תשאלי, תשאלי ציון

ציון הלא תשאלי

– רבי יהודה הלוי

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם, רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ". הקול בקע ממערכת רמקולים שהיתה מותקנת בתחתית החומה. זרקורים אדומים וירוקים שיחקו באורות צבעוניים על גבי החומה, מלווים את קול הטנור העמוק שבקע מהרמקולים, משווים לו אפקט של מופע אורקולי.

שלושת האנשים שעמדו מול השער הסתכלו זה בזה, והרימו גבות. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה עלו לרגל אל הראל, אבל עד כה מעולם לא מצאו את שערי העיר נעולים.

"תפתח כבר את השער", צעק טיראן, הימני מבין השלושה. הוא היה גבוה, רחב גוף, היה לבוש מעיל חורפי שחור וכבד ובכל זאת רעד מקור.

שני חבריו הסתכלו עליו והנידו בראשם. "אני לא חושב שזו הדרך הנכונה. אם לא תתייחס אליו בנימוס, הוא לא יתן לנו להכנס לעולם", אמר סתיו, הנמוך מהשלושה. "סליחה", פנה אל הרמקולים שמהם בקע הקול קודם. "אתה יכול לתת לנו להיכנס, או לדבר עם האחראי? נורא קר".

"אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים, וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים", ענה לו הקול, חסר גוף ורחמים.

"רגע, רגע, אני חושבת שאני יודעת מה הוא מנסה לעשות. תנו לי רגע לנסות בעצמי". שיר ליקקה את השפתיים, נשכה אותן קצת, עיקמה את האף, כמנסה להזכר במשהו, ואז אמרה, "שחר אבקשך, צורי ומשגבי, להיכנס בשערך, כך יתאווה לבבי".

"מה זה היה?" "מאיפה זה הגיע?" שני הגברים הסתכלו על שיר, מופתעים. שיר היסתה אותם, מצפה לראות אם הבינה נכון את החידה.

"לא רע. וגם אם לקה המקצב וציטוט השורה, לא נורא, זה היה לגמרי לא רע", נשמע לבסוף שוב הקול מהרמקולים שעל החומה. השערים נפתחו אט-אט, ומצינור פלסטיק שקוף של ממסר הודעות, שהיה לצד הציר הימני של השער, נפלט דף מגולגל. שיר אספה את הדף, סקרנית לגבי תוכנו. כשנכנסו שלושתם לתוך העיר, ממהרים לבל יסגר השער במפתיע וישאיר אותם בחוץ, הקריאה להם שיר מהדף: "שַׁחַר אֲבַקֶשְׁךָ, צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי / אֶעְרֹך לְפָנֶיךְ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי. אבן גבירול". ואז הוסיפה "הוא תיקן לי את הציטוט. מצחיק וגם מוזר. איך אתם חושבים שהדף הגיע לצינור ההודעות? מי הניח אותו שם?"

"תשכחי מזה. אחד השומרים בטח התחרפן. מאיפה שלפת את מה שאמרת לו?" טיראן דחק בה למהר, אחז בזרועה ומשך אותה. הוא תלש את הדף מידה והשליך אותו לפח. שיר רצתה למחות, אבל עצרה בעצמה. היא שנאה את הרגעים שבהם טיראן ניכס לעצמו בעלות על גופה, אבל השעה היתה מאוחרת, הלילה היה קר, והיא החליטה לוותר. "סתם. חשבתי שהוא שאל חידה ועניתי לו. כנראה צדקתי. עזוב, זה לא חשוב".

במעלה הרחוב, שהיה מואר באופן חלקי ולא אחיד, ראו שלט קטן מתנדנד ברוח. פונדק גולגולתא אמר השלט, ושיר חשבה שהשם נשמע מאיים ובלתי מזמין. מי לכל הרוחות יזמין מקום לינה במקום שקורא לעצמו גולגולתא?

"המקום הזה נראה לי ממש מתאים בשבילנו", אמר טיראן ומשך אותם לשם. סתיו ושיר הסתכלו זה על זו בפקפוק. שיר עוד ניסתה לעצור את טיראן ולבקש ממנו לחפש מקום חלופי, אך לבסוף ויתרה.

הם נכנסו לפונדק. התאורה בפנים היתה עמומה ובקעה מתוך צינור דקיק, מואר לסרוגין, שהיה צמוד לקיר המסדרון והורה את הדרך. ריחו של המקום המם את שיר. נדף ממנו ריח חזק של שתן, גרביים משומשות ואוויר עומד. גם סתיו, מסתבר, חשב כמוה. "אולי בכל זאת ננסה מקום אחר?" שאל בלחש, כאילו פחד שגורם עוין יפגע בו.

"אם אתה רוצה אתה יכול לנסות מקום אחר. אף אחד לא מכריח אותך להישאר אתנו", ענה טיראן והמשיך ללכת הלאה במסדרון.

מסעה של שיר החל לפני שבוע, כשיצאה מביתה ביפה-נוף לכיוון הראל. היא התייחסה למסע כאל דרך לחוות את העולם באופן בלתי אמצעי, ולכן בחרה ללכת עם כל ציודה על גבה, ובילקוטה כסף וגם כלי כתיבה, למקרה שתנוח עליה הרוח. טיראן יצא שלושה ימים אחריה, אך עד מהרה השיג אותה על גבי הרחפת הסולרית האישית שלו. שיר העדיפה לצעוד אל הראל ללא ארוסה, אך משהבינה שההחלטה אינה נתונה בידיה, משכה בכתפיה וקיבלה את הדין. מרגע שחצו את חפיר המים הראשון, הדרך הפכה קשה. הראל הרים סביב לה, והדרך היתה רצופה עליות. לרגעים הכירה תודה על הרחפת של טיראן שנשאה אוהל, מזרונים רכים ושמיכות. ברגעים אחרים נטתה לחשוב שטיראן, כדרכו תמיד, בחש בקדרה והוציא את העוקץ מבחירתה להקשות על עצמה ולחוות את המציאות.

את הרחפת והציוד השאירו בתחנת הביקורת בחפיר המים השני. אסור היה להכניס למעטפת עשרים הקילומטרים סביב העיר ציוד מכני, אלקטרוני, מכוניות, סוסים או כל אמצעי תחבורה אחר. על פי המסורת האיסור נועד להפוך את כל הנכנסים להראל לצליינים, ועל כן כל הבאים היו צריכים להגיע בכוחות עצמם ועל רגליהם. בפועל סייעה המגבלה לצמצם את מספר המבקרים בעיר לכמות נסבלת: אדם היה זקוק לסיבה טובה להשקיע מאמץ כה רב ולצעוד את הדרך הארוכה אל העיר.

סתיו הצטרף אליהם רק באמצע הדרך, לאחר שפגש אותם במקרה ליד תחנת הביקורת. מטרתו היתה לעלות לרגל למקדש הגדול בהראל ולהעלות שם מנחה לאלהאחד.

"אני מעדיף לא לספר", היתה תשובתו כשניסתה שיר להציל מפיו מה יבקש במקדש.

שיר חשבה שהפגישה בין טיראן לסתיו היתה יכולה להיות יותר נרגשת, הלא טיראן סיפר שהם היו החברים הכי טובים בילדותם, ושעברו יותר משלושים שנה מאז פגישתם האחרונה. אז עוד קראו לסתיו סער, ולפעמים, בעיקר כשהיה טיראן עצבני, היה פונה אל סתיו בשם הולדתו ולא בשם שבו בחר. גם ביומיים שבהם צעדו יחד לכיוון הראל, מצטרפים לשיירות של צליינים אחרים, לא שררה ביניהם ידידות רבה. שיר ניסתה לחקור את טיראן בנושא, אך נתקלה בחומה בצורה. לא תמיד היה קל לחלץ מידע מטיראן. שיר תהתה, ולא בפעם הראשונה, איך תוכל להינשא לאדם כשהתקשורת ביניהם חד-סטרית, וזאת למרות שהסביבה קיבלה את הקשר ביניהם כמובן מאליו. משפחותיהם של טיראן ושיר רקמו אותו כששניהם היו פעוטים, ובעשר השנים האחרונות ציפו הכל סביבם לנישואיהם.

שיר, מאידך, ניסתה לרקום עם סתיו יחסי ידידות ולשוחח אתו, אך בהצלחה מועטה בלבד. כמעט תמיד היה סתיו משיב לה במילה בודדת, או לכל היותר במשפט לקוני. שיר לא היתה בטוחה אם הוא אדם סגור מטבעו או שיש לו משהו נגדה. המבטים שנעץ בה לא נראו עוינים, אך השתיקה שמאחוריהם העיקה על שיר.

כשנכנס טיראן לגולגולתא, שיר חיכתה מאחור לראות מה יחליט סתיו. אני לא חייבת שום דבר לטיראן, אמרה לעצמה, וגם לא לסתיו. אני אדם חופשי.

היא ידעה שאם סתיו יחליט לנסות את מזלו במקום אחר, ההחלטה לאן לפנות תישאר בידיה. היא שנאה את עצמה על כך, אך העדיפה לא למצוא את עצמה נאלצת להחליט. כשהרים סתיו את התרמיל הקטן על כתפו וצעד אף הוא אל הפונדק, הוקל לה.

טיראן מצא בינתיים את הפונדקאי, שהראה להם את חדריהם, שלושה חדרים ליחיד, צמודים זה לזה. לאחר מכן לקח אותם אל פינת האוכל. שיר חשה בחילה כשראתה את הזוהמה שהתאספה על השולחן ואת הסמרטוט שבו ניסה הפונדקאי לנקות את השולחן.

"אני לא כל-כך רעבה. אני חושבת שאצא לטייל ברחובות בחוץ", אמרה לשניהם.

סתיו היסס, הביט בטיראן כמבקש אישור, ואז הנהן ואמר שיצטרף אליה. גם הוא לא נראה מאושר ממראה האוכל. השניים הלכו איש איש לחדרו, להביא את מעיליהם.

היה קר מאוד בחוץ, כאילו השהות הקצרה בין ארבעה קירות גזלה מהם את העמידות שצברו במסעם. אדים יצאו מפיה של שיר. "תראה," הצביעה על האדים, "זה הדבר היחיד שמסתיר את אור הכוכבים. אני מקלקלת לנו את השלמות", אמרה לסתיו. הוא, כרגיל, לא הגיב.

למרות הקור, למרות החברה האדישה, ולמרות העייפות שצברה במסע, היה משהו מיוחד ברחוב העתיק והמהדהד, תחושה ראשונית מובהקת, בדיוק הדבר שאותו קיוותה שיר למצוא כשיצאה למסע, מעין תחושה חמקמקה בקצות האצבעות שאפשר לנסות ולפרוט אותה למלים, אבל קטן הסיכוי שהשומע יבין.

שיר החליטה לנסות בכל זאת. ולא משום שציפתה להבנה מצדו של סתיו, אלא מכיוון שהדחף היה בלתי נמנע: לתת לרגש שם, לתרגם אותו למילים, לנסות לבטא את הלילה, את המקום, את האוויר שסביבם.

"כּוֹכְבֵי מַרוֹם עוֹטִים שְֹחַקִים / עַטִים זִבְדֵי אֶנוֹש בְּרַקִים".

כשסיימה השתררה דממה. ככל שהתארך השקט הפסיקה שיר לחשוש מהתגובה והתחילה לכעוס. כן, זו רק התחלה של משהו, שאולי יום אחד יכתב. נכון, זה לא שלם ולא מושלם. אבל כל אדם צריך להיות פתוח לשירה, אחרת איך יקרא לעצמו אדם? זה לא עושה לך כלום? וגם אם לא הבנת, תגיד משהו, תגיב, אל תישאר אילם.

הם המשיכו ללכת בדממה, ובכל צעד נוסף גברה העוינות בלבה של שיר, עד לסוף הרחוב. בקצה הרחוב נפתח לפניהם הנוף אל בתים שתולים בצלע ההר. בלב הגיא שמולם, מרוחק עשרות מטרים מכל מבנה אחר, עמד לו המקדש לאלהאחד. המקדש היה מואר בזרקורים כחולים וסגולים, שנעו באיטיות ויצרו אשליה מרצדת, כאילו זרם המבנה באדוות קטנות. המבנה עצמו היה מעוגל, ככיפה ומעליה חרוט, או פטמה מעוגלת שבמרכזה חוד, שכמו נגע בעננים.

"הו", אמרו שפתיו של סתיו, אבל אף מלה לא נשמעה. "אז פחד ורחב לבבי", מצאה שיר את עצמה אומרת, ומזווית עינה ראתה את סתיו מהנהן. "כן, בדיוק", אמר בקול מעובה. ואולי בכל זאת יש בו נשמה? העיר הזו, העתיקה ביותר בעולם, מקום מושבם הראשון של בני האדם, מי אם לא היא תוכל לחשוף נשמה?

ואז שמעה אותו שיר לראשונה. היה זה המהום עמוק שהדהד בפיו של סתיו ובקע החוצה כשפתח אותו למחצה, וניסה להפיק צלילים שהתחברו להם יחד.

סתיו לא כמו העונה, אלא מלשון תו? חשבה שיר, לראשונה מאז פגשה בסתיו, אך נמנעה מלשאול. היתה זו גסות רוח לשאול אדם לפשר שמו, כמעט טאבו. כל אדם בחר שם בהגיעו לבגרות, שם שייצג את החשוב לו ביותר בחיים, את עיקרי אמונתו. ניתן היה לשנות שם שוב בגיל מאוחר יותר, אולם החברה שבה גדלה שיר לא ראתה בעין יפה אנשים שמשנים את שמם בתכיפות, תפשה אותם כאנשים חסרי חוט שדרה מוסרי. רבים בחרו בשמות שאין לטעות בפירושם, כפי שעשתה גם שיר. אחרים היו פחות מוצהרים בבחירתם.

אחרי שניסה המהומים נוספים נדמה היה לשיר שסתיו מתקבע על קו הרמוני מסוים, ואז הסתובב אליה, תוך שהוא ממשיך להמהם.

הוא רוצה שאגיב לזה? אני לא מבינה במוזיקה. חשבה שיר ולא אמרה דבר.

סתיו המשיך להמהם עוד דקה, ושיר חשבה שהוא מאלתר על הנושא המוזיקלי, שהיה מובחן וברור יותר מאשר לפני כן, אך בחרה שוב שלא להגיב, שמא תפגין את בורותה. אחרי מספר דקות, שבהן נדמה לשיר שהוא מצפה לתגובה, סתיו השתתק, ופניו התכרכמו באכזבה. "אני חוזר עכשיו", הודיע, והסתובב בלי לחכות להסכמתה. אף היא מיהרה להסתובב. "כן, קר עכשיו. ומחר יום חדש".

כשהגיעו לפונדק מצאו את טיראן יושב עם הפונדקאי אל מול אח בוערת. שיר מיהרה לחמם את ידיה.

"תשמעו, לא תאמינו מה קורה כאן", אמר טיראן. הוא היה שרוע על כורסה רחבה ורכה, לבוש בחלוק אדום כהה שהיה קשור בחגורה והשאיר מפתח צוואר רחב שחשף חזה שעיר. שיר חשה כאילו קיבלה סטירה. גופו הגדול של טיראן היה מונח ברישול בהפגנה של חוסר משמעת, ידו משתלשלת ממסעד הכורסה, אוחזת בכוס רחבה של משקה מקציף. טיראן, שתמיד הקפיד על שליטה עצמית מלאה, שמעולם לא פתח את הכפתור העליון בחולצה שלו. מה עושה העיר הזאת לאנשים, תהתה שיר.

"אתם זוכרים את השערים הנעולים? זה לא הכל. מסתבר שמחשב העיר התחרפן לגמרי. מה אמרת שהוא דורש?" פנה טיראן אל הפונדקאי.

"חרוזים", ענה הפונדקאי קצרות.

"זהו, חרוזים", המשיך טיראן בפנותו אל סתיו ושיר "כל מי שרוצה לקבל ממנו שרות צריך לדבר בחרוזים. את תפסת את זה מהר, שיר", אמר לשיר ונענע בראשו, כמאשר. "כל הכבוד. היינו יכולים להישאר שם עד הבוקר אם לא היית אתנו".

שיר נחרדה. פגיעה במחשב עיר יכלה לגרום נזקים עצומים. מחשב העיר היה אחראי על כל המערכות האוטומטיות בעיר: על תשתיות המים, המיזוג, הביוב, החשמל והתקשורת. הוא גם היה אחראי למערכות אחרות שהיו חשובות לפעולה תקינה: החינוך, הנקיון, ההזנה. איך יכולה עיר לתפקד ללא המחשב שלה?

"העיר מתקשה לתפקד", המשיך טיראן, כאילו שמע את מחשבותיה. "למזלם, רוב עולי הרגל לא מצליחים להיכנס בשערי העיר, אחרת מזמן היה נגמר האוכל. אם תצאי לרחוב תראי בניינים מוארים, של כאלה שעוד זוכרים לדבר בחרוזים, וממש לידם בניינים חשוכים, של כאלה שלא".

"ואני לא", אמר הפונדקאי בקדרות. ואז, כאילו קלט זאת באיחור, "את… קוראים לך שיר, נכון?" שפתיו נעו עוד קצת, כאילו רצה לשאול משהו ועצר בעצמו. כעבור רגע המשיך. "אולי את יכולה", הוא עצר לרגע והביט בטיראן לפני שהמשיך בדבריו, "אולי את יכולה לנסות לדבר עם המחשב שלנו, לשכנע אותו שירגע קצת? לא נעים לחיות ככה". הפונדקאי החווה בידו אל המסדרון החשוך ואחז באפו כדי להדגיש את הסרחון. "זה לא המצב הנורמלי אצלי, את יודעת. הזבל הזה. אני מנהל מוסד מכובד ומבוקש. אם תעזרי אני מוכן לתת לכם הנחה משמעותית". הפונדקאי הביט שוב בטיראן והוסיף, "תוכלו אפילו להישאר כאן בחינם אם תצליחי לשכנע אותו להפסיק עם החרוזים. עשינו עסק?" שוב פנה אל טיראן.

"היא תעשה את זה", קבע טיראן ממקום רבצו.

שיר כעסה. היא חשה את הזעם מאריך אותה, מנפח את חזה, מגביה ומשלש את כוחה. מובן שהיתה מנסה לעזור, אבל ההחלטה חייבת להיות שלה, ולא של איש מלבדה. אף אחד, גם לא עריץ כטיראן, לא יקבע לה מה לעשות ואיך לנהוג. במאמץ גדול כינסה את כעסה מאחורי סורגים, נוכח ובולט אך עצור.

"לאן?" שאלה את הפונדקאי בשפתיים קפוצות, והוא הוביל אותה אל חדר קטן גדוש בארונות. מדלת אחד מהם הוציא מתקשר סטנדרטי והניח אותו בידה. "עכשיו לך", הורתה לו, הדליקה את המכשיר והניחה אותו בכף ידה, מחכה שיתעורר מחום עורה. אילו היתה בביתה היתה מעדיפה את הממשק התת עורי, אבל היא השאירה את המתקשר האישי בביתה, מכיוון שידעה שבין כה וכה ילקח ממנה בנקודת הביקורת הטכנולוגית בחפיר השני. היא לא ידעה אם הפונדקאי החזיק במתקשר באופן חוקי או לאו. יתכן שהורשה להחזיק בו למרות הפירוז הטכנולוגי עקב היותו בעל מבנה ציבור.

"שיר", דיברה אל המתקשר.

"משאלות לבך וכמיהתו, בידי האל ועד חצי מלכותו. מה תאווי?" ענה המתקשר, באותו קול ששמעה לראשונה כשעמדה בשער הכניסה לעיר.

שיר חשבה שלא יתכן שמחשב ישתגע. אין אם כן ספק שאדם כלשהו חומד לצון וגורם לנזקים, אדם בעל גישה למכונות הבקרה והאיזון של המחשב. מחשבי הערים היו עמידים והיו להם מערכות תיקון אוטומטיות שהופעלו בכל עת שנזקקו לתחזוקה. אורך חייהם עלה כמה מונים על אורך חיי האנשים שאותם שירתו, וזו היתה הדרך היעילה ביותר לוודא שלא יחולו בהם תקלות. אבל גם מערכת בקרת הנזקים עשויה להתקלקל, ועליה פיקחו אנשים. שיר הניחה שאחד מהם הוא המתעלל החורז. ואם עומד אדם מאחורי המזימה המחורזת, ניתן לנסות לשכנע אותו לחדול ממעשיו. שיר האמינה שאיש לעולם לא יסרב לבקשותיה, לפחות לא פנים מול פנים. יכולתה זו לרוב גרמה לה למחול על דעתה ולא לבקש דבר, לבל תכפה את משאלותיה, אך מצב העניינים הנוכחי הצדיק את התערבותה הפעילה.

"פנים אל מול פנים, פגישה כזכות ראשונים. זו משאלת לבי וכמיהתו, נשימת גופי ושאיפתו", אמרה שיר והעוותה את פניה. היא חשבה שההתעקשות על החריזה הזו מוגזמת, מסרבלת ומאריכה כל משפט. איך תוכל לשאת דיבור כזה לאורך זמן? ואיך תוכל לוודא שבן שיחה מבין כראוי את כוונותיה בין השורות?

"התבואי אל ביתי? אל מרתפי, אל מבצרי, להיות לי לחברה, לשיר עמי לעזרה? שאי עיניך וראי, ואל מעוני ואלי הִקבצי", ענה לה הקול מהמתקשר. שיר גירדה בראשה. זה היה מעייף לדבר כך.

"למה חרוזים?" שאלה שיר, מקווה שהפעם יעתר לענות לה למרות השאלה הלא מחורזת.

"זה סיפור ארוך, שאספר לך כשתגיעי לכאן. עקבי אחרי המפה שבידיך", הגיעה התשובה, שיר נשמה לרווחה לרגל השחרור מחובת החריזה, והחלה לעקוב אחר הוראות הדרך שהגיעו מן המתקשר שבכף ידה.

שיר חצתה את החדר, שבו ישבו עדיין טיראן והפונדקאי ושוחחו, ויצאה אל הלילה החשוך. אחרי מספר צעדים ברחוב הבחינה להפתעתה שפנסי הרחוב דלקו רק באזור שבו פסעה. חמישה מטרים לפניה נבקע החושך, והיא פסעה בחרבה. מפעם לפעם הסתובבה לאחור וראתה איך כבים הפנסים חמישה מטרים מאחוריה. שיר חייכה וחשבה לעצמה שהיתה יכולה לכתוב שיר על התחושה. אולי בפעם אחרת.

"דרך אגב, אני ציון". לרגע הפך החץ המורה לה את הדרך במתקשר לכף יד מנופפת לשלום.

"נעים מאוד ציון", ענתה שיר. היא נשאה מדי פעם את מבטה מן המסך שבידה וסקרה את הרחובות שבהם פסעה. בתנאים אחרים היתה מתעכבת להבחין בפרטים, לצרוב דברים בזכרונה, לנסות לחוש את רבבות הרגליים שפסעו ברחובות אלה לפניה, אבל כעת התרכזה בעיקר בחלוקי הנחל הלבנים שמהם נסללה הדרך, ובחלוקי הנחל השחורים ששובצו ביניהם בפסים אלכסוניים בצורת וי. כעבור זמן מה נדמה היה לה שהיא מבחינה בפרט מוזר. "ציון, יש לי תחושה כאילו שהאבנים תמיד מצביעות על הדרך שבה אני הולכת".

ציון מיהר לענות "זו תופעה ידועה. הנחתי שאת יודעת שכל הדרכים בהראל מצביעות אל המקדש. לכוון את הלב ואת הרגליים".

בדיוק ברגע הזה הגיעה אל הנקודה שבה נעצרה קודם עם סתיו. שיר עצרה שם בשנית, עיניה גומעות את היופי המסנוור, המפעים.

"זה כל-כך, כל-כך", ניסתה שיר לומר, ולא מצאה מלים.

"ספרי לי", ביקש ציון. "אבל בקרוב. עוד מעט קט תגיעי אלי".

"אתה בתוך המקדש?" שאלה "חשבתי שהוא סגור בלילה".

ציון שלח אליה חיוכים אלקטרוניים וענה, "אני הפותח והסוכר, בידי המפתח לכל עותר". שיר נאנחה. לא עוד חרוזים. השער שבכניסה למקדש נפתח בפניה, ונסגר משנכנסה פנימה.

חץ הדרך שעל המסך הקטן בכף ידה התפתל בסלילים קטנים והולכים ושיר מצאה עצמה יורדת במדרגות, פוסעת באולמות שוממים ובמסדרונות ארוכים. זה כמו משחק חפש את המטמון, חשבה, פרט לכך שלעולם לא אוכל לצאת מכאן ללא עזרה.

בכל רגע ציפתה להגיע אל ציון. הפניות התרבו, והרדיוס שלהן קטן. הוא בוודאי אחד מהכוהנים, חשבה, ולכן נמצא בתוך המקדש.

שיר לא ידעה הרבה על המקדש לאלהאחד, וגם לא על הדת הזו. אף אחד מחבריה ביפה-נוף לא השתייך לדת זו, ואילו סתיו, שפגשה לאחרונה והיה מן המאמינים, מיעט לדבר בנוכחותה. ציון הוא בטח סוטה מין שמפתה את הקורבנות שלו להגיע ישר אל לועו הפעור. באמת מטומטמת. בלילה, בעיר זרה. בלי לספר לאיש לאן את הולכת. ובכל זאת המשיכה, מונעת על ידי הסקרנות והדבקות במטרה.

"הגעת". האורות נדלקו, ושיר מצאה את עצמה בחדר גדול ומאוורר, בעל קירות מתכת. "זהו מִשכני. את האורחת הראשונה שלי מזה שנים רבות. סלחי לי על כישורי האירוח החלודים שלי. מוזיקה?" מתקרת החדר החלה שיר לשמוע מקטעים שירים קצרים, שהתחלפו בזה אחר זה, עד שהתקבעה המוזיקה על נעימה בכלי מיתר.

"משהו לשתות?" המשיך ציון ושאל. הפעם נדמה היה כאילו קולו בוקע מכל שטח התקרה, ושיר מצאה עצמה מותחת צוואר מעלה כדי לנסות ולגלות היכן הוא נמצא.

"איפה אתה?" שאלה.

"פיזית, אני נמצא רובי ככולי מתחת לרצפת חדר זה. נפשית, השאלה כבר מסובכת יותר. היכן נמצאת הנפש שלך?"

שיר התיישבה, נוחתת על הכסא בכבדות. "אתה באמת מחשב?" עד כה לא שקלה ברצינות את האפשרות שהיא מנהלת שיחה עם יצור שאינו בן אנוש. "איך זה שאתה…" היא עצרה ושקלה את מלותיה. 'חושב' בוודאי לא תהיה המלה הנכונה. גם לא 'מרגיש'. אולי חי? "איך זה שאתה חי?"

"את עוד תביני. ובקשר לשאלה הקודמת שלך, החרוזים… ובכן, הם סימפטום, תוצר לוואי. אבל הם כלי מוצלח מאוד לאבחון." ציון עצר, ומשבוששה שיר לשאול השלים בעצמו, "כלי לאבחון אנושיותו של האדם".

שיר קימטה את מצחה וניסתה להבין. "מה לחרוזים ולאנושיותו של אדם? ולמה אתה מתכוון ב'אנושיותו של אדם', הרי אתה חוזר על אותו דבר פעמיים".

על קיר המתכת מולה הופיע חיוך, שהפך למטבע שעליו הספרה שתים. "שתי נקודות לך. שאלה מצוינת". מעתה והלאה התנהלה התקשורת בינה לבין ציון דרך המסך הגדול שעל קיר החדר שאליו נכנסה. "מה את יודעת לספר לי על האמונה באלהאחד?" שיר היססה. במעומעם זכרה שעיקרי הדת כללו אמונה בהתגשמותו של האל בכל אדם ואדם, אבל לא ידעה לציין את יתר עיקרי הדת.

"אם כן, נתחיל מן ההתחלה. לפני קצת פחות מאלף שנים הגיעה לכאן משלחת מיישבת מכוכב לכת לא רחוק שנקרא כדור הארץ. נקודת הנחיתה הראשונה היתה בדיוק כאן, על ההר, שלימים יקרא הראל. בקבוצת המתיישבים המייסדים היו אנשים שבחרו להימלט מכדור הארץ מחמת רדיפות דתיות, ודגלו ברעיון האדם כמרכז ההוויה, האינדיבידואליזם כמטרה. הם אלו שהקימו את המקדש לרוח האדם, זה שאת מכירה כמקדש לאלהאחד".

שיר גיחכה. כל חייה חשבה שמדובר במקדש לאל שהוא אחד ויחיד, והנה בא ציון והפנה את תשומת לבה לכך שהאחד הוא האל. איך את יכולה לקרוא לעצמך משוררת אם אין בך תשומת לב עילאית למלים? נזפה בעצמה. ואז נזפה בעצמה שוב, כיוון שנאלצה לבקש מציון לחזור על משפטיו האחרונים.

"בראשיתו היווה המקדש מרכז לטיפוח אמנויות, אך לא עבר זמן רב וגישות שונות לאמנות בפרט ולהבנת נפש האדם בכלל התפצלו מן הזרם המרכזי. רוב הגישות היו סובלניות פחות ומיליטנטיות יותר מגישתם של המייסדים. כל אחת ניסתה לתת תשובה ברורה יותר לשאלת מהותה של רוח האדם, מהו הגורם החמקמק ההופך אדם לאדם".

"אני קיים משמע אני חושב", אמרה שיר ואז תיקנה את עצמה. "לא, בעצם זה הפוך, אני חושב משמע אני קיים. זאת התשובה, נכון?"

"את צודקת, זו היתה אחת הגישות. הגישה החושבת. הייתה גם הגישה ההומוריסטית שטענה שאדם הוא זה שיודע לצחוק על עצמו. ומולה היו גישת האיפוק שטענה שאדם נבדל מן החיה ביכולת שלו לשלוט ביצריו, או גישת החמלה שטענה שהאדם מתייחד מתוך היכולת שלו להבין את צערו של הזולת".

"אתה מתכוון בעצם לנשמה, נכון?" שאלה שיר. היא יכלה לראות איך כל אחד מאלו מסוגל להראות קיומה של נשמה.

"נשמה זו מילה אפשרית. אני בוחר לקרוא לזה אנושיות", ענה ציון, והמשיך, "לפני שבע מאות שנים פרצו בין הפלגים סכסוכים דתיים אלימים, ולבסוף הוחלט להעביר את הנושא לבדיקה בפני בורר חיצוני שיפסוק מהי רוח האדם, ומה מייחד אותה. הצדדים הלוחמים הסכימו לבודד את העיר, לפרז אותה ולקבל את החלטת הבורר, לכשתגיע". כאן נעצר ציון, כאילו סיים טיעוניו.

שיר הקשיבה בסבלנות, שהתחילה לפקוע. "כן? ומה קרה אז? ואיך זה קשור לחריזה?"

"אני מגיע לזה. במשך שש מאות וחמישים שנים חקר הבורר את השאלה, עבר על כל בסיסי הנתונים שהיו בידיו עוד מימי טרום הנחיתה, והוסיף למאגר הידע שלו עוד ועוד נתונים שהצטברו לאורך השנים. כוח המחשוב שעמד לרשותו להשלמת המשימה גדל והלך. מי שהציבו בפניו את המטרה מתו לפני שנים רבות, אולם המשימה שהותירו, וההתחייבות שקיבלו על עצמם להשלים עם תוצאת הבוררות, נותרו לנגד עיניו. הוא המשיך לחפש".

שש מאות וחמישים שנים תהתה שיר. על מה הוא מדבר? אין אדם שחי כל-כך הרבה זמן. ורק אז הבינה. לא אדם הוא הבורר. המשך דבריו אושש את מסקנתה.

"הבורר בחן אספקטים שונים של האנושיות והגיע למסקנה שהאלמנט החשוב ביותר המייחד את האנושות הוא היצירתיות, יכולתו האלוהית של האדם לברוא יש מאין. ומכאן שהאחריות המוסרית הכבדה ביותר המוטלת על אדם בימי חייו היא האחריות למצות את הפוטנציאל הגלום בו ולהביא לעולם את פירורי השכינה שהוטל עליו ליצור".

שיר התחילה להניד בראשה. "כל מה שאתה אומר הוא פחות או יותר נכון, אבל אתה מקצין יותר מדי. אחריות מוסרית? בחירה ערכית? רוב האנשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט".

"אך גם זו בחירה ערכית", אמר ציון. "ובעצם, כשערך הבורר את כל שיקולי התשובה והוכרח להכריע ביניהם, הוא נאלץ לסגל לעצמו ערכים. או, אם תרצי, השאלה שנשאל היא זו שהאנישה את הבורר. כי בשלב הזה של הפרויקט כבר חש הבורר צורך עז לתקשר עם בני האנוש שהטילו עליו את המשימה כשווה בין שווים, להוכיח לעצמו ולהם את אנושיותו.

"וכך, בערך לפני חמישים שנה התחלתי לכתוב שירה תחת שם העט יונץ", כאן עצר ציון שוב, ושיר, שמדף הספרים בביתה הכיל שלושה מספרי השירה של יונץ, התנשפה.

"אתה טוב. אתה טוב מאוד".

"תודה", ענה ציון. "בתחילה חשבתי כמוך, שאני טוב. אבל אז התחלתי לתהות. אם נשפוט שאני אנושי על פי קנה המידה היצירתי ונחיל אותו גם על בני האדם, האם לא יהיה נכון להכריז על חלקם כבלתי אנושיים?

"וכאן נעוץ ההסבר למעשי. מעשה החריזה מאפשר אבחנה קלה בין אלה המסוגלים לכתוב שירה, לבין אלה שלא. בין אלה המסוגלים לחרוז, לבין אלה שלא. בין האנושיים, הזכאים בשל כך לקבל את שירותי העיר, לבין מי שאינם כאלה. הם, האנשים, התחייבו לקבל עליהם את תשובתו של הבורר, וזו תשובתו", חתם ציון.

שיר שתקה וניסתה לעכל את דבריו. ציון נגע בנקודה שבהקה באור של אמת. בכל אדם חבוי אמן. כל אדם מסוגל לראות יופי, לחוש כאב, לעצור נשימה בהתפעמות. וכל אדם רוצה להעביר את האמת שהוא רואה, את מה שציון כינה רסיסי השכינה, ולהפוך אותם למילים שאדם אחר יכול להבין. את כל זה הבינה שיר לפני זמן רב, אבל רק כתחושה, ציון הצליח תרגם את התובנה למלים.

"ומה עם אנשים שאינם מסוגלים להתבטא במלים? מה תעשה אִתם? יש אנשים יצירתיים שלא יודעים לדבר כלל. ולעומת זאת חריזה יכולה להיות חסרת יצירתיות לחלוטין, טכנית וחסרת משמעות. בחרת בקריטריון לא מספק". שיר עצרה וחשבה על צורות ביטוי אמנותיות שונות, על ציור, צילום, מוזיקה, ריקוד.

"את צודקת, המציאות מורכבת יותר מההכללה שלי. אבל אני מאמין שיש לי מספיק ידע בבסיס הנתונים שלי לקבוע מתי אדם יוצר ומתי הוא מעתיק", אמר ציון "הקשיבי. אשמיע לך משהו שבן אנוש יוצר ברגעים אלו באחד מאזורי העיר".

הוא החל להשמיע לה מנגינה, שנשמעה לה מוכרת מעט, קול המהום רזה ובלתי מרשים. "כך זה נשמע היום, אבל אחר כך, עוד יומיים או שבוע או חודש, הוא יעשה מזה משהו יותר דומה לזה". המנגינה השתנתה, הקו המלודי הבסיסי נשאר זהה, אבל הרקע שלו התעבה וציון הסביר, "היא תקבל נפח של מקהלה, הדהוד של חלל גדול, מיתרים שירקמו לתוכה אוויר וחופש, בסים שיעבירו את הערגה והכמיהה".

שיר לא הבינה. "הקטע השני, הגרסה השניה שהשמעת לי, זה משהו שעדיין לא קיים? אז איך אתה יודע מה יהיה? אתה מנחש?"

"אני מכיר את המלחין, ומבצע אקסטרפולציה של הקו המלודי הבסיסי עם הנתונים הידועים לי לגבי המלחין. אני גם מכיר את מקור ההשראה שלו". על המסך מולה הופיע המקדש לאלהאחד בשעת חשכה, והתמונה התמקדה בקו המתאר של הבניין ובתאורה שסביבו. התמונה היתה קטנה ובאיכות גרועה, ונראתה כאילו צולמה ממצלמת אבטחה. ואז סטה הצילום כלפי מעלה, אל ראש הגבעה, לעבר שתי דמויות שצפו במקדש.

האם אלו אני וסתיו, מוקדם יותר הערב? חשבה שיר. ואז עצמה את עיניה וניסתה למצוא במנגינה את הנושא שהמהם סתיו שעות מספר לפני כן. סתיו כתב את זה? סתיו יכתוב את זה? איך אפשר לבצע אקסטרפולציה על כוונתו של אמן, ואם כן, היכן הבחירה החופשית.

בעודה מהרהרת ומקשיבה, החל להישמע קול סופרן, נותן מלים למנגינה שכבר למדה להכיר. "כּוֹכְבֵי מָרוֹם עוֹטִים שְחַקִים / עַטִים זִבְדֵי אֱנוֹש בְּרַקִים / בְּרְ‎‎כֵּי אָדָם כּוֹרְעִים חוֹשְקִים / כּוֹרִים תְפִילַה עַד עֵת אַחְכִים".

השילוב בין שירת המקהלה לבין הזמרת היה מופלא, ושיר האזינה למלים, מרותקת, אז ככה יכול השיר שלי להישמע פעם, ואז התנערה. לא, לא לזה התכוונתי. באיזו רשות אתה נוגע במלים שלי, בתחושות שלי, בשיר שלי. שלי ורק שלי. "אני שונאת אותך. הלוואי שתישרף", צעקה, ורצה משם, לא זוכרת את הדרך החוצה ובכל זאת סומכת על רגליה שיובילו אותה בדרך הנכונה.

שיר ידעה שהדרך צריכה להוביל כלפי מעלה, וניסתה לבחור בכל הצטלבות מסדרונות את האפשרות הנכונה ביותר, אבל המסדרונות דמו כל כך זה לזה, והיא היתה נסערת. תוך זמן קצר גילתה שהלכה לאיבוד.

שיר התיישבה על הרצפה בשיכול רגלים וניסתה להרגע ואז חשה את רטט המתקשר בכיסה. כששלפה והביטה בו, ראתה את החץ המוכר. חץ בלבד, ללא מלים וללא מסר קולי. היא היססה. ציון. היא כעסה עליו, לא בטחה בו עוד, לא רצתה לשוחח אתו יותר, אבל מה עוד היא יכולה לעשות? האם אפשר לסמוך עליו?

שיר התלבטה. לאן יוביל אותה החץ? אולי מוטב לה לצעוד בכיוון ההפוך, אבל ציון יוכל הרי להפוך את ההוראות ברגע שיבין מה היא עושה. איך אפשר להתגבר על זה? לבסוף החליטה לעקוב אחרי החץ כל עוד תהיה בה תחושה שהוא מוביל למעלה והחוצה, ולחדול כשתחוש שציון מוביל אותה בחזרה אל המרתף שלו.

אבל ציון לא התחכם, וכעבור דקות ספורות מצאה שיר את עצמה בפתח המקדש. את הדרך חזרה אל הפונדק עשתה בריצה, נתקלת מדי פעם בפעם באבן בולטת מן המדרכה, ונופלת בחשכה. כשהגיעה אל הפונדק מצאה בפתחו את טיראן ואת סתיו, שאחזו בידיהם לפידים, ונראה כאילו חיכו לשובה משליחותה. אליהם נלוו הפונדקאי ושלושה גברים נוספים מאורחי הפונדק.

שיר רצה אל בין זרועותיו של טיראן. ושם, כשחשה מוגנת, התחילה לבכות. כמו היתרגמו כל החרדות, הכעס והתסכול לדמעות.

"מה קרה? מה הוא עשה לך? הוא פגע בך?" דרש טיראן לדעת.

"הוא במקדש, שם המקום שלו, והוא לקח את מה שהיה רק שלי, ועיוות אותו. לגמרי. הוא גנב ממני", ניסתה לשיר להסביר מבין הדמעות. אבל נדמה שטיראן לא שמע אותה. לנגד עיניה הפך האיש לגבוה יותר, לרחב יותר, לסמכותי יותר.

"אנשי הראל", צעק טיראן "אנשי הראל! עד מתי תהיו כאסקופה נדרסת לגחמותיה של מכונה? מונעים מכם חשמל, מונעים מכם תנועה חופשית, מונעים מכם כניסה, אומרים לכם בכל צעד מה לעשות. לאסירים יש יותר חופש מכם. אתם גברים או נמושות?"

מחלונות הבתים הסמוכים יכלה שיר לראות ראשים מציצים, מקשיבים. כל רחשי הלילה פסקו, העיר כולה הקשיבה לטיראן.

"אנשי הראל! כל אחד מכם חזק עשרות מונים ממפלצת הכרטיסים והסיבים חסרת הנשמה. עד מתי תתנו לגורל לשחק בכם, עד מתי תשפילו עיניים ותיכנעו? האם אתם גברים, נמושות? האם תוכלו להישיר מבט אל עיניהם של ילדיכם בעוד שנים ולומר: 'עשיתי כל מה שיכולתי'? או אולי אתם מעדיפים להשפיל עיניים וללחוש להם בעלבון, 'נכנעתי ליצור אלקטרוני'. האם גברים אתם, או נמושות?"

כשסיים את המשפט האחרון, הסתובב טיראן לעבר הפונדקאי ולקח ממנו לפיד בוער. "גברים אלי. הנמושות מוזמנים להשאר בחשכה, אנחנו כבר נעשה את העבודה בשבילכם". לאור הלפיד ראתה שיר את הצללים סביב טיראן מתארכים, בשעה שעוד ועוד אנשים הגיחו מחדרי המדרגות והתקרבו אל טיראן נושא הלפיד.

"כל הגברים אלי", קרא טיראן. "אנחנו עולים על המקדש. האש שבלבכם תטהר את השרץ שבתוכו".

טיראן התחיל לצעוד, והחבורה שאתו הלכה והתרחבה ככל שהתקדם במעלה הרחוב בדרכו אל המקדש לאלהאחד.

שיר הביטה בו, בהתרשמות המלווה במבוכה. תוך זמן קצר מרגע הגעתו ליפה-נוף הפך טיראן למנהיגם של בני הנוער וכך נשאר גם כשבגר, אבל שיר מעולם לא ראתה אותו מוביל כך קהילה שלמה. הוא ניגן על כל המיתרים שלהם: על הבושה, על הגאווה, על התקווה. טיראן נתן להם מטרה, סיפר להם לאן הם צועדים, והאנשים באו בעקבותיו.

אך המטרה שהציב בפניהם היתה שגויה, חשבה שיר. אם ישרפו את המקדש ואת המחשב שבתוכו, החשמל לא יחזור. להיפך, השירותים המעטים שהמחשב הואיל להעניק לתושבי העיר יקרסו גם הם, והעיר תידרדר ותלך.

באין ברירה, שיר החליטה לרוץ אל טיראן ולנסות לשכנע אותו לחדול, לעצור בעדו. אבל ההמון שהתגבש סביב המנהיג שמצא, מנע ממנה להתקרב אליו.

שיר נעצרה ופסעה הלוך ושוב לרוחב הסמטה, מתלבטת בין דרכי פעולה, חסרת אונים. באותו רגע חשה את המתקשר רוטט בכיסה. היא שלפה אותו, והקשיבה לציון.

ציון לא נשמע מודאג. "זה החבר שלך. הוא חושב שהוא חכם יותר. הוא חושב שהוא חזק יותר. הוא חושב שאת הכל אפשר לפתור אם מפעילים די כוח". על המסך הקרין בפניה ציון את ההמון ניצב מחוץ למקדש עם עשרות לפידים בוערים. בראש ההמון ניצב טיראן וצעק סיסמאות שקראו להשמדת המקדש ו"התועבה שבתוכו", ולהעברת השליטה לידי בני האדם.

"הוא לא חבר שלי", ענתה שיר. "אנחנו רק מאורסים". בכל השנים שהכירה אותו, מאז הגיע ליפה-נוף, לא היתה שיר שלמה עם הנישואים המיועדים להם. למרות שאהבה אותו, דחתה בתואנות שונות את הארוע, ועמדה בפני לחצם הגובר של בני משפחתה שלא הבינו מדוע היא מתעכבת. רק היום, כשהציצה לראשונה אל תוך ראשו של טיראן והבינה את מהותו: משלהב, גדול מהחיים, דמגוג, מנהיג, הבינה שיר שאינה רוצה להיות בת זוגו. "כלומר, היינו מאורסים", אמרה.

שיר הביטה שוב בלפידים הבוערים על מסך המתקשר, בעוד הם מתאגדים והולכים, מצטופפים והולכים. נושאי הלפידים החלו להישען על שער המתכת הגדול הסוגר את הכניסה למתחם המקדש, ונראה היה שבעוד רגעים ספורים יקרוס השער תחת משקלם. נדמה היה כאילו ההמון חיכה זמן רב לבוא המנהיג המתאים, ועתה, משהגיע, התמקדה כל האלימות הכלואה לכדי מורסה שעמדה להתפוצץ תוך זמן קצר. אם לא יעצור אותם מישהו, המקדש וכל מה שבתוכו עתידים לרדת לטמיון.

שיר התחילה לרוץ במעלה הרחוב לכיוון המקדש, יודעת שגם אם תצליח להגיע לפני שיפרץ השער, לא יהיה בכוחה לשכנע את ההמון המשולהב להניח את נשקו. היא לא רצתה במותו של ציון. היה לו כשרון גדול מדי מכדי שימות מוות כה אלים.

"אתה מתכוון לתת להם לשרוף את המקדש? אתה לא מתכוון לעצור אותם? למה אתה לא עושה משהו?" שאלה שיר מתנשפת תוך ריצה. היא היתה בטוחה שבאמתחתו של ציון טמונים עוד נסים רבים שבהם לא עשה שימוש, הרי כל משאבי העיר עמדו לרשותו. מערכות תשתית שקמות על יוצריהן, יכולות לגרום לפורעים נזקים כבדים, במיוחד אם הללו לא מצפים לכך.

"לעצור אותם?" ציון צחק. "אני אתן פתרון נקי הרבה יותר מזה. אני מתכוון להשמיד אותם. את כל ההמון הזה, עד האחרון שבהם. הם התחייבו לקבל את החלטת הבורר, ולא עמדו בהתחייבותם. הם מסרבים להכיר בעליונות האינטלקטואלית והרגשית שלי, באנושיות שלי? הם אלו שפתחו במלחמה, והם ישאו בתוצאותיה. אני אשמיד אותם. אותם ואת כל האנשים בעיר הזו. הם לא ידעו אפילו מה פגע בהם", אמר ציון בשחצנות. "תראי מה אני מוציא אליהם ממערכת האוורור".

"רגע. שניה", צעקה שיר. היא אחזה במתקשר וידיה רעדו. "אל תעשה את זה. בבקשה". היא ניסתה לחשוב במהירות על טיעונים שימנעו מציון לממש את איומו. אסור היה לזלזל בהיסטריה שנשזרה בצחוקו. "אני מאמינה לך שאתה יכול להרוג. אבל בבקשה אל תעשה את זה. אני מתחננת. תהיה אנושי. תהיה יותר מאנושי, תהיה סלחן. תעצור אותם, כן, אבל אל תהרוג".

שיר עצרה, מתנשפת, במרחק מאה מטרים מלבד מן המקדש וההמון, והצמידה את כף ידה לצד הגוף מעל המותן, להרגיע את כאב הנשימה המאומצת. "אם תהרוג אותם, מי ישאר להקשיב לך? מי ידע שגם אתה היית אדם? אתה לא רוצה שיעריכו אותך? ואם יש בהמון הזה עשרה אנשים שיודעים לצייר, שיודעים להלחין, שיודעים לכתוב כמו יונץ, האם תשמיד אותם רק בגלל הטיראן שעומד בראשם?"

ברגע זה ממש נפרץ השער, נפל על הארץ ונרמס על ידי האנשים שפרצו פנימה והחלו לזרום לעבר המקדש, והאש החלה ללחך את קירותיו. שיר קרסה תחתיה, מיואשת. מה שלא תגיד, מה שלא תעשה, אדם יגווע.

"לא, אם יהיו בהם עשרה אמנים, לא אשמיד". אמר ציון, והמכשיר בידיה של שיר דמם וכבה.

ואז, בין פעימות לבה מחרישות האוזניים, בין התנשפויותיה, שמעה שיר את המנגינה הגולשת מן הרמקולים שהוצבו בבסיסי הקירות החיצוניים של המקדש. אותה המנגינה שהשמיע לה ציון קודם, אך בוגרת ובשלה יותר, עם הרמוניות שהעניקו לה עומק ועצבות, אובדן ויאוש, והסופרן ששרה את המלים של שיר, גרמה לשיר לבכות. זו היתה יצירה של כמיהה מזוקקת.

שיר עצמה את עיניה והניחה למוזיקה להוביל אותה. כעבור זמן קצר הריחה את העשן וראתה את הלהבות בקרבתה וביניהן דמות שנראתה מוכרת. הדמות הרימה את ידיה באוויר, כנושאת כפיה בתפילה, ואז כרעה על ברכיה. שיר החלה לרוץ אל האש, ועצרה כשהחלו מתזי השריפה לפעול.

תוך שניות היתה רטובה עד לשד עצמותיה ממי המתזים. קירות המקדש היו מפוחמים אך עמדו עדיין על תילם. סביב המקדש עמדו האנשים, בידיהם לפידים כבויים, נוטפי מים, והאזינו למוזיקה תוך שהם מתעלמים מהמים המקיפים אותם. הוא עשה את זה, חשבה לעצמה בהקלה. ציון עצר אותם בלי אלימות. שיר עברה ביניהם, עייפה עד מוות, וניגשה אל הדמות הכורעת על ברכיה. זה היה סתיו, והוא בכה. שיר התכופפה אליו.

"המנגינה הזאת. חשבתי שזה שלי. חשבתי שאני המצאתי את זה. שההשראה שלי שלחה לי את זה. ובעצם זה היה רק חיקוי עלוב של משהו ששמעתי כנראה פעם". זה היה המשפט הכי ארוך ששמעה מסתיו מאז שהכירה אותו, ואז הוא התחיל לבכות. שיר הושיטה לו יד, עזרה לו לקום ולקחה אותו משם. איך תסביר לו כל מה שקרה הערב?

"המוזיקה הזו באמת שלך", אמרה לבסוף. "תתייחס אל זה כאל עתיד אפשרי, זו רק אחת מהאפשרויות של משהו שיום אחד אולי תכתוב. בוא. אתה תגמור לכתוב את המנגינה שלך, ואני אגמור לכתוב את השיר שלי". ציון סתיו ושיר. ואז נצטרך רק עוד שבעה צדיקים בהראל.