אליעז, נסיך דנמרק

על פניו, סיפור המדע הבדיוני של ניר יניב, "מחיה השפה העברית", נראה פשוט למדי – סיפור על אדם שישן שינה קריוגנית במשך שישים ושבע שנים והתעורר לחברה זרה ומוזרה. זה סיפור משעשע מאוד, שבמרכזו ניצבת השפה העברית וגורלה המר. קריאה מדוקדקת יותר שלו מגלה טרגדיה של גיבור המנסה לשנות את העולם ולשקם את החברה המתפוררת שבה מצא את עצמו, ניסיון שנגזר עליו להיכשל. אפשר לראות את הטבע הזה של "מחיה השפה העברית" אם נשווה אותו לטרגדיה אחרת שגם במרכזה גיבור היוצא לשנות את העולם ולשקם חברה מתפוררת – "המלט" של שקספיר.

"המלט" אינו טרגדיית נקם פשוטה. עיקרה של הטרגדיה עבור המלט הוא שנקמתו האישית, נקמת אביו שנרצח, היא למעשה מסע לתיקון העולם שלו, שדינו להיכשל. הרקבון של דנמרק, שאותו מבטא מרסלוס במערכה ראשונה בהכרזתו המפורסמת "משהו רקוב בממלכת דנמרק", נובע ישירות מרקבונו ושחיתותו של בית המלוכה. תפיסת המדינה הקלאסית בתקופת שקספיר ראתה במדינה השתקפות של הריבון, ולכן מדינה שבה שולט מלך שרצח את אחיו ונשא לאישה את גיסתו כדי לזכות במלוכה חייבת להיות מושחתת. המלט מכיר בכך שנקמת רצח אביו המוטלת עליו היא מעשה של תיקון העולם ומתאר אותו במילים אלה: "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו; / אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו!" (מערכה 1, סצנה ה'). אבל המלט לא מצליח לנקום ולא מצליח לתקן את עולמו. הריגת דודו, המלך קלאודיוס במהלך הדו-קרב עם לארטס היא מקרית ולא מתוכננת. היא אינה מובילה לתיקון העולם ואפילו לא לתיקונו של בית המלוכה, אלא מסתיימת במרחץ דמים שבסופו כל ראשי הממלכה מוצאים את מותם, בחרב או ברעל.

כמו המלט כך גם אליעז חכמוני, גיבור "מחיה השפה העברית", הוא מתקן עולם שנועד להיכשל. המלט יוצא במודע לתקן חלק אחד בחברה מתפוררת (את בית המלוכה) כדי לתקן את החברה כולה. אליעז, לעומתו, שואף רק לתקן את הלשון, וההשלכות מרחיקות הלכת על החברה אינן מתוכננות. כמו המלט, גם מאמציו נועדו להיכשל, ומתברר לו שהשינוי שניסה להביא לו אינו שינוי אמיתי של החברה, אלא רק שינוי זמני שאינה מגיעה לשורשי החברה העתידנית שאליה התעורר. את המהלך הזה של אליעז אנסה להראות להלן.

החברה המתפוררת

בשונה משקספיר, ניר יניב אינו נדרש להכרזות דרמטיות מפי הגיבורים על מצבה העגום של החברה שאליה מתעורר אליעז חכמוני, אבל הוא מבהיר לקורא שעולמו של גיבור "מחיה השפה העברית" הוא עולם מעורער – עולם שאיבד את הלוז שלו, את הציר שסביבו הוא סובב. החברה התל-אביבית שאליה אליעז מתעורר אינה מושחתת כזו של המלט, אבל זו בפירוש חברה מתפוררת, חברה שאיבדה את העקביות שבה והיא מקדשת מעל לכל את האופנה ואת ה"טרנדים" המשתנים מיום ליום. התפוררות זו ניכרת בכל פן ופן של החברה.

הכלי המרכזי שבו משתמש יניב לציור המשבר הזה הוא הלשון. אליעז הוא דמות "אבשלום קורית" – איש שפה שכתב ספרים על לשון והגיש פינה בטלוויזיה. הוא מתעורר לחברה ששפתה הינה תערובת קלוקלת של עברית, ערבית ואנגלית. מגישי תכניות ברדיו, שממילא נוטים להתקרב לשפת הרחוב, מדברים על "…ושיר אל פירסט פלייס בִּלצָ'ארט אוף דה גרייטסט סונגס, כאן פי רדיו שקשוקה, כפרות שלי…" (ע' 18), אבל גם כאשר רופאים מרגיעים חולים הם מדברים באותו אופן: "אנא פרופסור-דוקטור גולדבלאך-מנדלסון-שקד, ומחר ת'אִבּסדר. עלי. חליק. יאללה" (ע' 14). חשיבותה של השפה עבור אליעז ורגישותו אליה הופכים את סוגיית הלשון למרכזית בעולם שמוצג לנו דרך עיניו, והיא התחום שאותו ינסה לתקן. כאן, יש לציין, יניב פועל בתוך מסורת מבוססת של המדע הבדיוני, העושה שימוש בשפה לאפיונן של חברות בדיוניות. דוגמה לכך ניתן למצוא בספרו של אלפרד בסטר "אקסטרו", שבו אפשר למצוא דוגמה קלאסית לשימוש בשפה בלולה לאפיונה של חברה מתפוררת.

את התפוררותה של החברה אפשר לראות לא רק בשפת הדיבור, אלא גם בהבטיה האחרים. כך, לדוגמה, בית העירייה של תל אביב נחרב, ומה שהחליף אותו הוא מתחם לא מוגדר המאחד בתוכו את העירייה, המוזיאון, אצטדיון ספורט ואולם קולנוע (ע' 31). בחברה חדשה זו נשברות כל מוסכמות הלבוש ואפילו הגוף, וכאשר אליעז סוקר קהל אנשים "לבושים במיטב מחלצותיהם" הוא רואה "בנדנות, כומתות, כאפיות, תפילין, מדי א' של חיל האויר, משקפי שמש, טליתות ושאר פריטים ססגוניים אותם לא הצליח לזהות. חלק מהנוכחים התהדרו גם באיברים שלא כדרך הטבע, החל בשיער במקומות חריגים וכלה במספר מופרך של איברי רבייה" (ע' 28).

הדוגמה המעניינת ביותר לתהליך זה נראית כשיניב מתאר את תרמיל-מקל לך-ברח, יושב ראש איגוד הסופרים והמשוררים שאותו אליעז פוגש. לך-ברח מרבה להשתמש בביטוי "וגו'", אך הדרך שבה הוא משתמש בו היא למעשה היפוך של משמעותו המקורית: "וגו'" הוא קיצור של המילה "וגומר", והשימוש בו מסתמך על ההנחה הלא מבוטאת שלבני השיח יש בסיס של ידע משותף שהם חולקים ביניהם, וכך הדובר אינו צריך לצטט פתגמים או פסוקים שלמים אלא די שיצטט את ראשיתם. אך לך-ברח עושה בו שימוש אחר לגמרי (עמ' 32-34) – המושג משמש אותו כשהוא בא במבוכה, מכיוון שאינו יודע את סופו של הפתגם או הפסוק שהחל לצטט. במקום שישמש כביטוי המעיד על ידע תרבותי עמוק המשותף לחברים בחברה, "וגו'" הופך לסמל של חברה המאופיינת בבורות ועילגות ושל הידלדלות הידע התרבותי (שקיים אצל אליעז והקוראים) לכדי חלקי פתגמים ריקים מתוכן.

תיקון העולם

מטרותיו של אליעז צנועות הרבה יותר מאלה של המלט. מכיוון שהוא איש לשון, הוא פותח במערכה שמטרתה המוצהרת היא תיקון הלשון. שלא כמו המלט, הוא אינו יוצא רשמית לתיקון החברה כולה, אלא מנצל את מעמדו ככוכב תקשורת ליזום תכנית רדיו בנושא שפה. הוא אינו מזהה את שליחותו המיידית עם מטרה רחבה יותר, אך בכל זאת המערכה שלו משיגה מטרות כאלה. בהיותו "סלב" המוביל אופנה חדשה בעולם הסוגד לאופנות מתחלפות, ההשפעה של תכניתו חורגת מתחומי השפה ומעצבת מחדש, לפחות באופן חלקי, את החברה כולה.

הדוגמה המיידית ביותר מתגלמת בדמותו של שדרן הרדיו שמעברת את שמו מ"כִּיפכֵּיף ורטהיימר-שלוצקי, אחושלוצקי" ל"כפכף ורד-שלומציון-אחשלומציון", אך אפשר לראות את ההשפעה שלו בתחומים אחרים של החברה, במעגלים רחוקים מאוד. העיתונים מדווחים שראש הממשלה ("רוהם", בלשון העת) הודיע על הקמת משרד חדש – משרד החינוך – ומינה את אליעז לעמוד בראשו (ע' 42); הלהקה המצליחה והפופולרית ביותר בארץ משנה את שמה מ"חרא" ל"צואה"; השוטרים מתחילים לדבר לפתע בעברית משובחת.

הכשלון

כפי שנקמתו של המלט בדודו נאלצת להסתמך על לארטס שייזום את הדו-קרב ועל מעשה בגידה נוסף של המלך (שכוון נגד המלט עצמו), וכפי שהיא מסתיימת במרחץ דמים שמשאיר את החברה ללא ראשיה וללא תיקון, כך גם המהפכה של אליעז תלויה בגורמים חיצוניים ומסתיימת בקול ענות חלושה. אליעז זוכה להשפעה ומביא לשינוי העולם באמצעות תכנית הרדיו-טלוויזיה שלו שעוסקת בנושאי לשון. לכאורה היה צפוי שהיא תזכה לפופולריות בזכות הפרסים הניתנים לאנשים על שימוש מדויק בלשון, אך למעשה הפופולריות שלה מסתמכת על העונשים האלימים שבהם "זוכים" המפסידים, מידי מוזס/משה, התחקירן גדל הגוף של התכנית (עמ' 39 והלאה).

בסופו של דבר אליעז לא מצליח לתקן את החברה המתפוררת שאליה התעורר, ואפילו לא לתקן באמת את העברית של האנשים סביבו. השפעתו של אליעז מתקיימת רק בשל היותו הלהיט האחרון, האופנה החדשה ביותר בחברה שבה הסגידה לאופנה היא המאפיין הקבוע ביותר. כיפכיף/כפכף, שדרן הרדיו שגילה את אליעז והביא אותו למודעות הציבור, מודה בפה מלא ובעברית משובחת "הלכתי, כמו כולנו, בעקבות הנטייה הנוכחית, 'טרנד' בלעז", במקרה זה הטרנד הוא תיקון העברית, והוא מזדרז לנצל את הפופולריות החדשה שבה זכה כדי להיפטר מאליעז (ע' 43). אך כיפכיף/כפכף אינו משתנה שינוי יסודי ולא משנה דברים אחרים בהתנהגותו שכנגדם מחה אליעז, כמו לבושו. במעגל הרחב יותר, הכשלון ניכר כאשר אליעז מנסה להסתמך על מעמדו כשר החינוך כדי להפעיל סמכות כלשהי – אך אז מתברר לו שמינויו נועד רק לייצר כותרות בעיתון, והוא מוצא עצמו במעצר משטרתי. לקראת סוף הסיפור, כשהוא מנסה רגע לפני החזרתו לשינה קפואה לברר לאן נעלמה השפעתו, מסבירה האחות בעברית קלוקלת שלא היתה זו אלה עוד אחד מאותם טרנדים, אשר "מתחלפים כּוּל הזמן" (עמ' 44-45).

ולסיום

כאשר קוראים את "מחיה השפה העברית" לאור "המלט", קל לראות את הטרגדיה הבסיסית משותפת לשתי היצירות: הגיבורים בשתיהן שונים מאוד, אך שניהם מנסים לשקם חברות אשר, על פי הכרתם, מתפוררות והולכות, או לפחות החלקים החשובים ביותר בהן מתפוררים. בעוד שאליעז יוצא במרץ מול מה שהמלט מכנה "ים הייסורים", כשהוא חמוש בהכרה שהוא היחיד שיוכל להושיע את השפה, המלט מעביר את זמנו רוב משך המחזה בהתלבטויות ובחיבוטי נפש על המשימה שהוטלה עליו. בשעה שהמלט יוצא במודע לתקן את החברה כולה באמצעות מעשה הנקמה, אליעז מבקש להושיע את העברית בלבד ומשפיע על החברה רק כתוצר לוואי לא צפוי. ובעת שאליעז פועל ישירות ובמרץ לתיקון העברית, נקמתו של המלט בדודו נעשית כבדרך אגב, כחלק מדו-קרב שאותו לא יזם. אך שניהם שותפי גורל בכשלונם – אליעז נכשל בתיקון תל אביב ממש כפי שהמלט נכשל בתיקון אלסינור. אופיים של שני הגיבורים כופה עליהם לנסות ולתקן את עולמם, ונסיבות העולמות השונים חוברות נגדם לסכל ניסיון זה.

מקורות:

הציטוטים מהמלט לקוחים מתוך:
ויליאם שקספיר / המלט, נסיך דנמרק. עברית: אברהם שלונסקי. ת"א: הוצאת ספרית פועלים.

ניר יניב / "מחיה השפה העברית". מתוך: ניר יניב / כתוב כשד משחת. אודיסיאה הוצאה לאור, 2006.