כמו שאמא היתה עושה
לא קל לבשל מרק בחלל, ועל אחת כמה וכמה כשיושב לך על הראש מפקח קפדן וערמומי.
צילום: לואיס הנסל, Unsplash
"אני צריך את קסדת החציבה שלך לכמה ימים. ואל תשאל שאלות", אמר לי ג'ורג'י כשהוא עוטה מבט מלא חשאיות והביט לצדדים בחיפוש אחר מאזינים נסתרים.
"בשביל מה אתה צריך את קסדת החציבה שלי?" שאלתי משועשע. הניסיונות הכושלים של ג'ורג'י להראות נונשלנטי ושלו גרמו לו להראות כמו מישהו עם פיצול אישיות שחלק ממנו ממש צריך לשירותים.
"אמרתי לך לא לשאול שאלות", נזף בי ג'ורג'י, "למה אתה לא יכול פשוט לעשות מה שאומרים לך?"
ריחפנו לנו במעבדת האלקטרוניקה שלי. החדר הקטן ממילא היה מלא בנוכחותו של ג'ורג'י, על אף שהוא היה אדם די קטן. היתה לו איזו מין נוכחות כריזמטית. היינו שנינו לבד בחדר, עם הדלת סגורה. כך שמבטיו של ג'ורג'י לצדדים כוונו כנראה אל המגרות הקטנות שבתוכן ננעלו רכיבי אלקטרוניקה השונים אתם אני עובד. הם היו נעולים על מנת שלא ירחפו בחוסר הכבידה ויגרמו לנזק כלשהו, לעצמם או למישהו אחר. אבל ג'ורג'י התייחס אל המגרות כאילו כמה גמדים ירוקים מתחבאים שם ומאזינים לו, מתכננים לקפוץ החוצה ולהאשים אותו בפשע נורא.
לצערו הרב, ג'ורג'י לא ראה גמדים ירוקים מאז שסנייפ מצא את המזקקה הבלתי חוקית שלו במחלקת הידרופוניה. ועקבות הפיכחות מאונס הותירו בו סימנים בולטים.
סנייפ מעולם לא גילה מי היה אחראי למזקקה. אבל היה ברור שהוא חושד בג'ורג'י. ולי היה ברור שלג'ורג'י היה רעיון מטופש חדש, שכדאי לי להיזהר שלא ליטול בו חלק.
"מצטער ג'ורג'י" אמרתי, "אני לא נותן את הקסדה שלי לטובת אחת מההרפתקאות המטורפות שלך".
"אבל זה שונה הפעם איזי, זה באמת חשוב".
הוא התחיל לעטות על עצמו את מבט הכלב העזוב והנזוף, ואני ידעתי שאני עומד להיתקל בסדרת תחנונים שלא תיגמר בשבוע הקרוב, אלא אם כן אכנע.
ואני לא יכולתי לוותר על הקסדה שלי בזמן הקרוב. האסטרואיד שהתכוונו לחצוב ברבעון הנוכחי היה אמור להגיע השבוע, מחובר לספינות הגרר. הוא היה אמור להגיע מצופה מבחוץ בקצף קשיח שיאטום אותו כליל, וברגע שהוא יגיע למעגני החציבה שלנו ייחצב בו חדר עבודה ראשוני. מהחדר הזה נתחיל בחציבת האסטרואיד מבפנים החוצה. מאחר שרק כאשר ישנו חדר עבודה עם סביבה מאפשרת חיים, אנחנו יכולים לעבוד ללא חליפות חלל, שנוטות להתקלקל מהאבק שנוצר בחציבה.
מאחר שכוח הכבידה של האסטרואידים היה גבוה ממה שהיה לנו בתחנה הקטנה שלנו, תמיד היה חשש שייפול עלינו איזה סלע על הראש, ואנו נדרשנו לחבוש קסדות להגנה על ראשינו העדינים. ולפעמים תהיתי אם ג'ורג'י לא קיבל איזו מכה חזקה מדי באיזו משמרת. אבל אחרי שהוא הסביר לי לאיזה שימוש מיועדת הקסדה שלי, הייתי בטוח שסתם מכה רגילה לא היתה מספיקה בשביל טרוף כזה.
"אתה מטורף!" צעקתי עליו. "סנייפ ישלח את שנינו לטייל על האסטרואיד בלי חליפות חלל".
"שששש…" הוא היסה אותי.
"אל תשתיק אותי, אתה יודע על כמה חוקים אני עובר רק בזה שאני מדבר אתך על העניין הזה?"
"שום חוק. חוקי ההרתחה לא אוסרים על דיבור".
"ספר על זה לסנייפ. אדי מהידרו קיבל שבועיים עבודות ניקיון רק בגלל שהוא אמר שחסר לו הספל קפה על הבוקר".
"תשאיר את סנייפ מחוץ למשוואה, הוא יוצא עוד יומיים לשבוע חופש, אנחנו נעשה את הכל מתחת לאף שלו".
היה קסם מסוים להצעה של ג'ורג'י אני חייב להודות, לא רק העבירה על החוק והעובדה שנעבוד מאחורי גבו של סנייפ. אלא גם געגועים כנים לדברים שהשארתי מאחור כשחתמתי על "חוזה שבע השנים". כך שלמרות שהתקוממתי בקול נגד הרעיון החדש של ג'ורג'י בראש כבר התחלתי לגלגל רעיונות איך לעזור לו. והוא עם הלשון המסובבת שלו כבר התחיל להרגיע אותי ולשכנע אותי לשתף אתו פעולה.
"זה בחיים לא יעבוד ג'ורג'י", אמרתי לו. "גם עם הקסדה שלי אתה לא תצליח לעשות את זה. יש סיבה לחוקי ההרתחה".
חוקי ההרתחה יצאו כבר לפני הרבה שנים והם נאכפו בקפידה בכל תחנות החלל וספינות הגרר. נוזל רותח בחוסר כבידה הוא לא דבר משעשע. תנסו פעם לברוח מרסיסי מים רותחים שמגיעים אליכם מכיוונים לא צפויים וחוסמים כל דרך מעבר ותבינו על מה אני מדבר.
אז פשוט קבעו חוק האוסר לחלוטין על הרתחת נוזלים בחוסר כבידה. עקרו את ערוגות הקפה מכל המחלקות ההידרופוניות. והודיעו שהאוכל המבושל היחיד שנקבל יהיה או משפורפרות או קפוא. כך שנאלץ לחמם אותו בתנור כדי לאכול. חובבי הקפה הזדעקו, אבל קיבלו כדורי קפאין עם הזהרה בצד שלא יעזו לעשות בעיות. אבל הרעיון של ג'ורג'י היה קצת יותר מורכב מכוס קפה.
"מרק עוף??? אתה לא יכול לבשל מרק עוף בקסדת חציבה, ג'ורג'י", אמרתי לו "לא, גם לא כשיש עוד קסדה הפוכה מעליה". הוספתי מהר כשראיתי את התגובה העומדת לו על קצה הלשון.
"זה לא יהיה אטום הרמטית שלא לדבר על חוסר הסניטאריות שברעיון. חוץ מזה מאיפה צץ לך הרעיון בכלל?"
ג'ורג'י סיפר לי שבזמן משמרת המטבח שלו הוא קיבל את משלוח המזון החודשי, ולהפתעתו הוא גילה בין החבילות עוף קפוא שלם. טעות של אפסנאי כלשהו בוודאי, ששלח לנו עוף שהיה מיועד לאיזה מוצב חוץ במאדים, או משהו כזה. רק במזל, הוא סיפר לי, הוא הצליח להבריח את העוף מתחת לאפו של סנייפ שעושה לו ביקורת מטבח דו יומית בתקווה לתפוס אותו בעבירה כלשהי. ושכרגע העוף ממתין בתוך חליפת החלל של ג'ורג'י כשהמיזוג בה מופעל על המקסימום.
"תחשוב על זה איזי, מרק עוף כמו שאמא היתה עושה. רק תדמיין את הריח, את הטעם על הלשון". ג'ורג'י עצם את עיניו וליקק את שפתיו. מחזה שנראה לי מביך ואינטימי למדי בשביל לחלוק אותו עם מישהו כמו ג'ורג'י. אומנם המרק היחיד שאמא שלי עשתה יצא מתוך קופסא והיה מוכן תוך שלושים שניות, אבל גם לי היתה סבתא שידעה איך לעשות נסים עם סיר וכמה ירקות. וגם לי התחיל הריר להצטבר בפה.
"טוב", אמרתי לו, "דבר ראשון אנחנו צריכים למצוא סיר".
"צלחת לווין קטנה?"
"אנחנו צריכים סיר ג'ורג'י, לא ווק".
"אולי נדפוק מתכת לצורת סיר?"
"יותר מדי רעש, וזה יותר מדי מושך תשומת לב".
"מגפי המגנט שלי? הם ממתכת".
"שום פריטי לבוש. במיוחד לא משהו שהחזיק בפנים את הרגליים שלך".
"נגמרו לי הרעיונות".
צפנו לנו אחד מול השני עם מבטים מיואשים. אבל אחרי כמה דקות ג'ורג'י הודיע לי שהוא לא הולך להתעכב על פרט קטן כמו סיר, ושהוא הולך לטפל בשאר הדברים קודם, מתוך התקווה שהסיר יופיע במהלך הדרך. "לדברים יש נטייה להסתדר בסוף", הוא אמר לי. ושנינו פנינו לכיוון מחלקת הידרו, לדבר עם אדי על כמה ירקות שאנחנו נצטרך ללוות ממנו.
אדי היה חבר טוב של ג'ורג'י מהתקופה שג'ורג'י עוד עבד בהידרופוניה. והעובדה שסנייפ העיף את ג'ורג'י למטבח אחרי סקנדל המזקקה לא פגם בחברות שלהם. בעיקר בגלל שג'ורג'י היה מקבל את כל הירקות מאדי, ושבזמן של המשלוחים היתה לשניהם הנטייה להיעלם לצורך משחק קלפים קטן.
לרוע המזל כשהגענו להידרו סנייפ כבר היה שם, מחתים את אדי על כמה טפסים.
"מה אתם עושים פה? אין לכם עבודה?" סנייפ שאל בחביבות ובחום השמורים בדרך כלל לבעלי חיים עם דם קר.
"באתי לקחת משלוח", אמר ג'ורג'י במהירות, ואני גיליתי שהפה שלי התייבש לגמרי. אף פעם לא הייתי שקרן כל כך טוב. דווקא אדי הציל אותי.
"איזי אמור לתקן לי את השעון של מערכת התאורה, יש לי איחור מצטבר של שעתיים".
"לא ידעתי שהוא מקולקל", הצליף סנייפ.
"נו באמת" אמרתי, "אין לי צורך להטריח אותך על דבר כזה קטן. חבל למלא מיליון טפסים רק בשביל עבודה של רבע שעה".
סנייפ הסתכל עלי כאילו הייתי איזה יתוש שהצליח להתגבר על מערכות הסינון והתחיל לזמזם לו ליד האוזן. הוא פנה לצאת וסינן מתחת לאפו "אני אחזור בעוד רבע שעה וחסר לכם אם אמצא פה קלפים".
הוא ריחף החוצה ואני גיליתי שהתחלתי שוב לנשום.
"מה הוא עשה פה?" שאל ג'ורג'י, ואדי נופף בחבילת הקלקר הבינונית שהוא אחז בידו.
"הזמנתי לפני חצי שנה דלי ממתכת אטום הרמטית, כדי לערוך איזה ניסוי בגידולים הידרופוניים יחד עם זבל אורגני. והיום סופסוף הוא הגיע. ותנחשו מה…" אדי שלף את הדלי מהחבילה והציג בפנינו דלי מתכת רגיל לחלוטין. "לזה הם קוראים אטום הרמטית? הם מצפים ממני לשים מים וזבל אורגני בדלי לשטיפת ריצפה, באזור חסר כוח כבידה?"
אני קיבלתי חלחלה מהרעיון של מי ביוב מרחפים להם בתחנה.
אבל לג'ורג'י בעיניים היה ניצוץ פראי ומפחיד. "אדי", הוא אמר. "אני צריך את הדלי שלך לכמה ימים, ואל תשאל שאלות".
בקיצור אחרי כמה דקות בהם אדי ניסה לברר אם אנחנו עובדים עליו, או שאולי ג'ורג'י פתח מזקקה חדשה וששנינו פשוט שיכורים לגמרי, התחילו שניהם להחליף מתכונים. ובזמן ששניהם התווכחו בסוגיה גזר וסלרי – כן או לא, אני תיקנתי את השעון של מערכת התאורה שבאמת היה מקולקל, וניסיתי לחשוב על הדרך הכי יעילה להרתיח את המים.
אש גלויה בוודאי שלא. כמות האזעקות שיתחילו לפעול במקרה שנעשה משהו כזה, תזעיק את כל אנשי צוות החירום ישר אלינו. אקדח לייזר בעוצמה נמוכה רק ימס את הדלי או שיעשה בו חור. חוץ מזה זה לא כלי יציב, וצריך לחתום עליו אצל סנייפ. רעיון אחר אולי?
גוף חימום, אולי כף חשמלית. כן, אני יכול לעשות משהו כזה, אולי אפילו עם התקן חשמל נייד. אולי מהטוסטר המפורק שנמצא אצלי על שולחן העבודה המגנטי כבר חודשיים.
"בסדר חברים, עכשיו אנחנו רק צריכים לחשוב איך אנחנו אוטמים את הדלי ככה שהמרק לא יתחיל לעוף לנו לכל כיוון".
ג'ורג'י התחיל לעשות את הפרצוף החושב שלו, פרצוף שהוא בדרך כלל עשה כשהוא ניסה למשוך זמן ולחכות שמישהו אחר יעלה רעיון טוב. אבל הוא לא היה צריך לחכות הרבה כי לאדי כבר היתה את התשובה. "מה הבעיה? נעשה את זה בתוך חדר העבודה באסטרואיד, יש שם כבידה ושום דבר לא יעוף. זה מה שאני תמיד עושה כשאני צריך לבצע ניסויים במים פתוחים".
ג'ורג'י חייך חיוך ענקי שגרם לי לחשוב על החתול של עליסה. "אתה רואה, לדברים יש נטייה להסתדר בסוף", הוא אמר לי.
אדי הלך להזמין את חדר העבודה הראשוני לצורך ניסוי, ולרשום אותנו בתור עוזרי מחקר. ג'ורג'י הלך לשטוף את הדלי כמו צריך, ולוודא שהעוף לא מפשיר לו בתוך החליפה. ואני הלכתי לבנות את גוף החימום שהיינו צריכים כדי שהכל יעבוד.
שבוע אחר כך, אחרי מסע קטנטן במעבורת, התייצבנו שלושתנו בחדר העבודה הראשוני של האסטרואיד. מעין מערה של עשרים מטר על עשרים מטר. הקיר החיצוני היה מכוסה קצף קשיח ששמר על החמצן בפנים ועל הריק בחוץ, בצורה כזאת שכל אחד מהם יהיה מאושר איפה שהוא נמצא. הוא גם דאג לכך שחתיכות קטנות או אבנים לא יעופו לכיוון התחנה שלנו ויפגעו בגוף החיצון שלה. בתוך קיר הקצף הזה היתה דלת שהובילה למעגן החציבה שאליו התחברו המעבורות שהיו נושאות בזמן עבודת החציבה את כולנו הלוך ושוב כל יום מהתחנה לאסטרואיד וחזרה.
גוף החימום עבד מצוין, וכך גם כשרון הבישול של חבריי. השתמשנו במגש מתכת קטן בתור מכסה לסיר. והריחות שעלו מהדלי התחילו למלא את חלל החדר.
ואז כשהמרק היה מוכן, ואנחנו התחלנו למלא את הקעריות בנוזל הצהבהב והקסום. קרה הגרוע מכל.
סנייפ נכנס פנימה.
שלושתנו קפאנו במקום. ואני הרגשתי כאילו יש לי חור שחור במקום שבו אמורה להיות לי בטן.
סנייפ הסתכל עלינו וגיחך. "נפלתם למלכודת שלי כמו עכברים. שלושתכם הולכים לשלם על זה בגדול". ואני פתאום קלטתי מי שם את העוף הקפוא במשלוח המזון. ולמה פתאום באיחור של חצי שנה הגיע הדלי של אדי. לעזאזל הסנייפ הזה ערמומי. הוא אפילו זייף את החופשה שלו רק כדי לתפוס אותנו.
סנייפ עמד לומר משהו נוסף. אבל אז הוא עצר, קופא במקום. על פניו הופיעה הבעה שלא חשבתי שהיא אפשרית אצלו. הבעה שכמעט היה בה רגש. ולפתע ראיתי לחלוחית מתחילה להיווצר בעיניו.
"הריח, הריח…" הוא אמר בשקט, בקול מלא געגועים. "מרק עוף כמו שאמא היתה עושה".
הסתכלתי על ג'ורג'י והוא הסתכל עלי. ושנינו הסתכלנו על אדי. ושלושתנו הסתכלנו על סנייפ.
ואז הרמתי את הקערית שלי והושטתי אותה לסנייפ. והוא, אחרי כמה שניות של מחשבה, לקח את הקערית והתיישב על הרצפה לידינו.
"ברור לכם", הוא אמר, "שאם משהו מזה יוצא החוצה, שלושתכם תבלו את שארית שנות החוזה שלכם בעבודה בטיפול בפסולת אנוש". הנהנו בהבנה. ופנינו לאט אל אכילת המרק.
ואדי פתאום אמר "בטח! מחלקת פסולת אנוש. שם אני אוכל לעשות את הניסוי שלי בהידרופוניה וזבל אורגני".
הסתכלנו עליו לרגע. ואז ג'ורג'י פנה אלי.
"אתה רואה? אמרתי לך שלדברים יש נטייה להסתדר בסוף".
מקסים. אהבתי במיוחד את בניית העולם האמיתית. חבל שלגיבורים יש שמות אמריקאים – באותה מידה היו יכולים להיות ישראלים (ואף יותר, בהתחשב בחשיבות של מרק עוף עבור ישראלים מסויימים ממוצא פולני…).
יופי, דווקא בהודו אני צריך לקרוא את זה כשאני מתגעגע לאוכל של אמא.
כתוב היטב!