רגע, את אלה כבר קראת?

8 תגובות

  1. מממ… עד כמה שאני מעריך את העובדה שמישהו כותב סיפור מד"ב שממש מתרחש בעתיד (מה שמאיזו שהיא סיבה די נדיר בארץ), יש לי בעיה של השעיית חוסר האמון. תיאור העולם והטכנולוגיה מרגיש מאוד מיושן – כאילו הסיפור נכתב בשנות החמישים. רחפות סולריות ומחשבי ענק שמנהלים ערים… לא יודע, נשמע אסימובי כזה. משהו שאני יכול לקבל בסיפור ישן – אבל קשה לי כשמדובר בסיפור שנכתב בשנת 2006.
    we know better.

  2. יופי יופי יופי

    דווקא ה"מיושנות" הזאתי נותנת המון אווירה לסיפור – והרי זה אמור להיות סיפור עתידי עם הרגשה של פעם … ירושלים והשירה של ימי הביניים וכל זה …

    זה אמנם לא אמין אבל בשבילי זה היה מצוין

  3. אהבתי מאד את הסיפור ואת הארכאיות שבו. גם ההרמזים העשירים מוסיפים הרבה רבדים וזה דבר נדיר יחסית.
    אבל הערה אחת – ממש בהתחלה את כותבת על "קול טנור עמוק" וזו סתירה מיני-ובי. טנור הוא לא קול עמוק. באס או בריטון יתאימו יותר.
    אגב, האם בסקיצות קודמות שלמו של המחשב היה "אדם"? כי יש שורה בטקסט: "מה שלא תעשה, אדם יגווע".

  4. תודה לכולכם על התגובות.
    ונסיון לתשובות.

    למיכאל. האזור של הראל מבודד מבחינה טכנולוגית, משום שהעיר היא מרכז דתי עולמי, ומנסים להרחיק ממנה כלי נשק, ובכלל לגרום לכך שרק מי שבאמת עולה לרגל יגיע אליה.
    באופן כללי העולם שלהם נמצא בערך באותה רמה טכנולוגית כמו כדור הארץ היום, פלוס מינוס. רק העיר הראל נחשלת מבחינה טכנולוגית.

    לגבי מחשבי הענק המנהלים עיר. נו, נכון. מחשב המחברת שלי היום יודע לעשות דברים שרק קריי ידע לעשות לפני כמה שנים, וחוק מור קובע שאותה יכולת תתפוש הרבה פחות שטח סיליקון בעוד כמה שנים. אבל נניח תיקח כוח מחשוב ממש ממש גדול, נניח מספיק מעבדים לייצר כוח מחשוב שיוכל לנהל עיר (או לתכנן מעבד), נכון לטכנולוגיה הנוכחית אתה מוכרח חדר גדול, אחרת אתה לא יכול לקרר מספיק. כך שזה לא מאד רחוק מן המציאות הנוכחית.

    ג'פסטאר. שששש! זו לא ירושלים, זו הראל. אל תגלה :)))

    לרן. אתה צודק. בריטון יותר מתאים. תודה.
    "מה שלא תעשה, אדם יגווע" – שיר בעצם קיבלה את ההגדרה של ציון לגבי מהו אדם, ולכן מבחינתה גם הפורעים הם אדם, וגם ציון הוא אדם.

  5. ואולי לא. אני הבנתי שאנחנו כבר מתקרבים לסוף היכולת שלנו למזער סיליקון ושהרעשים הקוונטים כבר מתחילים להפריע.

    לגבי הסיפור, הוא היה מאוד חביב אבל הדמויות נראו לי לא אחידות ולא הכי אמינות ויחסית לאורך שלו הוא עדיין נראה לי מזדרז לכיוון הסוף.

  6. לא אהבתי, מצטער שחר. חסר לי הגיון פנימי, עקביות ופיתוח רציני יותר של הסיפור והדמויות. יש לסיפור המון פוטנציאל, באמת רציתי לאהוב אותו, אבל יש בו כ"כ הרבה בעיות-

    ראשית, האם אמרת שכולם כבר היו בהראל בעבר? זה לא מתיישב עם שאר הסיפור, עם העיר הנטושה שמצטיירת בסיפור ועם העובדה שאף אחד לא עשה כלום בנוגע למחשב המשורר עד עכשיו. איפה הטכנאים שחיים בעיר כל חייהם? ואם מדובר בעיר דמויית-ירושלים, איפה הכהנים? למה אורחת מקרית היא היחידה שיכולה לחרוז כמה שורות?
    הגיבורה. אחת הנקודות הטובות יותר בסיפור, פשוט לא אמינה מספיק- חזקה, חכמה וכשרונית (יותר מדי?), אבל בו-זמנית פסיבית וחלשה. היא יותר חכמה מטיראן אבל היא לא נפטרת ממנו או מלמדת אותו להתייחס אליה כמו שצריך. כנ"ל עם ציון, כנ"ל עם סתיו.
    הדמויות המשניות (סתיו וטיראן) סובלות שתיהן מפלקטיות, ופועלות בלי הגיון ורק מתוך צורך לקדם את העלילה. היה לא כיף לקרוא אותם, כמעט מעליב לאינטליגנציה. דווקא לציון היה פוטנציאל, מה שמביא אותי לסוף הסיפור: מי תוקף את המקדש של עצמו? מי מצית את העיר הקדושה שלו באש? ולמה לא לתקן את המחשב, כשמתגלה סיבת הבעיה?

    לכל נושא המוזיקה אני לא אתייחס, כי אני לא מרגיש שאני מבין בתחום מספיק כדי להעביר ביקורת. לא הבנתי את התגובה של סתיו כשהם עמדו מול המקדש, ולא את התחושות של שיר כששמעה את השיר שלה בגרסת ציון (שעכשיו כבר נעשה גם מלחין, לא רק חרזן ומשורר). חבל שזה לא הוסבר יותר טוב, אבל יכולתי לסספנד את זה. היה הרבה יותר קשה לסספנד את השפעת המוזיקה בסוף, אבל בשלב הזה כבר התייאשתי מהסיפור.

    שווה לעבוד וללטש, הרעיון של הסיפור מוצא חן בעיני מאוד, וגם בחינת ההגדרה של מהו אדם. אם לא הייתי רואה פוטנציאל לא הייתי טורח להעביר ביקורת. אני מקווה שלא העלבתי.

  7. אני כלל לא משכים לביקורת של מיכאל ג.
    הסיפור אינו טכנולוגי כך שאין מקום להאשים את העולם בחוסר עדכנות טכנולוגית.
    יש פה נדון, אמנם קצת מגושם, בשאלה מה מחשיב אותנו כבני אנוש, ובזכות שלנו לקיום.

להגיב על רן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.