עיניים ארוכות

ג'ף קרלסון גאה לציין שהוא נולד ביום שבו האדם נחת לראשונה על הירח, ורק מזל גדול וקורטוב של שיקול דעת מנעו מהוריו לקרוא לו אפולו. כיוון שאביו עבד בנאס"א וסבו היה חובב מדע בדיוני מושבע, לא היתה לו ברירה אלא להתחיל לכתוב מדע בדיוני בעצמו. ספרו הראשון, "שנת המגיפה" (2007) הוא דווקא מותחן, אך בסיפורו הנוכחי הוא לוקח אותנו אל המחוזות המד"ביים ביותר: החלל החיצון, ולעולם חדש שלא לגמרי מתאים להתיישבות אנושית. כמה מסיפוריו האחרים התפרסמו בכתב העת "מרקורי".

הקשר של קלרה לספינה היה עמוק, קשר כה עמוק עד כי במובן מסוים ניתן היה לראות בה חלק נוסף מהספינה, רכיב בדמות אנוש בעריסת ג'ל וכבלי חיבור. העצבים המורכבים בזרועותיה ובחוליותיה היו מחוברים לפלסטיק, למתכת ולזכוכית. היא חשה את כל המערכות והשפיעה עליהן ישירות. על כולן, פרט לאותה הכרה נפרדת.

הקרב התנהל בשקט ובזהירות, עד שקלרה הסיקה שהמחשב הראשי חשוף לפגיעה בעיקר בזמן מטחי התיקון. תכנת הניווט היתה מרחק דלת אחת ביניהם, וקלרה ניסתה לכבות אותה. היא ניסתה לשבש את הפעלתה. לשווא. הכוכב הכתום והקריר מדרגת K היה קרוב מכדי שהספינה תוכל להתעלם ממנו, ואפילו קלרה בהתה כמכושפת בצלליו של ענן כוכבי השביט שאליו קרבו.

היא הפסיקה להיאבק, אולי מוקדם מדי, והניחה לכישוריה לחבור לאלו של הספינה. פילוס הדרך מבעד לשולי המערכת החיצוניים ידרוש מהם שבועות ארוכים של חישובים מהירים. הדבר הפך לתחרות חדשה, והאדרנלין שהציף את קלרה נעם לה, ובכל זאת היא הוסיפה מילה גסה לדו"חות הספינה כשזו שיגרה הודעה הביתה בקרן צרה.

החשיכה והקור היו ידידיה. יותר מכל קלרה הוקירה את יכולתה לראות, והאור והאטמוספירה לא היו אלא קשיים בדרכה. כבר לפני יום השם השלישי שלה היא הבינה שיש חסרונות למגורים במקום קבוע. היא העדיפה לזרום. היא היתה טובה בזה. היא היתה מבריקה בזה.

היא היתה ניסוי שכשל – בת יתומה מהורים של הממשל, עובר חוץ-רחמי מגודל – שהגנים שלה עוצבו במקור לתפקיד משגיחת המעגן במחצבת אסטרואידים, להעמיס תרמילי עפרה ודלק במיקרו-מסלולים מפותלים ולכוון ספינות-אט אל הצביר וממנו. בהתחלה היה בזה אתגר, אך לאחר מכן נותרה רק פעולה חוזרת ונשנית.

היא עזבה את הבית לפני שש מאות שנים – שש מאות שנה היא לבדה, מתרחקת מהחלל המוכר, נועצת את עיניה המדהימות קדימה ולכל עבר. ההנהלה נהגה בנדיבות. הם התחרטו על מה שעשו ממנה. הם נתנו לה את ספינת המגח שביקשה. כמובן, בהתחשב בטווח הראייה המרשים של המקרוסקופים, כמעט שלא היה צורך בחוקר, אך במשך הזמן היא תלמד למצוא זוויות חדשות, ותזכה מפעם לפעם בהזדמנות לבחון אותן לעומק. אבל לחופש שלה היה מחיר. הם תכנתו את המחשב הראשי למסור ראשית כל רשימה מסודרת של מערכות ראויות ליישוב , שכולן דומות להפליא לכוכבים מדרגה G ו-K. לקלרה לא היה אכפת. היא עשתה בדיוק מה שרצתה, הזינה את מוחה המשונה במראות, ככל שהצליחו עיניה הארוכות לגמוע.

היא לא סבלה מעולם מבדידות. כשנזקקה לקולות, כשחשקה במחשבות שאינן שלה, תמיד יכלה להקיש על אחד הלחצנים. כמעט תמיד. ובמקרים הנדירים, באזורים שבהם התקשורת היתה מוגבלת או חסומה, כשהשמש בלבלה את הקליטה או כשהאבק שיבש אותה, יכלה להאזין למיליוני שעות הרדיו השמורות במחשב.

בהתחשב במהירותה שהגיעה אך לשבריר ממהירות האור, לא באמת תצא מתחום הפעילות האנושי למשך מאות שנים. כך שהיא ישנה. היא ישנה המון. הספינה תיקנה את עצמה, ותפעלה גם אותה, ובכל פעם שהתעוררה היא נתקלה בחגיגה חדשה של צבעים וצורות חיות, במנגנון שלם של כוכבים הנעים זה מכוחו של זה, בהילות קורנות מסלעים וקרחונים. היא רצתה שזה יימשך לנצח. אך היא גם הבינה, באיחור, שאסור היה לה לתת אמון כה רב.

המושבה הידועה הקרובה ביותר היתה מרוחקת מהם 17.7 שנות אור. לקלרה היה אסור למכור מידע בתמורה למזון, חומרה או שירותי מין. אך עדכוני התוכנה שהותר לה לקנות עשויים להיות המפתח לתכנותה מחדש של ליבת המחשב. המפתח לחופש.

כעת, כשהספינה נעה פנימה, חולפת על פני גוף גז אדיר ממדים, משנה את מסלולה בהתאם, קלרה זכתה בהזדמנות להילחם. אבל קלרה לא נאבקה, אלא השקיעה את מרצה במפות ובשבבים. למרבה הצער, כל שנותר מהמערכת היו שני כוכבי לכת פנימיים וכמה התקבצויות של כוכבי שביט שנפלו אנה ואנה. לא היה בכל המערכת הזו דבר בעל ערך, פרט לכוכב הלכת השני, סלע שחור וחום בעל אטמוספירה גולמית.

היא כיילה את עיניה לבחינה מדוקדקת של כוכב הלכת, וחשה עונג מהול בכאב. כאב מוחשי. שינויים קיצוניים גרמו לה הזעה ואי-נוחות, אך בתמורה היא הפכה לאלה למחצה של העולם הזה, ערה לכל גרגר אבק, מסוגלת לאמוד את שירת רוחותיו ואת המעטפת הנטויה שלו ואת כיסי האוויר הלוהטים והמהדהדים הלכודים בו.

תכולת החמצן שעל עקבותיו הספינה עלתה לא היתה אלא אוושה קלה. קלרה לא הופתעה מכך שגילתה אותה – עיניה היו חזקות מספיק – אך האם ניתן לנצל אותה? האם יוכלו בני אנוש להלך אי פעם על העולם הזה? אם טרם לכתה היא תשליך אלף כוכבי שביט, שיטילו עוד מים נוספים לסביבה זו, האם תצליח לפתוח במאמץ הארצה עשוי להפוך את העולם כמעט בר-מחיה עוד לפני שיגיע לכאן מישהו?

באפשרות זו לבדה היו טמונים ממון רב ושררה, ועוד משהו, שקלרה לא חשבה שתרצה. גאולה. קלרה היתה שלמה עם החלטותיה, אך בכל זאת היא הפנתה גב לכל מה שהכירה.

זו תהיה אפשרות לחיבור מחדש. במובן מסוים כמעט היתה בזה אפשרות להביא את כולם עמה. היא לא האמינה שהרעיון יעורר בה תחושה כה טובה, ולא ידעה אם היא מרוצה מזה. היא הוסיפה מחרוזת שלמה של מילים גסות לשדר האור הבא ששלחה הספינה, אך בה בעת היא צחקה.

"קודם כל", אמרה, "אתם מוזמנים לקרוא לו על שמי".

קלרה חגה במאות מסלולים שונים וצברה בעיקר שאלות חדשות. כוכב הלכת היה שומם. פה ושם גדלו עובש, חזזיות ועשב, אבל לא בכמות שיהיה בה כדי להסביר את האטמוספירה הדלילה והמתערבלת או את מתאן החיוֹת.

היו כאן חיים, אבל היכן? קלרה מיששה את כיסי המעטפת, אך מספרם תסכל אותה. אפילו דליפות האוויר המובנות מאליהן – הסערות החמימות והדימומים הבוקעים מבטן האדמה – לא הועילו כמעט. כולם הורכבו מגזים וולקניים. פעמיים היא הצליחה לבודד פתחים שגילו עקבות חומר ביולוגי, אך שני הנתיבים המובילים פנימה התגלו כמבוכים בלתי אפשריים של שברים ומפולות.

המעטפת נסדקה בכל מקום. ליבת העולם היתה חלשה, וכוח המשיכה שלו הגיע לשלושה רבעים בלבד מזה של כדור הארץ. הוא בעבע. בעבע עד כדי כך שרוחבו של אחד מסבכי החללים בקו המשווה הגיע לשש מאות קילומטרים.

חלק מהכיסים הללו היו מערכות סגורות של חשכת עד ודממה. בחלקם נקוו ימים, או חלקו אותם עם חללים נוספים, או שהיו בהם פעם. הימים הללו נראו סימן טוב, אבל ריכוז הגופרית ברבים מהם היה הרסני, קטלני. רובם היו ריקים. ההדמיה של קלרה היתה שיר צפוף של נקודות וחפירות. כל אחד יצר תהודה משלו, וטומן בתוכו מה שיכול לנוע מכמה מיליברים של אוויר ועד משקעי מלח דביקים.

מכתש עצום פצה את לועו בסמוך למבוך המשווני, בועה בת ארבעה-עשר קילומטרים שהתמוטטה לפני עידנים רבים. קלרה כינתה אותו 'כיור מטבח'. היה בו הכל. הכל מלבד מה שחיפשה: הוכחה מוצקה. עשבים כהים ששרדו בזכות אדי המים והגז הדולף כיסו את קרקעיתו המהוהה. דפנות הבור הגנו עליו מפני הרוח ואצרו ביניהם את חום השמש. היא צפתה, אפוא. היא המתינה. בכיור היו גם חרקים, יצורים קשחי שריון, שגודלם לא עלה על זה של ציפורניה. חלקם אכלו עלים. אחרים אכלו את חבריהם.

הספינה רצתה לנחות.

"לא", אמרה קלרה בקול את מה שיכלה רק לאותת. שרירי הגב שלה התקשתו כמו גמרו אומר לסוב לאחור ולהימלט. האם תנצח בקרב השליטה? נראה שמתכנני הספינה העניקו לה עצמאות גדולה בהרבה מכפי שסיפרו לה.

הספינה מנתה סיבות לנחיתה. סיבות טובות. הן היו זקוקות לדגימות. ללא סריקה אי אפשר לדעת לעולם אם הכימיקלים במערכת האקולוגית הזו אינם נושאים עמם איומים בלתי פתירים. התרכובת הוויראלית בסטי 4, לדוגמה, לא עשתה דבר למתיישבים הראשונים, אך השמידה כליל את הדור השני והותירה שמונה מאות ילדים עיוורים ומפגרים. אפילו המחשב הראשי, על כל עקשנותו, ידע שאין טעם לבזבז כאן זמן אם שרץ בכוכב הלכת הזה סיכון קטלני עד כדי כך.

קלרה ויתרה, בתקווה לפייס את המכונה. היא הובילה אותן למסלול סינכרוני מעל הכיור והחלה לבנות גשוש קטן בנָנּוּר שלה, תוך שימוש בפלדה ובגומי יקרי ערך. בינתיים היא פקחה שבע עיניים על החרקים. היא הריצה הדמיות המבוססות על פעילות מטבולית בת-צפיה. היא עימתה את הדנ"א האנושי מול דגמים בלתי מושלמים.

היא מצאה ספינה נוספת.

לא היו אלה אפילו הריסות. כל שנותר מהספינה ההיא היה השלד, וגם הוא חסר ברובו. השרידים היו קבורים למחצה, מנותקים בהתוך מפולת סלעים. קלרה לא היתה מוצאת אותם אלמלא רשת החיפוש ההדוקה שבה השתמשה.

השלד השבור היה עתיק, עתיק ממנה. חייזרים? הגמול על גילוי כזה יהיה עצום. בני האנוש טרם מצאו מין חושב זולתם. אפילו חיידקים וחרקים היו נדירים. סביר להניח שזו אחת מספינות ההזרעה של סוף האלף שאבדו בדרך, או זרם דתי, או פרטנים או מה שלא יהיה.

סביב זנב הספינה היו פזורים שברים זנוחים שבהתעוותו בהשפעת החום. האם היה שם פיצוץ פנימי? אולי הספינה התנגשה בפיסת פסולת קוסמית—אבל נראה שהצליחה לבצע נחיתה מבוקרת. כעת כולם מתים. הם אפילו לא ניסו להיאבק, אחרת קלרה היתה מבחינה בהם כבר לפני שבועות. גם מזדנבים בודדים היו מעוררים את הרנטגן או את האדום העמוק, לא כל שכן מאחז אמיתי ומשגשג.

קלרה כעסה על עצמה בשל ההקלה שחשה. ומה אם יום אחד תזדקק היא להצלה? האם תהיה ראויה לה?

הם נחתו על הסלע הגדול ביותר שמצאה, אם כי הוא היה מרוחק שני קילומטרים מהשברים, ורטוב מבוץ וקרח. אף שמשקלם היה ארבעה טון בלבד, קלרה חששה מהזיזים ומהסדקים שהיו בקרקעית המכתש. היא העדיפה להתמודד עם הכפור הבוצי החלקלק. גם על פקק השחם הזה, הם עלולים לחולל רעידת אדמה, וקלרה בזבזה יותר מדקת דלק בסילונים פועלים, מוכנה להמריא שוב בהתראה של רגע.

בה בעת פרצה מהומה, מערבולת המולה פתאומית, בקרב החרקים. קלרה אידתה כמעט את כל שלולית המים, וערפל סמיך נידף מהספינה, מתרומם בחום הסילונים ונוחת בקרה – ובתוך הערפל החרקים הזדווגו וניזונו. עשבים הפיצו נבגים או קרסו, חושפים פרחים חזקים, דמויי לשונות. היא היתה צריכה לצפות לזה. כמעט כל הפרעה כאן היתה אוצר של אנרגיה, והמערכת האקולוגית היתה תאבה לטרף. טוב. קלרה לא העלתה בדעתה להסתכן ביציאה החוצה, וכעת הספינה תשתכנע שהיא הסתכנה כבר מספיק. היא ניסתה לדמיין כיצד יהיה זה לפסוע צעד אחד החוצה. תנועה, קול, חיכוך קל שבקלים—החרקים ירחשו. אפילו הצמחים עלולים לתקוף בסרפדים או בנוזלים. היא לא ידעה מה עשוי להרוס את חליפת הלחץ. סדרי העדיפויות של הספינה היו קשוחים, אבל היא נזקקה לקלרה. היא צייתה לה, כל עוד קלרה דבקה במטרות.

הן הנחיתו את הגשוש הראשון אל השרידים ולא גילו שום ממצא מכריע. בינתיים הן שגרו אל הבוץ ולאוויר תריסר מעבדות עצמאיות, קופסאות זעירות וגדושות בבדיקות כימיות. קלרה נהנתה מהעבודה. הכל כאן היה חדש ומרתק, ובכל זאת במרחק בטוח. רק הודעות הרדיו חדרו פנימה.

הגרמלינים הופיעו בלילה השני, נחיל של גופים קטנים. יונקים. באור התת-אדום הם זהרו בחום על מסכיה, וקלרה חייכה והתמתחה. ידה היתה זהה בגודלה לגודל היצורים, והיא הניעה את אצבעותיה, מחקה את זחילתם לפופת הגפיים על המכתש הסלעי.

"הנה אתם", אמרה.

הם היו אוכלי נבלות, קשוחים ומרושעים, שצבתותיהם התנופפו בעווית קבועה לעבר הפה. הם עקרו עשבים וכוורות שהפריעו להם בנתיבם האלים והאקראי, שהיה בו היגיון משלו.

בכל שקיעה הטמפרטורות צמחו באופן תלול. הצמחים הגיבו ראשונים. חלקם התפתלו ונסגרו. אחרים הפרישו צבע כחומר בידוד. החרקים נמלטו אל משכנותיהם, ואז האוויר החל להתנועע. לקלרה זה נראה יפהפה, אבל היא, כמובן, היתה מוגנת בתוך הספינה.

מחול של קרה סחף את המכתש. הצינה על פני השטח למעלה, היתה הרבה יותר גרועה – רוחות חותכות וסכיני אבק. סערות ציקלון קרבו אל הכיור, אך נבלמו בעמודי אוויר וחום קורן, דינמיקה בשישה כיוונים.

אי אפשר היה לנשום את האוויר, לא מחוץ לאובך שנוצר כשהאטמוספירה הופרדה לרבדים ולקנוקנות. הערפל שצלתה מתוך השלולית היה חם ולבן. כמעט שלא ניתן היה לראות את ערוצי האוויר הללו, כפור על האדמה, וקלרה הניחה שהגרמלינים ניחנים בראיית תת-אדום, או לפחות ברגישות גבוהה לקור. הם יצאו מפעם לפעם מגושי האוויר הנקי וחזרו אליהם, אך רק כשלא היתה להם ברירה אחרת. במקומות רבים היו פערים ריקים.

הם היו דו-רגליים, בעלי בטן וגב עבים. ריאות גדולות. בטנים גדולות. היו להם שני מצבים: זלילה או רעב.

הם עקבו אחריה.

ההבנה ניחתה על קלרה כשבץ. הם מתקדמים לעבר הספינה. זה מה שעשו כבר מההתחלה. הלהקה, שהתנהלה קדימה ואחורה מבעד למערבולות והמבויִים הסתומים של הסערה, צמצמה כבר את המרחק אליה למאתים מטרים בלבד. מרחק ריצה קצרה. גם אם הכיס שלפניהם ימשיך להיסחף הלאה ממנה, כפי שנראה שהוא עושה, הם יוכלו לעבור את המרחק בשלום. היא כבר ראתה אותם גומאים מרחק רב יותר.

ואז מה? הרי בוודאי לא יסתכנו אלא אם יהיה סביבה אוויר נקי, ואפילו אז, מה הם יוכלו לעשות? רק לשרוט את הפלדה בצבתותיהם.

הם היו שמונה עשר. זחילתם היתה מהירה מדי לעיניה של קלרה, אבל המערכות שלה כבר מיפו ואפיינו כל אחד מהם בנפרד. כדורי שיער קטנים וחכמים. מאורגנים. המנהיג הציב גששים מארבעת עבריה של החבורה, והשומרים יצאו וחזרו שוב ושוב בשעה שהלהקה התנחשלה והתפצלה והתגבשה מחדש, זורמת עם מצבורי האוויר הזמין וביניהם.

קלרה הכינה ערמה של תגי-נאנו, אך לא ירתה. קליעי הרישום הנותבים שלה נועדו רק לעקוץ ולהתחבר לעור ולשרירים, אבל היא תמתין עד שהגרמלינים יחצו את רוב הדרך בחזרה לחוריהם. היא חששה שיראו את ההבזק מהמיקרו-תותחים ויתרגזו, ולא רצתה שיקשרו את החצים אליה.

כמה נבונים הם היו? על-פי המיקרופונים ותת-המערכות שלה, לא היתה להם שפה, אלא רק נהמות בסיסיות, אף שהתנועות שהחוו התקרבו לדרגת שפה. היה בזה הגיון. הם חיו בעולם שבו לא תמיד היה אוויר לנשימה… ואולי בחשכת המערות ארבו להם חיות טרף, מאזינות, מאזינות תמיד.

קלרה התבוננה בתמונת פניו הקפואה של המנהיג. לרגע דממה תודעתה, בדומה לשקט השורר מחוץ לספינה. ואז הגיחו כל הרעיונות המוכמנים והציפו את ראשה בעת ובעונה אחת, והיא אתחלה את מנועי המיזוג שלה.

צאי מכאן, חשבה.

שערם של הגרמלינים התקרזל, אך לא הוסיף נפח לתיבות המוח שלהם. הרדאר אישר שסידור הפרווה שלהם לא היה אקראי, ושהיא עוצבה והוארכה לצרכי חימום והגנה. עיניהם היו כשירות לראייה באור יום. בהונותיהם היו מהופכים, והם נשאו גרגירי שחם.

הם עמדו על סף ציוויליזציה, וקלרה הבינה שזה הדבר ממנו פחדה יותר מכל.

צאי.

אולם הספינה ביטלה את פקודתה והקימה לא פחות מארבעה חסמי בטחון בדרך ליישום רצונה. קלרה התפתלה ופנתה אל מעקף החירום. ללא הועיל, גם הוא בלם אותה.

נחשול אוויר טרי נשב בכיוונה והגרמלינים זינקו לתוכו, מסתערים לעבר הספינה. קלרה ירתה את תגי הנאנו שלה בצרור אחד, בכוונה להרתיע אותם ותו לא. למעלה משלושים אחוזים מהם החטיאו או הודיעו על מיקום תת-אופטימלי. שאר התגים התפקעו ממידע, אך כמעט שלא האטו הלהקה. הם היו עליה.

"אאאאהה – " קלרה צרחה.

קולה היה כה בודד. משום מה זה עזר לה להשתלט על עצמה ולהתמקד. אין לה על מי לסמוך. היא התפתלה בתוך קופסת הג'ל והכבלים והדליקה את כל המערכות. לא היו אמצעי הגנה נגד הצוות, אבל אם תצליח להערים על הספינה ולהמריא, המפלצות הקטנות ייהרגו, ייחנקו, ייאפו או יתפוצצו. והיה לה הנָנּוּר. אם רק היה לה זמן היא היתה יכולה לבנות טופר חתול.

אבל הגרמלינים מצאו נקודת תורפה בפתח של התותחים, ונקודה תוספת בטבורה. הם נטשו את הראשונה והשליכו את עצמם על השנייה בגוש בועט ומיטלטל. הם כופפו את לוח האלומיניום הקל.

הספינה קלטה את הסכנה באיחור. היא נטשה באיחור את כללי הפרוטוקול והעבירה את השליטה לידי קלרה. הגרמלינים כבר נכנסו פנימה, מצטופפים ומתפתלים בכל מקום פנוי; בלוחות תיקון, בצינורות אוורור, בקרונות תובלה. הם השחיתו את תכולת הספינה כמו סרטן מתפשט וצורח.

הם היו אנושיים.

"'אתם מבינים אותי? " קלרה, אחוזת היסטריה, שלחה את מילותיה בחרבי הספינה במשדרי העגינה ובסונר. היא היתה מוכרחה לפרוק את הפחד שלה, גם אם לא היתה בכל תועלת אחרת.

הם היו אנושיים. הנתונים היו ברורים. קלרה לא רצתה להאמין בכך, אבל לא ניתן לטעות בפרץ המידע שבקע מתגי הנאנו. למרות כל ההסתגלות שעברו, המפלצות הללו היו אנושיות – מה שיקל לצוד אותן.

היא ניסתה שוב. "חכו! חכו! אנחנו יכולים לשוחח!". אך במקביל היא עיצבה גז עצבים בנָנּוּר שלה.

הם הסתובבו בספינה ללא מטרה, עוקפים את רשת האבחון שאפשרה לה לאתר אותם ופולשים במקום זאת לתוך מעגל חשמלי של מקרוסקופ. מטרתם היתה זהה לזו של העשבים בחוץ. הם לא התקיפו אויב. הם בזזו שלל בלתי צפוי.

"עצרו!" קראה קלרה.

הם היו פראים. גם אם יקחו עמם את כל השלל שיצליחו לשאת, גם אם יהרסו את הספינה וימשו את קרביה בזה אחר זה, המתכת, החיווט וכל היתר ישמשו עבורם אך ורק לסכינים חדות יותר, לחבלים איכותיים יותר, או לכל שטות אחרת שיעלו בדעתם.

"זו ההזדמנות האחרונה", אמרה. "בבקשה! בבקשה". היא הטעינה את קווי המקרוסקופ וחשמלה שלושה מהם למוות. היא גם אטמה את תיבתה רגע לפני שהפיצה את הרעלן, תוך שהיא מבודדת את האוויר שלה ומציפה את הספינה. היתה זו סערה בזעיר אנפין בתוך הלילה שבחוץ.

רקיעותיהם וחבטותיהם של הגרמלינים עשו נזק רב אף יותר.

ואז השתררה דממה.

קלרה חשה פראית מכדי להתאבל, אך עצמה את עיניה לרגע קט. שמונה עשר מהם מתים… חגיגת הרג גדולה… האם ברגעים אלה היא חרצה את גורלם של כל אלה שנותרו עדיין במערות – יהיה מספרם אשר יהיה – והרגה את החזקים והחכמים שבהם?

הספינה נזקקה בדחיפות לבּוֹטֵי-תיקון, אך קלרה הצליחה למרות זאת לשכנע אותה לבנות קודם טופר חתול, נדל שלרגליו הרבות מחוברים מסורים קטנים, שימושיים לפינוי הגופות הקטנות ולהגנה, עד שיהיו כשירים להמריא שוב לחלל. היא וידאה שתהיה לה שליטה עליו, ואז שלחה אותו לנקב את ליבתו של מחשב הספינה.

קלרה נותרה במקום שנה, במסלול, ועקבה אחר הגרמלינים באמצעות גשושים ותגי-נאנו. היא חדרה לכל שבטיהם וגילתה כל סוד, ועד מהרה איששה את הדו"חות הראשוניים שלה.

הם היו אנושיים ככל יציר-גנים אחר, כמוה. למרות השינויים הדרסטיים שחוללו בהם, היה בהם די דנ"א בסיסי לבחור ולהעביר תורשה, אם במקום כזה יש משמעות לזכויות אלו.

אין לדעת כמה דורות חלפו מאז שינו אותם אבותיהם הקדמונים. ספינת ההזרעה נפגעה בוודאי עד כדי כך שאפילו עולם מסביר פנים למחצה נראה עבור אנשיה כמתנה משמיים. הביוספרה הכילה כנראה כמה סוגים של סוכרים משונים, אבל היא לא היתה רעילה והמתיישבים יכלו לצאת ולהתקיים בה למשך חיים שלמים. השאלה היתה כמה חיים – כמה אנשים יכלו להתקיים בה. המחסור באוויר, במים ובמזון היה מגבלה בלתי עבירה.

לאחד מאבותיהם היה החזון שאפשר לו לראות מה היה אפשרי ומה אינו כזה, עיניים ארוכות שאפשרו לו להבחין מעבר להקרבה הנדרשת ולנוע אל הטוב ביותר. לפני שכילו את כל משאביהם, לפני שחלפה ההזדמנות האחרונה שלהם, הם יצרו זן חדש של צאצאים וצאצאיות.

קלרה חלקה עם שורדים אלו יותר משניתן להעלות על הדעת במבט ראשון. דמיון. כוח סבל. הבידוד שכופה השוני. נכון, עם הגודל אבדה לגרמלינים גם התבונה. קלרה שיערה שזו היתה טעות או תופעת לוואי… אבל כעת הם משיבים אותה לעצמם.

הם היו לקטנים. רוב הספינה ההרוסה עוד נותרה ברשותם. הם שמרו במערותיהם על הפלדה ועל חלקי הפלסטיק, גנבו אותם זה מזה, החליפו זה עם זה, מבלי לדעת למה החומרים הללו משמשים פרט לסחר חליפין וכלים איכותיים. ובכל זאת, אי שם בתוך תוכם הם זכרו מי היו.

הם היו אנשים בכל מה שחשוב. הם תרבתו יבולי עובש. הם ערמו חומות אבן כדי ליצור מאגרים זמינים של קיטור וזרימת מים. הגרמלינים חיו והתרבו ומתו, חקרו, גדלו, נכשלו והצליחו, וביסודו של דבר קלרה לא היתה מסוגלת להסגיר אותם. הגמול על מציאת העולם הזה יהיה רב מכפי שתוכל אי פעם להוציא. אבל צרכיה היו מועטים כל-כך, וכעת הספינה היתה שלה ושלה בלבד.

היא לא תוכל להציל אותם. היא תוכל רק להשמיד אותם. יתכן שלא ניתן יהיה למנוע את פלישת האנשים הרגילים, אבל היא תוכל לפחות לדחות אותה. לדחות אותה במאות שנים. האם הזמן הזה יספיק להם כדי לשקם את התבונה שלהם ולהתמודד כשווים מול שווים עם האנשים הרגילים, יהיה גודלם אשר יהיה?

אולי לא.

אולי הם היו קטנים מכדי להיות חכמים במיוחד, אבל האפשרות קיימת, כך שבמשך תריסר חודשים קלרה יצרה תרופות וכלי עזר וספרים, ושמטה אותם על קרקעית המכתש. בה בעת היא שידרה אל החלל המוכר את שקריה הארוגים בקפידה. סיכון ביולוגי. העולם הזה אינו יציב, בעל אטמוספירה מוגבלת, רוחש חיידקים חומציים. קלרה שיגרה משואה למסלול שתחזור את האזהרה לנצח. לאחר מכן היא נטשה את עולם הכיס ושבה לשוט בעקבות חזונה.