דברים ושהיא יכלה לחוש בסרחונו של דבר שגוי. לג'ולי יש נטייה לומר דברים כאלו.
הפגישה במחסן המעופש התחילה לא רע, כשחאלד הגיע סוף-סוף לעשרים השניות המיוחלות, ג'ונתן עבר את גבול ספירת העשר שרק לפני מספר שבועות נראה כמשימה בלתי אפשרית, וגם (בליווי מחיאות כפיים עמומות) הת'ר הפכה סוף-סוף לחברה מלאה במועדון. ואז החלו הצרות, כשהארי, בפעם הראשונה שלו, סידר את משקפיו הקטנים והעגולים, זקף את כתפיו, פתח את הקלסר הטקסי והתאבן. לא מתעוות ורועד, אלא נוקשה כגוויה. הוא השמיע נהמות איומות ונחרות-חזיר, ונפל על צדו. דם טפטף מפיו.
"הוא נשך את הלשון", אמרה הת'ר. "אוי, אלוהים, איזו עזרה ראשונה נותנים כשנושכים את הלשון?"
בנקודה זו נפתחה דלת המחסן ומר וויטקוט נכנס פנימה. הוא נראה זקן יותר ועצוב יותר. "הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה". לפתע הוא הסיט עיניו הצידה והצל עליהן ביד אחת, כאילו התעוור על ידי אור חזק. "תכסה את זה. תעצום את העיניים, פאטל, אל תתבונן בזה ופשוט תכסה את הדבר הארור".
חאלד עשה מה שנאמר לו. הם עזרו להארי לקום על רגליו: הוא חזר ואמר "סליחה, סליחה", בקול עבה, ודמו נטף מפיו כמו ערפד עם נימוסי שולחן גרועים. הצעדה הארוכה לאורך המסדרונות המהדהדים, נטולי השטיחים, אל חדר החולים הקטן של בית הספר ואחר כך למשרד המנהל, נראתה כאילו נמשכה אינסוף שעות עגומות.
גברת פורטמאיין המנהלת הייתה אישה נוקשה כברזל שלפי השמועות שהסתובבו בבית הספר הייתה חביבה לחיות אך מסוגלת להשפיל כל תלמיד עד עפר במספר משפטים חריפים — מעין אישה-פתה"ח. היא הביטה מעבר לשולחנה על חברי מועדון צמרמורת במשך דקה שדמתה לנצח, ואמרה בחריפות: "של מי היה הרעיון הזה?"
חאלד הרים באיטיות יד חומה, אבל לא גבוה מכתפיו. ג'ונתן נזכר במוטו של שלושת המוסקטרים, אחד למען כולם וכולם למען אחד, ואמר, "של כולנו בעצם". וג'ולי הוסיפה "בדיוק".
"אני באמת לא יודעת", אמרה המנהלת, נוקשת על הקלסר הסגור שהיה מונח לפניה. "הנשק הבזוי ביותר על פני כדור הארץ — המקבילה של משרד המלחמה לפצצת ניוטרון — ואתם שיחקתם בו. אני לא נוהגת לעיתים קרובות לומר שאין לי די מילים…"
"מישהו שכח את זה במכונת הצילום. פה. למטה", ציין חאלד.
"כן, טעויות קורות". פניה התרככו מעט. "ואני נסחפת, כי למעשה אנחנו משתמשים בתמונת הפתה"ח הזו כחלק משיחה קטנה שאנחנו מקיימים עם הילדים הבוגרים יותר כשהם עומדים לעזוב את בית הספר. הכינוי שלה הוא רעדן, וכמה מדינות משתמשות בפוסטרים גדולים של זה לדיכוי התפרעויות — אבל לא בבריטניה ואמריקה, מטבע הדברים. מובן שלא יכולתם לדעת שהארי סטיין הוא אפילפטי גבולי או שהרעדן יגרום לו להתקף…"
"הייתי צריך לנחש קודם לכן", נשמע קולו של מר וויטקוט מאחורי חברי המועדון. "פאטל הצעיר חשף אותם בכך ששאל מה שהייתה עשויה להיות שאלה אינטליגנטית מאוד או מפלילה מאוד. אבל אני שוטה זקן שאף פעם לא התרגל לרעיון שבית ספר עשוי להיות מטרה לפעולת טרור".
המנהלת נעצה בו מבט חד. ג'ונתן חש לפתע סחרחורת, ומחשבות הסתובבו במוחו כמו באחד מאותם תרגילים באלגברה כשהכל הולך כמו שצריך ואתה כמעט יכול לראות את הפתרון ממתין בחלל הריק בתחתית הדף. מה לא אוהבים הטרוריסטים של ירוק כהה? מדוע אנחנו המטרה?
שיטות שליטה. אתה לא רוצה שישלטו בך.
הוא פלט: "שבבים ביולוגים. יש בראש שלנו מערכות שליטה בשבבים ביולוגים. בכל הילדים. הם יוצרות איכשהו את האפלה. האפלה המיוחדת שהמבוגרים מסוגלים לראות דרכה".
היה רגע של שתיקה מקפיאה.
"קבל את תואר הראשון בכיתה", מלמל וויטקוט הזקן.
המנהלת נאנחה ונדמה כי היא שוקעת מעט בכיסאה. "הייתה חייבת להיות פעם ראשונה", אמרה בשקט. "בזה עוסקת ההרצאה הקטנה שלי לבוגרי בית הספר. איזה זכויות יתר יש לכם הילדים, כיצד מגוננים עליכם כל חייכם על ידי שבבים ביולוגים בעצב הראיה שעורכים את מה שאתם רואים. כך שהכל תמיד נראה אפל ברחובות ומחוץ לחלונות, בכל מקום שעשויה להיות בו דמות פתה"ח שממתינה להרוג אתכם. אבל סוג זה של אפלה אינו אמיתי — מלבד עבורכם. זכרו, להוריכם הייתה ברירה, והם הסכימו להגנה הזאת".
אצלי לא שניהם הסכימו, חשב ג'ונתן, נזכר בויכוח ששמע במקרה.
"זה לא הוגן", אמר גארי באי וודאות. "זה ביצוע ניסויים בבני אדם".
חאלד אמר, "וזו לא רק הגנה. יש מסדרונות מוחשכים כאן בפנים, רק כדי להרחיק אותנו מהם. לשלוט בנו".
גברת פורטמאיין בחרה לא לשמוע אותם. אולי היה לה שבב ביולוגי משלה שמנע מהערות מרדניות מלחדור אליה. "כשאתם עוזבים את בית הספר אתם מקבלים שליטה מלאה בשבבים שלכם. אתם יכולים לבחור אם לקחת את הסיכון… ברגע שאתם מספיק בוגרים".
ג'ונתן היה מוכן להמר שכל חמשת חברי המועדון חשבו אותו דבר: לעזאזל, הרי לקחנו סיכון עם הרעדן ושיחקנו אותה.
כנראה שהם באמת שיחקו אותה, כי כשהמנהלת אמרה "אתם יכולים ללכת עכשיו", היא לא הזכירה שום דבר בנוגע לעונש. לאט ככל שהעזו חזרו חברי המועדון לכיתה.
כל פעם שחלפו ליד פניות שהיו מלאות באפלה, ג'ונתן התכווץ מהמחשבה ששבב מאחורי עיניו גנב ממנו את האור ואשר בתכנות שונה יוכל להפוך אותו עיוור לכל דבר, בכל מקום.
הדבר הבאמת לא נעים התרחש בעת שהלכו הביתה, כשהשרת פתח כרגיל את הדלת הצדדית של בית הספר בעוד קהל תלמידים התגודד מאחוריו. ג'ונתן וחברי המועדון פלסו את דרכם כמעט לקדמת ההמון. דלת העץ הכבדה נפתחה בתנופה כלפי פנים. כמו תמיד היא נפתחה אל הסוג השני של האפלה, אבל משהו רע מהאפלה נכנס איתה פנימה, גליון נייר גדול מוצמד בנעץ למשטח החיצוני של הדלת, נוטה מעט באלכסון. השרת הביט בה בחטף וקרס כמוכה ברק.
ג'ונתן לא עצר לחשוב. הוא נדחף דרך כמה ילדים קטנים יותר ואחז בנייר, מקמט אותו בטרוף. זה כבר היה מאוחר מדי. הוא ראה את הדמות, שונה לגמרי מהרעדן ובכל זאת, ללא כל ספק בת לאותה משפחה נוראית, דמות מעוותת כהה כמו פרופיל של ציפור על ענף, אבל עם סיבוכים, קצוות מסובבים, דפוסים בעלי ממד שבור, והיא הייתה תלויה שם בוהקת בעיני רוחו ולא מרפה —
— משהו קשה ונורא שמתרסק לתוך מוחו כמו רכבת מהירה —
— בוער נופל בוער נופל —
— פתה"ח!
אחרי חלומות ארוכים ונוראים על צורות דמויות ציפור שאורבות לו באפלה, ג'ונתן מצא עצמו שוכב על ספה, לא, בעצם מיטה בחדר החולים בבית הספר. הייתה זו הפתעה להיות בכלל במקום כלשהו לאחר שחש איך כל חייו מתרסקים לתוך אותה עצירה מוחלטת. הוא היה עדיין נטול כוחות לחלוטין, תשוש מכדי לעשות משהו מלבד לבהות בתקרה הלבנה.
פניו של מר וויטקוט חדרו באיטיות לשדה הראיה שלו. "הלו? הלו? יש מישהו בבית?" הוא נשמע מודאג.
"כן… אני בסדר", אמר ג'ונתן, לא ממש בכנות.
"תודה לאל. האחות בייקר נדהמה מכך שאתה בחיים. חי ושפוי נראה כבקשה מוגזמת. אני כאן להזהיר אותך שאתה גיבור. ילד נועז מציל את חבריו ללימודים. אתה עוד תתפלא עד כמה מהר יימאס לך להיקרא נועז".
"מה זה היה, על הדלת?"
"אחד מהגרועים ביותר. זה שמשום מה קרוי התוכי. ג'ורג' החביב, השרת המסכן, מת עוד לפני שפגע ברצפה. היחידה ללוחמה בטרור שבאה להיפטר מהפתה"ח לא יכלה להאמין שנשארת בחיים. גם אני לא".
ג'ונתן חייך, "אני התאמנתי".
"כן. לא נדרש יותר מדי זמן להבין את זה. לוסי — כלומר, גברת פורטמאיין — לא טרחה לשאול אתכם, חוליגנים צעירים, מספיק שאלות. אז הייתה לי עוד שיחה עם חברך חאלד פאטל. אלוהים אדירים, הילד הזה מסוגל לנעוץ מבט ברעדן למשך עשרים שניות! קהל מבוגר נופל אחוז עווית ברגע שהם, איך אומרים את זה, קולטים את המראה, נותנים לו לחדור פנימה…"
"השיא שלי הוא עשר וחצי. למען האמת כמעט אחת עשרה".
האיש הזקן הניד ראשו בתמיהה. "הייתי רוצה לומר שאני לא מאמין לך. הם יעריכו מחדש את כל תוכנית ההגנה של השבבים הביולוגים. אף אחד מעולם לא חשב לאמן מוחות צעירים, נוחים לעיצוב, להתנגד למתקפת פתה"ח כמו במעין תהליך חיסון. גם אם הם היו חושבים על זה הם עדיין לא היו מעזים לנסות… בכל מקרה, לוסי ואני שוחחנו ויש לנו מתנה קטנה עבורך. הם יכולים לתכנת מחדש את השבבים הביולוגים בעזרת גלי רדיו תוך שניות, אז –"
הוא הצביע. ג'ונתן עשה מאמץ וסובב את ראשו. מבעד לחלון, איפה שציפה לראות רק אפלה מלאכותית, היה שילוב של אור ורדרד והדר שברגע הראשון עיניו לא יכלו לקלוט. רגע אחרי רגע, מתאגדים למעין אופוזיציה מרפאת כנגד אותם דגמים קטלניים, ההבזק המופשט של גן עדן הפך למראה גגות העיר שקרנו באור השקיעה האדום-ורוד. אפילו ארובות הבתים וצלחות הלווין נראו יפים. הוא כמובן ראה שקיעות בווידאו, אבל זה לא היה אותו דבר, היה בזה ההבדל המכאיב שבין להבה חיה ובין הזוהר העמום של אש מלאכותית: כמו דברים רבים אחרים בעולם המבוגרים, מסך הטלוויזיה שיקר לך בכך שלא סיפר לך הכול.
"המתנה האחרת היא מהחברים שלך. הם אמרו שהם מצטערים שלא היה זמן להביא לך משהו מוצלח יותר".
זה היה חטיף שוקולד קטן ומעוקם משהו (גארי תמיד החביא כמה), עם כרטיס בכתב ידה הקפדני, הנוטה מעט לשמאל, של ג'ולי וחתום על יד כל חברי מועדון צמרמורת. ההקדשה הייתה כמובן: מה שלא הורג, מחשל.
מאנגלית: עירית צוק וארז אברמוביץ'
הסיפור זכה בפרס הוגו לשנת 2000 בקטגוריית הסיפורים הקצרים.
Ansible – הפנזין של דיוויד לנגפורד
תענוג של סיפור.
אוף, איך מצאתי את זה רק עכשיו. זה סיפור נהדר.
חבל שאין כפתור "שתף".
סיפור מצויין. ממש אהבתי.
ההשוואה שעולה לי בין 'חיסון מוחי' שמציל חיים מול תיאוריות קונספירציה על שליטה מוחית – למתנגדי החיסונים שמדביקים ומתאשפזים (כי הם לא מחוסנים) בכמויות מוגברות בימים אלא ובעבר… כיף של סיפור.