כפור / שמעון אדף

ספרו החדש של שמעון אדף, "כפור", הוא יצירה וירטואוזית, אולי השאפתנית ביותר שנכתבה עד כה בעברית בז'אנרים הספקולטיביים. יש בו שילוב מרהיב של מדע בדיוני חברתי, מציאות דיסטופית, שירה, ארס-פואטיקה, שלל מחוות ספרותיות לגדולי הספרות היהודית המוקדמת דוגמת ברנר וברדיצ'בסקי, וזה רק קצה הקרחון.

למרבה הצער, לשאפתנות הזו יש מחיר כבד: עודף האמצעים הצורניים והאסתטיים, וריבוי העלילות, עלילות המשנה והקולות השונים, הופכים את חוויית הקריאה ב"כפור" למשימה לא פשוטה.

הקושי מתחיל כבר במבנה הספר, המורכב מ-145 פרקים שאורכם נע בין פסקה בודדת לבין כמה עמודים. כל פרק מתרחש במקום אחר ומסופר מעיניה של דמות אחרת, שלפעמים קשה אפילו לזהות מי היא, כך שלמרות הכתיבה הקולחת והרהוטה מצאתי את עצמי נאלץ לא פעם לחזור לאחור כדי לנסות לפענח מחדש דברים שכבר קראתי.

הנושאים הרבים שבהם עוסק אדף בספרו, והידע העצום שלו מכניסים לעלילה הבלשית של הספר אתגר כפול. אם לא די בתעלומה המורכבת שפורש אדף במהלך העלילה, נדרש מאמץ לא פשוט לפענוח כל שלל הציטוטים הספרותיים, המקראיים, ההפניות המדעיות ושלל רמיזות אחרות שגייס אדף לספרו זה. כמי שאינו מומחה גדול בספרות העברית של תחילת המאה ה-20, לדוגמה, אין לי ספק שאיבדתי רובד שלם. אחרים אולי יתקשו בהבנת ההסברים הננו-טכנולוגיים, בעיסוק הרב בשירה ובפייטנות, במדרשי השמות וכן הלאה. אדף מאתגר בלי הרף את הידע ואת ההבנה של הקוראים – דבר חיובי בבסיסו – אך עושה זאת בהפרזה שתקשה על הקורא הסביר לתקשר כראוי עם הספר ועם יוצרו.

כל זה מצער, כי כשמצליחים לגבור על רוב הקשיים מגלים יצירה שהיא לא פחות ממדהימה. זה מתחיל בעברית רבת הרבדים והטעמים של הספר וממשיך ברוחב היריעה המדהים ובדמיון השופע. אי אפשר שלא להתרשם מיכולתו ומנכונותו של אדף לצאת מדל"ת האמות של הנורמות הספרותיות המאפיינות בעשורים האחרונים את הספרות העברית העכשווית, שנוטה למחזר שוב ושוב סיפורים משפחתיים ופסיכולוגיים וכתיבה ריאליסטית צרה, ולברוא מציאות מורכבת, שלמה וייחודית, שמאפשרת לו לעסוק לא רק בנפתולי הנפש, אלא גם בפילוסופיה, במדע ובאמנות.

עלילת הספר לוקחת אותנו כ-500 שנים קדימה, שנים רבות אחרי שהאנושות שרדה בקושי רב מגפה בעלות יסודות ננו-טכנולוגיים שקטלה מאות מיליונים ובאותה הזדמנות מחקה כמויות עצומות של ידע והיסטוריה.

העולם המערבי השתקם לבסוף מהמגפה ובנה מחדש חברה המתבססת על שילובים מורכבים בין אדם למכונה, עם ישות מחשבית-תבונית "רב-מודעת" שמסייעת לבני האדם למשול בעצמם ולאגור את הידע שלהם. בישראל התגובה היתה הפוכה: אנו נטשנו כמעט לחלוטין את הטכנולוגיה המתקדמת והסתגרנו בתחומי הגטו היהודי התל אביבי. בתוך תל אביב הזאת שולט משטר יהודי דתי שנבנה על פי מה שהצליחו לשחזר מהמקורות אחרי המגיפה. התוצאה היא ערבוביה של מרכיבים חרדיים, מנגנוני משטר ודת שלקוחים מתקופת בית שני, בצד מרכיבים מודרניים שנבררו בקפידה.

בתל אביב העתידית הזאת מתגלה מחלה חדשה שתוקפת ילדים באופן סלקטיבי וגורמת להם לעבור שינויים גופניים שהופכים אותם בהדרגה לשרפים – יצורים דמויי מלאכים, שנחשבים טמאים בעיני החברה היהודית השמרנית, בשל היותם בני כלאיים. מגפה זו היא המוקד שסביבו מתפתחים סיפוריהן המצטלבים של דמויות רבות, שהבולט מביניהן הוא העילוי יחזקאל בן גרים, מדען שנשלח להכשרה מדעית בארצות הגויים וכעת הוטל עליו לבלום את המחלה, בעודו נושא בדמו תכונות מוזרות הקשורות למחלה ומתמודד עם שדים שרצה לשכוח מימיו אצל הגויים. בנוסף אליו אנו פוגשים גם את מירה, שבנה קשור לצדוק, אחד הילדים הנגועים, וששומעת באחד הלילות "מטמא שפתיים" (פייטן בלתי מורשה) שמעורר בה דחף ליצור שירה. בחייה משתלב גם אביה המאמץ קינן, שהיה פייטן בולט ופרש, ועלילות כולם משתלבות גם באלה של אסטרטילטין ואלחנן בן דימא, רב הנוטרים (מפקד המשטרה) וחוקר מגמגם שחוקרים את פרשת הפייטן הבלתי מורשה, ועוד.

כל זה מתרחש בתוך עלילת מסגרת סמויה למחצה, שכן מתברר כי הסיפור כולו אינו אלה סרט בן תקופתנו שמביים דורון אפללו, משורר צעיר מיישוב בדיוני בשם מבוא ים. מכאן גם נגזר סגנונו של הספר כולו, שבו כל פרק הוא כביכול סצנה או תמונה בודדת בסרט הזה. הכתיבה, בהתאם, שופעת תיאורים ויזואליים מאוד וממעטת בדימויים ובתיאורי מחשבות.

עתיד שאינו עתיד

ספרים רבים בישראל ניסו לתאר את עתידה של ישראל כמדינת הלכה. לכאורה זה בדיוק מה שעושה גם אדף בספרו הנוכחי, אך רק למראית עין. בניגוד לדיסטופיות דוגמת "מלאכים באים" של יצחק בן-נר, העתיד החרדי של מדינת ישראל אינו רע מטבעו ואין בו נסיון להזהיר את הקוראים מפני מה שצופן העתיד "אם נמשיך ככה". אדרבה, לא אחת ניכר שאדף מגלה חיבה ממשית למסורת היהודית הקדומה שהקים לתחייה בספרו.

בה בעת, ספרו אינו מהסס לבקר את חסרונותיה של מדינת ההלכה המתוארת בו, את הדעות הקדומות שמונעות ממנה להתמודד כראוי עם המחלה, את הבלמים שהיא שמה על המחשבה ועל האמנות והשירה, את חוסר יכולתה לקיים את יומרותיה המוסריות הגבוהות. השילוב של האהדה למציאות זו והביקורת כלפיה יוצר עתיד שאינו טוב או רע מטבעו, אלא פשוט קיים, כגלגול אפשרי של ההווה.

עם זאת, העתיד הזה גם סטרילי מאוד, דבר שמערער במעט את אמינותו. אדף ניצל את המגפה האפוקליפטית מהעבר כדי למחוק לחלוטין את ההיסטוריה ואת המציאות המוכרת לנו כיום, והגטו התל-0אביבי המסתגר, שאינו מקיים כמעט שום יחסי גומלים עם סביבתו, מאפשר לו לכלור את דמויותיו במעין מעבדה ספרותית מעוקרת מכל גורם פוליטי או מדיני דינמי. פרט למדענית הזרה גרדה, שהיא אהובתו לשעבר של יחזקאל שהגיעה באופן לא מורשה לארץ, אין בספר שום נציגות למה שאינו יהודי. הערבים נעלמו ולא מוזכרים אפילו במילה, על יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אחרות לא מדובר כלל. הגטו היהודי הוא המציאות כולה.

המציאות בגטו הזה היא ישראלית מאוד, יהודית מאוד, אך בה בעת אחרת. תל אביב המתוארת בסיפור היא תל אביב המוכרת לנו, אך לא בדיוק – שלל פרטים קטנים מאפשרים לאדף את ההזרה החיונית ליצירת מציאות פנטסטית: יפו, לדוגמה, הפכה לאי, ביד אליהו צומחים פרדסים, וכן הלאה. גם השפה ושמות הדמויות ממלאים חלק בהזרה הזאת, דווקא בשל העבריות המוקצנת והתקנית מאוד שאינה עולה בקנה אחד עם העברית המודרנית ועם השמות שאנו מכירים כיום, אפילו בחברה הדתית.

בשבח המילים

נדמה שבלב הספר נמצאים אהבת המילה וכוחן של המילים. השפה היא גם הדבר הראשון שבו מבחינים בעת הקריאה: שפה עברית מאוד, עשירה וחיה, עם הבלחים של יוונית, ארמית ולטינית. כל מילה נמצאת במקום ולכל סטיה משלבית יש הצדקה, במיוחד בפסקאות שמוקדשות לפיוט ולשירה.

אולי יש משהו אירוני בכך שהתרבות היהודית שאדף מתאר היא הניגוד הגמור לכתיבה היצירתית והמשוחררת שלו. זו תרבות מגבילה ומוגבלת, שבה כתיבת שירה דורשת הכשרה פורמלית ורשיון ושפייטן בלתי מורשה נחשב בה עבריין מסוכן – "מטמא שפתיים". כפי שמתגלה בהדרגה ככל שהעלילה מתקדמת, החשש הזה אינו משולל יסוד, כפי שמדגיש גם קינן בן אביי באמרו כי "פיוטים מסוימים, יש להם כוח, איך לומר, שחורג מן הטבע" (ע' 119).

גם המספר הסמוי, דורון אפללו, מסביר כי השירה היא עבורו צורך קיומי:

במקום ללכת מן המציאות אל הדימוי, בתקווה למצוא הסבר, לנסח פשר, אולי כדאי שאלך מן הדימוי את המציאות, בתקווה שמשהו מן השירה יציל אותי לבסוף משדה הבור של חיי, מן העריצות של הממש" (ע' 28).

הכוח הזה של המילים יוצר קונפליקט בלתי פוסק בין שירה, אהבה, אמונה ואמת, שנדמים כצדדים שונים של אותו עניין. בתוך הקונפליקט הזה, כמעט כל הדמויות ב"כפור" נלחמות לבטא את האמת הפנימית שלהן או נאבקות נגד האמת הזו. הילד צדוק כמה להפוך לשרף, מול רופאיו והקטורת שהם נתונים לו כדי לבלום את התהליך; מירה שואפת לבטא את השירה שלה; יחזקאל דווקא מתכחש למה שהיה בשנות לימודיו בקופנהגן, אך האמת רודפת אחריו ארצה בדמו ובדמות אהובתו לשעבר, הגויה גרדה; אלחנן עוקף את הגמגום שלו באמצעות מתקן מכני, אך דווקא אז מצליח פחות מכל לבטא את עצמו ויחסיו עם רעייתו מתערערים עוד יותר; או קינן, שפרש מפייטנות אך זו ממשיכה לרדוף אותו; ורב הנוטרים אסטרטילטין, שיותר משהוא עוסק בחקר האמת, מפזר סביבו שקרים; וכל הדמויות כולן כלואות בדוגמות דתיות שאינן תקפות.

הגאולה, אומר אדף, טמונה ביכולתו של אדם לבטא את האמת הפנימית שלו, בין אם היא מצויה בדמו, בנפשו, או בשירתו. את השאיפה הזאת הוא מבטא בראש ובראשונה דרך בן דמותו דורון, אך כל הדמויות וכל קווי העלילה מובילים בדיוק לכאן, אל מה שבעמוד 255 מתואר באופן הבא: "המגע האחרון של האלים, של הרוח, של הבריאה, הוא מביא את גלגולו של האדם לידי גמירה, כל טבע חבוי, מדוכא, הופך למהות".

השירה האסורה והילדים שהופכים לשרפים הם האמת שאליה מוביל הספר כולו, אלה שאיתם בחר אלוהים לדבר. ובעקיפין, נראה שהם גם השאיפה שמבטא בספר אדף עצמו, כיוצר וכמשורר השואף, בדומה לקינן בן אביי, לשירה הטהורה שתחבר אותו אל האלוהות. "כפור" הוא נסיון מרתק להגשים את המטרה הזאת, אך בסופו של דבר כושל במבחנו העיקרי – היכולת לתקשר. אם בספריו הבאים הוא יצליח לעשות צעד נוסף ולכתוב יצירה שאפתנית באותה מידה, אך ללא היומרנות שתחתה כורע "כפור", מצפה לנו יצירת מופת של ממש.