החברה סבתא
אמצע מלחמת העולם השניה, רוסיה על סף תבוסה. אין ברירה אלא לפנות לבאבה-יאגה, אמא רוסיה האמיתית. כמובן, באבה יאגה לא עושה שום דבר בחינם.
נעמי קרייצר גדלה במדיסון, ויסקונסין, מושבה ירחית קטנה המאוכלסת בעיקר על ידי דוקטורים לפילוסופיה. היא עברה למינסוטה כדי ללמוד בקולג'; לאחר סיום תואר ראשון בלימודי דת, הפכה לכתבת טכנית. כיום היא חיה במינאפוליס עם משפחתה. Fires of the Faithful, ספרה הראשון באורך מלא, פורסם לאחרונה בהוצאת Bantam באוקטובר 2002. מידע נוסף על אודותיה ניתן למצוא באתר שלה
הקול הבוקע מהרדיו נמוג ללחישה מחרישת האוזניים של רעשי רקע. נדייז'דה כרעה לכוון מחדש את חוגת המקלט, אך איבדה את השידור לחלוטין. זעמה התעורר והיא חבטה בקופסה בתסכול. לאחר מכן שינתה את דעתה וחזרה לטפל בחוגה. "בבקשה", מלמלה, "אנחנו חייבים לשמוע".
העובדים האחרים במפעל הפלדה המתינו בשקט, פניהם מאובנות. נדייז'דה העלתה דקה או שתיים נוספות של דיבורים: קול אחר דיבר אודות פטריוטיות, הקרבה, אמא רוסיה. אנסטסיה, מפקחת הקבוצה שלהם, הושיטה ידה וכיבתה את הרדיו. "קדימה", אמרה. "חזרה לעבודה".
הם באים, ואנו לא נוכל לעצור אותם.
איש לא העז לומר זאת. נדייז'דה נאלצה לנשוך את לשונה כדי לא לומר את המילים – אך לא היה טעם לפתוח פתח לצרות. היא קשרה מחדש את המטפחת שחבשה כדי למנוע מהזיעה להיכנס לעיניה ומשיערה להסתבך במכונות. מזה כמה ימים לא דיווחו על חדשות אמיתיות. הדוחות הרשמיים דיברו על ניצחונות סובייטיים מרשימים, אך איכשהו, הניצחונות התקרבו יותר ויותר למוסקבה בכל יום חולף.
נדייז'דה שבה מאוחר לדירה המשותפת, חולצת את נעליה בחדר המדרגות הקר כדי לא להעיר את האחרות. בדלגה מעל נשים ישנות, היא עשתה את דרכה למטבח ברגליה הגרובות גרבי ניילון. היא הרתיחה מים לתה, שקטה ככל שרק ניתן, והתיישבה ליד החלון כדי לבהות החוצה אל תוך החשכה.
נהר הדנייפר היה המחסום הטבעי האחרון לפני מוסקבה, ואם מוסקבה תיפול… בעוצמה את עיניה, נדייז'דה יכלה לראות את פני ואסילי, אהובה, לפני שיצא להילחם עם המיליציה. "נילחם בהם עד הסוף", אמר ברכות, חרד שמא דבריו יישמעו באוזניים זרות. "נכריח אותם לשלם בדם גרמני על כל סנטימטר של אדמת רוסיה. אבל אם מוסקבה תיפול, לא תהיה תוחלת למלחמתנו". עיניו הכחולות של ואסילי התקשחו בפחד, אך הוא רופף את הקשר במטפחתה כדי להעביר את אצבעותיו בשיערה פעם אחת אחרונה לפני שיעלה על הרכבת שתיקח אותו לחזית. ואסילי לא עבר הכשרה צבאית של ממש – העובדה שהוא נשלח לחזית לימדה על מצבו הנואש של הצבא האדום יותר מאלף שידורי רדיו.
נדייז'דה התירה שוב את המטפחת והעבירה את אצבעותיה באיטיות בשיערה. היא סילקה את כוס התה ולגמה לגימה עמוקה מבקבוק הוודקה שהחביאה. לאחר מכן פילסה את דרכה חזרה לאורך הדירה והחוצה לחדר המדרגות, נעלה את נעליה ויצאה את העיירה התעשייתית אל היערות שהשתרעו מחוץ לה.
נדייז'דה היתה צעירה; היא חיה בעולם של מפעלי פלדה ומקלטי רדיו וסיגריות מהשוק השחור. סבתהּ, לעומת זאת, באה מתקופה קדומה יותר. כאשר נדייז'דה הגיעה לגיל עשר, סבתה הפסיקה לספר סיפורים – אך נדייז'דה מעולם לא שכחה את הסיפורים שסיפרה על אודות האישה עתיקת היומין שחייה בלבו של כל יער רוסי, וכיצד יכולים למצוא אותה מתי המעט שאינם פוחדים להיכנע לחשכה. בעוד קולות העיר ומפעליה נבלעים מאחוריה בחשכה, נדייז'דה משכה את המטפחת מכיסה וקשרה אותה בחוזקה על עיניה. היא המשיכה בדרכה לאורך השביל, ידיה מגששות לפנים בעיוורון.
נדייז'דה פתחה ואמרה: "פנה חבר, הסתובב חבר, עמוד חבר, עמוד. בגבך אל היער ובדלתך אלי".
הבית הסתובב לעבר נדייז'דה ורגלי התרנגולת כרעו על האדמה הרכה של קרקע היער. הדלת סבה על צירה. בתחילה לא היה בפנים דבר פרט לחשכה לחה. לאחר מכן החשכה התעבתה והעמיקה, ומשב רוח חמים מבפנים אפף את נדיז'דה. נדייז'דה הריחה כוסמת מבושלת ולחם טרי; היא הריחה וודקה חמוצה כנשימתו של ואסילי מוקדם בבוקר; היא הריחה אדמה רטובה שזה עתה נחרשה. בעוד הרוח מסתחררת סביבה והאור האחרון נמוג, שמעה נדייז'דה את קולה של באבה יאגה.
"דם רוסי ודמעות רוסיות, נשימה רוסית ועצמות רוסיות, מדוע באת לכאן?"
נדייז'דה ציפתה לקולה של אישה זקנה, סדוק ומחוספס כקולות הנשמעים מבעד לרעשי הרקע ברדיו. במקום זאת היה קולה של באבה יאגה צעיר וצלול, מתוק כדבש וחלק כקליפת ביצה, אך הוא הדהד כאילו דיברה ממעמקי מערה.
"באתי לבקש את עזרתך, החברה באבה יאגה", אמרה נדייז'דה. "באתי לבקש ממך להציל את אמא רוסיה".
באבה יאגה צחקה, וכעת היא נשמעה זקנה. שתי ידיים כמושות אחזו במשקוף הדלת כדי לשמור על שיווי המשקל, ובאבה יאגה ירדה אל הארץ. היא היתה אישה זקנה, כפופה ומגובננת ולה שיער לבן ודליל. עיניה היו שקועות עמוק בפניה המקומטות, אך הן יקדו בכחול קרחוני, וכל שיניה היו בפיה. "לכל דבר יש מחיר, החברה ילדה", אמרה באבה יאגה. "לכל דבר יש מחיר. איננו סוציאליסטים כאן. האם באת אלי כשאת מוכנה לשלם?"
"אינני סוחרת ברובלים", אמרה באבה יאגה. "באת לבקש ממני להשמיד את הצבא הגרמני, אמת הדבר?"
"כן", אמרה נדייז'דה.
"את מוכנה לתת את חייך בעבור זה, אם זהו המחיר?"
"כן", אמרה נדייז'דה, אך קולה רעד.
"חייך אינם המחיר", אמרה באבה יאגה. "המחיר הוא חייו של ואסילי".
נדייז'דה נאלמה דום לרגע. לאחר מכן התחננה, "נקבי במחיר אחר".
"זהו מחיר גאולתכם", אמרה באבה יאגה. "אם אינך מוכנה לשלם, בקשי ממני טובה אחרת".
נדייז'דה עצמה את עיניה. היא היתה צעירה מכדי לזכור את הזמנים שטרם עלות הסוציאליזם, ובקושי זכרה את חייה לפני החבר סטאלין. אך בהתבגרותה למדה לדעת שהיה זה הפחד מסטאלין שהחריש את סיפוריה של סבתהּ ואת בדיחותיו של אביה. בפעם הראשונה בה ואסילי נשק לנדייז'דה, הם מצאו פינה מבודדת ביער. ואסילי התיר את מטפחתה כדי לגעת בשיערה – ולאחר מכן התבונן בעיניה בחיוך זדוני ואמר, מבלי להנמיך את קולו, "שמעת את הבדיחה על החבר סטאלין, החבר לנין ואיוואן מגדל החזירים?" ואסילי היה נשקן בינוני בלבד, אך זה לא שינה דבר. ליבה של נדייז'דה היה שלו מאותו היום ואילך.
חייו של ואסילי?
נדייז'דה פקחה את עיניה והתבוננה בבאבה יאגה. באבה יאגה התבוננה בה בעיניים עמוקות וקרות כמו הים. נדייז'דה הפנתה את מבטה מהעיניים האלה ואמרה, "אם יהיה לנו יותר זמן להתכונן, אולי נוכל להביס אותם. הרחיקי את הגרמנים ממוסקבה".
"זאת טובה קלה". אמרה באבה יאגה. "זה יעלה לך בשערך".
נדייז'דה הביאה עימה סכין, וכעת היא הוציאה אותה וחתכה את שיערה. היא הצטערה שלא חשבה להביא מספריים, מאחר שהיה עליה לנסר את פקעת שיערה העבה ולמשוך בשערותיה. עיניה היו רטובות כשסיימה. היא התבוננה בשיער שבידה, נגעה בו פעם אחרונה, כנגיעותיו של ואסילי, והושיטה אותו לבאבה יאגה.
"היו לי כינים", אמרה נדייז'דה. "הוצאת הביצים היתה אורכת שעות, אותן יכולתי להקדיש לעבודה, כך שגזרתי את שיערי. זאת הקרבה פעוטה אם היא עוזרת לצבאנו להגן על אמא רוסיה".
באבה יאגה זימנה את השועל, הערמומי מכל חיות השדה, אשר שיטה בצארים ובאיכרים כאחד. "רוץ מערבה לארץ שנקראת גרמניה", אמרה לשועל, "לעיר שנקראת ברלין, ומצא שם איש גרמני קטן עם שפם".
"האם את רוצה שאוכל אותו?" שאל השועל.
"עצמותיו שמורות לי", אמרה באבה יאגה. "אני רוצה שתלחש באוזנו שבקיץ יהיה לו זמן רב לכבוש את מוסקבה שלנו. אמור לו שהדרך הטובה לפעול תהיה אם יפצל את הכוחות הצועדים למוסקבה וישלח את חלקם צפונה ללנינגרד, ואת חלקם דרומה, לאוקראינה. אל תחזור עד שתהיה בטוח שהוא מאמין לך".
"אעשה כמצוותך, באבה יאגה". אמר השועל. וכך רץ השועל מערבה ומצא את ברלין ואת האיש עם השפם, ולחש באזנו. האיש עם השפם קרא לגנרלים שלו והורה על פיצול הכוחות, שלח את חלקם צפונה ואת השאר דרומה, כדי לחזור ולגמור עם מוסקבה מאוחר יותר, בקיץ. זמן לא יחסר – שבועות על גבי שבועות של קיץ נהדר נותרו כדי לכבוש את מוסקבה. כל הזמן שבעולם.
הסתיו הגיע, והצבאות חזרו מלנינגרד ומאוקראינה ונעו שוב לכיוון מוסקבה. הפצת שמועות הפכה לעבירה שעונשה מוות, אך השמועות עדיין נפוצו. נדייז'דה שמעה לחישות במפעל אודות מיליוני חיילים רוסים שנהרגו או נלקחו בשבי, וניסתה לא להקשיב. היא שמעה לחישות אודות מצור ורעב בלנינגרד, וניסתה לחשוב על דברים אחרים. היא שמעה לחישות אודות חיילים גרמנים במדי הצבא האדום, מסתננים ונעים לעבר מוסקבה, ונחרה בבוז ובגועל – אך גם השמועות הנכונות היו גרועות דיין.
נדייז'דה חשבה תכופות על ואסילי במהלך עבודתה. לעתים הם רבו, כמו כל זוג אוהבים, אך רק מריבה אחת היתה רצינית. ואסילי התנדב למיליציה ונדייז'דה רצתה להתנדב גם היא. בתחילה ניסה ואסילי להניא אותה מכך בצחוק, אך כאשר כשל בכך, התעצבן. "האין זה מספיק שבניה של אמא רוסיה הולכים למות במלחמה הזאת? האם אנחנו צריכים לשלוח גם את בנותיה למות?"
"האם אתה גרמני? חושב שנשים טובות רק כדי ללדת ילדים? השיבה נדייז'דה אש. "אני יודעת לא פחות ממך איך להילחם".
אך ואסילי סירב לוותר. המפעל היה זקוק לה ("הוא זקוק לך לא פחות", אמרה נדייז'דה). במיליציה היא עלולה לסבול תלאות איומות. אם תיפול בשבי, נדייז'דה עלולה להיאנס, לסבול עינויים, להיהרג – הגרמנים לא רחשו כבוד כלפי חיילות. לבסוף בכה ואסילי בחיקה והתחנן שלא תצטרף למיליציה. נדייז'דה נכנעה. היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפני דמעותיו.
כאשר האוויר התקרר, נדייז'דה חזרה ליער, לבקתה העומדת על כרעי התרנגולת ולאישה הזקנה שגרה בה.
"הגרמנים שבו". אמרה נדייז'דה.
"כן", אמרה באבה יאגה. "לא הבטחתי להרחיק אותם לנצח. את יודעת את המחיר".
"נקבי בכל מחיר אחר", התחננה נדייז'דה, אך באבה יאגה סירבה. לבסוף ביקשה נדייז'דה דבר אחר. "עצרי את התקדמות הגרמנים, לפחות עד האביב", היא אמרה.
"זאת טובה קלה". אמרה באבה יאגה. "המחיר לכך הוא נעורייך".
"אתן אותם ברצון", אמרה נדייז'דה, והרגישה כיצד היא מתעייפת ופניה מתקמטים. היא שבה למפעל עם עלות השחר.
"את נראית זקנה", אמרה אנסטסיה לנדייז'דה בבוקר למחרת. "זקנה יותר מאתמול".
"אני עייפה", אמרה נדייז'דה. "השינה היא בזבוז של שעות אותן אני יכולה להקדיש לעבודה. זוהי הקרבה פעוטה לוותר על מעט שעות שינה, אם בכך אני עוזרת לצבאנו להביס את הנאצים".
באבה יאגה זימנה אליה את אבא חורף. "לך אל הדרכים המובילות למוסקבה", היא אמרה. "הבא גשם ומלא את הדרכים בבוץ; לאחר מכן, הבא שלג וקרח ורוחות צינה. ילדים עוברים בדרכים אלו בביגוד לא מתאים. הם לא שייכים לשם".
אבא חורף חייך את חיוכו הקר והעז, והשתחווה באיטיות בפני באבה יאגה. "כשאסיים איתם, הם יקללו כל סנטימטר של אדמה רוסית עליה יעברו במנוסתם מנשימתי". ואבא חורף הביא גשם כה כבד, שהילדים בביגוד הלא מתאים חשבו שהם עומדים לטבוע, תחילה במים ולאחר מכן בבוץ. הטנקים והמשאיות שלהם שקעו עמוק בזוהמה הסמיכה והשחורה ולא זזו יותר.
לאחר מכן נשב אבא חורף את נשימתו הקרה על פני רוסיה כולה. הילדים בביגוד הלא מתאים לבשו מדים דקים ומעילים קלים, ללא המגפיים המרופדים וכובעי הפרווה של הרוסים. חלקם כשלו חזרה בדרך שממנה באו, גוררים משאיות וטנקים קפואים מתוך הקרח ותלוליות השלג. המכונות והמנועים שלהם קפאו לגושים קרים ובלתי ניתנים להזזה בנשימתו הקפואה של אבא חורף. והרוסים על הסוסים עטו על הילדים והרגו בהם באלפיהם. הילדים בביגוד הלא מתאים קיללו את החורף הרוסי ואת החיילים הרוסים ואת האדמה הרוסית.
לפני שוואסילי עזב, הוא נתן לנדייז'דה ריבוע בד אדום. "זוהי מטפחת לשיערך", הוא אמר. הוא התיר את המטפחת הישנה שלה והעביר את אצבעותיו בשיערה, מלטף קלות את לחיה.
נדייז'דה לחצה דבר מה קר וחלק לתוך ידו של ואסילי. הוא פתח את כף ידו וראה כדור רובה. "אבי נלחם למען רוסיה במלחמה שקדמה למהפכה. הוא שמר כדור אחד בכיסו למזל. הוא שרד את המלחמה. אולי זה יביא מזל טוב גם לך". ואסילי סגר את אגרופו סביב הכדור, ולאחר מכן כרך את זרועותיו סביבה וקבר את פניו בכתפה. "שוב אלי", לחשה נדייז'דה לתוך שיערו.
האביב חזר, והצבא הגרמני התחיל לצעוד. הקיץ הגיע והם התחילו להתקדם שוב. הם לא צעדו לכיוון מוסקבה הפעם, אלא לאורך הוולגה ולתוך קווקז. שוב דיברו השמועות על אבידות כבדות.
ביולי, שוב הלכה נדייז'דה ליער, אל הבקתה העומדת על כרעי התרנגולת ואל האישה הזקנה שגרה בה.
"הגרמנים חידשו את התקפתם", אמרה נדייז'דה. "שוב אנחנו מובסים".
"כן", אמרה באבה יאגה. "הם מתקדמים לאורך נהר הוולגה, והצבא האדום נסוג בפניהם".
"בבקשה", אמרה נדייז'דה. "השמידי את הצבא הגרמני. עצרי אותם לתמיד".
"את יודעת את המחיר", אמרה באבה יאגה. "את מוכנה לשלם אותו?"
"אני אשלם את המחיר בתנאי אחד", אמרה נדייז'דה. "אני רוצה לראות את ואסילי פעם אחת אחרונה לפני שיהיה עליו למות".
"אני יכולה לשלוח אותך אל העיר בה יתרחש הקרב", אמרה באבה יאגה. "אך אם תלכי לשם את עלולה למות ביחד עם אהובך".
"שלחי אותי". אמרה נדייז'דה.
באבה יאגה נטלה קרן ונשפה בה שלוש פעמים. נשר הגיע בתעופה מהשמיים. "שבי על גב הנשר", אמרה באבה יאגה. "הוא ייקח אותך לשם".
הנשר נסק לשמיים, נדייז'דה על גבו, ועף איתה אל העיר הגדולה שעל נהר הוולגה – סטלינגרד. באבה יאגה הלכה בעצמה כדי ללחוש לאיש בברלין עם השפם, ולאיש במוסקבה ששמו יוסף. "אסור לסגת", היא לחשה ליוסף. "עלינו לעמוד עכשיו על שלנו, או למות בניסיון".
האוכלוסייה האזרחית פונתה מסטלינגרד עם התקרבותו של הצבא הגרמני. נדייז'דה נשארה עם שאר עובדי מפעל הפלדה בו מצאה עבודה. "איני חיילת", אמרה לחברים. "אך אני יכולה להרוג גרמנים".
אחת הנשים האחרות דיברה ברהיטות רבה יותר. "אנחנו נמות כאן", היא אמרה, "אך נלמד את הגרמנים דבר מה אודות עצמות רוסיות ודם רוסי, כוח רוסי ורצון רוסי, ואף אחד לא יעולל לילדינו מה שהגרמנים עוללו לנו".
נדייז'דה שילבה את ידיה בידיהם של העובדים האחרים. לא היה כל נשק, הם לא היו יכולים לעשות הרבה, אך הם לא ייסוגו. אין לסגת אף שעל.
קרב סטלינגרד החל בהתקפה אווירית, ונדייז'דה בילתה את השעות הראשונות כורעת במחסה עם העובדים האחרים. עם התעצמות ההפצצות, נדייז'דה עזבה את המחסה – באבה יאגה אמרה שהיא תשוב לראות את ואסילי, ולא היה אכפת לנדייז'דה מה יקרה לאחר מכן. השאר יצאו מהמחסה בעקבותיה, והם למדו במהרה לאסוף כלי נשק מגופות ששכבו ברחוב. נדייז'דה מעולם לא ירתה ברובה, אבל זה לא היה קשה ללמוד.
נדייז'דה מצאה מחסה בבית דירות, יורה החוצה מהחלון בחיילים הגרמנים הצועדים ברחובות. מהר מאוד התברר כי הגרמנים ייאלצו להשתלט או להרוס כל בניין בסטלינגרד אם ברצונם לכבוש את העיר. הם ניגשו למשימה בשיטתיות נוראה, אך סטלינגרד היתה עיר גדולה, 50 קילומטר אורכה, משתרעת לאורך גדת הוולגה. ולא היה פשוט להרוס את בנייני הבטון החדשים הערוכים לאורך דרכי העפר של סטלינגרד.
במהלך כל אותם החודשים ארוכים של לחימה מבית לבית, נדייז'דה לא פחדה כלל. היא תראה את ואסילי; באבה יאגה הבטיחה זאת. ממה יש לה לפחד?
נדייז'דה מצאה את ואסילי אחר צהרים בהיר אחד בתקופה הקרה ביותר של החורף. הוא שכב חסר אונים מאחורי חומה נמוכה ומתפוררת, לבדו. נדייז'דה רצה אליו וכרעה על ברכיה, אוחזת את ידו בשתי ידיה. "ואסילי", היא אמרה.
ואסילי היה עדיין בחיים, אך לא נותר לו זמן רב לחיות. היא יכלה לחוש תחת ברכיה ברטיבות הדם השותת מפצעיו. היא התכוננה זמן רב לרגע הזה, אך בסופו של דבר זה לא שינה דבר.
"נדייז'דה?", אמר ואסילי. "זה לא יכול להיות".
"אני כאן, אהובי", אמרה נדייז'דה. "אני כאן איתך".
ואסילי הפנה את פניו אליה. "אני כל-כך מצטער", הוא אמר. "הכדור שנתת לי, למזל – השתמשתי בו". חיוך רפה עלה על שפתיו. "הרגתי בו גרמני".
נדייז'דה הידקה את ידו של ואסילי אל פניה. "הקרבתנו אינה לשוא", היא אמרה. "הצבא הגרמני יחוסל כאן".
ואסילי הנהן, אך לא פקח את עיניו. לרגע, נדייז'דה חשבה שהוא מת, אך לאחר מכן הוא נשם פעם נוספת וידו הקרה נעה מלחיה אל הקשר בעורפה. נדייז'דה הרכינה את ראשה והוא התיר את המטפחת וליטף באצבעותיו את שיערה הגזוז פעם אחת אחרונה. לבסוף נפלה ידו. נדייז'דה נטלה שוב את ידו בידה, כדי לאחוז בה רגע אחד נוסף. לאחר מכן הרעיד פגז את הקרקע עליה שכב ואסילי.
נדייז'דה ידעה שלא נותר לה זמן רב, אך היא רצתה למות תוך כדי לחימה, כמו ואסילי – ולא תוך כדי התאבלות. לואסילי היה רובה; נדייז'דה נטלה אותו מגופתו ותלתה את רצועת הרובה על כתפה. בקומה, נדייז'דה הסתובבה וראתה את הבית העומד על כרעי התרנגולת.
"פנה חבר, הסתובב חבר, עמוד חבר, עמוד". אמרה נדייז'דה. "עם גבך לצבאות ודלתך אלי".
באבה יאגה יצאה מבקתתה. למרות שבעבר תמיד הופיעה כמכשפה באה בימים, היא נראתה כעת כעלמה, צעירה מנדייז'דה – אך עיניה עוד נראו זקנות כים השחור, בוערות כאורות במערה רחבת ידיים.
"מה את עושה כאן?", שאלה נדייז'דה. "חשבתי שנשארת ביער שלך".
"לפעמים אני נאלצת לטפל בעצמי בעניינים", אמרה באבה יאגה. "זוהי אחת מאותן פעמים".
"ואסילי מת", אמרה נדייז'דה.
"תוך שבוע, הצבא האדום יימחץ את צבא הגרמנים, ומפקדם ייכנע. יהיו מתקפות נוספות, אך הגרמנים לא יתאוששו מהתבוסה הזאת. הענקתי לך את משאלתך", אמרה באבה יאגה.
"מותר לי לשאול שאלה?", אמרה נדייז'דה.
"בחרי את שאלתך בזהירות", אמרה באבה יאגה. "אני אוכלת את הסובלים מעודף סקרנות".
"האם רוסיה תתאושש מהתבוסה הזאת?"
"החיים ברוסיה לא יהיו קלים לעולם", אמרה באבה יאגה. "אך רוסיה תמיד תשרוד. דם רוסי ודמעות רוסיות, נשימה רוסית ועצמות רוסיות, אלה יישרדו כמו הרי הקווקז וכמו הוולגה. אף כובש לא יאכל לעולם משדות רוסיה. אף צאר לא יאלף לעולם את הלב הרוסי. החבר יוסף שלכם, יחיה עוד עשר שנים, אך כאשר הוא ימות, פסליו ימוטטו ועירו תיקרא בשם אחר. זה מה שרצית לדעת, כן?"
"כן".
פגז נוסף התפוצץ בסמוך; האדמה רעדה והבית התנדנד קלות על כרעי התרנגולת שלו. אבק לבן התפזר באיטיות על באבה יאגה ונדייז'דה, כמו שלג, או קורי עכביש.
"אמרי לי, החברה ילדה", אמרה באבה יאגה. "יש כדורים ברובה הזה?"
נדייז'דה בדקה. "לא", היא אמרה.
"אז קחי את זה". באבה יאגה הושיטה את ידה; נדייז'דה ראתה כדור אחד, מנצנץ בכף ידה.
"מה המחיר עבורו?" שאלה נדייז'דה.
"לא נותר לך דבר שאני חפצה בו כתשלום", אמרה באבה יאגה. "זאת מתנה".
נדייז'דה נטלה את הכדור בזהירות רבה וטענה אותו ברובה. כשהרימה את מבטה, באבה יאגה והבקתה העומדת על כרעי התרנגולת נעלמו.
נדייז'דה שמעה רגליים צועדות. היא נצמדה אל שרידיו של קיר בודד, כורעת כדי לא להיראות. היא הציצה סביבה בזהירות וראתה חיילים גרמנים מתקרבים.
נדייז'דה ידעה שבאבק ובבלבול של סטלינגרד, האנשים יעברו על פניה אם תישאר חבויה. אולי עוד תצליח לחמוק ליערות, לשרוד את המלחמה ולחיות כדי לבנות את רוסיה מחדש ולשתות וודקה על קברו של סטאלין".
נדייז'דה הסתובבה כדי להתבונן בואסילי פעם אחת אחרונה. לאחר מכן, בתנועה רכה ויחידה, היא הקשיתה את גופה מעבר לקיר הנמוך שהסתיר את פניה מהחיילים הגרמנים.
את דמה של רוסיה ניתן לשפוך; את עצמותיה של רוסיה ניתן לשבור, אך לעולם לא ניכנע, ותמיד נשרוד. "למען רוסיה", צעקה נדייז'דה, והרימה את הרובה.
גרסת המקור באתר Strange horizons
זה בהחלט מדהים. מי כתב את זה לכל הרוחות? השאיר אותי בצמרמורת
איזה כיף שאנשים מגיבים על סיפורים ישנים ואז אחרים גם רוצים לקרוא אותם. 🙂
בהחלט סיפור מצויין.
ליאה, אני אקח את זה כפידבק חיובי (לפיצ'ר "דיונים אחרונים"). 🙂
א. זה מה שאת צריכה לעשות. אחלה פיצ'ר.
ב. הא! את רואה! גם את נהנית מתגובות… 😉
איך אני אוהבת את השאלה שמופיעה בצד ימין "האם קראת כבר" שמובילה אותי לעתים למקומות מופלאים כמו הסיפור הזה