סימנטוב / אסף אשרי

"סימנטוב" מתחיל בטבח המוני בליל הסדר ובחטיפה של נערה צעירה. ככל שהספר מתקדם, כך העלילה הראשית מסתבכת ומשתלבת בחייה הפרטיים של מזי ובמורשת של אמה, רחל סימנטוב, קוראת בקפה ידועה. המניעים לטבח ולחטיפה יתבררו רק בהדרגה עם התקדמות העלילה, ומעורבים בהם נבואה קדומה, כוחות עליונים ובני אדם המנסים רק לשרוד את המאבק שמתחולל על פני הארץ.

הספר כולו עוסק בשאלת הטוב מול הרע, הגברים מול הנשים והשתקפות הקונפליקט הזה ביחסים בין בני האדם ובין הכוחות הקדומים שמניעים את היקום. הנפילים: המלאכים שגורשו מגן העדן בעקבות אהבתם ללילית, מייצגים את הרוע שבגברים – הם חזקים, שכלתנים ונטולי רחמים. בנות הלילית לעומת זאת הן הקצנה של הנשים – מיניות, מניפולטיביות ושונאות גברים. רק שניים מעיזים לחצות את הקווים המוגדרים במאבק זה: בת לילית ונפיל מאוהבים, והם באים עד מהרה על עונשם.

לעומת הנפילים ובנות הלילית, בני האדם נראים טוב יותר. רחל סימנטוב אמנם חושבת שנשים נעלות על גברים, אך היא בכל זאת מקשיבה לעצתם של גברים בעלי יכולות פראפסיכולוגיות. יריב ביטון, הגבר המוקצן ביותר מתוך שלל הטיפוסים שהספר מציג, מכיר מתחילת הסיפור ביכולתה של מזי, ולמעשה מעריך את תרומתה בפענוח פשעים יותר מכפי שהוא מעריך את עזרתם של שוטרים אחרים.

לבני האדם ב"סימנטוב" יש שליטה מסוימת על העלילה, והם מנסים לנצל זאת ולהשפיע על תוצאות המאבק המתרחש על האדמה. רחל סימנטוב חותרת להגיע להסכם עם העתליה, מנהיגת בנות הלילית, תוך ניצול יכולתה המיוחדת לקריאה בקפה. בהמשך בני האדם מאחדים בגלוי את כוחם עם בנות הלילית במטרה לעצור את הנפילים ואת אליהו הנביא ולמנוע מהם להרוס את עולמנו.

הדבר העיקרי הבולט בספר הוא ההשקעה העצומה בפיתוח הדמויות. לאחר סיום הקריאה אני משוכנעת שאני יודעת בבירור איך מזי אוהבת לשתות את הקפה שלה בבוקר, מה צבע התחתונים של יריב ביטון והאם גבי מעדיף לחנות בחניה כפולה או לעשות עוד סיבוב מסביב לבלוק כאשר הוא מוריד את נגה בגן. ההיכרות עם הדמויות מאפשרת להבין לעומק את היחסים ביניהן, וכאשר מזי אומרת לגבי חצי משפט בסוף הספר, אני כבר יודעת מהי נימת קולה המדויקת, איך הוא יגיב, ומהם הרבדים הרגשיים הסמויים שעוברים ביניהם. אפילו לכוחות העליונים: בנות הלילית והנפילים, יש מערכות יחסים סבוכות, וחלקן משפיעות על העלילה, או לפחות משוות ל"רעים" גוון אנושי יותר.

כל זה טוב ויפה, אך במקומות רבים יש תחושה כי ההתעמקות בדמויות וביחסים באה על חשבון העלילה. מריבות בין מזי לגבי מופיעות דווקא במקומות שבהם שיוועתי לקרוא עוד על הנפילים ועל בנות הלילית, ואילו כאשר בני אדם נחטפים ומוטחים מהשמיים על רחובות תל אביב, המוקד עובר למזי וליריב המתווכחים על ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי. רק בשליש האחרון של הספר העלילה תופסת את המקום הנכון, והסיפור מאיץ לסופו במהירות שתואמת למתח שנבנה במהלך הספר.

"סימנטוב" הוא פנטזיה יהודית מקורית טובה. יש לו עלילה מעניינת, דמויות מפותחות, הוא נשען על מקורות יהודיים והשפה שלו נהדרת. כל אלה מבדלים אותו בהצלחה רבה מספרי האלף-לוחם-גמד שמציפים את המדפים. ובכל זאת, הוא עדיין פנטסיה כהלכתה, שבדרך אגב מתרחשת בישראל של ימינו.

כנהוג בז'אנר, הגיבורה מקבצת סביבה חבורת אנשים בעלי יכולות משלימות, וההשלמה האישית שלה משתלבת עם המסע הפיזי שהיא עוברת. את החבורה הקלאסית מחליפים אנשי יחידת "ידעונית", קוראת בקלפים, מפענחת קריסטלים ומומחה לגימטריה. אל הקלחת מצטרף גם פקד יריב ביטון על תקן "זה שלא מבין מה קורה אבל משתף פעולה בכל זאת". את האלים הקדומים מספרות הפנטסיה הקלאסית מחליפים נפילים, בנות לילית ואליהו הנביא.

המחקר הרב שקדם לספר ניכר בפרטים הקטנים. המיסטיקה היהודית המשולבת בספר מוסיפה עומק שחסר בספרי פנטסיה כה רבים, ומחליפה בהצלחה את המיתולוגיות הדמיוניות המקובלות ספרי הפנטסיה. לקריאתה עולה גם התמיהה מודע איננו רואים יותר ספרים כאלה. מדוע סופרים כה מעטים כותבים ספרי פנטסיה המבוססים על המיתולוגיות ומהמסורות הקרובות אלינו, במקום אלו השאובות מעברם של עמים צפוניים זרים. עושר הדימויים והדמויות שאשרי מאמץ מרשים מאוד מבחינה זו.

לצד הפנטסיה, הספר משתמש גם במרכיבים רבים מתוך הספרות הבלשית האפלה. אפשר למצוא פה בין השאר את הגיבורה הראשית בעלת הקשרים המשפחתיים הסבוכים, לצד האהוב מן העבר שמעורב יתר על המידה בהווה. השילוב בין פנטסיה לספרות בלשית עובד היטב, וחובבי שני הז'אנרים יכולים ליהנות ממנו בלב שלם. כך גם כל מי שנהנה לקרוא ספרו טובה, מכל סוג שלא יהיה.

כתיבת סיפור עם דמויות מלאות היא משימה מסובכת, ואסף אשרי עומד בה בהצלחה. אך אם יהיו ספרי המשך, הייתי מעדיפה אילו יושם בהם דגש רב יותר על עלילה, גם אם זה יבוא על חשבון ההתמקדות המופרזת במקצת במערכות היחסים. בספרים שלי אני רוצה לקרוא על מלאכים שנפלו. בעיות של אמהות מאוכזבות מהקריירה שבה בחרו בנותיהן יש לי בבית.

ביקורת – גיל הראבן

ביקורת – אסף דקל