בתחתית הגינה
הילדים משחקים בחצר. משחקם התמים הרבה פחות תמים ממה שנראה בתחילה. לא לילדים. בהחלט לא.
ג'ו וולטון חיה בוולס ונמצאת בתחילת דרכה ככותבת פנטסיה. עד כה היא פירסמה שני ספרי פנטסיה, מספר סיפורים והרבה מאוד שירים ופואמות. לדבריה, היא כתבה את "בתחתית הגינה" אחרי יום ראשון אחד שבו קראה יותר יותר מדי סיפורי פיות מתקתקים. היא זכתה בפרס קמבל לשנת 2001 כסופרת המבטיחה של השנה. אתר האינטרנט שלה מיושן מאוד ומבוסס-טקסט, אבל עשיר בתכנים.
"מה יש לך שם?" פניו המטונפות של בריאן הגיחו מעל הקיר שחצץ בין גינותיהם.
"פיה", אמרה קייטי-מיי כבדרך אגב והראתה לו את היצור הלפות בחוזקה בידיה.
"מגניב. איפה מצאת את זה?" ידיו של בריאן חברו לפניו. לא חלף זמן רב בטרם עקב גם גופו, כאשר בריאן הזדחל מעל ללבני הקיר האדומות, ונחת על הדשא לצידה של קייטי-מיי.
"כאן". קייטי-מיי חזרה לתלוש.
"איך תפסת אותו?" בריאן הציץ בענין על הפיה. היה זה איש זעיר, כחמישה-עשר סנטימטרים אורכו, בעל כנפי-פרפר. בריאן הטיל עצמו ארצה לכל אורכו לצידה של קייטי-מיי; כפי שנראה מכתמי הדשא שעל חולצתו, לא היתה זאת הפעם הראשונה בה עשה כך.
"הדבר הזה ישב על פרח", אמרה קייטי-מיי, והגועל נשמע בקולה. "פשוט התגנבתי ותפסתי אותו. הוא ניסה לנשוך אותי, אבל דאגתי שיפסיק".
"מה את הולכת לעשות איתו?" בראיין הזדקף לישיבה, ותחב את אצבעו אל הפיה, בזהירות. היצור התפתל ונאבק כמיטב יכולתו, שלא היתה רבה.
"לתלוש את הכנפיים, כדי שלא יוכל לעוף". קייטי-מיי נאנחה לנוכח טפשותם של הבנים, שדורשים שיוסבר להם המובן מאליו. בדיוק אז התנתקה הכנף, מלווה בעוד פרץ של נוזל עכור. הפיה השמיע יבבה חלושה.
"את זה אני רואה", אמר בראיין. הוא הרים את הכנף המנותקת, וקיפל אותה מספר פעמים, בכיוונים מנוגדים. "יפה", הוא אמר בנדיבות. "אבל מה תעשי איתו אז?"
"טוב, חשבתי לשים אותו בבית הבובות שלי, ולהלביש אותו בבגדיו של קן, אבל נראה לי שהם יהיו קטנים עליו. אבל נראה לי שהוא הולך למות", אמרה קייטי-מיי.
"גם אני חושב ככה", אמר בראיין. "נו טוב, נוכל לערוך הלוויה".
"עשינו הלוויה לקיפוד", הזכירה לו קייטי-מיי. "הלוויות משעממות אותי". הכנף השניה החלה להתנתק, והיא ניסתה להתרכז במלאכתה. "הן מחוברות ממש חזק למטה", אמרה. "החלק העליון זה קל. אבל נראה לי שקלטתי את העקרון. פעם הבאה זה יקח פחות זמן. הנה זה בא". גם הכנף השנייה התנתקה. עוד מהנוזל העכור דלף מהפיה, אבל הפעם הוא לא צעק או בכה. עיניו היו עצומות, ופניו מכווצים. "למה באת הנה, בעצם?" שאלה קייטי-מיי. עכשיו כאשר משימתה נשלמה, היא נזכרה שבראיין היה יותר מאשר סתם צופה נלהב.
"הו, שכחתי", אמר בראיין. "אמא שלי אמרה שהולכים אולי לשחות, ונוכל לקחת גם אותך, אם אמה שלך תרשה, והיא הלכה מסביב לשאול את אמא שלך".
"יופי!" אמרה קייטי-מיי, שומטת את הפיה, ודורכת עליו בחוזקה. אחרי זה היא זינקה במרוצה במעלה הגינה אל עבר הבית, בעוד בראיין דבק בעקביה.
"ילדים משחקים זה דבר ממש מתוק", אמרה אימה של קייטי-מיי לאימו של בראיין, בהביטם על הילדים שועטים אל דלת המטבח.
באותו הזמן, בתחתית הגינה, חתולם של השכנים לעס את שיירי הפיה.
הסיפור פורסם במקור ב- Odyssey וניתן לקריאה במגזין הרשת Infinity Plus.
עשה לי רע 🙁
טרגדי.
והחלט שובר את המוסכמות.
לעולם לא אעבור לבית עם גינה. לעולם לא אעבור לבית עם גינה. לעולם לא אעבור לבית עם גינה.
איק.
סיפור מינימליסטי וחזק, כמו אגרוף בבטן.
ילדים הם אכזריים, זה לא נובע מרצון להרע בהכרח, פשוט לא אכפת להם לפגוע באחר, זה משחק בשבילם. הם אגוצנטריים לחלוטין.
מרשים איך בכל כך מעט מילים הכותב מצליח להעביר תחושת צמרמורת וגועל.