קטלוג של סערות

פראן וילד (Wilde) פרסמה את ספרה הראשון, Updraft, בשנת 2015 ומיד זכתה עליו בפרס נבולה. מאז הספיקה לצבור רשימה מרשימה של פרסים ומועמדויות על ספריה וסיפוריה. יש לה תואר שני בארכיטקטורת מידע ועיצוב אינטראקציות ותואר נוסף בשירה. כיום היא מנהלת את תחום לימודי הספרות הז'אנרית באוניברסיטת מערב קולורדו. סיפורה הנוכחי, שהיה מועמד לפרסי הוגו ונבולה, מציע מבט ייחודי על מזג האוויר.

שוב הרוח נושבת בחוזקה. החזאים נוטים אל תוכה, מניחים לה לשחוק אותם עד שהם הופכים לגשם וענן.

"הביטי לשם, סילה". אמא אוחזת בכתפי ומצביעה.

ידיה מוכות השיגרון רועדות. עור ציפורניה אדום בהיר מכביסה. אצבעה מתווה כנגד השמיים קשת המסתיימת בצללים הכהים שעל הצוקים.

"הנה שני אלה, ממש שם. כמעט ואינם. מזג האוויר לא היה לוקח אותם אלמלא כבר היו הפכפכים מלכתחילה". היא מצקצקת. "ואריל, לילית, שימו לב. שזה לא יקרה לאף אחת מכן".

קולה נשמע גאה ועצוב כי היא חושבת על דודתה, שהפכה לברק.

החזאית הראשונה של העיר.

שלושתנו, הילדות מביטות מעבר למפרץ, למקום שבו השמש השוקעת משחירה את הצוק. בקצה הצוק ניצב בית אחוזה ישן שלא התמוטט אל תוך הים כמו השאר: משמר הצוק. צריחיו וכיפותיו כרוכים בכבלי הפלדה של הגשר ההרוס. נראה כאילו שריגי מתכת לפתו את הבניין ועיגנו אותו לחלקו היציב של הצוק המזדקר.

כל החזאים חיים שם, עד שהם כבר לא.

"הם נוטים מדי החוצה ודוממים מדי להיות אנשים". ואריל מנפנפת לאמא להוריד את היד.

ואריל תמיד אומרת דברים כאלה כי…

"הם היו פעם אנשים. עכשיו הם חזאים", עונה לילית.

…לילית תמיד נופלת בפח.

"אין לך מושג על מה את מדברת", לוחשת ואריל ועיניה נוצצות מפני שהיא יודעת ששוב הקיבה של תאומתה מתהפכת בגללה, שכן היא מקווה תמיד להיות הראשונה והכי טובה במשהו. לילית תמיד שנייה.

אמא נאנחת, אבל אני ממתינה ואוזניי כרויות למה שיגיע עכשיו, כי זה תמיד מלוכלך. לילית חמת מזג.

אבל הפעם, אף אחת מאיתנו לא מוכנה.

"דווקא כן. דיברתי עם אחד מהם, פעם", לילית צועקת ואז מכסה את פיה בידה, רק לרגע, במבט שאומר שהייתה חותכת את ואריל אילו ידעה שתצא מזה בשלום.

ואמא כבר הסתובבה ותפסה את לילית באוזנה. "עשית מה". קולה רועד. "ואריל, תשגיחי".

יש חזאים שמבקרים את קרוביהם בעיר כשמזג האוויר רגוע. הם מחפשים עוד אנשים מסוגם, או מי שעשויים להיות כאלה. כשהם עושים את זה, אימהות מחביאות את ילדיהן.

אמא מתחילה לגרור את לילית הביתה. ובדיוק אז חזאי חולף מתחיל לצרוח ליד המזרקה כאילו חזה את מזגה של אמא, ולא את זה של השמיים.

כשחזאים מתריעים מפני סערת בזק, היא תמיד מגיעה. הסערות לא באות באשמתם, והן יגיעו בכל מקרה. העיקר הוא לדעת את סוג הסערה המתקרבת ומה לעשות כשהיא תגיע. זה מה שחזאים עושים.

לזמן מוגבל.

אני לוקחת את סל הכביסה שלנו. אמא וואריל לוקחות את לילית. אנו מתרחקות מהמזרקה כמה שיותר מהר, לפני שהשמיים עוטים גוון אפר והעננים הסוערים – מהסוג הגרוע באמת – מתחילים להמטיר.

וכך לילית ניצלה ממכות, אך בכל זאת איבדנו אותה בסוף..

קטלוג סערות חלקי

תלושֵׁד: רוח הקיץ שתחילה צובעת את המים בירוק ואז מערבלת את העננים לאגרופים. לא קטלנית בדרך כלל, אבל טוב להזהיר את הסירות.

גַבָּעוִוית: חום שעולה מלמטה ומגרש את החולדות והנחשים אל פני הקרקע, לפני שהם ייצלו. הם מציפים את הרחובות ונושכים עוד ועוד עד שהגבָּעווית מתקררת. ודאו שכל התינוקות מוגבהים כיאות.

אישֶפֶל: הגאות הנשכחת שאינה גבוהה ואינה נמוכה, המים השקטים ביותר, כאשר הדברים השוכנים במעמקים מזדחלים לאיטם החוצה. סערה דוממת שאינה נראית כלל סערה. היא מזכירה שלווה ואור ירח על מים, אבל אז אנשים מתחילים להיעלם.

בוהקזעם: סערה של דממה ותגמול, חסרת מחילה, האימה ממנה אופפת את כל הקהילה עד שהאדם שגרם לה מנודה. היא דומה לרוח חמה, אבל תמיד יש מישהו שגרם לה.

ססגונית: הסערה באור השמש, עטורת הקשת, המפתה נשים צעירות לצאת עם שחר לפני שהספיקו להתעטף היטב במעיליהן. זאת שחודרת לריאותיהן וגורמת להן לשיר עד כאב, עד שהמזון היחיד שהן מסוגלות להכניס לפיהן הוא זה שהוכן מחלב ודבש והן נותרות חיוורות ומזוגגות מבט. היזהרו מססגוניות באביב למען הכלות.

עננאש: אוויר לוהט, סמיך עד כדי כך שהוא מעוור את קורבנותיו כשהוא כורך סביבם זרועות מפוחמות, ואז מתנחשל בריאותיהם, חורך את הקול מתוך המילים, את הזיכרונות מבעליהם. לעיתים קרובות מלווה בצער. מוטב לחמוק מעננאש, לחצות אותו בריצת אמוק, או לא לתת לו שם.

אפרקר: עננים כבדים מתאספים מגובה רם, המקום שבו הקרח נוצר. כשהיא הולכת לדרכה, כל שהיה בדרכה נותר חלקלק וקפוא. גרשו אותה בצרחה, אם תצליחו, לפני שגם נשימתכם תקפא.

משמר הצוק הרוס עתה. הקיר הרחוק הידרדר אל האוקיינוס כמעט במלואו, כך שמים מחכים בקצה כל חדר.

כעת משהתבגרנו אנו מרבות ללכת לשם ולחטט.

אחרי שהעננאש ההוא חלף אמא חיפשה בכל הבית עד שמצאה את רשימותיה של לילית – שמה לא הופיע עליהן אבל אנחנו מזהות את הכתב שלה בקלות, מאחר שהיא שמאלית והוא נמרח, גם בגיר וגם בדיו. כתב היד שלי לא נמרח. וגם לא של ואריל.

הנייר – דף שלם! – נדחס בתוך סדק בקיר מאחורי מיטתה. מיששתי באצבעותיי את המרקם הגס של עבודת היד בין אצבעותיי, וספרתי עד שאמא חטפה אותו בחזרה.

לילית המציאה סערות, הגיעה כבר לחמש, ושילבה אותן במזג אוויר מוכר. היא התאמנה.

אתם בוודאי מתארים לעצמכם איך אמא צרחה עליה. "את לא רוצה את זה. את ממש לא רוצה את זה".

תפסתי מחסה מאחורי ואריל שצפתה בעיניים פעורות לרווחה. כולם נחוצים למאבק בסערות, אבל אף אחד לא רוצה שמישהו יקר לליבו ילך.

ולראשונה, לילית לא ענתה. היא עמדה דוממת כחזאי. היא כן רצתה.

בשעה שרצנו לחדרה כדי לעזור לה לארוז, אמא בכתה.

ראש העיר הקיש בדלת כשהגיעה השעה לקחת את לילית אל הצוק. "פעמיים במשפחה שלך! את חושבת שגם סילה? או ואריל? הוא הציץ בשקיקה מסביב לגופה הרחב של אמא. "כבוד גדול!"

"סילה וואריל לא פיקחות מספיק לצאת מהגשם, לא כל שכן לתת שמות לסערות", אמרה אמא. היא דחקה את ראש העיר מסף הדלת והם איגפו את לילית, שיצאה לדרך ללא אומר, כשפניה כבר אומרות "למעלה", אף שרגליה עוד גרסו את אבני החצץ.

אמא השאירה את בתה השנייה מול השער ולא הביטה לאחור, כיאה וכיאות.

היא התעטפה בכבוד עד שראש העיר הלך לדרכו, כך שאיש זולתי לא ראה אותה בוכה, וזה כי אני מבינה את אמא טוב יותר ממה שנדמה לה.

אני מבינה גם את לילית.

אין הרבה יתרונות בלהיות הכי צעירה, אבל אחד מהם שקול לכל האחרים גם יחד: אנשים שוכחים ממך. אם את פוקחת עין, את יכולה ללמוד המון.

למשל:

ידעתי שלילית שמעה רוח ומים לפני כולם.

אני יודעת שוואריל מתאמנת בחדר שלה כל לילה ומנסה להדביק את הפער.

אני יודעת שאמא הלכה לישון בוכה יותר מפעם אחת, ושוואריל הייתה רוצה להיות ברד ושלג, לסירוגין. שאף אחת מהן לא יודעת למה לילית תהפוך כשתלך.

ואני יודעת שגם אם לילית תהפוך לעננים או לגשם, הבאה בתור תהיה אני, לא ואריל. אני.

ושאולי מישהי תבכה עלי.

כבר התחלתי להכין רשימות. אני אהיה מוכנה.

אמא עולה שוב ושוב אל משמר הצוק.

"תישארו", היא אומרת לוואריל ולי. אבל אני עוקבת אחריה, ונשארת קרוב מספיק כדי לראות את שוליה של לילית מתערפלים ואת אמא בוכה ומנערת אותה בחזרה למצב מוצק.

החזאים לא שולטים בעצמם, הם חייבים לקרוא לסערות בשמות שעולים בדעתם, ועד מהרה הם מזהירים את כולנו מפני מזג האוויר המגיע, ובסופו של דבר הם גם נלחמים בו.

בזמן שאמא ואני בחוץ, ראש העיר מגיע ותולה לנו סרט על הדלת. אנו מקבלות תוספת חלב בכל יום שלישי.

זה לא באמת עוזר, בסופו של דבר. חלב הוא לא אחות.

"מזג האוויר תופס אותם ותופס אותם", קולה של אמא גאה ועצוב בשובה. מכאן ואילך היא לא תאמר יותר "הפכפכים", ולא תסכים שיזכירו את לילית או את דודתה בסיפורי מוסר השכל. "אנו מגַנים מתוך אנוכיות", היא אומרת. "איננו רוצים שישתנו". דודתה הפכה לאַיִן לפני זמן רב.

אנחנו מבקרות את לילית פעמיים, בהתחלה. פעם אחת כשאנחנו חוצות את העיר בחופזה בעקבות סערת פתע ובפעם אחרת ליד סירות הדיג למטה, במקום שבו הברק אוהב לשחק. היא הצילה דייג שנסחף לים כשנשפה את סירתו בחזרה לנמל.

היינו מגיעות לעיתים קרובות יותר, אבל אמא לא רוצה שייכנסו לנו רעיונות לראש.

סלסילת צדפות מופיעה ליד הדלת שלנו. ואז מחרוזת דגים מעושנים.

כשסערות מגיעות, החזאים מגרשים אותן במתן שמות. גם צעקות עוזרות. וגם צלילה ישירה לתוכן כדי לנפץ אותן מבפנים, אבל בשביל זה את צריכה להפוך קודם לרוח וגשם.

כפי שאמרתי, סערות יגיעו בכל מקרה. כשאנו יודעות את שמותיהן, אנו יודעות איך להילחם בהן. ואנו יכולות לעזור לחזאים, אומרת אמא אחרי שלילית כבר איננה, כדי שלא ישחקו את עצמם.

החזאים מספקים לנו אזהרה. ואז כולנו מתייצבים להילחם באוויר.

"הסערות נהיו חכמות מאיתנו", ואריל לוחשת בלילה כשאנחנו לא מצליחות להירדם מרוב געגועים לתאומה שלה, "אחרי ששברנו את מזג האוויר. הרוח והגשם התרגלו לנצח. זה מצא חן בעיניהם".

מזג האוויר, טורף שאין כדוגמתו, קרע אותנו לגזרים לאחר שהשמיים הפכו אפורים והים גאה.

חלק טבעו או אבדו ברוחות. אחרים נמלטו, ואז התכנסו במקומות בטוחים והתיישבו בהם. כמו בעיר שלנו. בטוחה, מוקפת צוקים, מסדרון ארוך שדרכו אנו יכולים לראות את הים מתקרב מקילומטרים רבים.

פעם זה היה אתר נופש, לפני שאנשים החלו להפוך גם הם למזג אוויר. מכיוון שהשמיים והאוויר עצמו היו שבורים, אומרת ואריל.

עד מהרה הפסקנו לאבד את אוצרותינו למזג האוויר. תחילה הדברים הגדולים: בתים נותרו במקומם. מחוג השעות נותר על המגדל. ואז גם הדברים הקטנים, כמו ניירות ועלי כותרת. לא הייתי רגילה לראות כל כך הרבה עלים נשארים על העצים.

הרוח לא ציפתה מטרפה שיתאמן, שישיב מלחמה.

כשמזג האוויר הבין, בסופו של דבר, שנותנים לו שמות ומערימים עליו, הרוח החלה לצוד את החזאים. מכיוון שטורף מוכרח לתקוף תמיד.

אבל החזאים? לפעמים כשהם נהיים קלים מספיק, הם מתרוממים אל תוך העננים והודפים את מזג האוויר מלמעלה.

"ודרך החור שהם מותירים אחריהם", לוחשת ואריל. אני רדומה למחצה, כמעט ולא שומעת אותה. "כמעט אפשר לראות את השמיים, כחולים כמו הג'ינס שהשמלה הישנה שלנו אולי הייתה עשויה ממנו, פעם".

משמר הצוק הרוס עכשיו, גגו פעור לרווחה כאילו השמיים האפורים מספקים מחסה טוב יותר.

אנו מטפסות על הבניין כמו חולדות, בחיפוש אחר אוצרות. אחר פיסה ממנה.

אנו משקיפות על האוקיינוס מבעד למקומות שפעם היו בהם קירות. אנו מתגנבות דרך בית שנוטה עתה רחוק יותר מעל המים לעומת ביקורנו הקודם, בית שזועק לרוח שתשלח את שלדו המרוקן אל תוך הים.

ואריל עומדת על המשמר כעת לבד, באופן קבוע. היא שקטה. היא מתגעגעת ללילית יותר מכולנו.

אמא ואני אוספות סלים של צירים וידיות, בריחים וחורי מנעול. אנשים אוספים אותם, כדי לזכור. על חלקם חקוקות סערות סביב השוליים: עב – שגרם לעור התוף לצלצל ואז להתפקע, מריר – כשהרוח לא הפסיקה לנשוב עד שכולם נלחמו.

"היא למדה אותם בשבילנו, אמא", אני לוחשת, כשבידיי וילון רקום. אצבעותיי ממוללות את הסיבים, הופכות את התפרים לרשימות של דברים שאני מתגעגעת אליהם אצל לילית: צחוקה, העמידה העקשנית שלה, כתב ידה. האופן שבו היא הברישה את שיערי בכל בוקר בלי למשוך בו, כפי שוואריל עושה כיום.

אמא כבר לא מהסה אותי. עיניה מתלחלחות מעט. "סילה, אני זוכרת לפני הסערות, כשמחצית מהימים זרחה השמש. כשהשמיים היו כחולים". היא משתעלת ומניחה סרט אפור בסלי. "לפחות אני זוכרת אנשים שדיברו ככה, על שמיים כחולים".

אני לובשת את השמלה שירשתי מוואריל, גם בד הג'ינס שלה היה כחול פעם. כחול-תינוק רך כשהיה שייך לאחותי, כחול כהה יותר כשעוד היה המעיל הארוך של אמא.

כעת על החזה האפור רקומות רוחות, לא סערות. ואריל רקמה אותן. על השמלה כתוב תלושֵׁד, מיסטרָל, לילית, פֶן, בחוט לבן מסתלסל.

הסל שבידי עשוי מענפים אפורים ולבנים – סל הכביסה שלי בימים כתיקונם. היום, זהו סל אוצרות. אנו מלקטות את מה שהותיר לנו מזג האוויר.

אמא משתנקת כשהיא עוקרת קרש מהרצפה ומוצאת קטלוג סערות שלם מרוקע על צירי נחושת.

מצאנו קטלוגים בעבר, מסומנים בדקירות סיכה בשולי ספר ורקומים בתפרים קטנטנים בשולי וילון, אך מעולם לא רבים כל כך. הם נמכרים טוב בשוק כי אנשים מאמינים שהם מביאים מזל.

פעם, אילו יכולת לתת לסערה שם, יכולת לתפוס אותה, לזמן מה. לנצח אותה.

אם היא לא תפסה אותך קודם.

כך שככל שיש בקטלוג יותר שמות, מרגישים שהוא מביא יותר מזל.

מעולם לא מכרנו את הקטלוג הראשון של לילית. הוא שייך לנו.

אחרי שלילית איננה, אני מנסה לתת שמות לסערות.

כלכךהרבהשאלות: סערה של אחיות קטנות בעיקר. אין טעם להילחם בה.

יותרמדימהרמדי: סערה מהסוג שתוקף לפעמים אימהות. הביאו עוגות מנחמות וידיים נוספות להחזיק בהן דברים ולקפל אותם.

עזיבה: הבהילות, כשהכול נסחף באבק ובסערת נפש ומה שנותר מקורצף עד תום. התכוננו לנעול את הדלת כדי שלא תאבדו את מה שרוצה ללכת לאיבוד.

כשאני מתגנבת אל משמר הצוק כדי להראות לאחותי, יש לה גשם במקום שיער ורוח בעיניה, אבל היא מחבקת אותי וצוחקת מהרשימות שלי ואומרת לי להמשיך לנסות.

לאמא אין מושג כמה תכופים ביקוריי אצלה .

"סערות נוראיות, במשך שנים רבות", ואריל מספרת לי, "חטפו אנשים הישר מבתיהם. הותירו עמודי חול על הכיסאות, גררו עשבים דרך המצעים".

אבל אז אנחנו הופענו, והראינו למזג האוויר מה זה. אני מכירה את הסיפור. והקרב נמשך זמן מה.

הרבה לפני שלילית וואריל ואני נולדנו, בנה של ראשת העיר צעק על הגשם שיפסיק לפני אחד הנאומים שלה. והוא הפסיק. דודתה של אמא, בקצה העיר, הבריחה פעם ברק בצעקות.

מזג האוויר השיב מלחמה: משפחה שלמה הפכה לערפל אפור סמיך שמילא את ביתם ולא התפזר.

ואז דודתה של אמא ובנה של ראשת העיר צעקו שמות של מזגי אוויר כשסערות התקרבו. בתחילה זה היה מפחיד ואנשים התרחקו. אבל אז ראשת העיר הבינה כמה יעיל ואיזה מזל. שיכנה אותם במשמר הצוק, כדי להגן עליהם.

אז באחד הימים כורזת החדשות יצאה החוצה וראתה שלג על ידה – פתית בודד, מושלם. היום היה חמים, השמיים צלולים, עצים הנצו והתכוננו לעשות עוד עצים והיא הרימה את פתית השלג אל שפתיה והסתחררה משם לבלי שוב.

העיר לא ידעה מה לחשוב. חקרנו את מזג האוויר שנהיה חכם מאיתנו. אולי מזג האוויר נכנס גם לתוכנו.

דודתה של אמא הפכה לברק והיכתה בעננים. פיזרה אותם.

מיד לאחר מכן, האוקיינוס אחז בצוק ותלש אותו. הותיר את משמר הצוק נוטה מעל המים, אבל האנשים שמזג האוויר נכנס בהם לא רצו לעזוב.

זה היה הקרב – הוא היה כך עוד קודם, אבל רק עתה הבנו שזה מאבק – החזאים צועקים על מזג האוויר, כדי להזהיר אותנו לפני שהסערות יתפסו גם אותם. ההורים צועקים על ילדיהם לא לצאת החוצה בגשם, לא להיכנס למשמר הצוק.

אבל אני החלטתי. אלך כשיגיע תורי.

מפני שמוטב תמיד להחליט שצריך לעשות משהו מאשר להתעורר ולגלות שעשית אותו.

דודה של אמא פצפצה מחשמל כשכעסה; בנה של ראשת העיר נטה בעיקר לימים יבשים וימים רטובים, עד שהפך באחד הבקרים לסערת פתע ונשב לדרכו.

הסערות התחזקו. הגדולות יותר ארכו שבועות. האיטיות נמשכו שנים. בשוק, שמענו לחישות: היו בעיר מי שחשבו שהסערות ניזונו מחזאים שחוקים. אמא תיעבה את הדיבורים האלה. הם הגיעו תמיד בעקבות עננאש.

לפעמים סערות התחברו זו לזו כדי להתחזק: אפרקרים וססגוניות ובוהקזעמים.

שיקרתי כשאמרתי שאמא לא הביטה לאחור. ראיתי אותה עושה את זה.

היא לא הייתה אמורה, אבל ראש העיר כבר המשיך הלאה והיא הסתובבה וראיתי אותה מביטה בלילית ברעב שגרם לי לעבור בשער בזעם.

מה שגרוע עוד יותר מלהביט לאחור זה לחזור למשמר הצוק. אל תגלו לאף אחד, אבל היא עושה את זה בסתר. כל הזמן.

היא לא מבקרת אותם. היא עומדת בחושך מחוץ לשערים כששנתה נודדת, חוסה בצללים כדי שאף אחד לא יראה אותה, פרט אולי ללילית. אני מתגנבת מאחוריה, דורכת בטביעות רגליה, כדי ששום רשרוש לא יסגיר אותי.

אני רואה אותה מזהה מדי פעם את לילית בחלון משמר הצוק. רואה את לילית מרימה יד ומקפלת אותה. רואה את אמא חוזרת על התנועה ואז לילית פונה ונעלמת.

אמא מכפילה את מאמציה לפתות את לילית לשוב. היא משאירה עוגיות בקצה הצוק. סרטים לשיער, "למקרה שהרוח לקחה ללילית את אלה שלה".

היא שוכחת לכבס את בגדי השכנים, פעמיים, עד שהם פונים למישהי אחרת. זמן מה אנו נשארות רעבות, עד שוואריל הולכת להביא את הכביסה.

במגדל השעון בעיר, שסערה לקחה ממנו את מחוגי השניות והדקות אך הותירה את השעות, חזאי פוצח בצעקות על צלילוּת.

אמא פותחת בריצה לעבר הצוק, אולם לא לצורך מחסה.

ואריל ואני צורחות לה לחזור, סוג אחר של סערת פתע, שהולמת במזג האוויר, בדרך העולה משמר הצוק.

קטלוג סודי של סערות

אובדן שקרה כנראה באשמתך: סערה שקטה במיוחד. וגם מרושעת. מתכווצת ומתכווצת עד שהיא קורעת לה חור דרכך.

אבלוּת: היא אורבת בעיקר לאימהות ומפתיעה אותן כשהן לא מצפות. החביאו חפצים מוכרים השייכים לאנשים אהובים, ודאו שלא יוכלו להפתיע אף אחת. סערה מתמשכת.

'מרתי לך לא לעשות את זה, סילה: סערה זועמת, שמתרחשת רק כשמוצאים את הרשימות שלך. הסוג שקורה כשהם שורפים את הרשימה כדי שאף אחד לא ידע שנדבקת בהפכפכות.

הסערה הכי חזקה עד כה פוגעת כשאנחנו כמעט מסיימות לרוץ.

אנחנו ליד ראש הצוק, רואות את הבית הישן הגדול, וטראח, הצלילוּת מורידה מבול של גשם מואר בעוז שמכאיב לאוזנינו מבפנים. הנשימה חורכת את ריאותינו ואיננו יודעות אם זה מהריצה או מהסערה. ואז הסערה מתחילה לצווח, מנסה למשוך בשיערנו, לגרור אותנו אל מעבר לצוק.

אנו מנסות לתפוס מחסה במשמר הצוק.

הרוח רועמת סביבנו, לחיינו מתחילות להכחיל ממגע הקרח, שיניה של ואריל מתחילות לנקוש, ואז מפסיקות, ונו כבר תני לנו להיכנס, אני צועקת. אל תהיי כזאתעקשנית.

ואריל הולמת על הדלת.

אולם הפעם, הדלת לא נפתחת לפני ואריל. לדלת לא אכפת גם מאמא, אף שהיא הולמת בה בכול כוחה.

רק כשאני זוחלת דרך הקיפאון, מסביב לקצה הצוק וצועקת, משהו פונה לעברי, פותח במשב רוח את התריסים. אני מושכת את משפחתי פנימה, אפילו את אמא שמנסה להישאר ברוח בחוץ, מנסה לאלץ אותה לקחת גם אותה.

אנו נכנסות למשמר הצוק ומנערות מעלינו את המים. "לצלילוּת הזאת היה אפרקר בעקביה", אני אומרת. אני בטוחה בזה. "בוהקזעם עומד להגיע".

כל כך הרבה סערות, כולן יחד, ואני יודעת את שמותיהן. הן מתאחדות נגדנו.

אני רוצה להילחם.

ואריל בוהה בי, וצועקת לאמא, אבל אמא עוברת בחדרים בחיפוש אחר לילית.

"איננו יכולות להישאר כאן ולאבד גם את סילה", אומרת ואריל. היא פונה אליי. "את לא רוצה את זה".

אבל אני כן. אני חושבת. אני רוצה להילחם במזג האוויר עד שייקח גם אותי.

ואולי זה גם מה שאמא רוצה.

ואריל לופתת את ידי ואת ידה של אמא ברגע שמזג האוויר מפסיק ליילל. היא גוררת את שתינו בחזרה הביתה, דרך היער הקפוא, על פני הכיכר, מעבר למזרקה הקפואה. רגלינו רומסות קרח לעלי כותרת המסמנים את מעברנו. ואריל צועקת על אמא. היא מנענעת את זרועה, שמיטלטלת מתחת לחולצה, כשכל שריריה רפויים ומידלדלים, אבל החלק של אמא בקצה הזרוע לא נע. מכיוון שהיא ראתה את מה שאני ראיתי, היא ראתה את לילית מתחילה לנשוב, ראתה את שיערה מתרומם וזורם ואת אצבעותיה וכל השאר עימם, יוצאים להילחם בסערה העשויה מאפרקר וססגונית ובוהקזעם וצלילוּת.

הייתה זו הפעם האחרונה שראינו את פניה של לילית בחלון. אמא הביאה סרטים אולם הם עפו. כעת היא מפזרת לעיתים עלי כותרת כדי שלילית תוכל לשחק בהם.

מאוחר יותר כשאנו עולות אל שרידי משמר הצוק, אנו מוצאות סערות קטנות בפינות, אי אלו עננים כהים. אפשר לשים אותן עכשיו בצנצנות ולקחת אותן הביתה, לצפות בהן עד שהברקים ידהו.

לפעמים הן לא דוהות, פיסות מזג האוויר הללו. המים הקפואים שלא מפשירים. סערה זעירה שרוכבת לך על הכתף עד שאת צוחקת.

הן עדיין כאן, אבל פחות, כי גם מזג האוויר פחת.

ביום ההוא, כל הסערות זרמו מהמפרץ בבת אחת, אש מלמטה וברקים והעננים הירוקים והאפורים. ביום ההוא החזאים עלו אל תוך הרוח וצעקו עד שגרונם ניחר, ואנחנו התחבאנו, והסערות צעקו בחזרה – סערה אחת גדולה במקום שהיו בו הרבה קטנות – והיא עטה על העיר, על משמר הצוק, על הספינות המעטות בנמל.

והחזאים נתלו מבית הצוק וחלקם תפסו את הרוח. חלקם הפכו לגשם. חלקם לברק. ואז כולם החזירו מהלומה ביחד. גם אלה שכבר רכבו על העננים הגבוהים.

רצינו לעזור. חשתי את העננים מושכים את נשימותיי, אבל חלק מהרוחות היכו בלחיינו והגשם סטר על פנינו, והם הדפו אותנו אחורה. והסערה הנוראה לא יכלה להגיע אלינו, לא יכלה לקחת אותנו.

במקום זאת משמר הצוק נסדק והעננים והרוח סחפו הכול בחזרה למעלה, אל השמיים שמהם הגיע הכול לפני זמן רב.

אחר כך, הלכנו הביתה. כתם של שמיים כחולים הופיע ונסגר באותה פתאומיות. משב רוח קריר חלף על פניי וחשתי בו את אצבעותיה של לילית.

גיבורה היא יותר מאחות. ופחות.

החלב ממשיך להגיע, אבל הדגים לא.

החזאים נמצאים עכשיו בעננים. ואריל אומרת הם ישמרו את השמיים כחולים ואת הים ירוק ואת האוויר נקי מקרח.

אנו עולים לפעמים אל משמר הצוק  כדי למצוא את הפתקים והציורים, הצירים והניירות והידיות. אנו נאחזים בהם בחוזקה, זו דרכנו לגעת במה שאיננו עוד. אנו הוגים את שמותיהם. אנו אומרים הם עשו את זה למעננו. הם רצו ללכת.

כשהרוח על עורי ובאוזניי, אני עדיין מאמינה שגם אני אוכל לנשוב אם ארצה חזק מספיק.

אמא אומרת שעכשיו אנחנו כבר פחות זקוקים לחזאים.

לפעמים חתיכה קטנה של שמיים אפילו מכחילה מעצמה.

ועדיין, אנו מחזיקים את הקטלוגים שלהם בהישג יד: בד ומתכת – רוח וגשם.

אנו מנסים לזכור את פניהם.

בשקיעה, אמא ניגשת אל הקיר הפתוח המשקיף על הים.

"את לא חייבת להישאר", היא אומרת, עקשנית, אולי אנוכית במקצת.

אבל היא נמצאת כאן אז גם אני, לידה, ועד מהרה גם ואריל.

כולנו, והשמש צובעת את פנינו באור. ואז, לרגע, מולנו מעל הים, גם היא שם, לילית שלנו, נושבת ברכות על לחיינו.

אנו מושיטות את ידינו לחבק אותה והיא חולפת ביניהן כנשימה.

כל הזכויות שמורות © 2019, פראן וילד. פורסם במקור בכתב העת Uncanny

מאנגלית: טוני שבכר