נס רפואי

איבדתי את תחושת הזמן. אני מאבד הכרה כמה וכמה פעמים ביום, אבל הגוף שלי מסרב לחלות ולמות. אותו מגע קסם שמרפא את הילדים מרפא גם אותי נגד רצוני. הוא מותיר את העור שלי מתוח ואת הדם שלי צעיר. אבל מבפנים אני זקן יותר מהעולם. זקן וריק. אני יושב באחד מחדרי ההתאוששות ולומד דרך המראה החד-כיוונית את הילדה הקטנה בת הארבע מברזיל שפניה נפוחות. התיק הרפואי שמולי מספר על בעיית כליות נדירה שדורשת דיאליזה יומיומית. תכף אצא אליה בחיוך רחב וארגיש את כאבה. אחרי שראיתי אינספור ילדים כאלה אני כבר ממש צריך להכריח את הלב שלי להרגיש.

משהו בי מקווה שלא יהיה לי אכפת יותר. שהמגע הבא כבר לא יעבוד. שאוכל סוף סוף לעצום עיניים ולא להתעורר.

לא יודע מתי כתבתי את הפסקה הקודמת. מצאתי אותה ברגע של היסח הדעת שבו דפדפתי במחברת שבחדר ההתאוששות. נראה לי שמעכשיו אשמור את המחברת הזאת איתי. אבל אכתוב בקיצור. אין לי זמן לבזבז, כל דקה חשובה.

הרופא והמתורגמן התורנים נכנסים לחדר ההתאוששות ומתחילים בתדריך מיד. הרופא מתאר את הבעיה הרפואית ואחר כך המתורגמן מספר לי על הילד ועל משפחתו. הוא מוסיף גם סיפור אישי שיקל עלי לאהוב את הילד. אני מקשיב להם בסבלנות בשעה שאני צופה במשפחה מבעד למראה החד-כיוונית. בסוף התדריך הרופא והמתורגמן יוצאים אל המסדרון ומשם לחדר המשפחה, ואני נשאר בחדר ההתאוששות עוד כמה דקות. אני צריך את הזמן הזה לבד בחדר כדי להביט בילד ולהיכנס למצב הנפשי המתאים. כשאהיה מוכן, אכנס לחדר בחיוך רחב, כשאני מחזיק בידיי את התיק הרפואי עב הכרס – אני לא באמת צריך את התיק הזה איתי, אבל הוא עושה את הרושם הנכון.

הרופא והמתורגמן מאומנים להישאר נינוחים כשאני נכנס, אבל את ההורים קשה יותר לתדרך. שרירי הכתף של ההורים יתקשחו בוודאי, ליבם יהלום בפראות והם יפנו אליי את כל גופם בהדרת כבוד שפופה, כנאשמים לפני שופט. המתח והחרדה של ההורים קצת יפריעו, לכן אנסה להתעלם מהם וליצור עם הילד קשר בלתי אמצעי ישיר: קריצה, דגדוג בבטן, קוּקוּ, הקשת אגרופים, הכול בהתאם לגיל הילד ולהקשר התרבותי. המתורגמן, שמלווה את המשפחה כמה ימים לפני המפגש, מוסיף לתדרוך שלו המלצה על דרכי התקשורת המתאימות לילד. אביט בתיק הרפואי בריכוז כדי להעניק לכולם מרווח נשימה. אם הילד בוגר וקשוב מספיק, אבקש את רשותו לגעת לו ברקות. אולי גם אדגים בבדיחות הדעת נגיעה בראשו של המתורגמן והוא יחייך בעליצות אל הילד. ואז יגיע סופסוף הרגע שבו אניח את כפות ידי על רקות הילד וחיוכי ייעלם. הילד ואני נהפוך לבשר אחד. גל גדול של כאב, צער ופחד ישטוף אותי וליבי ייצא אל הילד שגופו בוגד בו. הילד לבדו, יקום ומלואו. יקום שנתון תחת התקפת מחטים וכאבים וחדרי בית חולים והמכונות המאיימות שקוצבות את הזמן בתקתוקים חרישיים. ומתוך כל הצער הזה יקרה שוב הנס ומשהו מתוכי יזרום דרך כפות ידיי בחזרה אל הילד, המשהו הפלאי שבזכותו הילד יבריא לחלוטין תוך כמה ימים. ואז אנתק את מגעי בילד ואישאר לבדי עם הסחרחורת והבחילה, ועם התשישות האיומה השואבת אותי לתוכה כמו באר עמוקה. הרופא יעמוד קרוב אלי, שקט ודרוך. אם אמעד או אאבד את הכרתי תפקידו יהיה לתמוך בי בזמן שהסניטר הנאמן, זה שתמיד אורב בחוץ ומתעקש לקרוא לי "בוס", יגיח פתאום עם כיסא הגלגלים ויעלים אותי מהחדר במיומנות חרישית  בשעה שהמתורגמן והרופא ילחצו את ידי ההורים ויברכו  אותם כאילו מה שקורה מאחוריהם הוא הדבר הכי טבעי בעולם. על הכוריאוגרפיה הזאת הצוות התאמן אינספור פעמים. הכול כדי לחסוך מהילד והמשפחה טראומה נוספת.

אם בכל זאת אישאר בהכרה אחרי ניתוק המגע ייתכן שאנסה לומר להורים כמה מילים, לפעמים באנגלית העילגת שלי ולפעמים בעזרת המתורגמן. אוודא שאף אחד לא גבה מהם כסף ואסביר להם שהכפר שלנו מתקיים מתרומות, שכולם מתנדבים, ושגם אחרי הטיפול הם לא חייבים לשלם כלום לאף אחד.

במקרים האלה, כשאני לא מאבד את ההכרה כבר בחדר המשפחה, הסניטר מחכה בסבלנות במסדרון ונותן לי להישען עליו בצעדים הספורים עד לחדר ההתאוששות, שם אני קורס לתוך המיטה הנקייה שהוכנה לי מראש.

מתישהו אטפס ואחזור להכרה, ואתאושש מספיק כדי לעבור לחדר הבא ולעשות את זה שוב.

ושוב.

ושוב.

הייתי בן שש עשרה טיפוסי למדי כשביקרתי את גלי במחלקה האונקולוגית. החדר הדיף ריחות של כלור ופחד. גלי ישבה על המיטה, חיוורת ורזה, רחוקה כל כך מהנערה התימנייה היפהפייה שאהבה כל כך לרקוד. בכיסא שלידה ישבה טלי, החברה הכי טובה שלה — מלאה, חזקה, עם רעמת תלתלים צפופים ונמשים ששיווי לה מראה של אריה קטן ושומר ראש. הן דיברו ביניהן בקולות מהוסים ואני ישבתי על שרפרף הפלסטיק בצד. הרגשתי אאוטסיידר, זר שנקלע לטרגדיה של אחרים. גלי סיפרה שהטיפול אמור לייצב אותה, אבל אחריו יצטרכו כנראה לכרות לה את הרגל עם הגוש. "להפריד אותה ממני" היא אמרה בקול קטן, ומשהו בתוכי נשבר כששמעתי אותה אומרת את זה. מוח הנעורים המטופש שלי הבין פתאום שזה אמיתי. זאת לא עוד מחלה חולפת. בלי לחשוב, קמתי וניגשתי אל המיטה. רציתי רק לנחם. הנחתי את כף ידי על הרקה הימנית שלה והרגשתי חיבור מיידי, כאילו זרם חשמלי עדין מחבר בינינו, ואז הנחתי גם את היד השנייה על רקה השמאלית שלה.

במשך שעה קלה העולם סביבנו נגוז. הלחישות של טלי השתתקו. דרך כפות ידי הרגשתי הכול – את החרדה השחורה של גלי, את ההכחשה וההתפקחות, את הכאב הפיזי הצורב, את האימה מהעתיד. הכאב שלה הציף אותי, ואיתו גאתה בי אהבה עצומה אליה. לא הייתה זו אהבה רומנטית או מינית, אלא חמלה טהורה, מוחלטת, רצון קיומי שהיא תחיה, שתחזור לרקוד.

ואז הכיוון התהפך. הרגשתי משהו חם, חי וסמיך זורם ממני אליה, דרך הידיים, היישר לתוך פלחי רקותיה. האור בחדר הסתחרר סביבי ואני איבדתי את ההכרה. טלי, באינסטינקט של לביאה, זינקה מהכיסא ותפסה אותי רגע לפני שהראש שלי פגע ברצפה. כשפקחתי עיניים החדר היה בכאוס. שתי אחיות רצו פנימה לראות מה קרה. אבל אני הסתכלתי רק על דבר אחד: גלי עמדה על הרגליים. היא החזיקה את מוט האינפוזיה וניסתה לעזור לטלי להרים אותי. עצמתי את עיניי שוב, תשוש ומרוקן.

את מה שקרה בהמשך אני זוכר רק בהבהובים של הכרה – רופא צועק על אחיות שיעיפו אותי כבר למיון או משהו  כי "כאן זה לא בית מלון". גלי וטלי מנסות להסביר מה קרה. אמא של גלי מפורקת מבכי של הקלה כשהגיעו תוצאות הבדיקות. שאלות וצעקות. עברו שעות או אולי ימים, לא ידעתי. ומתוך הערפל אני זוכר את עצמי יושב בעמדת האחיות בזמן שרופא אחר, בכיר יותר, מסביר לי שהם לא יכולים לקחת שום אחריות על שום דבר, אבל אין להם דרך לעצור אותי מלנסות את זה שוב. עדיף שאעשה את מה שזה לא יהיה בחדר המשחקים או במסדרון כדי שיהיה ברור שאני לא מייצג את בית החולים. ייתכן שגם הוא עצמו – לגמרי במקרה ובמסגרת תפקידיו השוטפים כראש מחלקה – יהיה בסביבה לצפות בתהליך, אבל האחריות עדיין תישאר שלי. הוא דיבר ודיבר ואני רק ראיתי את ההורים שהחלו להתגודד מאחוריו. העיניים שלהם — אלוהים, העיניים של הורים לילדים חולים הן הדבר המפחיד ביותר בעולם. הן היו מלאות בטירוף של תקווה אחרונה. הם לא רצו הסברים. הם לא רצו בדיקות דם. הם רק רצו שאגע בילדים שלהם. אמא אחת הרימה את תינוקה מולי והביטה בי במבט קרוע, שפתיה הנעות ללא הפסקה בתפילה חרישית כבר הכחילו מחוסר נשימה. סימנתי לה לגשת אלי ופתחתי את הדלת לגיהינום הפרטי שלי.

מרגע שנוצר הקשר הסדרנים דואגים למשפחות לליווי צמוד, אבל אחרי הטיפול הן חוזרות הביתה לחייהן הקודמים. לפעמים

לווילה מפוארת עם חדר משחקים ובריכת שחייה, לפעמים לשכונת מצוקה, או לבקתה בכפר נידח ולעוני דל ועצוב, ולפעמים פשוט לדירה. "אין מה לעשות, כאן זה לא בית מלון" אני ממלמל ומאבד הכרה.

לסניטר קוראים יעקב. הוא גדול, חזק, נאמן ושתקן. הרופאים והמתורגמנים המתנדבים מלווים את הילד והמשפחה ונשארים איתם עד שיעזבו את הכפר, ואז הם חוזרים לחייהם עד שהסדרנים מצוותים אותם למשפחה הבאה. יעקב נשאר איתי ואנו עוברים מחדר התאוששות אחד למשנהו. האם אפשר לומר שאנחנו חברים?

אני חושב שקוראים לו יעקב, אבל לא לגמרי בטוח. אולי הייתי צריך להתחיל את היומן הזה קודם.

בחדר הקודם היה עוד מרגל, אולי מסין, אני לא בטוח. אחרי שניתקתי מגע הוא מיהר לחבק את הפעוט ורפרף בידו על רקתו. הטבעת המגושמת על אצבעו נועדה לגרוף תאים עם הדנ"א שלי, או חומרים שהופרשו מידי, או אלוהים יודע מה. לא זיהיתי פחד או אי-נוחות על פני הילד, ולכן לא טרחתי לסמן למתורגמן את הסימן המוסכם לבדיקת רקע וחקירה נוספת. אשמח אם המדענים הסינים יצליחו לגלות איך הקסם הזה עובד. עוד יותר אשמח אם יצליחו לשחזר אותו ולהוריד ממני, האטלס, את המשא.

נתתי לרופאים דגימות עור ודנ"א כבר כמה פעמים, וכל פעם מחדש הם פרסמו את המידע במלואו כפי שהוסכם מראש. אבל תמיד יהיו מדינות או מכוני מחקר שיאמינו שמסתירים מהם משהו. קשה להאשים אותם, אפילו אני לא מאמין בניסים.

אבל מספיק עכשיו, צריך להתרכז בילד הבא.

נראה לי שכמעט מתתי מתשישות, אז בגיל שש עשרה, בבית החולים. והציניקן שבי אומר "חבל שלא". ההורים והצוות התארגנו לאפשר לי מרחב פעולה. הם השתלטו על המחלקה ודאגו לי לאוכל, שתייה, אינפוזיות, שקיות הקאה, ומקום שקט – ככל שבית החולים מאפשר – לנוח ולהתאושש אחרי כל התעלפות. הם הקשיבו וצייתו לכל בקשותיי בחרדת קודש. כשאמרתי שאין לי אוויר, המשוגעים האלה פירקו את החלון ואחד מהם עמד על המשמר ליד הקיר הפתוח כדי לוודא שאיש לא ייפול, שמח בחלקו שגם לו יש תפקיד.

אז, כשזה רק התחיל, אף אחד לא ידע לכמה ילדים הקסם יספיק, אבל ההורים המדהימים האלה הסכימו שהתור יקבע בהגרלה וכמעט שלא רבו על תוצאותיה. בדיעבד אולי הם לא היו צריכים להחליט שקודם כל חולי המחלקה ורק אחר כך מחלקות אחרות ובתי חולים אחרים, אבל בכל זאת הם מדהימים.

על פי בקשותיי, בין אובדן הכרה אחד למשנהו, הם גם הכינו את התוכנית להקמת הכפר שלנו. הם איתרו כפר נופש צמוד לקיבוץ בצפון הארץ. מקום ירוק שקט ונעים שינעם למשפחות ואולי יעזור לי לקצר את זמן ההתאוששות בין הטיפולים. אחד ההורים, אב חרדי מקושר שתמיד עזר לכולם, הפציר בנו לקרוא לו כפר חנינא. הטיפולים נעשו בהתחלה במבנים הקיימים, בשעה שהחדרים הייעודיים נבנו במסירות וחדווה, שרק מי שקיבל בחזרה את חיי אהוביו יכול להן. על פי בקשתי הם חסמו באדיקות כל בדל של ניסיון ללחוץ עלי לרפא גם מבוגרים. וכשהידלדל מבחר הילדים החולים בישראל החלה העלייה לרגל. מסעות צליינות פרטיים של משפחות עצובות, מסעות מאורגנים ומתואמים במרכז הלוגיסטי שההורים הקימו ואיישו במתנדבים מסורים עם עיניים בורקות.

הדבר שהכי מרשים אותי הוא שההורים הראשונים, אלה שהיו עם גלי במחלקה, לא הלכו הביתה אחרי שילדיהם נרפאו. הם נשארו סביבי בנאמנות של אסירי תודה ובעקשנות של מזיזי הרים. ההורים האלה היו המחזור הראשון של הסדרנים. אלה שדואגים לסידור העבודה והשמירה והאוכל והניקיון והכביסה והטיסות והתורים והדרכת המתנדבים וליווי המשפחות ועוד אלף ואחד דברים קטנים המאפשרים את הזרימה הבלתי פוסקת מכל העולם אל הכפר הקטן הזה. לי נשאר לעשות רק דבר אחד.

לא אשכח לעולם את הילדה הזאת מהמחלקה, מלאכית נפלאה וטהורה שרק שאריות קלושות של שיער עוד עיטרו את פניה הירחיות. היא הוגרלה בין חמשת הראשונים בתור אך העדיפה בביישנות "לוותר לקטנטנים". כל כך שמחתי כשסוף סוף הגיע תורה. כשטיפלתי בה כולם התרגשו וכנראה גם אני בכיתי קצת. רק את שמה אני לא זוכר.

באמת יש לי בעיות זיכרון. הצצתי במה שכבר כתבתי וניסיתי להבין איפה היו ההורים שלי בסיפור הזה. אני לא יודע. פשוט לא זוכר. איך זה שאני זוכר את גלי וטלי אבל לא את המשפחה שלי?

לא ברור לי גם למה אני זוכר שגלי מיד עמדה על הרגליים. בדרך כלל ההחלמה נמשכת כמה ימים. נדמה לי שגם טלי הייתה מעורבת בהקמת הכפר, אבל אני לא לגמרי בטוח. אולי אלה היו ההורים שלה? זה נשמע הגיוני יותר מנערה בת שש עשרה, אסרטיבית ככל שתהיה.

התדריך בדיוק הסתיים. הרופא והמתורגמן יצאו לחדר המשפחה. ואני לבדי מביט בילדה מבעד לחלון.

קאשיה, בת עשר מפולין. תיק רפואי שמראה בדיוק את אותם מדדים מלפני הטיפול. שבוע מאז שנגעתי ברקותיה. שבוע מאז שהתעלפתי על הרצפה וכולם חייכו בהקלה והיו בטוחים שהילדה החלימה. הבדיקות מראות שהסרטן לא עבר. הגידול ממשיך להתקדם כאילו לא קרה דבר.

אני רק מציין עובדה: זו כבר הפעם השלישית שזה קורה. עד כמה שאני מצליח לזכור כל המקרים הם מהימים האחרונים.

אני מנסה לכווץ את הלב, לחפש את תחושת האשמה או הפחד, אבל לא מוצא כלום, רק אדישות. אני לא מזדהה עם כאבה של קאשיה, ובעיקר – בעיקר כמעט שלא אכפת לי שהנס כבר לא תמיד עובד. אני עוצם חזק את עיניי ואז פוקח אותן וממקד בה את מבטי מבעד למראה החד-כיוונית. מה יש לי! היא בסך הכול ילדה! הסרטן הזה לא מגיע לה! הפעם אני צריך לאהוב אותה באמת, מכל הלב! אדמיין קלישאה של יער עם פטריות ואת קאשיה הקטנה אוספת ביצי אווז בידיה הקטנות. אקרא שוב ושוב את הדף האישי שכתב המתורגמן ואנסה להתאהב. לב. לב. כל הלב.

כשאני פוקח עיניים, האור הלבן כבר לא מסתחרר, אבל הוא נראה עמום. הריקנות שבתוכי כבר לא כואבת; היא פשוט קרה ויציבה.

יעקב עומד מעליי, דרוך כרגיל, זרועותיו השריריות שלובות על חזהו. הוא נראה זקן יותר ממה שזכרתי. או אולי רק הזיכרון מתעתע בי שוב.

"שוב התעלפתי לכמה דקות", אני ממלמל, קולי נשמע לי כאילו הוא נישא אליי ממרחק רב בשעה שאני מנסה למשוך את עצמי מתוך באר עמוקה.

יעקב מוריד את ידיו, ואני רואה את הקמטים בזוויות עיניו מעמיקים חרש. "בוס", הוא אומר בקולו הנמוך, "זה כבר הרבה יותר מכמה דקות".

אני מביט בידיי. העור חלק, מתוח, צעיר באופן מרגיז, אבל משהו בזרימה הפנימית השתנה. הקסם לא מבעיר את הוורידים שלי יותר. אני מנסה להיזכר בפנים של הילדה מפולין, האם בה טיפלתי עכשיו או בילד הירדני עם העיניים הגדולות? הכול מתערבב.

"יעקב", אני שואל פתאום, נאחז בפיסת מציאות, "איך בכלל החלטת להתנדב כאן? למה נשארת בכפר?"

יעקב פולט צחוק קצר, חצי משועשע וחצי שבור, ומניח יד כבדה על כתפי. "בוס, שאלת אותי כבר כמה פעמים. ממילא לא תזכור."

ואז הוא מרצין ואומר, "היּה היה פעם איש חשוב מאוד שרצה לבוא עם מצלמות ועיתונאים כדי לתת לך פרס על מפעל חיים, ואתה אמרת לסדרנים להגיד לו שאם חלילה הנכד שלו יחלה הוא מוזמן לנסות לבזבז לך את הזמן במקום שתרפא אותו, אבל שלא יעשה סיבוב על נכדים של אחרים"

"אז יצא שאני הייתי הנכד", הוסיף כעבור רגע. "אחרי שנתיים. בגיל עשר. והוא לא בזבז לך את הזמן". הוא סובב את גבו אליי ויצא מהחדר בשקט, משאיר אותי לבד עם המראה החד-כיוונית.

אני מוציא את המחברת הבלויה מכיס החלוק הלבן וקורא את המילים של עצמי מהפסקה הראשונה – המשאלה העייפה שהמגע הבא כבר לא יעבוד, שאוכל לעצום עיניים. אבל הפעם אני באמת מבין את המשמעות שלה. המשאלה הזאת מפתחת בי אדישות פושעת לסבלם של הילדים. היא מתגשמת בדיוק כמו ההערה הכעוסה והמטופשת על נכדו של העסקן, והקמת הכפר, וכל בקשותיי מהסדרנים, והרצון העז שלי לראות את גלי בריאה ועומדת על שתי רגליה. איך יכולתי להיות כל כך אטום?

"תיזהר במה שאתה מבקש", אני ממלמל משפט ששמעתי פעם באיזה סרט.

אני לא יודע אם זה יחזיר את הנס, אבל אנסה להשמיד את המחברת. עוד מעט אקרע אותה לגזרים ואת השאריות אשליך לפח הפסולת הרפואית. כך היא תיעלם מהעולם, ואם יתמזל מזלי אשכח שהייתה אי פעם קיימת. שכחה מבורכת. האם באמת אצליח לשכוח?

אחר כך אשען לאחור על המיטה, אעצום את עיניי ואנסה לחשוב על חיים אחרים. חיים של רישיון נהיגה ולימודים וסרטי קולנוע וחשבונות בנק ופאבים, של ריבים ופיוסים, חיי זוגיות וחברים, וקידוש בשישי, ומנגל בשבת, ופשוט אבחר להיות מאושר.