הצבעים הנכונים

חלק 1

האם חשבתם פעם מה יקרה אם תעצמו את עיניכם, וכשתפקחו אותן כבר לא תהיו שם? אני יודעת שאני מעולם לא חשבתי על זה עד שבאה המורה גילה ללמד אותי בכיתה ו'. היא היתה חדשה בבית הספר, והיו לה רעיונות מוזרים כאלה, שלא היינו רגילים אליהם. היא היתה המחנכת שלנו, ובשיעור חברה היתה עושה דברים "לגיבוש הכיתה" כפי שקראה להם. הכיתה שלנו היתה מגובשת, וכולם היו חברים של כולם, וזה רק העצים את הנאתנו מהפעילויות שהיא יזמה. בתחילה התייחסנו אליה בחשש ובמעט חשדנות, כי לא היינו כל כך רגילים לשיטת ההוראה שלה, שכללה משחקים משוגעים, חיבור בהמשכים, שבכל שיעור הוספנו לו יחדיו פסקה אחת, כתיבת מכתבים אנונימיים, וניסיון לנחש מי העומד מאחוריהם, דברים כאלה. כל שיעור שכזה היה נפתח אצלה בישיבה בעיגול על הרצפה, ועצימת עיניים. בתחילה היינו עוצמים את עינינו, והיא היתה סופרת עד עשר. אסור היה לדבר או לצחוק. היינו צריכים לשבת רק בעיניים עצומות ולחכות שתגיע לעשר. היא טענה שזה ימלא אותנו באנרגיה חיובית, ובהדרגה התרגלנו לפעילות המוזרה, שגם תרמה לריכוז שלנו בהמשך השיעור ולהקשבה. במשך זמן מה היא היתה סופרת לאט עד עשר. אחר כך ספרה עד עשרים. לאחר עוד זמן מה החלה לספור עד חמישים. ואחר כך עד מאה. ואז היא הפסיקה לספור. היא היתה אומרת לנו לשבת בעיניים עצומות ולחכות עד שתאמר לנו לפקוח אותן. זו היתה הנקודה בה התחלתי לפחד. הייתי יושבת בעיניים עצומות, מנסה נואשות לשמוע את נשימתם של התלמידים האחרים, כולי מכווצת מהמחשבה שכשאפקח את עיני הכל יעלם. כאילו היתה זו קנוניה נגדי, שיעור החברה היה השיעור האחרון במערכת, ובית הספר כבר היה שקט מאוד בשעות אלה. היו שיעורים שלפעמים לא היינו שומעים אף צליל מגיע מבחוץ. ובכל פעם היא חיכתה זמן רב יותר לפני שהורתה לפקוח את העיניים. נראה היה שאני היחידה שחוששת מהישיבה בעיניים עצומות. התלמידים האחרים דווקא נהנו מכך ואהבו את זה. אני פחדתי. לפעמים אף היו לי סיוטים בלילה, בהם הייתי מתיישבת בכיתה, עוצמת את עיני, וכשהייתי פוקחת אותן הייתי מגלה שכל התלמידים נעלמו, או גרוע מכך, הפכו למפלצות.

אתם יודעים מה הדבר הגרוע ביותר בסיוטים? לפעמים הם מתגשמים. ביום רביעי אחד, אז היו לנו שיעורי החברה, נכנסה המורה גילה לכיתה, והורתה לכולם להתיישב בעיגול כרגיל. היה נדמה לי שהיא נועצת בי מבט מיוחד, זומם משהו. התיישבתי בלב רועד בין התלמידים, מנסה, כאילו בלי כוונה, להצמד אל רותי, חברתי הטובה. המורה גילה ראתה את זה, והורתה לנו להתרחק. אסור היה לנו לגעת זה בזה בזמן הישיבה. היא הורתה לנו לעצום את העיניים. עצמתי את עיני, וספרתי את פעימות ליבי. הייתי מבוהלת לחלוטין. הזמן התארך והתארך, וכשהיא הורתה לפקוח את העיניים, גיליתי שאני בכיתה, בין התלמידים המחייכים, ורותי אומרת לי שעכשיו אפשר להחזיק ידיים.

אחרי השיעור ניגשתי אל המורה גילה בחשש.

"המורה", אמרתי לה, מרימה את עיני כדי לפגוש במבטה, "אני יכולה בבקשה בשיעור הבא לא לעצום את העיניים עם כולם?"

"ליזי", אמרה לי המורה גילה, "אם לא תעצמי עיניים עם כולם, לא תקבלי אנרגיה חיובית".

"אני לא חושבת שזה נותן לי אנרגיה חיובית", אמרתי על סף דמעות. "אני מפחדת שכשאני אפקח את העיניים, אז כולם יעלמו".

"ולמה שזה יקרה?" צחקה המורה גילה, לקחה את תיקה, ויצאה מהכיתה.

השיעור שבשבוע הבא הגיע כרגיל, ואני נמלאתי פחד שוב. המורה גילה הורתה לנו להתיישב על הריצפה. "גם את, ליזי, כמו כולם". הכריזה, כשניסיתי להתחמק.

התיישבתי על הרצפה ליד רותי. כל התלמידים צחקקו בהתרגשות. הם ניסו להתערב לכמה זמן תושיב אותנו המורה עכשיו. בשבוע שעבר ישבנו ארבע דקות. חלק מהתלמידים אמרו ששוב נשב ארבע דקות. אחרים אמרו חמש.

"כולם לעצום את העיניים", הכריזה המורה גילה. "לשבת בשקט עד שאני אומרת שאפשר לפקוח אותן".

עצמתי את עיני. שוב היה זה אחד מהימים השקטים. אף צליל לא הגיע לאוזני. ישבתי כמעט רועדת מפחד. ידעתי שעכשיו לא אתחמק מכך. כשאפקח את עיני אהיה לבדי בכיתה. עברה כדקה לפי הערכתי. שקט מוחלט. ידעתי בהיסטריה שאני כבר נמצאת לבדי. אין יותר איש בכיתה. אין יותר איש בעולם. ואז שמעתי שיעול של אחד התלמידים ונשמתי לרווחה. מישהו צחקק.

"שקט". אמרה המורה גילה.

שוב השתרר שקט. ניסיתי לעשות מה שאמרה המורה, להתרכז בעצמי, לחשוב על הדברים שעשיתי, ועל מה שברצוני לתקן. לא יכולתי. שוב הציף אותי הפחד. בוודאי כבר עברו שתי דקות. דממה מסביב. ליבי החל לפעום במהירות. רציתי לפקוח את העיניים, אבל לא עשיתי זאת, כי המורה אמרה לשבת בשקט, וכולם צייתו לה. לא רציתי להיות זו שתמרוד. הייתי בטוחה שכבר חלפו שלוש דקות. רק שלא תושיב אותנו ליותר זמן מהפעם הקודמת. ניסיתי לשמוע את נשימתם של התלמידים האחרים, ניסיתי לשמוע רחשים מהרחוב. כלום. דממת קבר. התחלתי לספור את פעימות ליבי. הגעתי למאה והפסקתי. בוודאי כבר עברו ארבע דקות, אולי אפילו חמש. ציפיתי לשמוע את קולה של המורה בכל רגע. השניות המשיכו לחלוף. הרגשתי שגופי מתחיל להתכווץ מהישיבה הנוקשה. ידעתי באותו רגע שחלפו כבר יותר מחמש דקות. מעולם לא ישבנו לזמן רב כל כך. אם לא אפקח את עיני, ידעתי, ואווכח שהכל כשורה, אמות.

פקחתי את עיני, וכמו בסיוטים שלי כולם נעלמו. רציתי לצרוח. לא רק שכולם נעלמו, כל הכיתה נעלמה, מבנה בית הספר נעלם. ישבתי במין חדר מוזר, מלא באנשים שלא הכרתי, וכולם נעצו בי את עיניהם. אנשים? הם לא היו אנשים. הם היו רזים מאוד, עם כנפיים על גבם, וצבע עורם אפור בהיר. היו אולי עשרה מהם בחדר, מפוזרים בתנוחות שונות. אחד מהם ניגש אלי. יכולתי לראות שעיניו היו פס צר דק, בצבע ירוק ללא גלגל עין נראה. הוא לא לבש שום בגדים, ובזעזוע ראיתי שיש לו איבר מין כמעט אנושי. הגפיים שלו היו ארוכים וצרים, והוא היה רזה מאוד, בעל מבנה גוף של אדם. אפילו טבור היה לו. שערו היה ירוק וארוך, כמו של כל שאר היצורים, והוא השתלשל וגלש משני צידן של כנפיו. הוא התיישב מולי, ושאל: "את מוכנה?"

הייתי משותקת מפחד, רציתי לדבר, לשאול אותו מיהו, ומה המקום הזה, אך לא הייתי מסוגלת להוציא מלה מפי. הוא קיבל את שתיקתי כהסכמה, והמשיך לדבר.

"אז הגיע הזמן", הוא אמר ונטל את ידי. נדהמת הסתכלתי על כף ידי. היא היתה אפורה ודקה, כמו שלו. הסתכלתי על עצמי. היה לי גוף כשלו, עם שני שדיים קטנים ואיבר מין נשי. הייתי כמוהו. הוא קם, ומשך אותי אחריו. מוחי עוד היה מאובן באימה. קמתי אחריו, והלכתי לאן שהוא משך אותי. תוך כדי הליכה הצלחתי להבחין שאני לא נמצאת בחדר, אלא במין חלל שנראה חצוב בסלע. שום מקור אור לא נראה, אך ראיתי הכל בברור. הגענו אל מול עוד שנים מהיצורים, גבר ואשה, שהורו לי לכרוע לפניהם. עשיתי זאת כמו בובה שמשכו בחוטיה, והיצור שהביא אותי לשם נעמד מאחורי. הגבר שלפני החל לדבר. אני מניחה שהיתה למילותיו משמעות, אבל אני כמעט ולא שמעתי מילה. רציתי לצרוח, לדרוש מהם להחזיר אותי הביתה, אבל לא הייתי מסוגלת להניע את שפתי. האשה כרעה על ברכיה לפני, לקחה את כף ידי הימנית, האפורה, והחלה ללטף אותה, עד שהקשיחות שבשרירי המבועתים נרגעה מעט. אז היא נטלה מקל מוזר, והחלה לצייר על כף ידי. זה לא הכאיב, אך השאיר סימן הדומה לכתובת קעקע, ולא היה לי ספק שזה ישאר שם לנצח. זה היה מין סמל מוזר שלא הצלחתי לפענח את המשמעות שלו. היא הורידה את המקל, ואמרה.

"בזה אני קוראת אותך בשם. שמך יהיה מליני".

אני נעצתי בה מבט קפוא. אני חושבת שזו היתה הנקודה בה הם שמו לב שמשהו לא בסדר, כי הגבר שמאחורי רכן ולחש בתוך אוזני.

"את אמורה להשבע לשירות עכשיו".

אני המשכתי לשתוק.

"היא סיימה את ההכנה שלה?" שאל הגבר שלפני.

"היא פקחה את עיניה". אמר היצור שמאחורי.

זה היה העונש שלי על שלא צייתי למורה גילה. אסור היה לי לפקוח את עיני. הייתי צריכה לחכות עד שהיא תאמר שאפשר לפקוח את העיניים. הגבר שלפני רכן על ברכיו גם הוא, ושאל אותי, "מליני, את מכירה אותי?"

"לא", אמרתי לו, וזו היתה המילה הראשונה שהצלחתי להוציא מפי.

הוא נראה המום. אני, או מי שהוא חשב שאני, היתה אמורה להכירו היטב. הוא והאישה הסתכלו זה בזה, והיתה להם הבעה של 'מה לעזאזל קורה כאן?'.

"מליני, הכל בסדר?" שאלה האשה וליטפה את ראשי ברכות.

"אני רוצה הביתה", הצלחתי לומר שוב. "בבקשה תחזירו אותי הביתה. אני מבטיחה שאני אעשה כל מה שהמורה גילה תגיד לי".

"המורה גילה?" שאלה האשה, והיה ברור שהיא לא מכירה אישיות כזו.

"אני רוצה הביתה". מלמלתי שוב ושוב, והתעלפתי.

אתם חייבים להבין שעוד חסר לי אז חודש ליום הולדתי השתים עשרה. הייתי ילדה, ומעולם לא קראתי ספרים מהסוג שהיה מכין אותי לדבר שכזה. בעצם לא קראתי עד אז בכלל. לא יכולתי להתאים את המתרחש לשום דבר שנתקלתי בו מעולם. כשפקחתי את עיני שוב, הייתי במצב של הלם עמוק. שכבתי על הקרקע, ומסביבי התקבצו בדאגה כל היצורים שהיו בחדר. אני הסתכלתי על התקרה בלי יכולת לזוז, וביקשתי את אמא שלי. הבעה של צער עמוק נפרסה על פניהם המשונים של היצורים שסביבי, והאשה, שקודם ציירה על כף ידי, הסבירה לי בעדינות שאמי נפטרה כבר לפני מספר שנים.

למרבה המזל, היתה לי מידה כלשהי של צלילות דעת כדי שאבין שהם חושבים אותי למישהי אחרת. אמי לא מתה. אמה של מי שהייתי בדמותה, היא זו שנפטרה. אבל אני רציתי את אמי שלי, ולכן המשכתי לבקש אותה. אחד מהם החל ללטף בעדינות את המצח שלי, והאחרים החלו להסתודד ביניהם. הם היו בוודאי מודאגים ביותר למראה ההתנהגות המוזרה שלי. עצמתי את עיני ופקחתי אותן שוב. דבר לא השתנה. נמצאתי עדיין באותו חלל מוזר. התחלתי לרעוד באימה. הרמתי את ידי אל פני, ראיתי את הצבע המוזר שלהן, והתחלתי לצעוק בהיסטריה. כל היצורים פנו בחזרה. הגבר שקודם שאל אותי אם אני מכירה אותו, הרים אותי בקלות על ידיו, והחל לשאת אותי לכיוון כלשהו. הפסקתי לצעוק, ושקעתי שוב בהלם. הוא לקח אותי לאורך מנהרה ארוכה, משם לתוך מנהרה אחרת, ומשם לתוך כוך קטן. הוא השכיב אותי על מצע רך על הרצפה, ואז יצא מהכוך. מיד נכנסו לכוך גבר ואשה אחרים, והתיישבו לידי.

"מליני", אמר הגבר ברוך, "את מכירה אותנו?"

"לא", מלמלתי. העיניים שלהם העבירו בי חלחלה. רק פס ירוק בלי גלגל אישון על רקע אפור.

זה היה הגבר שעמד מאחורי קודם, בזמן שהאשה ההיא ציירה לי על היד.

"מה קרה לה?" שאלה האשה.

"אני לא יודע", אמר הגבר, "אף פעם לא ראיתי דבר כזה. היא היתה בסדר גמור כשהיא נכנסה למדיטצית ההכנה".

"זו לא הייתי אני", אמרתי לו מיד, כדי לתקן את טעותו. "לא קוראים לי מליני".

"זה שמך", אמר הגבר, וטפח על ידי בחיבה. "קיבלת אותו לפני כמה דקות. אמנם לא השלמת את הטקס, אבל זהו שמך החדש".

"לא, לא", אמרתי לו, "יש לי שם אחר".

"אולי אנחנו צריכים לקרוא לה בכינוי הישן?" הציעה האשה.

"אסור", אמר הגבר בחומרה, "היא איבדה אותו".

"אתה לא מבין", אמרתי לו בתחינה. "אני לא יודעת מי אתם. אני לא יודעת מה אתם. בסך הכל עצמתי את העיניים כמו שהמורה אמרה, וכשפקחתי אותן הייתי פה. אני רוצה הביתה. תחזיר אותי הביתה. אמא שלי תדאג לי…"

התחלתי לבכות אז, כי, כמו שאמרתי, הייתי רק ילדה בת שתים עשרה, שנכנסה לגופה של דריאנה בת חמישים. גיל חמישים אצל הדריאנים שקול לכעשרים וחמש אצלנו. זו הסיבה ששני הדריאנים שדאגו לי כל כך לא הבינו את התנהגותי. הם התייחסו אלי כאל בוגרת, בעוד אני הייתי רק ילדה שהיתה רגילה לחיי שגרה נוחים ונטולי הפתעות. הגבר חיבק אותי בעדינות, ואמר לאשה בבהילות להביא איזה סוג של מרפא. האשה קמה, ורצה החוצה בבהלה. איך יכולתי לדעת שדריאנים בוכים רק כשהם נוטים למות? הגבר, סמין שמו, כפי שלמדתי לדעת מאוחר יותר, היה משוכנע שאני חולה אנושות, ושזה ההסבר להתנהגותי המוזרה. הוא לא ניסה להרגיע אותי, אלא רק חיבק אותי כאילו כדי לשמור עלי מפני רוחות המוות. זו היתה חוויה מוזרה לבכות ללא דמעות. לדריאנים אין דמעות, ואולי זו הסיבה לכך שהם כמעט ולא בוכים. האשה חזרה כעבור זמן קצר בחברת איש אחר. לא היה מקום לשניהם בכוך, והיא נאלצה לחכות בחוץ. האיש החדש נכנס פנימה, והורה לסמין להשכיב אותי על המצע. הוא תחקר אותו בקצרה לגבי האירועים האחרונים, ואז הוציא משק שנשא עימו בקבוק. הוא הרים את ראשי בעדינות, ושפך טיפה מהנוזל לתוך פי. קלטתי את הטיפה בלשוני, ונוכחתי עד כמה אני צמאה. ביקשתי לשתות. לנוזל היה טעם טוב, וקיוויתי שהאיש הזה יתן לי לשתות ממנו עוד. במקום זה הוא החזיר את הבקבוק לשק שלו, והורה לאשה שבחוץ להביא לי איזשהו נוזל מסוים. בינתיים הוא הניח יד אחת על מצחי, עצם את עיניו בריכוז ודמם לזמן רב. כשפקח את עיניו שוב, עלתה על פניו הבעה איומה.

"היא עומדת למות?" שאל סמין בחרדה.

"לא", אמר האיש.

האישה חזרה. האיש לקח את סמין החוצה, והאשה נכנסה, והשקתה אותי מנוזל בעל מרקם חלבי וטעם נפלא. שתיתי הכל, ונרדמתי בתשישות עזה.

כשהתעוררתי, נמצא בכוך רק סמין, שאז עוד לא ידעתי את שמו. הוא חייך אלי ושאל איך אני מרגישה. אני כבר הייתי רגועה יותר, והוא נראה מלא נכונות לעזור. התיישבתי והתחלתי לנסות להסביר לו את המתרחש. הוא הניח אצבע על שפתי כדי להשתיק אותי, ואמר, "המרפא אמר שאיבדת את זכרונותייך ואת אישיותך".

"הוא טועה". התחלתי להתרגש שוב.

"לא, הוא לא טועה", אמר סמין בסבלנות. "המרפא אינו טועה לעולם, אחרת הוא לא היה מרפא. קרה לך משהו בזמן ההכנה שלך, זה ברור. לפני כן הכל היה בסדר. לרוע המזל הספקת לעבור את טקס השם לפני ששמנו לב, ועכשיו אסור לנו לנקוב בכינוי הישן שלך…"

מיהרתי להפסיק אותו לפני שיחליט לבצע ניתוח מוח.

"השם שלי הוא עליזה מיטלמן", אמרתי לו. "וכולם קוראים לי ליזי".

"לא", אמר סמין. "השם שלך הוא מליני, והכינוי הישן שלך היה שונה. את זוכרת את השם שלי? את זוכרת מי אני?"

"לא", אמרתי, כי עוד לא ידעתי אז מיהו ומה שמו.

"השם שלי הוא סמין", אמר אז סמין, "ואני יועדתי להיות הראשון שיטע בך ילד. שנינו הסכמנו שאנחנו מרוצים מהבחירה ושגם להבא אני אהיה זה שיטע בך ילדים. את היית אמורה קודם לעבור את טקס הבגרות שלך, במהלכו קיבלת את שמך החדש, והיית אמורה להשלים את הטקס ולהשבע לשירותם של הראשונים. תצטרכי לעשות את זה בפעם אחרת, אחרי שתשיבי לעצמך את זכרונותיך".

"סמין", אמרתי לו, כי השם החדש נקלט במהירות במוחי, "לא איבדתי כלום. אני לא מי שאתה חושב שאני. אני לא החברה שלך. הגוף של החברה שלך מדבר אליך, אבל זו לא אני. אני לא נראית כמוך…"

"שקט, אל תתרגשי", אמר סמין בחיוך. הוא הקים אותי על רגלי, ומשך אותי החוצה מהכוך.

"בואי נלך לטייל מעט", אמר, והחל להוביל אותי לאורך מנהרה. "אני אראה לך את כל המקומות שאת אוהבת. אולי תזכרי בעצמך".

מה יכולתי לעשות? באתי איתו. הלכנו לאורך מנהרות מסובכות, ודרך מערות גדולות. סמין הבטיח לי שאני מכירה את המסלול מאז יום היוולדי, ושאין שום סכנה שנאבד את דרכנו. חידת האור הטרידה אותי לאורך כל הדרך. לא היה שום מקור אור בתוך החללים שעברנו בהם, ובכל זאת ראיתי היטב כל פינה קטנה. החידה נפתרה כשהגענו אל קצה הדרך, שנפתחה אל האויר החופשי שבחוץ. סמין התקדם בזהירות לאורך אחת המנהרות.

"תתקדמי בזהירות עכשיו", הורה לי. "צריך לבדוק שהירח לא מאיר יותר מדי חזק".

התקדמנו באיטיות, ובחנו את קצה המנהרה, ממנו הגיעה רוח רעננה. כשהתקרבנו מעט אל הפתח, ראיתי מבחוץ עצים רחוקים נעים ברוח. הצבע שלהם היה מוזר, מין כחול כהה במקום ירוק. ככל שהתקדמנו אל הפתח סמין האט את הקצב, עד שכשעמדנו ממש בקצה, הציץ החוצה בזהירות.

"זה בסדר", אמר, "אפשר לצאת".

הוא יצא ראשון, ומשך אותי אחריו. מצאתי את עצמי, יורדת במשעול צר שהתפתל מפי המנהרה לאורך צלע של הר אל העמק שלמטה. בשמים נצנצו כמה כוכבים באור בוהק שהכאיב לעיני, אבל הירח היה מכוסה תחת מעטה של עננים.

"איזה מזל שהירח מכוסה", אמר סמין. "הלילה הזה בהיר מדי לטעמי".

הבטתי סביב בסקרנות. ראיתי היטב כאילו היה אור יום מלא. ראיתי כל עץ ושיח, כל אבן שנקרתה מתחת לרגלי. ציפור לילה עמדה על ענף וצעקה. למרות שראיתי הכל בבירור, לכל דבר היה צבע מוזר שלא הייתי רגילה אליו.

"למה לא חיכינו לבוקר?" שאלתי את סמין בסקרנות.

הוא עצר והפנה את ראשו מזועזע, "לבוקר?" שאל בתדהמה, "את קיבלת מכה בראש?"

"למה?"

"את רוצה לצאת החוצה כשהשמש בשמים? את רוצה להתעוור?"

רק אז הבנתי את פשר החידה. לא היה שום מקור אור במנהרות. הדריאנים רואים בחשיכה. ככל שיש פחות אור, כך הם רואים יותר טוב. זו הסיבה שהכוכבים סינוורו אותי. האור שלהם היה חזק מדי לעיניים המוזרות שלי. אור הירח היה הופך אותי לעוורת למחצה, ואור השמש היה גורם לי נזק בלתי הפיך. סמין, שעדיין חשב שאני סובלת מאובדן זיכרון, החל להסביר לי את כל זה בדרכנו אל העמק שלמטה. הצבעים של כל דבר היו שונים ממה שהייתי רגילה אליו, אך הנוף שנפרש לפני היה מרהיב. כשהגענו אל העמק, התחלנו ללכת לאורכו של נחל שזרם לו הרחק משם. מעלינו נשמעה קריאה. הרמנו את ראשנו. דריאן אחד עף שם בדרכו אל ההר שלנו, ונופף לנו בידו. נופפנו אליו בחזרה. שאלתי את סמין אם גם אני יכולה לעוף.

"בוודאי", הוא אמר. "ושנינו כבר עפנו ביחד כמה פעמים. חשבתי שזה לא יהיה רעיון טוב לעשות את זה עכשיו, בהתחשב במצב הזיכרון שלך וכל זה".

נאלצתי להסכים איתו. אמנם המחשבה על תעופה היתה מרגשת, אך גם העבירה בי חלחלה. הנחל התפתל והתפתל בינות לעצי היער הדליל. אנחנו הלכנו נגד הזרם, עד שהגענו אל המקום, שאהבתי מאוד לדברי סמין. הגענו אל צוק גבוה, ממנו נשפך מפל אל בריכה, שממנה יצא הנחל שלגדותיו הילכנו. למים היה צבע כסף מוזר, והם נצצו בזמן הנפילה הגדולה, והשמיעו רעש עז כשפגעו בלוח הכסף של פני הבריכה. לפחות הרעש נשאר כשהיה, רעש של מים זורמים. התיישבתי על סלע, והבטתי במפל המקסים. ניסיתי לדמיין איך היה המקום נראה, אילו הייתי כאן בבוקר, חמושה בעיני האדם שלי. העצים מסביב היו ירוקים, המים היו שקופים כחלחלים, ואם היתה שמש בשמים, אולי הייתי רואה קשת נשברת על המים. עכשיו העצים היו כחולים כהים, המים היו כסופים, ולא היתה שמש. זה היה יפה, וכל כך זר. התחלתי לבכות שוב.

"מה קרה?" שאל סמין בבהלה, והתיישב לידי. עדיין לא ידעתי שדריאנים בוכים רק על ערש דווי.

"אני רוצה הביתה", מלמלתי. "אני רוצה את הגוף שלי בחזרה. שום דבר לא בצבע הנכון שלו. אני רוצה עיניים נורמליות".

"תפסיקי לבכות, בבקשה, תפסיקי לבכות", התחנן סמין. "את מפחידה אותי. המרפא אמר שאת בוכה כי איבדת את האישיות שלך, אבל זה נראה כאילו את גוססת. בבקשה, תפסיקי".

הילכנו בחזרה לאורך הנחל. סמין סיפר לי בינתיים את כל תולדותי, מאז שנולדתי על הילדות הרחוקה, על אמי שמתה. אז סיפר לי מעט על מנהגי הדריאנים, על הראשונים, הגבר והאשה שהייתי אמורה להשבע להם אמונים. הם היו המנהיגים, ועל פיהם נשק דבר. כל דריאן בעוברו מתקופת הנערות לתקופת הבגרות, היה צריך להשבע אמונים לראשונים. שבועת האמונים היתה מחייבת אותם לציות ללא היסוס וערעור. תוך כדי שיחה הגענו בחזרה אל ההר, טיפסנו במעלה השביל, ונכנסנו אל המנהרה.

"אני צריכה להשבע עכשיו לראשונים?" שאלתי בהיסוס.

"בשום אופן לא", אמר סמין בחומרה. "את מוכרחה להיות צלולת דעת. עכשיו את בקושי יודעת מי את. לא, לא, נחכה כמה שבועות, עד שתחזרי לעצמך, ותהיי מסוגלת לקחת על עצמך את הדבר הזה. לאקט הזה יש השפעה עמוקה מאוד. היתה פעם דריאנה אחת שהקלה ראש…" הוא השתתק.

"ומה קרה לה?" שאלתי בחרדה.

"לא משנה", אמר סמין.

זה היה זמן מעניין ביותר שעבר עלי שם, בין הדריאנים. בימים הראשונים שלי שם לא העזתי לזוז ללא סמין. לאחר שהתרגלתי מעט למצבי המוזר, התחלתי לחקור את המקום בסקרנות. אמנם כשאיש לא ראה, הייתי מתיישבת בצד ובוכה מגעגועים הביתה, אך בזמנים אחרים הייתי מסתובבת במסדרונות של ההר הגדול, בודקת מה נמצא היכן, ואיך מגיעים ממקום למקום. פעם אחת התקרבתי יותר מדי אל אחת היציאות מההר בזמן יום, וכמעט התעוורתי מהאור העז שבא מבחוץ. זה היה כאילו מישהו האיר הישר לתוך עיני באור זרקורים עז, וזה היה כשרק הצצתי לתוך המנהרה המובילה החוצה. נסוגתי מיד לאחור, כשאני מכסה את עיני בידי, ונתקלתי בקיר.

"אל תעשי את זה, מליני", אמרה אחת הנשים מאחורי.

כולם כבר ידעו, או חשבו שידעו, מה ארע לי, והיו מאוד סבלניים איתי. האשה עזרה לי לדדות לאחור, ואז ישבתי שם זמן מה עד שהאש שבערה בעיני שככה. פקחתי אותן בחשש, וגיליתי שאני עדיין יכולה לראות. הלכתי משם מבולבלת, והמשכתי לבדוק את הסביבה. כבר ידעתי איך הדריאנים משיגים את מזונם. הם, וגם אני, ינקו אותו ישירות משורשיו של עץ מיוחד שגדל על ההר, ושלח זרועותיו לתוך מנהרות הדריאנים. זה היה אותו נוזל חלבי ומתוק. הייתי נצמדת אל הגזע, פוצעת אותו קלות בשיני, ויונקת ממנו כמות קטנה, שהספיקה לי לשעות רבות. גם מבין ענפי העץ, שהיו בחוץ באויר הפתוח, ניתן היה לינוק, והנוזל שזרם בהם היה אפילו טוב מאשר הנוזל שבשורשים, אבל ממנו אפשר היה לינוק רק בלילה ורק אם הירח לא היה מלא.

אז מצאתי לי גזע אחד, וינקתי ממנו מעט. זה הרגיע אותי, והכהה מעט את הכאב שבעיני. המשכתי להסתובב במנהרות, ופתאום מצאתי את עצמי במערה קטנה שלא הייתי בה קודם. במערה שכבה דריאנה אחת מבוגרת בעיניים עצומות. התכוננתי לצאת כדי לא להפריע את מנוחתה, אך נעצרתי כדי לבחון אותה. לא ראיתי אותה קודם, למרות שחשבתי שכבר הכרתי את כל הדריאנים. היא שכבה על גבה שקועה בשינה עמוקה, וחזה עולה ויורד בהתמדה. היא נראתה כבת מאה — גיל השקול לחמישים אצל בני האדם, וצבע עורה היה חיוור מעט לעומת האפור הרגיל שראיתי סביבי. עמדתי והבטתי בה מספר דקות, עד שנכנסה דריאנה אחת לחדר, ובידה מיכל עם נוזל החלב.

"שלום, מליני", היא אמרה בחביבות, בקול רגיל וכרעה ליד הדריאנה הישנה.

"את תעירי אותה", לחשתי בבהלה קלה.

"הלוואי", אמרה הדריאנה בקול רם. היא הרימה קלות את ראשה של הדריאנה הישנה, וקירבה את המיכל לשפתיה. טיפין טיפין היא הערתה את הנוזל לתוך פיה של הדריאנה, וזו בלעה אותו מתוך שינה. לאחר שסיימה הכל, הניחה הדריאנה את ראשה של הישנה בחזרה במקום, וקמה באנחה.

"מה קרה לה?" שאלתי בתמיהה.

"היא ישנה כבר שנים רבות", אמרה הדריאנה בצער. "איש לא הצליח להעיר אותה. היא חיה אבל שקועה בתוך עולם משל עצמה".

"למה היא נרדמה?" המשכתי לשאול.

"את היית אז רק ילדה, מליני", אמרה הדריאנה, כאילו שזו היתה הסיבה לכך שאיני מכירה את הסיפור. "זו הדריאנה המורדת. היא לא צייתה לראשונים, ומעוצמת הכפירה היא שקעה בשינה ממנה לא התעוררה עדיין".

הדריאנה נאנחה שוב, ויצאה מהחדר, מותירה אותי לבד עם הישנה. אז אליה התכוון סמין, כשאמר שהיתה דריאנה אחת שהקלה ראש. אצטרך לקחת את זה בחשבון, אם באמת הם ירצו שאעבור את הטקס ההוא. הם כבר התחילו לדבר על זה.

הדריאנה המורדת העסיקה מאז את מחשבותי רבות. סמין החל ללחוץ עלי שאעבור את הטקס, וגם הראשונים הסכימו שהגיע הזמן לכך. כולם התייחסו אל הראשונים כאל אלים, ולא הייתי בטוחה שגם אני אצליח לעשות את זה. ומה אם סופי יהיה כסופה של הדריאנה המורדת? חששתי מזה. אבל לא הצלחתי לעמוד מולם. הייתי רק ילדה. הם החלו לעשות איתי חזרות לקראת הטקס, ושקעו בהתייעצויות כיצד לנהל את הטקס המקוצר, שהרי את חלקו הראשון של הטקס — מתן השם — כבר עברתי.

לילה אחד, כשהלכתי לעבר אחת היציאות, החלו פתאום תופים להרעים בקול. כל הדריאנים שמסביב החלו לרוץ במהירות לעבר אולם הראשונים, ומשכו אותי איתם. שני הראשונים ניצבו במרכז האולם, וכל הבוגרים הקיפו אותם בעיגול. הילדים, ואני ביניהם, נעמדו צמודים לקירות, והביטו בבוגרים בעיניים פעורות. כשכל המושבה התכנסה, החלו הראשונים לשיר בקול מוזר, והבוגרים החלו לרקוד סביבם באיטיות. אז שמתי לב בפעם הראשונה למספר המועט של הילדים. המושבה לא התרבתה. היא בקושי שמרה על מספר האוכלוסין שלה. הריקוד הלך והתגבר, קצבו הלך ורב, השירה הפכה רמה. כמו הילדים, גם אני נתפסתי בקצב, ובהיתי ברוקדים בעיניים רחבות. בכל מעודי רציתי להצטרף אל החבורה הרוקדת. אך לשם כך היה עלי לעבור את טקס הבגרות. נכנעתי. רציתי להיות כמו כולם. אם נגזר עלי לבלות את שארית ימי בהר הזה, ולראות את הצבעים המוזרים שבחוץ, לפחות אוכל להיות כמו האחרים.

כעבור ימים ספורים מצאתי את עצמי יושבת שוב במרכזו של אולם הראשונים. סמין יושב בסמוך לי ומסביב עוד דריאנים שמשמשים כעדים. שני הראשונים המתינו עד שאסיים את ההכנה.

"עצמי את עינייך", הורה לי סמין, "התרכזי בעצמך, והניחי לאנרגיה לשטוף אותך".

עשיתי כמו שהוא הורה לי. עצמתי את עיני, והתרכזתי בעצמי. הדממה מסביב היתה עמוקה. איש לא הוציא הגה. התרכזותי היתה כה עמוקה עד שדימיתי שאור חודר מבעד לעפעפי. המתנתי והמתנתי, וכשכמעט הייתי מוכנה נשמע פתאום קולה של המורה גילה, "כולם לפקוח עיניים. בואו נתחיל את השיעור".

פקחתי את העיניים. אור יום מסביב. הילדים מסביבי בכיתה. המורה גילה צועדת לכיוון שולחן המורה. רותי חברתי שואלת למה אני לא קמה. שפשפתי את עיני, ולא יכולתי להאמין שהצבעים שאני רואה מול עיני הם הצבעים הנכונים. חזרתי הביתה. הכל היה חלום. שמחה הציפה אותי. רק דמיינתי את כל האירועים. בגלל זה אף אחד לא הרגיש בהעדרי. ואז שככה השמחה. לכל אחד היתה שכבת ביגוד אחת יותר ממה שהיתה עליו כשעצמתי את העיניים עם כולם. האור בחוץ היה חיוור, כאילו השמש מסתתרת תחת מעטה עננים עבה. המורה גילה עטפה את צווארה בצעיף כהה. הבטתי בכפות ידי. על כף ידי הימנית התנוססה לה כתובת הקעקע שנשאה את שמי.

חלק 2

עד מהרה למדתי שבערך חודש עבר מאז שהגעתי אל הדריאנים ועד שחזרתי מהם. גופי לא היה ריק כל התקופה הזו. מישהי היתה בו. איש לא הרגיש בהעדרי, אבל כולם הרגישו בהתנהגותי המוזרה. היא עשתה שמות במחברותי ובציוני. במשך שבועיים היה עלי להשלים חומר לימודי, להכין שיעורים מחדש ולעבור מבחנים חוזרים. מי שלא היתה במקומי, היתה נערה פרועה מאוד. היא השתוללה, בזבזה את כל דמי הכיס שלי, קנתה בהם בגדים מזעזעים, התחברה עם כמה בנות שלא סבלתי והסכימה להצעת חברות מאחד הבנים בכיתה. מסכן כזה, הוא נפגע כל כך מהפרידה שלי ממנו. יומיים לאחר שחזרתי נודע לי שהורי כבר יצרו קשר עם פסיכולוג, ונאותו לבטל את הפגישה רק לאחר הבטחה חגיגית שלא אחזור לסורי.

מיותר לציין שמאותו היום סירבתי בכל תוקף לשבת בעיניים עצומות בשיעוריה של המורה גילה. אצל הדריאנים נאלצתי להתבגר במהירות, וכשחזרתי כבר לא הייתי ילדה המפחדת מהמורים. יום לפני שיעור החברה הבא ניגשתי אל המורה גילה והודעתי לה, שלא אשב יותר בעיניים עצומות. היא אמרה שעלי לשמוע בקולה, ושתיצור קשר עם ההורים שלי.

"לא אכפת לי", אמרתי לה. "את לא יכולה להעניש אותי כי אני לא רוצה לשבת בעיניים עצומות. נראה אותך אומרת את זה למנהלת".

היא בהתה בי לרגע בהפתעה, וכשדיברה שוב, היא נשמעה כאילו היא פונה למבוגר.

"חבל, ליזי, זה רע לדינמיקה הכיתתית".

"אני ממש לא שמה על הדינמיקה הכיתתית", אמרתי בבוז קל. "הישיבה הזו עושה לי רע".

"איך שאת רוצה". אמרה המורה גילה.

למחרת ישבתי מחוץ למעגל התלמידים, וראיתי איך כולם עוצמים את עיניהם. הם היו כאלה ילדותיים. כבר לא היה לי הרבה במשותף איתם. החלטתי בו במקום להשקיע המון בלימודי. אולי אוכל לקפוץ כיתה, ולהגיע לחברתם של נערים בוגרים יותר.

עוד דבר שנשתנה בי היה הקריאה. כבר אמרתי שלפני המאורע לא קראתי בכלל. לאחר שחזרתי התחלתי לקרוא המון. כל ספר שרק הזכיר יצורים מוזרים או מאורעות משונים שהצלחתי לשים עליו את ידי, נבלע במהירות. חיפשתי בכל כוחי רמז למה שקרה לי. חששתי שזה עלול לקרות שוב. ההוכחה לכך היתה כתובת הקעקע שהתנוססה לה על כף ידי הימנית. ניסיתי לשפשף את הסימן הארור בכל מקלחת עם סבון, והוא סירב לרדת.

המפנה חל בפורים. בדיוק לפני היציאה לחופשה החליטו המורות לערוך מסיבה משותפת לכל השכבה. הכיתה שלנו היתה אחראית על הכנת הקישוטים באולם. בשיעור החברה ישבנו וגזרנו סרטים ומסיכות. המורה גילה והמורה למלאכה הסתובבו בינינו, ונתנו הוראות שונות. לאחר כרבע שעה, טפחה המורה גילה על כתפי, וביקשה ממני להתלוות אליה למרתף כדי להביא עוד דבק וסרטים. לא הייתי מופתעת, שכן בעקבות התבגרותי המזורזת הייתי אחראית יותר משאר הילדים, והמורים החלו להטיל עלי את המשימות שלא רצו להטיל על הילדים האחרים.

התלוויתי אליה ברצון, שמחה לכל הזדמנות לצאת מהכיתה הילדותית. הופתעתי מעט כשהמורה שאלה אותי בדרך אם הילדים ילעגו לה אם תתחפש לסופר גירל. לא הבנתי בתחילה על מה היא מדברת, וכשהסבירה לי, אמרתי לה שעדיף שתמצא תחפושת אחרת. בעוד אנחנו מפטפטות, הגענו אל המרתף. המורה פתחה אותו במפתח, ונכנסנו פנימה. היו שם מדפים ועליהם קופסאות שונות, קלסרים ישנים, ספרי לימוד קרועים ועוד דברים שונים מעניינים. המורה לא נתנה לי זמן להתפעל, אלא מיד הורידה קופסה מאחד המדפים, והחלה להעביר אלי קופסאות דבק. עד היום אני לא יודעת מה גרם להפסקת החשמל, אבל לפתע כבה האור, וחושך מצריים השתרר. שמעתי את צעקתה של המורה, והפלתי את קופסאות הדבק.

"המורה, את בסדר?" קראתי בבהלה.

"כן, ליזי, אני בסדר", השיבה המורה בקול רועד, מה שהבהיר לי שהיא לא בסדר. רעש של קרקוש עלה מכיוונה. הסתובבתי כדי לנסות למצוא את הדלת. אם יכנס אפילו מעט אור מבחוץ, אוכל לאתר את המורה, ולראות מה קרה לה.

"המורה, אני מחפשת את הדלת". אמרתי כדי להרגיע אותה, יהא מצבה אשר יהא.

נעתי באיטיות, בועטת מדי פעם מבלי משים בכיסא או בארון. לאחר כדקה חזר האור, כשכבר גיששתי את הקיר הסמוך לדלת. נשמתי לרווחה, והסתובבתי. המורה גילה ישבה על הרצפה, ליד קופסה הפוכה, וכיסתה את עיניה בידיה. היא רעדה קשות. מיד שמחתי שהדלת נותרה סגורה. היא סבלה מאיזו חרדה, וידעתי שאסור לאף תלמיד לגלות את זה. כלל ברזל ביחסי תלמיד-מורה הוא שהמורה לעולם יותר חזק מהתלמיד. לפני ההתנסות שלי, הייתי ששה על ההזדמנות להפר את הכלל הזה ולתפוס את מורתי בחולשתה. כעת ידעתי שזה חייב להשאר בסוד. לקחתי כסא והצבתי אותו לפני הדלת, כדי שאף אחד לא יוכל לפתוח אותה מבחוץ. המורה גילה עדיין לא שמה לב שהאור חזר. ניגשתי אליה ואמרתי בקול רך מאוד, "המורה, זה בסדר, האור נדלק. כבר אין חושך".

מורתי הסירה את ידיה מפניה בחשש, והביטה בי. היא היתה חיוורת עד לאימה, והבעתה שהיתה חרוטה על פניה, גרמה לי לרחם עליה. זה היה מזל כל כך גדול, שאני שהיתי בחברתה ולא אחד התלמידים האחרים. יכולתי לדמיין איך כל אחד מהם נכנס לכיתה בצווחות שמחה, ומספר על המורה גילה שנבהלה.

"את לא נראית טוב, המורה". אמרתי לה בדאגה.

"אני בסדר". היא הבטיחה לי, וניסתה לקום. היא כמעט נפלה, בגלל הרעידות שאחזו בה. עזרתי לה לקום ולהתיישב על כסא.

"את רוצה שאני אביא לך מים?" שאלתי אותה.

"לא, חמודה, תני לי לשבת כמה דקות, ואני אהיה בסדר", אמרה המורה גילה.

"מה קרה לך?" שאלתי.

"יש לי איזו בעיה עם חושך", היא השיבה. "זה תמיד קורה לי, כשנהיה פתאום חשוך. אל תדאגי, ליזי. עוד מעט זה יעבור לי".

שתי דקות עברו בדממה, כשאני מנסה להזכר בכל מיני תופעות פסיכולוגיות משונות שיכולות להסביר את התופעה המוזרה.

"אני פשוט סובלת מפחד מחשיכה", הסבירה פתאום המורה, כאילו חשבה שאני לא מבינה. "אני לא יכולה לסבול חשיכה. אל תספרי את זה לתלמידים, ליזי".

"בטח שלא. הם תינוקות. הם לא יבינו", אמרתי.

עוד דקותיים חלפו להן לאיטן. החיוורון הנורא שלה כבר נעלם, ונשימתה הסתדרה. לבסוף היא קמה מהכסא, והחלה לסדר את החפצים שהתפזרו על הרצפה.

אני לא יודעת למה שאלתי פתאום: "את הדריאנה המורדת, נכון?"

המורה גילה פנתה אלי בפה פעור, וחששתי שהיא עומדת להתעלף. איך ידעתי את זה? לא ידעתי בעצמי, אבל זה היה ברור לי פתאום. אני חושבת שבאופן כלשהו ידעתי את זה כל הזמן מאז שחזרתי, ורק עכשיו זה בא להכרתי.

"ליזי", היא לחשה, "מאיפה את… איך את… מה את יודעת על זה?"

"החושך", אמרתי. "הדריאנים רואים בחושך. בשבילם אף פעם לא חשוך. בגלל זה את מפחדת מהחושך".

"מאיפה את יודעת?"

"הייתי שם", אמרתי לה. "בחודש הזה שהתנהגתי בצורה משונה. זו לא הייתי אני, זו היתה אחת הדריאנות. אני הייתי בגוף שלה. ראיתי את הדריאנה המורדת. היא ישנה כל הזמן".

"איך זה קרה?" היא שאלה בזעזוע.

"אני לא יודעת. זה היה כשבשיעור ישבנו בעיניים עצומות. פקחתי אותן והייתי שם. וככה גם חזרתי בחזרה".

"אוי, ליזי, מסכנה שלי", אמרה המורה פתאום, ונתנה לי חיבוק.

התיישבנו על כסאות, והיא החלה לספר לי את סיפורה.

"גילה היתה סטודנטית לחינוך", אמרה. "היא נפגעה בתאונת דרכים בראשה, ונשארה במצב של צמח. אני באמת דריאנה. לא הסכמתי עם הראשונים על משהו. הם הענישו אותי, ושלחו אותי הנה. אני חושבת שזה היה בטעות, אבל התוצאה היתה שהתעוררתי בגופה של גילה. המשפחה שלה היתה מאושרת. הם חשבו שאני הבת שלהם. ניסיתי להסביר להם מי אני, אבל הם רק חשבו שאיבדתי את הזיכרון בעקבות התאונה. לא היתה לי ברירה, ונאלצתי להכנס לנעליה של אותה גילה. זה לא היה כל כך קשה, כי כולם היו להוטים לעזור לי להשלים את מה שכביכול אבד בתאונה. אני אפילו לא מצטערת על מה שקרה. יש לי עכשיו משפחה נהדרת, ועבודה שאני מאוד אוהבת. טוב לי עכשיו יותר משהיה לי קודם. אני מתגעגעת, אבל עברו כבר יותר מעשר שנים. התרגלתי לגוף אנושי. רק החשיכה הזאת זה דבר שלא הצלחתי להתרגל אליו. אני לא מסוגלת לסבול חשיכה. זה נורא".

"בגלל זה היא ישנה כל הזמן", אמרתי. "היא צמח".

"כן", הסכימה המורה. "תגידי לי, ליזי, בגופה של איזו דריאנה היית? איך קראו לך שם?"

"מליני", אמרתי.

"אני לא מכירה דריאנה כזו", אמרה המורה בהרהור.

"הם נתנו לה את השם רק באותו היום, מיד אחרי שהגעתי לשם", אמרתי. "אני לא יודעת איך קראו לה קודם".

"לא". קראה המורה בקול רם, "אל תגידי לי שעברת את הטקס הנורא הזה".

נימת קולה הבהילה אותי עד לאימה.

"רק את החלק של השם", אמרתי ברעד קל. "אחר כך הם שמו לב שאני לא בסדר, והפסיקו".

"לא עברת את החלק השני?" היא שאלה.

"לא. רק את השם. הנה, תראי!" הושטתי קדימה את כף ידי הימנית, והראתי לה אותה.

היא לקחה את כף ידי בעדינות, ומששה את כתובת הקעקע.

"מליני", אמרה, ולא ידעתי איך היא הצליחה לקרוא את זה. "זה עבר איתך. אוי ואבוי. זה לא טוב, ליזי, זה ממש לא טוב".

"למה?"

"כי זה מראה שעברת חצי מהטקס. זה רע מאוד".

"אני לא מבינה".

"תראי!" היא אמרה, והראתה לי את כף ידה שלה. היא היתה חלקה.

"השם שלי לא עבר איתי", אמרה. "אני לא רציתי לעבור את הטקס ההוא. רימיתי. בגלל זה יכולתי לעמוד על דעתי מול הראשונים".

"אני בכלל לא מבינה מה המשמעות של הטקס הזה", אמרתי במצוקה. "חשבתי שזה רק טקס בגרות. התכוננתי לעבור אותו ממש לפני שחזרתי".

"ליזי, ליזי", אמרה המורה, "זה בכלל לא טקס בגרות. זה…"

ואז היא השתתקה כי מבחוץ נשמעו קולות, שקראו לנו ושאלו אם אנחנו בסדר. נעדרנו זמן רב מדי, והמורה למלאכה שלחה כמה בנים לחפש אותנו. נאלצנו לקום ולסלק את הכסא מהדלת, ואז נעזרנו בבנים כדי לסחוב את הדבק והסרטים. שיחתנו נקטעה, אך ידעתי שהיא עוד תמשך. המורה גילה כבר לא היתה בשבילי מורה. היא היתה שותפה לגורל.

בסוף אותו שיעור, ביקשה ממני המורה לגשת לביתה בבוקר היום הראשון של חופשת הפורים, כדי שנוכל להמשיך את השיחה. שום דבר לא עניין אותי עד לאותו היום. המסיבה חלפה על פני כאילו לא היתה. ביום הראשון של החופשה, כשהבנות בכיתה החלו לתכנן את המסיבות האמיתיות, שמתי פעמי לביתה של המורה גילה.

היא התגוררה בדירת שלושה חדרים, קטנה ונעימה בבניין ישן. כשנכנסתי פנימה, חתול שמנמן ניגש אלי והתחכך ברגלי. ליטפתי אותו. גילה הזמינה אותי לשבת בסלון והביאה לי כוס של מיץ תפוחים. בקירות הבית היה מספר גדול במיוחד של תאורות חירום שונות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בשרוול וחולצת טריקו פשוטה. היא פיזרה את שערה היפה, וכבר לא נראתה כמו מורה. היא התיישבה מולי בישיבה מזרחית על הספה, וביקשה ממני לספר לה את כל מה שעבר עלי אצל הדריאנים. החתול זינק אל הספה שישבתי עליה, והשתרע בזחיחות על רגלי. התחלתי לדבר. סיפרתי לה בפירוט רב את כל מה שעבר עלי מאז אותו יום נמהר בו עצמתי את עיני בכיתה. בכל פעם שהזכרתי איזה דריאן ששמו היה מוכר לה, היא נאנחה או נשכה את שפתיה. היא לא הצליחה להסתיר את געגועיה העזים.

כשסיימתי, היא קמה ממקומה, והביאה גם לעצמה כוס מיץ. החתול קפץ מרגלי והלך אחריה אל המטבח. כשחזרה, היא התיישבה מולי שוב, ואמרה, "אני חייבת לדעת מי הדריאנה שהיתה כאן במקומך".

"אני לא יודעת איך קראו לה לפני שעברתי את טקס השם", אמרתי. "הם לא היו מוכנים לומר את השם הישן".

"אני יודעת", אמרה גילה. "הכינוי הישן הוא מסוכן. הם אף פעם לא משתמשים בו. חלקם אפילו לא זוכרים מה היה הכינוי שלהם. הם זוכרים רק את השם המשעבד".

"השם המשעבד?" התבלבלתי.

"היא בטח היתה בעלת תושיה", אמרה גילה בהמשך לנושא הקודם. "לא העליתי על דעתי שזו לא את. כולם חשבו שזה סתם קטע של גיל ההתבגרות. היא הצליחה להסתיר לחלוטין את העובדה שאין לה מושג מה קורה סביבה. אני רק מקווה בשבילה שהיא לא עברה את הטקס כשחזרה".

"מה זה הטקס הזה?" שאלתי.

גילה לגמה מהכוס שלה, ואז לקחה הרבה אויר.

"לדריאנים יש כוחות נפשיים", אמרה. "ורובם אפילו לא יודעים את זה".

"אני לא ידעתי", אמרתי מיד.

"כמעט אף אחד מהם לא יודע. אלה לא ממש כוחות טלפתיים כמו שרואים בסרטים, אלה כוחות מוגבלים מטבעם. הם מאפשרים בעיקר לחוש רגשות של מישהו אחר, ולתמרן רגשות, ויכול להיות שיש עוד כמה אפשרויות שלא גיליתי. העוקץ טמון בעובדה שחייבים להיות מודעים לכוחות האלה כדי להשתמש בהם. וכמו שאמרתי, כמעט אף דריאן לא מודע ליכולתו".

"אבל הראשונים יודעים", ניחשתי.

גילה הנהנה, ומבטה הפך למרוחק.

"כן, הם יודעים. והם בהחלט משתמשים בהם. כדי להבין בדיוק מה הולך שם, צריך להבין מה זה נקרא לתמרן רגשות. למשל, נניח שנתתי לך ציון רע במבחן, ונניח שאת מאוד כועסת עלי בגלל זה. אילו היתה לי היכולת לתמרן רגשות, יכולתי לרכך את הכעס שלך, ולהרגיע אותך מעט. זה לא הרבה, אבל זה גם לא הכל. אילו היית משתפת פעולה, זאת אומרת, פותחת את נפשך לפני ומניחה לי לעשות בה מה שאני רוצה, הייתי יכולה להפוך את הכעס שלך לאהבה ולשביעות רצון. היית באה אלי בשמחה, ומודה לי על הציון הגרוע".

הזדקפתי במקומי, כשהבנתי מה קורה אצל הדריאנים. "אז טקס הבגרות בעצם גורם לדריאן לפתוח את נפשו בפני הראשונים, ונותן להם שליטה מלאה בו".

"בדיוק", אמרה גילה, ומבטה חזר והתמקד בי. "והתהליך אינו הפיך".

"אילו הייתי עוברת את הטקס הזה…" אמרתי בבהלה, והמלים נתקעו בגרוני.

"היית הופכת לשפחה של הראשונים, ורוב הסיכויים שלא היית חוזרת הנה לעולם", היא השלימה את מחשבתי.

אני חושבת שהחוורתי קשות, כי גילה זינקה מכיסאה, ומהרה להביא את בקבוק המיץ מהמטבח.
היא נתנה לי את הכוס, ואמרה: "שתי, ליזי!"

לגמתי באיטיות, מנסה לעכל את מה ששמעתי. לא היה לי מושג באיזו סכנה הייתי שרויה. כשהנחתי את הכוס הריקה, הבחנתי שוב בכתובת הקעקע.

"ומה זה אומר?" שאלתי, והראיתי לה את הסמל.

"אני לא לגמרי בטוחה". היא אמרה, "הסמל הזה הוא חלק מהעניין. על מה חשבת כשהאם הגדולה חרטה אותו על היד שלך?"

"על כלום", אמרתי. "הייתי בהלם".

"בגלל זה זה נשאר", היא אמרה, וחזרה להתיישב מולי. "לפני הטקס, הקורבן מבצע מדיטציה, שמטרתה לנקות את מוחו ממחשבות. ואז, כשהוא ריק לחלוטין, האם הגדולה חורטת על ידו שם חדש, שהוא המפתח לשליטה ברגשותיו. אני לא יודעת איך זה עובד, אבל השם נטבע בנפשו ונראה כאילו הוא מקועקע על כף היד. אז הקורבן נשבע לשרת את הראשונים, ותוך כדי כך הם מבצעים איזו סריקה במוח שלו, שמאפשרת להם לדעת איך לשלוט בו".

"לא הבנתי", אמרתי בחוסר ביטחון.

"הסימן שעל היד שלך, נותן להם את האפשרות לתמרן את הרגשות שלך. אבל הם עדיין לא בטוחים מה הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. הם יוכלו לתמרן אותך, אבל האפשרות להתנגד תמיד תהיה פתוחה בפנייך. במצב הנפשי בו הקורבן נמצא בזמן שהוא נשבע לשירות, הם מסוגלים לקרוא את מוחו ואולי אפילו לבצע שינויים ראשוניים. לאחר מכן הקורבן לא מסוגל להתנגד להם, אפילו אם הוא רוצה".

רעד קל עבר בי.

"זה מפחיד", אמרתי.

"בהחלט. ומה שהכי נורא זה, שהדריאנים לא יודעים מה קורה להם בזמן טקס הבגרות. הם לחלוטין לא מודעים לזה".

"אז איך את יודעת?" שאלתי.

"כשהייתי ילדה שמעתי במקרה שיחה של הראשונים. אני לא יודעת בני כמה הם. זה נראה כאילו הם תמיד היו, תמיד שימשו כהורים של המושבה. במקרה שמעתי אותם מתלחשים לגבי דריאן אחד שנראה להם מרדני מעט. האב הגדול אמר שצריך להעביר אותו את טקס הבגרות, והאם הגדולה אמרה שכדאי לחכות עם זה עוד זמן מה, כדי להבטיח שליטה טובה יותר. זה נשמע לי מאוד חשוד, והמשכתי לעקוב אחריהם כשהם לא שמו לב, ולהקשיב לשיחות שלהם. במשך שנים קיבצתי עובדה לעובדה. לא דיברתי על זה עם אף אחד, אבל התחלתי לתרגל את הכוחות שלי, שלא ידעתי על קיומם. ראיתי שאני יכולה להשפיע באופן מאוד שטחי על הילדים האחרים. בזמן טקס הבגרות שלי רימיתי. לחמתי בהם וניצחתי. הם אפילו לא הרגישו, הם כל כך היו בטוחים בעצמם. הייתי חופשייה, אבל העמדתי פנים שלא. אבל לא הייתי מספיק זהירה. הם תפסו אותי יום אחד מסבירה לבתי מה קורה. הם ניסו להרוג אותי באמצעים נפשיים, וכנראה בטעות שלחו אותי לפה, לגופה של גילה".

"איך הם ניסו להרוג אותך?" שאלתי בסקרנות.

"באמצעות איזו התקפה נפשית משולבת, או משהו כזה. כל מה שאני זוכרת זה כאב ראש חזק, ואז הרגשתי כאילו אני במדיטציה, וכשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי בבית החולים בגוף הזה", היא החוותה על עצמה, על גופה האנושי.

"ולא ניסית לחזור?" שאלתי.

"המון פעמים". אמרה גילה, "אבל עכשיו אין לי את הכוחות שהיו לי אז. אני חושבת שרק דריאן מסוגל ליזום מעבר כזה".

"אבל גילה האמיתית היא צמח", אמרתי בהבנה.

"כן, אני תקועה פה", הסכימה גילה. "אולי אם אחד הדריאנים ינסה למשוך אותי בחזרה, יהיה לי סיכוי לחזור הביתה, אבל הם אפילו לא יודעים שהם מסוגלים לעשות את זה".

"אבל הדריאנה שהחליפה אותי יודעת", אמרתי. "לפי מה שאת אומרת, רק היא יכלה ליזום את המעבר".

"כן, זה נכון", הסכימה גילה בהרהור, "אבל היא לא יודעת שאני פה, שאני האמיתית לא בתרדמת. מעניין מי היא היתה".

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"עכשיו קוראים לי גילה", אמרה גילה, "ואל תקראי לי בשם אחר, כי זה יכאיב לי. אז קראו לי סאיאן. זה היה הכינוי הראשון שלי. את השם המשעבד אני מעדיפה לשכוח. זה היה לניה".

נשארתי אצל גילה עד הערב. היו לנו כל כך הרבה נושאי שיחה. במשך שעתיים דנו בתיאוריות שהיא פיתחה לגבי האופן בו הדריאנים רואים. לאחר שלמדה כיצד פועלת העין האנושית, מצאה גילה שלמעשה הדריאנים אינם מסוגלים כלל לראות לפי התיאוריות המקובלות. היא פיתחה במשך השנים כל מיני תיאוריות מטורפות לגבי העין הדריאנית, החל מסונאר הרגיש לאור, דרך גלי חושך שהמדענים עדיין לא גילו, וכלה בתפיסה על חושית המקבילה לראיה. במשך שעתיים נוספות העלנו השערות לגבי מיקומו הפיזי של הר הדריאנים יחסית לתל-אביב. רק לפנות ערב חזרתי הביתה.

לקראת סוף חופשת הפסח היכתה הדריאנה האלמונית שוב. חברותי לכיתה ניצלו את החופשה כדי לבלות בלונה פארק וכדי לקנות בגדים בקניונים. אני ניצלתי את החופשה כדי ללמוד בכל הכוח את החומר של השנה הבאה, כדי שיאשרו לי לקפוץ כיתה. אף אחד חוץ מגילה לא הבין את השיגעון שקפץ עלי, אבל הסביבה שיתפה איתי פעולה, וקיבלתי משימות לימודים רבות לחופשה. היה צפוי לי גם קיץ עמוס במיוחד, אבל הובטח לי שאם אעבור יפה את המבחנים, אוכל לדלג על כיתה ז'.

וכך ישבתי לי אחר הצהריים מפהקת בעייפות מול הספרים הפתוחים. עצמתי את עיני רק לרגע, ופתאום חשתי שתנוחת הישיבה שלי השתנתה מעליה. פקחתי את עיני בבהלה, ומצאתי את עצמי בהר הדיראנים בגופה של הדריאנה האלמונית. זה היה בדיוק כמו בפעם הראשונה. דריאנים רבים ישבו מסביב והביטו בי, ודממה שררה במקום. דריאן אחד התקרב אלי. בהיתי בו באלם. זה היה סמין.

"את מוכנה?" הוא שאל.

"לא", אמרתי, המומה עדיין מכך שחזרתי למקום זה. "אני לא מוכנה".

"אז למה פקחת את העיניים?" הוא הקשה עלי.

"כי…" התחלתי, ואז הפסקתי. הבטתי סביב.

"אני אמורה לעבור עכשיו את טקס הבגרות?" שאלתי.

"כן", הוא אמר, וכמעט צעק. "אל תעשי לי את זה שוב. זו הפעם השלישית שאת מתחילה את הטקס ולא מסיימת אותו".

אז לדריאנה המסתורית יש בעיה עם הטקס, הבנתי. בכל פעם שהיא נדרשת לעבור את הטקס היא מתחמקת מכך על ידי החלפת נשמתה בנשמתי. והיא שוב עשתה לי את זה, ה…

לא הספקתי לקלל בליבי, כי שני הראשונים נגשו אלי.

"מה העניין, סטאי?" שאלה אותי האם הגדולה.

"מי זה סטאי?" שאלתי בבלבול.

"את", אמרה האם הגדולה.

הצצתי מבולבלת בכתובת הקעקע שעל ידי.

"חשבתי שקוראים לי מליני", אמרתי לה, "את נתת לי את השם בעצמך".

האם הגדולה נטלה את כף ידי, ובהתה בה.

"השם חזר", אמרה, "מה עשית?"

קמתי על רגלי, נזכרת בכל מה שגילה סיפרה לי על מהות הטקס ושני הראשונים.

"אתם יודעים מה?" אמרתי בקול רם, "אני לא חושבת שאני רוצה להתבגר. אני אדלג על הטקס הזה".

התחלתי ללכת לכיוון היציאה מהמערה. סמין קפץ ואחז בידי.

"אבל סטאי, מליני", הוא התבלבל, "מה יהיה עלינו? את חייבת לעבור את הטקס…"

"אני לא חייבת כלום", אמרתי לו בקשיחות. בזוית העין ראיתי את שני הראשונים מסתודדים ביניהם. התעלמתי מכולם והלכתי לכיוון היציאה מההר.

מה עכשיו? חשבתי. האם עלי לעשות מדיטציה ולנסות לחזור בחזרה כמו שעשיתי בפעם הקודמת? ומה אשיג בזה? הדריאנה סטאי עלולה פשוט לחזור על המבצע. האם נגזר עלינו להתחלף לנצח?

'גילה!' חשבתי לפתע. זו ההזדמנות שלי לעזור לה לחזור הביתה. אולי היא תוכל לעשות משהו שיפסיק את ההתחלפות המטורפת הזו שעוברת עלי. שיניתי כיוון, והלכתי לחדרה של הדריאנה המורדת. היא שכבה שם בדיוק כמו שהיתה בפעם הקודמת שראיתי אותה. מהרתי לכרוע לידה. וכיצד אוכל להחזיר אותה?

"סאיאן", אמרתי בשקט. "את שומעת אותי? בואי אלי, סאיאן".

שום דבר שיכולתי להבחין בו לא קרה. סאיאן, שאירחה את נפשה הפגועה של גילה האמיתית, הוסיפה לשכב בעיניים עצומות, נושמת באיטיות. בעודי מנסה לנתח את הבעיה, חשתי לפתע כמיהה עזה לחברתם של הראשונים. קמתי מיד, ויצאתי מהמערה של סאיאן, כשהבנתי שהם משחקים ברגשותי. גילה אמרה, שהם יכולים לשלוט ברגשות. קימצתי את ידי המקועקעת, ורצתי בכל המהירות ליציאה מההר. היה לילה למרבה המזל, ולמרות שהירח היה בהיר, יצאתי החוצה, מסוככת על עיני. כשיצאתי נחלשה הכמיהה לראשונים, ועליתי לראש ההר כדי לשתות מעט נוזל מהענפים.

ישבתי כמה שעות ליד גזע העץ, מצילה על עיני בידי מפאת אור הירח. אף אחד לא יצא אחרי, אולי חשבו שהלילה בהיר מדי. ידעתי שעלי להחזיר את סאיאן לגופה. בוודאי שתחינות לא יוכלו לתרום לעניין. היה עלי להשתמש בכוחות שהיו לי בגוף הזה, כוחות שלא יכולתי לחוש בהם. אבל כיצד אוכל להפעיל כוח שאיני יודעת כיצד להשתמש בו? בהיתי בנוף הפרוש לפני מבלי לחשוב על דבר. ישר לפני היה הצוק ממנו נשפך המפל הכסוף. יער כחול עטף אותו מכל איבריו. הצבע האדום נעדר כליל מהעולם, כשבחנתי אותו דרך עיני הדריאנה המוזרות. פיהקתי קלות בעייפות, ושפשפתי את עיני שהחלו לצרוב פתאום. באיחור קלטתי שהשמש מתחילה לזרוח. קפצתי ממקומי, והתחלתי לרוץ לאורך ההר, עד שמצאתי מערה קטנה. נכנסתי לתוכה מיד, וראיתי בהקלה שהיא לא מתחברת לקומפלקס האדיר שבתוך ההר. התכרבלתי לי בקצה הרחוק ביותר מהפתח, ושכבתי לישון כשכפות ידי מכסות את עיני.

התעוררתי בתחושה איומה של צריבה בעיני. עוד לא היה חושך מוחלט, והאור הכה בהן. כיסיתי אותן מיד, והמתנתי בדממה עד שהצריבה שככה. פקחתי את עיני בזהירות, וראיתי שכבר חשוך מספיק כדי לצאת מהמערה. הגחתי החוצה בהיסוס, ועפתי למעלה כדי למצוץ נוזל מהענפים. כשסיימתי כבר היה חושך מוחלט, זאת אומרת, יכולתי להביט סביב בלי להצל על עיני. הכל היה שומם מסביב. תוך כדי מחשבות קפצתי באויר, וריחפתי לי להנאתי בלילה הצלול. השמים היו מעוננים, וראיתי הכל בברור. ראיתי גם את הדמויות שריחפו מתחתי, ושמעתי אותן קוראות: "סטאי! איפה את?"

'מחפשים אותי', חשבתי, והגבהתי עוד יותר. הדריאנים לא אהבו לעוף גבוה. ככל שעלו היה נעשה קר יותר, והירח היה נעשה בהיר יותר. אז עפתי גבוה יותר, וחפשתי מקום להסתתר בו במהלך היום הבא. לא הייתי מוכנה עדיין לחזור אל ההר, לא לפני שאתרגל את כוחותי ואדע מה לעשות. לא רציתי ליפול קורבן לידי הראשונים. מי יודע מה הם עלולים לעשות לי? כך שהמשכתי לעוף במשך זמן רב, מתרחקת מהמחפשים ומחפשת מקום להחבא בו במהלך היום. לבסוף, כשכבר חשבתי לחזור בחזרה, ראיתי מקום שיכול היה להתאים. מעופי הביא אותי לצוק, ובצלע ההר נקרעו מערות. נחתתי בתוך אחת מהן, מוכנה לברוח אם אמצא את עצמי בחברתו של דוב או יצור מפחיד אחר. המערה היתה ריקה, אך לא עמוקה דיה. יצאתי החוצה, ומצאתי מערה אחרת, שהובילה אותי עמוק יותר לתוך הצוק. פסעתי מספר דקות בתוך מנהרה שהלכה והפכה לצרה, חושבת לרגע שאולי אגיע למושבת דריאנים אחרת. אך לא, המנהרה הסתיימה במבוי סתום. החלטתי להשאר שם עד הערב.

חלק מהיום העברתי בשינה. את השאר העברתי במדיטציה. ניסיתי לחפור בתוך עצמי, לגלות את כוחותי. גילה התאמנה על אלה שלה במשך שנים. האם אוכל להשתלט עליהם ביום אחד די על מנת להחזיר אותה הביתה? הייתי מוכרחה. ידעתי שלא אוכל להשאר במערה הזו לנצח. בערב אהיה חייבת לחזור להר הדריאנים, ולו כדי לאכול. כבר חשתי את תחילתו של הרעב.

בשעות הלילה המוקדמות חשתי שהשגתי משהו. זו לא היתה יותר ממודעות לכוח שהפעלתי מבלי משים כשחזרתי לגופי שלי בפעם הקודמת, אבל זה היה משהו, וקיוויתי שזה יספיק.

כשהתקרבתי בחזרה להר הדריאנים לא ראיתי מחפשים. באין מפריע עפתי אל העץ, ולגמתי מהנוזל המתוק ברעב גדול. כששבעתי, ריחפתי לי לפתח המוביל לקומפלקס המערות, והתגנבתי בדממה לאורך המסדרונות, מנסה להתחמק מכל הדריאנים. עד מהרה הגעתי לחדרה של הדריאנה המורדת, שהיה ריק כרגיל. כרעתי על ברכי לידה, אחזתי את ראשה בידי, ונכנסתי למדיטציה הדריאנית.

"סאיאן", לחשתי, "בואי הביתה".

שקעתי באותו מצב הרוח שהייתי בו אז, כשהתכוננתי לעבור את טקס הבגרות. ידעתי שאחת מהשתיים חייבת לקרות: או שאצליח להחזיר אותה, או שאחזור בעצמי, וסטאי האמיתית שתמצא את עצמה בחדר זה תבין מה ניסיתי לעשות, ותעשה את זה בעצמה.

"בבקשה, חזרי!" הוספתי ללחוש, והתאמצתי למשוך את רוחה מעבר לפערים המפרידים בינינו. הזמן חלף. הדקות הצטרפו האחת לשניה, ודבר לא קרה. הגברתי את הריכוז. ולפתע נשמע קול של דריאנה שלא שמעתי עדיין. "סטאי", היא אמרה.

פקחתי את עיני, וראיתי את הדריאנה המורדת מביטה בי בהפתעה. הנחתי לראשה, והיא התיישבה באיטיות.

"סטאי, זו באמת את?" היא שאלה, ובלי להמתין לתשובה, התנפלה עלי בחיבוק חונק והמטירה עלי כמה נשיקות.

"סטאי, מתוקה שלי!" היא זעקה, "כל כך התגעגעתי אליך".

השרירים שלא נעו במשך שנים לא היו חזקים במיוחד, אבל לא הצלחתי להחלץ מהם.

"המורה", אמרתי כמעט בלי אויר, "אני לא סטאי. זו אני, ליזי".

החיבוק הוסר. הדיראנה המורדת הביטה בי בהבעתה של המורה גילה.

"ליזי?" היא נדהמה, "בגופה של בתי".

"סטאי זו הבת שלך?" נדהמתי גם אני.

"כן", אמרה גילה, סאיאן בעצם.

"אבל חשבתי שאמה של סטאי מתה", אמרתי.

"אולי החשיבו אותי כמתה", היא השיבה והביטה סביבה על קירות המערה.

"ואני בבית", היא אמרה. "את החזרת אותי הביתה. ילדה יקרה שלי".

ואז היא חיבקה אותי שוב, אבל לא באותה עוצמה כמקודם.

"את חייבת לחזור הביתה עכשיו", היא אמרה לי. "החזירי אלי את הבת שלי".

"זה הדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם", אמרתי לה, "ואת תשמרי שהיא לא תגנוב את הגוף שלי שוב?"

"בוודאי", אמרה סאיאן, וליטפה את ראשי.

עצמתי את עיני, אבל הרגשתי לפיתה בידי.

"לא, אל תחזרי!" היא אמרה בבהילות. "קודם אנחנו צריכים לסלק את סימן הקעקע מהיד שלך. אסור לך להשאר איתו".

פקחתי את עיני שוב, ובחנתי את ידי המקועקעת.

"אבל איך?" שאלתי.

"אני אאלץ את האם הגדולה להסיר אותו", אמרה סאיאן בביטחון עצמי. "אבל קודם אני צריכה להתחזק מעט. עזרי לי בבקשה לצאת החוצה. הגוף שלי לא זז כבר שנים".

היא הצליחה להתרומם בכוחות עצמה, אבל נשענה עלי בדרכנו אל היציאה. למעט כמה ילדים לא נתקלנו בדריאנים. תהיתי אם גוף אנושי היה מסוגל למבצע שכזה לאחר זמן רב כל כך ללא תנועה, והיתה לי הרגשה שלא. אבל היא הצליחה ללכת עד שיצאנו, ואז עמדה והביטה בנוף.

"אני יכולה שוב לראות בחושך". היא אמרה באושר, "ולכל דבר יש את הצבע הנכון. את רואה את זה, ליזי?"

"אני רואה שלשום דבר אין את הצבע הנכון", אמרתי.

"הצבעים". נאנחה סאיאן, "היה לי כל כך קשה להתרגל לכל הצבעים האיומים האלה שמגיעים לעיניים האנושיות. אדום, למשל. צבע נורא".

ואז טיפסנו בקושי רב אל העץ, והיא שתתה ממנו במשך זמן רב אולי אפילו כמה שעות. גם אני שתיתי קצת, בתקווה שזו הפעם האחרונה. כשסאיאן התנתקה מהעץ, היא כבר נראתה טוב יותר, כאילו הנוזל חידש את כוחה, ופיצה על השנים הדוממות.

"בואי, ליזי", היא אמרה בקול מלא חיים. "נסלק את הדבר הנורא מהיד שלך".

כבר לא הייתי צריכה לסייע לה ללכת. בלי טיפת מורא היא נכנסה לתוך המערות, וצעדה במסדרונות הראשיים הישר אל אולם הראשונים. הלכתי מיד אחריה, חשה שוב כמו תלמידה במחיצת מורתה. כל הדריאנים שחלפנו על פניהם, צעקו בהשתאות, אך סאיאן השתיקה אותם בתנועת יד. לא חשתי שיהיה כדאי לשאול אם השתמשה בכוחותיה.

פרצנו בסערה לאולם הראשונים, ובעקבותינו כמה מהדריאנים האמיצים יותר. שני הראשונים ישבו שם בחברת כמה דריאנים צעירים, ופנו אלינו בהשתאות.

"לניה!" קראה האם הגדולה בהפתעה.

"שמי סאיאן!" הכריזה סאיאן בהדרת כבוד.

"התעוררת משנתך!" אמר האב הגדול וניסה להראות שמח.

"לא ישנתי!" אמרה סאיאן. "הייתי בגלות במשך שנים רבות, בעולם מופלא ומוזר, אבל עכשיו חזרתי".

האם הגדולה קמה על רגליה, וחייכה בנעימות מתוחה.

"לניה", היא אמרה. "את נסערת עכשיו. בואי נשוחח על זה".

"יהיה זמן לשוחח", אמרה סאיאן, אחזה בידי, ומשכה אותי לפנים. "לפני זה, אני רוצה שתסירי את השם שחרטת על ידה של הנערה הזו".

"סטאי קיבלה את שמה במהלך טקס הבגרות", אמרה האם הגדולה. היא השתהתה כדי לנשום בעצבנות, אך סאיאן נכנסה לדבריה.

"זו לא סטאי", אמרה. "זו נערה מהעולם אליו שלחתם אותי, העולם אליו נמלטה בתי כדי שלא תאלץ לעבור את טקס השעבוד".

"הרגעי, לניה". אמרה האם הגדולה בעצבנות גוברת. תהיתי לרגע מדוע היא כל כך עצבנית, אבל כשהבטתי סביב, ראיתי שבערך מחצית מהדריאנים באולם עדיין לא עברו את טקס הבגרות. והם הביטו במחזה בעיניים פעורות בסקרנות עזה. האב הגדול נראה שקוע במשהו.

"אני רוצה שתמחקי את הסימן מהיד שלה", אמרה סאיאן, ופרסה בכוח את כף ידי הימנית כדי להציג אותה מול האם הגדולה.

"אני לא יכולה לעשות את זה…" החלה האם הגדולה, וסאיאן קטעה אותה שוב.

"את יכולה", אמרה, "ואת תעשי את זה. רק אחרי שתעשי את זה, היא תוכל לחזור הביתה ולהשיב אלי את הבת שלי. כמה מהסודות הכמוסים שלכם עלי לספר לילדים כאן כדי שתסכימי למחוק את הסימן?"

האם הגדולה היתה חייבת להבין שמורתי אומרת את האמת. היא בעצמה נדהמה מהעלמותו וחזרתו המופלאות של הסימן. היא לקחה את כף ידי, והחלה להעביר את אצבעה על הסימן באיטיות. הפעם הרגשתי כאב, אבל לא בידי אלא בראשי. כאילו נחש זוחל לי בתוכו. נשכתי את שפתי כדי לא לצעוק. הסימן נעלם תחת אצבעותיה, עד שלא נשאר ממנו דבר, ואז גם נעלם הכאב.

"את מרוצה עכשיו?" שאלה האם הגדולה.

"כן". אמרה סאיאן, והאם הגדולה נסוגה כמה צעדים לאחור.

באויר עמד המתח שלפני מלחמה. חשתי פתאום בפחד עז. סאיאן נתנה לי נשיקה על מצחי.

"חזרי הביתה, ליזי", היא אמרה לי. "כאן זה לא המקום שלך".

"שלום המורה", אמרתי לה כשרצון לבכות עולה בי. "אני מקווה שלא נפגש יותר".

"גם אני", אמרה סאיאן, ונתנה לי עוד נשיקה.

כרעתי על ברכי, מתעלמת מכל הנוכחים הנועצים בי את עיניהם, ושקעתי במדיטציה. התרכזתי, ניקיתי את מוחי, ושקעתי ברצון לחזור הביתה.

"ליזי!" שמעתי פתאום את קולה של אמי.

פקחתי את עיני לאור יום נורמלי ולא כואב.

"כבר שבע ורבע", אמרה אמי, שבדיוק נכנסה לחדר שלי.

"מה?" התבלבלתי.

"שכחת שהיום מתחילים הלימודים?" שאלה אמי בקול כועס.

"החופשה נגמרה?" שאלתי.

"כן, היום מתחילים הלימודים. את תאחרי".

מיד קפצתי מהמיטה, והתחלתי לארוז את התיק.

הגעתי לכיתה בריצה בדיוק דקה לפני הצלצול. כולם ברכו אותי לשלום, זאת אומרת, אלה שלא היו עסוקים בהשלמת שיעורי הבית שלא הכינו במהלך החופשה. התיישבתי במקומי, עדיין מבולבלת מעט מחזרתי לגופי שלי.

המורה לתנ"ך נכנסה לכיתה. במקום להקריא שמות מהיומן היא הניחה אותו על השולחן. כולם הבינו שמשהו קרה, והשתתקו. המורה פנתה אל הכיתה, וכולנו ראינו שעיניה אדומות.

"ילדים", היא אמרה, "נורא רציתי לומר לכם בוקר טוב, ולשאול איך היה בחופשה, אבל יש לי חדשות רעות".

כולם נעצו בה את עיניהם.

"המחנכת שלכם גילה לא תגיע היום לבית הספר", היא אמרה בקול רועד. "אתמול בסביבות אחת בלילה היא איבדה את ההכרה באמצע מסיבה. היא מאושפזת בבית החולים בתרדמת. הרופאים לא חושבים שהיא תחלים…" והיא שלפה ממחטה, וניגבה כמה דמעות מעיניה.

חששתי שהילדים יצחקו, אבל כל אותם ילדים שתמיד השתעשעו ברעיון שמשהו נורא יקרה למורים שלהם, היו מאוד רציניים, וכמה מהבנות אף החלו להתייפח. ואני? אני הרכנתי את ראשי, כדי שאיש לא יראה את החיוך הרחב שעלה על פני, וליטפתי את כף ידי הימנית החלקה.