החיים השניים של אביגיל אוסקר / רעות וייס

רעות וייס מוכרת לקהל הקוראים הישראלי בזכות ספר הביכורים שלה "מזל של מתחילים". הספר עורר הדים לא מעטים בקהילת חובבי הז'אנר ואף זכה בפרס גפן. היה זה ספר אופטימי ומחמם לב, קומדיה רומנטית מבדרת. ספרה השני, "החיים השניים של אביגיל אוסקר" הוא ההיפך הגמור באופיו.

אביגיל, גיבורת הספר, מתה. לא סתם מתה – נרצחה. אבל אז היא מגיעה למקום אחר: אי השלווים, מקום מוזר שאמור להיות גן עדן אבל אין בו שוקולד או טכנולוגיה מודרנית. מה שכן יש בו אלה חיות פרהיסטוריות, ולא כולן נחמדות. כמו כן היא פוגשת שם קבוצה קטנה מאוד של אנשים שחיים שם כבר עשרות שנים, ואף מאות.

אביגיל אמורה להשתלב בקבוצה ולחיות את חייה השניים באי השלווה, אבל השם של האי מטעה, כי מהרגע הראשון היא לא מוצאת בו שלווה. היא מגיעה לאי בתחושת טביעה, בניסיון לצוף אל פני אגם. זה ממשיך עם הצורך לשרוד באי ולהשתלב בקבוצה. אבל מה שמפר את שלוותה יותר מכול זה החלומות החוזרים ונשנים על בנה: חלומות בלילה, הזיות לאור יום, בנה קורא לה לבוא לקצה הרחוק של האי כדי להציל אותו. אז היא יוצאת למסע במטרה למצוא אותו.

המסע של אביגיל הוא ארוך ומסוכן, אבל היא לא עושה אותו לבד. מצטרפים אליה ג'ק הדואדיקורוס הנאמן – מין של ארמדיל ענק שנכחד לפני 11 אלף שנה – ועוד שישה תושבים ותושבות. הקשר ביניהם מתפתח בהדרגה. אביגיל איננה אישה חברותית. לפחות בתחילת הדרך היא בעיקר מנסה לדלות מידע מהאנשים הסובבים אותה, בלי לנסות ליצור קשר אנושי, ומקפידה להסתיר את קורותיה בחייה הקודמים ואת מטרתה. רק בהדרגה, במהלך המסע, היא מתחילה להיפתח ולנסות להכיר את האחרים. יחד איתה דרוש גם לנו זמן להכיר, להעריך, אולי אפילו לחבב, את חבורת האנשים שהצטרפו אליה.

וייס טווה סיפור הרפתקאות מותח שמתרחש בעולם מוזר ומעניין, שמשלב בתוכו טבע פרהיסטורי פראי ומסוכן וקסם לא מובן. אבל חשוב מכך, במהלך המסע אנחנו נחשפים לנפשה של אביגיל ולומדים להכיר אותה – לא רק דרך המסע הפיזי והקשיים החברתיים, אלא גם דרך זיכרונותיה מחייה הראשוניים. עבורי כקורא, זה היה הרובד שסירב להרפות ממני ימים ארוכים. כי מהרגע הראשון אנחנו יודעים שמשהו רע קרה לאביגיל, ודי מהר מתברר מה קרה לה ולמה היא מצפה למצוא את בנה באי השלווה.

העננה הקודרת הזאת מרחפת מעל דפי הספר מההתחלה ועד הסוף. וייס משתמשת בזיכרונותיה של אביגיל כדי לפזר בהדרגה עוד ועוד רמזים על חייה הראשונים. אף שלא קשה להבין את מה שאירע לה, העננה הכבדה הזאת יוצרת מעין מועקה, תחושה של רצון ואי-רצון לדעת, עד שהזוועה מתגלה במלוא נוראותה. ואז כבר ברור שכמו שהאמת מעיקה על אביגיל ולא מרפה ממנה, היא לא תרפה בקלות גם מהקוראים.

זו לדעתי הסיבה שהספר לא ירד לי מהידיים. במסווה של ספר הרפתקאות בעולם פרהיסטורי קסום, וייס יצרה ספר פסיכולוגי אפל וקודר. בלי רומנטיקה, וכמעט בלי ההומור שאפיין את ספרה הראשון. זהו ספר גדוש ייאוש, אימה ואובדן, אבל איכשהו, בכל זאת הוא מציע גם קורטוב של תקווה ואופטימיות. בסוף הספר אנחנו מגלים משהו חדש על האי ועל אביגיל, ונדמה שהכול משתנה, אבל זוהי רק ההתחלה. לפי מה שסיפרה לפני כשנה, הספר הוא רק החלק הראשון בטרילוגיה, ווייס טרם חשפה רבים מהסודות של האי, ושל חבריה למסע. אני מצפה בכיליון עיניים להמשך.

(הוצאת התחנה, 2006. 253 עמודים).