רעיית הקבר

גווינת' ג'ונס לא תורגמה עד כה לעברית, וההפסד כולו שלנו. היא חיה באנגליה, פרסמה עד כה למעלה מעשרים ספרים לנוער תחת שם העט אן הלם, ומדע בדיוני למבוגרים בשמה האמיתי, וזכתה עליהם בפרסים רבים. סיפורה הנוכחי, המשלב מיתוסים של תרבויות זרות עם מדע בדיוני טכנולוגי, מועמד בימים אלה לפרס נבולה.

"בחברה המסורתית של לאר'סז'", אמר החייזר, "נהגו לא פעם לקבור את הרעיה לצד בעלה. מנהג מקסים, אינכם חושבים כך?"

הרכיב הפעיל של ספינת המשא הבין-כוכבית נעצו בו מבט מזועזע במקצת. בן לווייתו, אותו "נוסע" מהולל, שבחר להשתתף במשמרתם, נהנה להתל בציפיותיהם. מעולם לא ידעו אם הוא צוחק. ההומור נצץ בעיניו השחורות של סיגורט – עיניים דמויות יהלומים וחדות בשוליהן, הבדל מסקרן ומושך לעומת המבנה העגלגל של עיני כוכב הלכת הכחול.

"לא, לא! לא קבורה בעודה בחיים. לא כך, כלל וכלל לא. היא חיה בקבר: היא פרשה לשם מרצונה החופשי, כדי להעביר את ימיה האחרונים בשלווה ובבדידות". הוא הרים ציפורן דמוית טופר וגירד בה את אוזנו. "אצילי לאר'סז' ואיכריה המשיכו במנהג זה שנים רבות לתוך ההיסטוריה המתועדת. בני האדמה ובעלי האדמה הם אלה המשמרים את המבנים התרבותיים הקדומים, הלא כן? וגם המנושלים, כמובן. פליטים".

הם התאספו בחדר האוכל: שבעה בני אדם מכוכב הלכת הכחול, רכיבים חיוניים ברוֹטְבָּה של ספינת המשא: וכן ארכיאולוג חייזר ידוע שם אחד. אזור המטען היה גדוש מוצגים עתיקים נדירים מעולמו של סיגורט, שהיו בדרכם לתצוגה. השגרירים התרבותיים וצוותם בילו את המעבר בזמן-חלום, אך יצור חינני זה, שעיניו שחורות ועורו מוצלל, ביכר להישאר פעיל. הם לא ידעו בוודאות – הם התקשו לקרוא אותיות קטנות – אם 'סיגורט' היה שם גנרי, או שמא הארכיאולוג שלהם היה אותו 'סיגורט' שיצר את המגע הראשון. איש מהם לא הרהיב עוז בנפשו לשאול אותו.

המקום היה חדר אירוח נעים ונמוך תקרה, מעוטר בצבעי כסף וירוק, תבנית הצבעים המסורתית של תרבותה הצעירה של התעבורה הבין-כוכבית. אור זרח ממעל כשמש בין העלים, והרצפה הציגה חזיון של דשא וטחב. הם ישבו סביב שולחן עץ מולבן, שהיה עשוי למעשה מסיב קרמי, בחיקוי מוצלח של עץ תרזה מלוטש. האוויר היה טהור ומתוק, והמקום עורר תחושה חדה שהם שוהים באוהל מרווח, ביתן שהוקם על אדמת יער שמשית, אי שם במחוזותיו היפים והמבויתים של כוכב הלכת הכחול. אך בחוץ סערה הסופה, חסרת רחמים ובלתי נתפסת. זמזום הטורוס לא פסק לרגע. הם חדלו לשמוע אותו. ואילו היה חדל, אותו המהום תת-ספי, לא היה להם די זמן להבחין בהיעלמו.

הרכיב הפעיל גילה זה עתה – קצין המטען פנפילו ניוב גילה ברגע של חוסר מעש את האותיות הקטנות בשטר המטען – שלפיו אחד הפריטים באזור האחסון הוא לכאורה "רדוף". היה זה קבר, אך לצורך העניין רוח הרפאים לא היתה בעליו הרשמיים. מדובר היה בדבר מה המכונה "רעיית קבר", מעין נוכחות המקושרת לקברים בתרבות הלאר'סז'. נאדים, הקומיסר ההומאוסטטי רע המזג ושחור הגבות, שאל את סיגורט – במעין הלצה – האם הוא משוכנע שהשד הזה מת? הם לא ידעו הרבה, אך היה ידוע להם שתושבי סיגורט היו עם מאריך חיים במיוחד, ונטו לשקוע בתקופות תרדמת ארוכות בעתות מצוקה. סיגורט השיב בעליצות שלא ניתן לדעת זאת בוודאות. והרי ההסבר.

"רעיית קבר לא כלכלה את צרכיה בעצמה, אתם מבינים", המשיך. "היא היתה נזירה, סַדְהוּ". הוא חייך אל נאדים, שלא החזיר לו חיוך. "משפחתה או משרתיה נהגו לספק לה אוכל ומצרכים נוספים, אך לעולם לא זכו לראות אותה. האיכרים נהגו כמובן לשלוח פשוט את האלמנה לחיות בבית הקברות, מול עיני שכניה. הדרתה החברתית היתה עניין פורמלי, טקסי…"

עוזר הנווט הצעיר רפאל קימט את מצחו בחוסר מנוחה. "אך איך אתה יכול לומר שאינך יודע בוודאות אם היא מתה? השרידים שם הם בני אלפי שנים, לא? לא שאכפת לי, אני פשוט רוצה להבין. נוכחות זה מגניב, אבל יצור שחי בקבר ואינו מת, טוב – "

בטופוגרפיה הפסיכולוגית של ספינת חלל, אזור המטען נחשב תמיד למטה. איש לא צחק. רפא סבל מסיוטי מעבר, מדווה מגביל לא פחות ממחלת ים – אך הם לא פגמו ביעילותו, או בתשוקתו לאוקיינוס המשונה הזה.

"אני סבור שביכולתנו להניח שהיא מתה", אמר החייזר הקנטרן. "על פי רשומות טנ'לאר'סזנְה, בית המלכות שאליו השתייכה הנסיכה הזו, מצוין שתשורות המזון הושבו לראשונה ריקם לפני אלף וחמש מאות שנה על פי זמננו. זה קרוב לארבעת אלפים שנות כחול, אני מאמין?"

הרכיב הפעיל הנהנו בחיפזון כאיש אחד. פרקי זמן ארוכים הטרידו אותם. קצת פחות, חשבה אלן, הנווטת. היא הכירה הכרות אינטימית את היחסים בין "שנת" כוכב הלכת הכחול לשנה המקבילה בכוכב הלכת סיגורט, כשם שהכירה את פרטיהן של כל המשוואות הבלתי אפשריות של המסע הזה. היא רצתה לתקן את סיגורט, אך איך תגיע אל סוף המשפט? אבל מתי, באיזה יחס, באיזה רגע בדיוק? היא אטמה במאמץ מה את דלתות הסכר.

"המזון הושב ריקם?" חזרה. "וכך הם ידעו? אז מה הם עשו כשמזונה של רעיית הקבר 'הושב ריקם'?"

"שום דבר". שיניו המחודדות של סיגורט הבזיקו: אותה תוקפנות מרוסנת של החיוך, שנדמה שהייתה מרכיב קבוע בכל חיים דמויי אדם. "את זריזת מחשבה להפליא, אלן, הצדק בהחלט אתך. גבירה רמת מעמד לא הניחה לעצמה להיראות מרגע שקבעה את מגוריה שם. משרתיה או משפחתה המשיכו לספק את צרכיה, אך נאסר עליהם, על פי דברתה וצוואתה של הגבירה עצמה, להיכנס ולחפש אחריה, והקבר היה לפעמים בניין גדול ומורכב. איש לא ידע מתי בדיוק הפכו התשורות להיות תשורות למתים". הוא השתתק. "האין זה מקסים? כעבור שנה – או שנה בקירוב, בהתאם ללוח השנה הטקסי – הקברנים הורשו להיכנס פנימה. הם איתרו את שרידיה של הגבירה וערכו לה הלוויה. אך בכל הנוגע לנסיכה שלנו, האגדה מספרת ששרידיה לא נמצאו מעולם. וכך קרה שהקבר הזה נודע כקבר 'רדוף רוחות'".

"בטח התחפפה לה משם בלילה אפל", החליט רפא בהקלה: ואז הסמיק. "אוי, אני מצטער אם נהגתי בגסות, סיגורט, לא התכוונתי לפגוע".

"לא נפגעתי".

"אתה אינך לאר'סז'ני, סיגורט?" תהה קרטר, רופא הספינה המוצק, שענד את סרט הזרוע של הקברניט. "לרזיוט, לרזי-ית, איך שאינכם קוראים לזה?" קרטר היה ממין האנשים שהיו מוכרחים להאדיר את עצמם בנוכחות ידוענים או אנשי שם. שום דבר ואף אחד לא היו גורמים לו להפגין כבוד בפניהם.

לרגע החייזר הזדעף, עלבון נדהם שאיחר להופיע, חשבה אלן (אך כי לא יכלה להיות בטוחה בכך). הלאר'סז' לא היו כיום (מהו היום, היכן הוא היום?) אלא שרידים מדולדלים וקצרי יומין. הקברים המפורסמים, המקדשים, החורבות, היו פזורים ברחבי ארץ מדבר שדופה שסיפקה חקלאות קיומית. אולי דמה הדבר לאדם האומר לברזילאי שהוא חושב אותו לפורטוגזי.

"משפחתי באה משושלת טנ'לאר'ט, אך שורשיה קדומים".

הקומיסר נאדים הסיט את גופו בזכרון כיסא התרזה שלו: מחשבות שידע שאיש אינו שותף להן ערערו את שלוותו. "מדוע אתה אומר 'רעיית קבר', סיגורט? מדוע גבירה? לישויות כמותכם אין שני מינים ביולוגיים".

נאדים היה מכחיש גולה. הוא היה מסוגל להתיש אדם בהסברים חסרי לאות כיצד איך אין למעשה שום הוכחה חד-משמעית לכך שכל הגרסאות הכוכביות השונות של הדגם ההולך על שתיים, כל אלה המחזיקים ב"תבונה שמימית", המסוגלים לתעבורה בין-כוכבית, יצאו מחלציו של מין אחד. הוא סרב בלהט להסכין עם כך שהמין המקורי היה דמוי-אדם מכוכב הלכת הכחול – קודמו של הומו ספיינס שזכה לשגשג ונעלם כלא היה, תוך שהוא מותיר אחריו עקבות עמומים ומבלבלים ותו לא. זו רק תיאוריה טען בתוקף.

ובכל זאת האיש היה מדען.

לא היה מנוס מלסלוח לו (הם באמת סלחו לו. הם הפגינו סובלנות רבה כלפי משוגות חבריהם. סיגורט חלק עמם את התכונה הזו, אלמלא כן לא היה יכול להצטרף אליהם). לא היתה לאדם ברירה אלא להסביר לעצמו שגם האמונה שכדור הארץ היה מרכז היקום נחשבה בעבר מדע טוב והגיוני, ומדענים בעלי שם רבים הוסיפו לדגול במודל הישן שנים רבות אחרי שהתקבלו העובדות החדשות.

מכחישי גולה ביכרו את המושג "ישויות". הם האמינו שהשימוש בו משווה להם חזות רציונלית ואגנוסטית; מה שלא קרה. יתר הפעילים קראו לחברם המהולל חייזר, בלי להתבייש, מאחר שבבית הפך הכינוי חייזר לשמו של המנהג האנושי החביב של שינוי-הגוף, והם שכחו שהשם עלול לפגוע. לא נראה שזה שינה במיוחד לסיגורט. הוא קרא להם "כחולים".

לא רק שהיה מפורסם, אלא היה גם מקורי, חובב כוכב הלכת הכחול. מיומנותו בשפות ה"כחולות" לא נרכשה למען הטיול הזה לבדו. היה זה תחביבו בחייו האמיתיים. לא היה לו כל קושי להתמודד עם נאדים.

"אה, נקודה יפה". הוא הרהר, בגבות זקורות, שהיו פסיקים של קטיפה שחורה, במרקם שהיה זהה למחצלת השיער (או הפרווה) הסמיכה שכיסתה את גולגולתו ונפרשה על צווארו וכתפיו, מציצה מתוך צווארון אפודת הספינה הירוקה שלו. "תן לי לחשוב. לא, אני משוכנע שהמילה 'רעיה' מתאימה. רעיה היא זו שנותרת, שאינה מסוגלת לקרוע את עצמה. זה מגדר חברתי, לא ביולוגי".

נאדים לא היה מרוצה. במצב האידיאלי, הסביר, כל ישות אחרת המכבדת את עצמה היתה מכנה את עצמה "זה" בדברה בשפת אנוש –

אלן דמיינה נוף צחיח, שמיים מכוסי אבק: תלים קלויים ועליהם ציוני אבן קטנים (משום מה הקברים שדמיינה היו מוסלמיים). בית הקברות נזרע דמויות מגובננות עגומות מחוץ לבקתות קרטון קטנות. אוכלוסיית הסבתות בכפרים נגרעה. האם רעיות הקבר אכן בחרו את ההדרה? או שמא הדבר נכפה עליהן ביד הברזל של המנהג? זו שאיש מהנתונים למרותה לא יודה לעולם שהיא דיכוי. הסערה בחוץ היא בוודאי סופת חול, חשבה, בהתאם למטען שלהם. אך היה זו לובן שתמיד דמיינה שיהיה "בחוץ". אפלה לבנונית של ריק קוונטי. היא הבחינה שסיגורט אמר רעיות, לא אלמנות, אף ששלט היטב באנגלית, ותהתה על כך. הן לא היו אלמנותיהם של המתים, אלא רעיותיהם של הקברים.

"אל תשלה את עצמך, בטמן". נאדים החל להתרגז. "הדבר שאנו חולקים אינו אבולוציה עולמית חד-פעמית, אלא זמן, כבידה וקשרי מימן. אין זו אלא תאונה של אבולוציה מתכנסת, אשר גרמה לנו להיראות פחות או יותר זהים. הנחת לעצמך להישאב אל דרך המחשבה הזולה והתיירית הזאת, להכחיש את הייחוד שלך ולדמיין שאתה מסוגל להבין אותנו – "

"אתה אידיוט גזען", נענה סיגורט בנועם. "על כל פנים, אתה בעצמך עשית זאת זה עתה".

"מה – ?"

החייזר הניף את זרועותיו, פרש את הקורים שבין אצבעותיו הדקיקות ותפס את האוויר בטפריו. "אנתרופומורפיזם. קראת לי בטמן, איש עטלף".

אלן חבשה את חליפתה ויצאה לבקר באזור המטען. צינור הריחוף הוביל אותה אל תוך האפלה, שם גלשה ממאחז ידיים אחד למשנהו במעקב אחרי נתיב האורות אל תא המטען העיקרי. היא הציפה את החלל העצום באוויר ובלחץ, נחתה בעדינות כשהכבידה חבקה את גופה, הסירה את קסדתה, עברה במנעל ופסעה אל תוך מערה אשר שכנה בשורשי הר תת-ימי. בית הגידול היה אי ירוק ומואר באור החמה, הרחק מעל –

המוצגים נארזו בשדות כוח, אך לא ניתן לה להגביר את האור אל מעבר לרמה הנחוצה לשימור יצירות אמנות. פדנטים, מלמלה והתפעלה מן המחזה העמום והמפוקסל. האגף הלאר'סז'י של האוסף היה המרשים ביותר: כה מרשים עד כי כמעט די היה בו כדי להצדיק את המחיר השערורייתי של שינועו. הקבר הרדוף היה מבנה רב-קומתי עצום שגרם לנשימתה להיעתק. כשחגה סביבו לאטה עלה בדעתי שניתן יהיה להכיל את כל שטח מגוריהם באכסדרתה של רעיית הקבר לבדה.

היה שם פתח אחד בלבד, דמעה שחורה יחידה ללא דלת: ניצב כשני מטר מעל פני הקרקע, בין נצנוצי האבן המפוסלת המשובצת אבנים טובות. הכניסה פנימה תדרוש טיפוס לא פשוט. אולי הותירו את מדרגות הגישה מאחור, או שהיה מנגנון סודי, בדומה למצרים העתיקה. היא ישבה ברגליים שלובות והתבוננה בקבר, חשה מגושמת במקצת בחליפתה. בדומה לרוב המלחים באוקיינוס המשונה הזה, היא מיעטה לצאת מגבולות המבדוק בזמנים שבהם צנחה אל האדמה. גם אם היה לה יותר זמן ופחות בירוקרטיה, היא לא נמשכה אל סיורי הבזק בכוכב הלכת סיגורט. לשם מה? תראי כה מעט. לא תלמדי כמעט כלום.

היא התעניינה במטען כאתגר מקצועי, מרכיב בחישוביה. מדע שינועם של עצמים חומריים גדולים היה בחיתוליו, וחפצי אמנות היו סיוט אמיתי! אך באפלולית זו היא חשה את ערכם של העצמים הללו. נוכחותו של קבר לאר'סז' וירטואלי, אילו נישא כל המסע במוחו של בלדר והורד לבסוף אל המאגר הדיגיטלי של המהדורות המוגבלות של המוזיאונים החשובים, לא היה משתווה לכך לעולם. זו תהיה תערוכה מרהיבה.

לא היה דבר שימנע מהם לעבור את שדות הכוח ולזכות באין מפריע בסיור מקדים. שום מקום לא היה חסום בפני הרכיב הפעיל, זולת ספו המאיים של הטורוס עצמו. היא תחזור עם סיגורט ותבקש ממנו להעניק לה סיור מודרך. אך לא בקבר, חשבה.

אם תיכנס אל הקבר, היא רוצה לעשות זאת בגפה.

חזיון ערימה חרבה של עצמות ועור, שמורה ללא דופי, ריחף במוחה. רעיית קבר בחדר אבן, גבירה זקנה שנפלה עקב ירך שבורה, גאה מלקרוא לעזרה כששמעה את המשרתים באים והולכים. אך מה היה גילה? אולי היתה עדיין צעירה כשתשורות המזון "הושבו ריקם". סיגורט ידע. היא תשאל אותו. או אולי מוטב שתבדוק זאת בעצמה ותרשים אותו בידיעתה על פרט זה או אחר. קרוב לוודאי שהכל היה בקבצי הרקע שהרכיב לא טרחו לקרוא.

אם המנהג שרד גם בהיסטוריה המתועדת, אולי הוא עדיין קיים. מנהג הסוטי נמשך בהודו שנים ארוכות אחרי שהבריטים ניסו לדכא אותו, וצץ בחזרה בגלוי אפילו בעידן החלל. אך מה שהקסים את אלן היה עניין הרדיפה. האם רוחות רפאים מסוגלות לנסוע? האם קורבנות הפרעונים והאינקה נעורו אי פעם, נדהמים, בתיבות זכוכית, מרחק מחצית העולם מביתן? האם נעורו בתקופה המודרנית וגילו את עצמם משוחזרים בתוכנה? ומה בנוגע למסע כה כביר עד כי לא היה לו משך? איזה נזק תעולל סופת היחסות של הסערה לדבר כה עדין כשרידים רוחניים? איזו מבוכה תיגרם אם ארכיאולוגיה מושאלת תגיע כשהיא מופשטת מפטינה ומיוחסין… איזו מבוכה עלולה להיגרם לעסקי הסחר הבין-כוכבי המתפתחים, אם תיפול בדרכם תקרית של אגדה שנעלמה!

היא הקשיבה עד שהשתכנעה שהיא שומעת צעדים בתוך הזיגורט. לא, הכל בסדר, היא עוד שם, עוד רודפת את הקבר. לא נחפזת, שלווה, חסרת זמן, רעיית הקבר עוסקת במלאכותיה השקטות.

רפא סבל מסיוטים מייסרים שבהם נוכחות לאר'סז'ית התגנבה סביב מוחו וגירדה את אטמי דרגשו: בחיפוש אחר בשר אדם חי. סיגורט, מתוך חרטה כנה, העלה באוב (או בדה) אי אלו תפילות לאר'סז'יות עתיקות רבות עוצמה, שאותן תרגם לפונמות אנגליות ולימד את רפא לדקלם אותן. אלן לא אמרה דבר על קולות הצעדים ששמעה בקבר, אך חשה אחריות דומה. אולי הדליפה אותם אל מציאותם המשותפת. חפצים טלפתיים היו מארת יורדי החלל. אדם למד שהוא מוכרח להימנע מחשבות רעות על חבריו למטריצה, וָלא ישלם על כך מחיר כבד. ואל לו לדמיין יצורי בלהות, שמא מישהו ייבהל.

היא לא התוודתה. זה היה רק מחמיר את מצבו של רפא.

בסוף משמרת ארוכה היא שלפה את כבליה מן המחשב המרכזי, ונתקלה כתמיד בפרץ האדרנלין של הבהלה בשובה אל זמן הספינה: לופת בבטנה, קפוא כקרח בחוט השדרה. קרטר היה הקברניט במסע הזה, תודה לאל. אך אלן היתה זו שעשתה את החישובים. היא זו שעליה הוטלה בסופו של דבר האחריות המלאה לחיי כל האנשים שבספינה (שלא לדבר על השמוצניקים שבאגף המטען). והגרוע מכל היה הידיעה שאם – אם! ¬ – היא תניח לטעות בתעתיק להסתנן על פניה, זו לא תיחשף עד השלב האחרון. עד שיהיה מאוחר מדי. כך מתנהל חישוב קוונטי, ואין כל דרך לעקוף את זה.

אימת הסערה אפפה אותה. בלי רדיו, בלי ניווט לווייני באוקיינוס זה. בלי בקרת קרקע לספינת החלל, ובלי שמץ סיכוי להצלה. היא שמרה את מיקומם בדקדקנות, אם כי לא היה כל ערך לשמירה מחוץ למסגרת, ללא שום דבר המזכיר קופסה שחורה; והניחה למוצקותן של חומות המכשירים והמסכים המרצדים סביבה לעודד אותה. שמה הרשמי של ספינת התובלה היה שודדת הים ג'ני (אם כי הפעילים עצמם לא נהגו להטריח את עצמם בשמות ספינות), בהתייחס לנטיותיה הברכטיות האוטופיות של חברת האם, ושל שותפתה במימון, מדינת העולם כדור הארץ. ספינות אחרות היו קלמנט אטלי ואלינור רוזוולט. אחיותיהן היו הביקור הלבן, וויקה המקודשת, הקאאר סידי. אלן החליטה שהיא מעדיפה האופנה המאגית. אין קופסה שחורה, אך זו מאגיה שחורה. איננו יודעים מה אנחנו עושים. אנו משביעים את הכוחות המפלצתיים השוכנים הרחק מעבר לגבולות שליטתנו.

קולות צעדים מאחוריה, נשימה על עורפה, אנחה לעגנית.

"אז יצאת", היא לחשה, וסבה אט אט לאחור, בתקווה לזכות במבט חטוף ברוחה של רעיית הקבר. לא היה שם איש. היא אינה מניחה לעצמה להיראות לעולם –

הם התרגלו אל הנוכחות הנוספת. "אני מאשים את עצמי", אמר סיגורט, אך למעשה היה זה תסמין שגור, לא מזיק במונחים נוירו-פיזיקליים: האמונה שאתה נגוע, של פעילים שטופי אמונות טפלות. רק רפא הוטרד מכך, ולו היו התפילות. סיגורט סיפר סיפורים. הקומיסר נאדים והמהנדסת הראשית פלרטטו. עוזר הנווט, יזיזה הקודם של המהנדסת הראשית, בחר ביחסים אסורים עם נוסעים. אלן יצאה לביקור נוסף באגף המטען. היא ויתרה על אופציית הסיור המודרך.

באור העמום, כשהתבוננה בדמעה השחורה והמאוזנת, היא שקעה בחלום בהקיץ שבו מסורת רעיית הקבר לא היתה דיכוי אלא החלטה נחושה ובוהקת. לא להתקדם, לא להרפות מן העבר: להחליט, עד כאן ולא יותר. הנסיכה בחרה להישאר, כפי שמכנים זאת במשחקי קלפים, לנוכח האבל על האובדן. להיוותר עם ההיעדרות ולא להניח לה לעולם להתמסמס לימי זכרון ריקים מתוכן, עלעלי ורד דהויים של זכרון. האם אי הנכונות להרפות היתה תכונה נשית? או שמא היתה זו תכונת כחולים, שאותה גזרה והעתיקה למנהגיו של כוכב לכת אחר? היתה זו תכונת אלן. היא סיפרה לאנשים (משפחה, בני זוג, זרים), שהסיבה שדחפה אותה לבחור בנווטות בין כוכבית היו ההרפתקאות. המסע האקזוטי מכל המסעות. אך אנו איננו נוסעים, חשבה. אף לא צעד אחד. כאשר התעתיק יסתיים – איזו משמעות יש לכאשר כשהזמן אינו קיים? – נגמור את החציה עם התפשטות אפסית כמעט.

מה שאנו עושים הוא להישאר, ברגע הפרדוקסלי –

בלי לשקול זאת היא נעמדה, פתחה את שדה הכוח של הקבר בבקרת שרוולה והניחה את כפות ידיה עטויות הכפפות על מפתן הדלת. חליפתה היתה גמישה ונועדה לשימוש פעיל. דחיפה כלפי מטה, דילוג למעלה, ברכה היתה על האבן. כשנעמדה, אור פזור נבע סביבה. הקבר הוכן למבקרים. היא הבינה לאכזבתה שלא עולה על הדעת שהיא הראשונה שנכנסה פנימה מאז ימי רעיית הקבר: קרוב לוודאי שאפילו אינה הכחולה הראשונה! מעבר קצר הוביל אותה אל חדר אבן ששולחן דמוי מזבח נשען בו על הקיר הפנימי. מעליו הציג ציור קיר בגודל טבעי, בצבעים בוהקים, שני אנשים בגובה זהה ובאותו מבנה גוף, יושבים זה מול זה בישיבה לא רשמית. ברכיהם מורמות. שניהם דמו לסיגורט, במובן הקיבוצי של המילה. הם התבוננו זה בזה. ועיניהם דמויות היהלום היו בהירות מדי, שפתיהן המחייכות מלאות תוגה. השניים עטו שכמיות קצרות של פרוות קטיפה שחורה. נראה היה שאחד מהם עוטה מסיכת חצי פנים שחורה. דמות זו היתה זו שהושיטה יד דקיקה אחת לחברתה, כליטוף בלתי גמור. מתחתיהם, על המזבח, ניצב מערך של קערות דמויות יהלומים: פנכה מעוקלת, ערמת סמרטוטים יבשים.

היא הביטה בקערות. עלים מתים, אבק גרגרי –

האם מנהגי האבלות הם קבוע אוניברסלי? אלן חשבה על הקברים האטרוסקיים, על פולחן האבות הסיני. תיקיה לא הכילו נתונים עליהם, רק מושג עמום ביותר, אך היה לה יסוד סביר להניח שציור הקיר היה יצירת אמנות עילאית. ידה עטוית הכסיה התחככה בוודאי באחד המוצגים. תווית נעורה לחיים באוויר והסבירה – בכתב העיקרי של סיגורט, באנגלית ובכתב שלישי שלא הצליחה לזהות – שהקערות והפנכות המקוריות נלקחו משם, על תכולתם הקדומה. אלה היו העתקים. הסמרטוטים היבשים היו העתקים של מערכת הבגדים הנרקבת שנמצאה –

העבר כפארק שעשועים נושאי הוא קבוע אוניברסלי.

היא חקרה את מסדרונות האבן בקומת הקרקע, בלי להקדיש תשומת לב נוספת לחפצי האמנות, רפאית ומלאת תקווה כילדה, תרה אחרי עצמות שלא נמצאו מעולם. היא גילתה רק אבק, וגם הוא בכמות מעטה. לא היו גרמי מדרגות שהובילו אל הקומות העליונות, ושום דבר שיכלה לזהות כאזור מגורים. האור האמנותי גרם לה לחוש כתיירת. היא מצאה מפלט בחצר העגמומית ביותר וישבה שם בחיפוש אחר דמעה שחורה נוספת אי שם במעלה החומה: בחיפוש שקט אחר צלה של "נסיכה" שמתה זה מכבר.

שלוות אדירים, דומיה רוחנית גורפת.

היא כרתה את אוזניה לשמוע קולות צעדים, בבעתה פתאומית.

חיש מהר היא קמה ממקומה וחזרה אל הכניסה, שם זינקה ארצה.

כשסגרה את השדה מאחוריה, נבוכה מרגע הבהלה שעבר עליה, חלף טריגון שחור באפלת ביצורי האוקיינוס. אלן ייללה והביטה סביבה בפראות. הצל שייט שוב. לבה פעם, אלוהים אדירים, מה הדבר הזה? מה נמצא כאן אתי?

"מי שם – ?"

שום מענה זולת המיית אוויר שהופרע. "היי! מי שם?"

סיגורט נחת לצדה בקול חבטה רפה. הוא כרך סביבו את קפליהן החלקלקים של כנפי העטלף שלו. "אח", אמר, בסקרנות חייכנית. "אז זו את, אלן".

היא נעצה בו מבט נפחד: פעור-פה. "אלוהים אדירים! סיגורט! מה אתה חושב שאתה עושה? אינך יודע לעוף! זה לא משחק!"

"אדרבה", אמר החייזר בעליצות. "כל היקום הוא משחק, הלא כן? צביר-חידה של יחידות מידע זעירות שניתן לשנות את דפוסיהן בכוח הרצון – בהינתן הטורוס, והתוכנה המרהיבה המושתלת בתודעה שמימית מאומנת. בדומה לזו שלך, אלן. איני מומחה, אך האין זה היסוד לכל ה'ניווט' הבין-כוכבי?"

אלן רעדה באימה. "אינך יכול להסתובב ולעשות דברים בלתי אפשריים בזמן המעבר! חיינו תלויים, כל רגע מ-מזוין – "

"באמונתנו שכל זה אמיתי", השלים, ללא חרטה. הוא הראה לה את מתקן הפעלולים הצמוד לשרוולו – וכיבה אותו. כנפי העטלף נעלמו.

"אני יכול לקבל גישה לספריית הספינה בלי לפגוע במשוואות, נכון? רק שיחקתי. אני קל באופן משמעותי מהכחולים, והכבידה כאן חלשה. קפצתי מן האנדרטאות".

היא שמטה את ראשה בין ידיה. תחושת ההקלה רעמה בתוכה והותירה אותה מותשת וחלולה. יורדי חלל חיו באימה מתמדת, כמלחים באוקיינוסים הקדומים. כל עוד אינך מגיע אל הפסגה, אינך מבין לאיזה גבהים מתנשא המתח האופף אותך –

"לפרוטוקול, סיגורט, אין כאן תוכנה, לא במובן שאליו אתה מתכוון".

"אני יודע שאנחנו מתחזקים את כל זה", הוא נופף ביד דקיקה, חיוורת כצל באפלה. "בינינו… מעולם לא באמת הבנתי איך זה נעשה. אתם, הכחולים, מחזיקים בכל הסודות. זה נכון שפעילי טיסות בין כוכביות עוברים ניתוח מוח?"

עמו של סיגורט ניחן ביכולת התחדשות תאית מדהימה. כמעט כל טראומה טופלה אצלם כבעיה רפואית טהורה. כששמעו על מדעי הניתוח, ו(גרוע מכך) השינוי הגנטי, נגרם להם זעזוע של ממש. ברבריות.

"שום ניתוח. שום שתלים. זה מזכיר יותר תרבית רקמה. מלכתחילה צריך להיות לך מוח מן הסוג המתאים. הסיבה שאתה מסוגל להיות ער, סיגורט, היא שאתה כמונו: אבל אתה ישר, בתול. אנחנו עברנו הכשרה שאפשרה לנו לצמח את הארכיטקטורה העצבית הנוספת, ש… אה… אינה קיימת בחלל הרגיל – "

"אחרת הייתם אֶלוֹי הידרוצפלי, עם ראשים בגודל של דלעת".

היא הנהנה, אף שלא ידעה מהו אלוי.

הם ישבו בברכיים שלובות, בדומה לדמויות בציור הקיר –

"צר לי שהשתטיתי, אלן. הבהלתי אותך. אני חושב שאני יוצא מדעתי".

"או שאתה מגיב בצורה לא הולמת להתעללות גזענית, בטמן".

סיגורט צחק, וגירד את אוזנו. "בטמן! חצי-דומינו, גלימת כתפיים קטנה וחביבה. נשמע נשי מדי לטעמי. אם את אוהבת השוואות, אנו קרובים יותר ללטאות מצויצות מאשר לעטלפים".

"נאדים בוודאי מרגיז אותך מאוד".

הוא "משהו שהייתי מגרד מהנעל שלי", הצהיר החייזר, בעונג. הוא נקש על ראשו. "את שומעת את זה, קומיסרית? שיירי נעליים?"

הם פרצו בצחוק. הרכיב הפעיל חיו זה בראשו של זה, ואירחו זה את זה כאילו היו עמיתים משחר חייהם. הם היו תודעה קבוצתית: מיושבת, מוסמכת, נתונה במשא ומתן מתמיד. אלן השמיעה מחדש את ההערה הראשונה שסיגורט הביע. סיגורט ידע שמישהו ביקר במוצגים, אך מאחר שהיה רק על-מטען, ולא עובר-ושב, הוא לא ידע במי מדובר.

"ביקרתי את רעיית הקבר", אמרה. "הרעיון שרוח רפאים מתקיימת במעבר מיידי מרתק אותי. אתה יודע עליה עוד משהו?"

החייזר משך בכתפיו. "מה למשל?"

הקבר כרע כחיה עצומה וסבלנית. מוצגים עתיקים צפו בהם מתוך האפלולית, תגליפים וצורות היטשטשו למעין חיים עמומים.

"היא היתה זקנה? היא היתה צעירה…? היה לה מאהב?"

"אלמנות מסכנות את הלכידות החברתית", אמר החייזר. "יש לנטרל את שרידי השותפות, אחרת יתעוררו זיווגים קלוקלים, עימותי ירושה. לפיכך האלמנה חייבת להינשא מחדש, בצורה לא מזיקה. עליה להינשא לקבר – "

"זה נשמע אנושי מאוד. נאדים יזדעזע".

נראה היה שסיגורט שוקל את דבריה. "הלאר'סז' הקדומים החזיקו רשומות מדינה", אמר לבסוף. "ודו"חות. זה היה כמעט הדבר היחיד שנרשם. לצערי איננו יודעים הרבה. ישנם התבליטים, אבל הם יצירות אמנות, והם מעורפלים מאוד. וכמו כן הם לא נעשו מבחירתה, כמובן. אלו מצבות זכרון שהזמין בעלה".

אלן רצתה לשאול איך קראו לה, אך חששה לחטוא בגסות רוח, טאבו תרבותי. שאלה אחרת עלתה בדעתה. "מוצדק לקרוא לה רוח רפאים? או אולי בעיני הלאר'סז הקדומים יש לרדיפה משמעות אחרת?"

"שונה וזהה, כמובן".

הקריאה המתמדת של הולך על שתיים שמימי תבוני נבון אחד למשנהו.

סיגורט חייך, כמודה בקיומה של הבעיה. "הבה אנסה לגשר על הפער. בעולמי אנו מאמינים שאנשים יכולים, איך לומר, להשאיר את עצמם בנקודות תפר מסוימות. מישהו אחר ממשיך הלאה. כשאנו מדברים על רדיפה, משם זה נובע. לא, אה, רוחו של אדם שגופו מת. את מבינה?"

"כן", אמרה אלן, נדהמת ונרגשת. "כן, אני חושבת שאני מבינה".

היא חשה שהיא מכירה את סיגורט טוב יותר אחרי השיחה הזאת. נוצר ביניהם קשר, בין הארכיאולוג המהולל והנווטת: קשר בלתי צפוי אך אמיתי.

את הארץ שאין בה זמן לא ניתן לראות מבחוץ. לעולם אינך יכול להסב את פניך ולומר, שם, הייתי. זה מה שקרה. על כל מה ש"קרה" במעבר נגזר להיעלם כחלום כששבו אל החלל הרגיל. כששודדת הים ג'ני נעה, ללא ניע, אל הסוף, שאינו סוף, של הרגע הפרדוקסלי, תקף את כולם כאב ראש תודעתי. הרכיב הפעיל סבלו מעוויתות רוגז שהציפו את רוח הרפאים, סיוטיו של רפא; את כל מקלעת ספינתם. סיגורט, שערותו היתה חלק מן הנטל שנשאו, לא היה עבורם מפורסם מרגש, אלא חיית מחמד תובענית. ההבעה המועדפת על בטמן (כמובן!) גרמה לכולם לחרוק בשיניהם.

הקברניט שירת בצוותים הבין-כוכביים מאז ראשיתה של התנועה המסחרית בין העולמות, והוא כבר היה מסוגל לראות את הכתובת על הקיר. "שודדת הים ג'ני היא כרכרה ללא סוסים", גנח, שקוע באבל על החומות הירוקות המוארות באור השמש, האדמה מכוסת הטחב, עץ התרזה המלוטש. "בקרוב יאבד הכל, כל זה. איש לא יטרח. נוסעים ישגרו את עצמם, ועלינו יאבד הכלח".

"שתוק", מלמלה אלן, "שתוק, שתוק, אני מנסה להתרכז – "

היא חששה עד עמקי נפשה מפני טעות. היא סרקה את הקוד בחיפוש אחר עדות יחידה לקיומה של רוח הרפאים (היא חייבת להשאיר עקבות!) לא מצאה דבר וידעה שבוודאי החמיצה דבר מה. שגיאה, שגיאה. הזיכרון חסר התחושה הבא מן הקרביים שבישר לה שכך חשה תמיד בשלב הסגירה, לא העניק לה כל נחמה.

"מה בנוגע למטען?" סימון היפהפיה, המהנדסת הראשית, הרימה את עיניה ממשחק הסוליטייר. "מי יישא את המטען, דוקטור. מי יקמר אותו באין האינסופי בלי אנשים כמותנו? זין, תראה לאיזו גודל מגיעה הבעיה הזאת".

"תיבת קללות", צפצף רפא, שהתמלא עליזות בשעה שאת חבריו תקפה מרה שחורה, והיה כעת לסלע, לשרטון, מקור סכנה תוסס לספנות.

"לך תאכל לעצמך את הראש".

"הם יצבעו את התיבות במהות של תודעה", הסביר קרטר, כורע תחת משא הגורל. "או שאיזה בורגים מטורפים יפרו את האמנה. הם ייצרו 'תבונה מלאכותית' נאנוטקית על-שמימית, ויזריקו אותה לחומר".

"חרא, אז מה בכלל אכפת לך. אתה לא תהיה מובטל, אתה רופא".

"אופס! שוב תיבת הקללות!"

"זה לא מסתדר, בן אדם! אם זו ב"מ אמיתית, היא תזכה לזכויות אזרחיות ולא יוכלו להכריח אותה לעשות שום דבר. אנחנו נצרף אותה לאיגוד, היא תעמוד לצדנו – "

החייזר הניח את ראש הקטיפה השחורה שלו על זרועותיו הצנומות שעל לוח השולחן ונאנח, אנחה חרישית להפליא. בעיני כל השבעה היה זה עלבון נורא. הם היו מתנפלים על בטמן וקורעים אותו לגזרים אלמלא ידעו את המחיר שישלמו על כך. הנווטת נטשה את אולם ההסבה ופרשה לאגפה. אלוהים, בבקשה שזה יהיה השיא. שנעבור את ההר, זה בלתי נסבל.

הם עברו את ההר.

אלן דיווחה על מקומם, חדשות שהתקבלו בהקלה מותשת. כעת לא נותר לה לעשות דבר, אלא רק לצפות בצניחה הלוליינית: לצפות במספרים שוטפים מטה כמפל לקראת הכרעה, בלי סטיה של נקודת מופע בודדת. היא אהבה את השלב הזה ושנאה אותו –

היא ירדה אל אגף המטען לבקר את רעיית הקבר בפעם האחרונה. עברה שמועה שכולם יקבלו כרטיסי חינם לתערוכה, אך היא לא חשבה שתלך. היחסים התעצבו כאן, במערה עמומת האור תחת ההר התת-מימי. בחלל הרגיל זה יהיה שונה. הקבר קידם אותה בדומייתו הזוהרת, בדממת יגון מחובק, טבוע באבן.

"שלום?" לחשה. "אני חושבת שבאתי לומר להתראות".

היא לא הופתעה כשסיגורט הצטרף אליה. הם חייכו זה לזו וישבו זמן מה; אך הדמעה השחורה קראה להם. החייזר נכנע ראשון. הוא עיקל את אצבעותיו הארוכות לתוך עקומות תאומות בתגליף שבו לא הבחינה קודם ועבר כעבור רגע מבעד למפתן.לא היו שם מדרגות, חשבה אלן. הכניסה אמורה להיות כזאת. היא ניסתה לחקות את מעשיו אך לא הצליחה למצוא את המאחזים. היה עליה לחזור על אותו זינוק מקרטע, ולעקוב אחריו אל החדר שבו השותפים עמדו זה מול זה, עם ה"רעיה" הניצבת לנצח בתנוחת פרידה.

רגש המתועד באומנות היה אבן הרוזטה, השפה המשותפת היחידה (מוליכת שולל לא פעם) של הגולה. אלן לא היתה בטוחה מה היתה אבן הרוזטה במקור. קרוב לוודאי שסיגורט ידע. אך היא האמינה שהבינה את המסר שהעביר אותו ליטוף בלתי גמור. דיבורן של אותן עיניים בהירות, מוסתרות למחצה. המתים היו ואינם. רעיית הקבר נותרת עם עצמה. היא נשארת עם החיים שתמו, במקום להמשיך הלאה, אדם אחר –

כמה מוזר, כמה יפה.

סיגורט נכנס אל עומק הקבר. כעבור זמן מה שמעה אותו חוזר. לא היה עליה להפנות את מבטה, היא דמיינה אותו בקלות נשען על מפתן הדלת העתיק. היא דמיינה את עצמה נותרת בגפה, בארץ שאין בה זמן. על אף התדירות שבה עזבה מולדת זו והתעוררה לתוך השכחה, היא מעולם לא התרגלה לקריעת הנטישה. אוי, חשבה. אני לא צריכה ללכת. אני יכולה להישאר. אלמלא בחרתי במעגן הזה, אלמלא פגשתי בסיגורט, לעולם לא הייתי מבינה שזה מה שאני צריכה לעשות! היא כרעה ברך, מוצפת הכרת תודה אדירה כלפי החייזר, היא זחלה על ברכיה אל שולחן התרומות והתייצבה מולו, מכורבלת לצד האבן.

"רעיית הקבר נדרשה להישאר", אמר הארכיאולוג מאחוריה, בנימת התנצלות מרוסנת. "לנצח נצחים, עם השותף שאליו קשרה את עצמה. אך בתנאים מסוימים יתכן שניתן לערוך, טוב, זו מעין עסקת חליפין. רוח רפאים אחת בתמורה לאחרת. אולי שיקרתי לך מעט. במושגים שלכם, זה ארע לפני שנים רבות מאוד. בחיים שלי, החיים שביליתי בערות, זה קרה הרבה פחות מזמן".

עמומות, בעיני רוחה, אלן הבינה שהיא הניחה לשגיאת תעתיק לחמוק מעיניה, ומה שקרה לה עכשיו נבע מכך. במושגים מוחלטים לא היה אולם הסבה, לא היה חייזר ידוע שם, לא היה אזור מטען מלא קברים, לא היה דבר זולת הסערה, מעולם לא היה דבר זולת הסערה, הסופה, והיא נפלה לתוכה, לתוך האין המרטיט של האימה שכל יורד חלל ידע שממתין לו –

רגשות עלולים להכזיב. ההולכים על שתיים התבוניים כמעט שלא ידעו דבר זה על זה, עד כה. היו שפע של הנחות מוטעות, טעויות פרועות התגלו רק כשהיה מאוחר מדי. משפחה שהתפצלה בגלל שפה אחת, חשבה אלן: לדעת בעת ובעונה אחת שהכל, האבן הצמודה ללחיה, מעשה ההונאה של בטמן, היו תרגום, ולמעשה לא הייתה כל סופה. ובכל זאת ברגע הפרדוקסלי האחרון, כשהיתה נרגזת מכך שקרה מה שקרה, שלא תישאר כאן לחלוטין, היא חשה את עצמה מתחלקת, יולדת את האדם שימשיך הלאה.

וראתה את עצמה יוצאת עם סיגורט, שלובי זרועות: מזווית העין, מבעד לרעלת גופה המוחשי של אלן הנווטת, כתפיה המכוסות של רעיית הקבר, חצי המסכה השחורה העדינה עשוית פרוות הקטיפה, הזוהר בעיני הנאהבים.

עריכת תרגום: אהוד מימון