דם כחול לבן

ורד טוכטרמן היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בקהילת חובבי המדע הבדיוני בישראל. בכל אירוע של חובבים, כשרואים התגודדות גדולה של אנשים, סביר להניח שבמרכזה תראו את שערה הסגול. בין לבין היא הספיקה לתרגם עשרות ספרים, לייסד ולערוך את כתב העת "חלומות באספמיה", לכתוב במשותף מחזה ז'אנרי מצליח, לכהן בוועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה ולפרסם אוסף מסיפוריה בהוצאת "אופוס". השנה הצטרף לרשימה הארוכה של פעיליותיה רומן ראשון באורך מלא: ספר הערפדים "דם כחול".

ההתחלה הייתה הרבה יותר מהוססת. בשנת 98' היא מספרת שעוד הצליחה לסרב לאחיה כשהזמין אותה לבוא לכנס אייקון בסוכות ולא הבינה למה הוא רוצה להביא אותה לדברים כל כך לא מעניינים. שנה אחרי כן, כשחברתה נעמי וינר ארגנה כנס פורים קטן היא פיתתה אותה לעזור בתכנים, וטוכרטמן נדבקה בחיידק.

"התכנסנו חבורה של חיפאים מופרעים", היא מספרת, "באמת מופרעים. זה היה כיף לא נורמלי ומצחיק בטירוף ואני נלכדתי ברשת. בין השאר עשינו שם את הפרק האבוד של בבילון 5 – A World Forgotten, שהתחיל בכלל כמתיחה. בכל זאת, כנס פורים. היה אמור להיות לנו חדר עריכת וידאו בבית רוטנברג, אבל עברנו את הדדליין כי אף אחד לא עשה את מה שהיה אמור לעשות, כך שיום לפני הכנס מצאנו את עצמנו עורכים את הפרק עם שני מכשירי וידאו, וזה יצא בהתאם. כך התחלתי את החיים שלי בקהילה דווקא בצד המארגן של כנסים".

עולם של פנטזיות

"דם כחול" הוא סיפורה של חן רסקו, צעירה תל אביבית שמרגישה תקועה. זה עתה היא נפרדה מבן זוגה והבוס שלה ליאור, שבגד בה עם מזכירה, ומצאה את עצמה מובטלת ולא יודעת מה לעשות בחייה. כשחברה הטוב עומרי מספר לה על סוכנות בשם "דם כחול" שמגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות הארוטיות שלהם, היא מתפתה. כשערפד שבו התאהבה נעלם, היא פותחת בחקירה שתכניס אותה לנבכי עולם הערפדים הסודי שמתקיים מתחת לאפנו ויסכן את חייה ואת חיי חבריה עומרי ושרון.

"באיזשהו מקום רציתי לכתוב משהו שיהיה כמו הספרים של עירית לינור, אבל לחובבים", אומרת טוכטרמן. "זה לפחות היה הרעיון במקור, לפני שהעלילה התפתחה. רציתי לכתוב משהו קליל ומשעשע, יומיום ישראלי. כמובן שזה לא מה שקרה בסופו של דבר, והספר נהיה הרבה יותר מורכב. אני חושבת שיש שם דברים לאנשים שונים, מידה מסוימת של מורכבות לצד מידה מסוימת של שנינות מתחכמת, הומור הרפתקאות, וכמובן רווקה נחושה מרירה".

למה דווקא ערפדים?

"אני אוהבת ערפדים מאז הפעם הראשונה שנחשפתי לרעיון כשהייתי צעירה. זה רעיון מגניב. אחד מהדברים שהכי מעניינים מבחינתי בערפדים זו העובדה שהם מספקים מעין מפגש בין המוות לחיים, אבל במצב שבו יש ניצחון על המוות. אם נשווה את זה לזומבים, גם אצלם המפגש הזה קיים, אבל הזומבים מפסידים – הם נרקבים ומאבדים צלם אנוש. לעומת זאת, במיתוסים המודרניים של הערפדים הם נורא יפים, נורא חזקים ובעלי יכולות-על. זה ניצחון אמיתי.

"יש גם צד מיסטי לעניין. אני מהאנשים שלא מאמינים בשום דבר מיסטי אבל נורא היו רוצים שיהיה דבר כזה. כי זה מגניב נורא".

עד כמה המיתוס הזה מתאים לדעתך לישראל?

"מתאים להפליא. אם ערפד יושב באיזו עיירה בדרום ארה"ב, כמו ב"דם אמיתי", יגלו אותו תוך יומיים. ישראל, לעומת זאת, היא מדינת הגירה, עם אנשים משלל תרבויות ועם שלל מנהגים. בערים הגדולות של ישראל הזר והשונה יכול להיטמע בקלי קלות. מי בכלל ישים לב אם מישהו אי שם בתל אביב יוצא מהבית רק בלילה? יש טונות של אנשים כאלה".

אז הזר והשונה הוא מרכיב מהותי בדמות הערפד?

"הוא חייב להיות! כל המיתוסים של הערפדים מדברים על זה שהם שונים מבני אדם. זה כמובן תלוי במיתוס, כי בכל מיתוס יש משהו אחר שמבדיל אותם – הם יכולים להיות חיוורים מאוד, לנצנץ בשמש, להיות עם מבנה פנים שונה. יש מיתוסים שבהם יש להם אוזניים מחודדות, כל מיני. וגם ההרגלים – ברוב המיתוסים הם יכולים לצאת רק בלילה, לא יכולים להיחשף לקרני השמש".

ואילו יכולת להתערפד, היית רוצה?

"בשום פנים ואופן לא. כלומר, אילו הייתי במצב של חיים או מוות הבחירה מובנת מאליה, אבל ככלל לא. אולי אם אלה יהיו ערפדים שיכולים להיות באור ויכולים להתרבות, אז כן, אבל בעיקרון הקונספט הזה של שתיית דם, חיי נצח בחשכה וכל זה – הוא לא מושך אותי בכלל".

ערפדים מכל מיני מינים

בשונה מרבים מהמיתוסים המודרניים של הערפד, ששואבים מרעיונות מיסטיים ומספרות הפנטסיה, טוכטרמן מסבירה שההסתכלות שלה עליהם הרבה יותר מד"בית. "אני מסתכלת עליהם כעל יצורים ביולוגיים", היא מסבירה. "חשבתי על זה שיש לנו הרבה מיתוסים שונים, שכל אחד מהם מתאר אותם אחרת. ביפן יש למשל מיתוס ערפדים שמתאר אותם כמשני צורה, כמו דמות החתול הערפד הנפוצה באגדות יפן, שמסוגל לשנות צורה לצורת בני אדם. זה הביא אותי לחשוב על הערפדים כמין מרובה גזעים שעברו התפתחות שמותאמת לאזור שלהם.

"בכלל, אני לא אוהבת את הרעיון שכל הערפדים הם אותו דבר ושלכולם יש אותה אג'נדה. היקום שלי הוא נורא אגנוסטי, כך שיש בו מקום גם לטיפוסים שונים ולאמונות שונות ביניהם, גם כשמדובר בערפדים".

כמה ממך יש בדמותה של חן?

"יש ממני בכל הדמויות ועם כולן אני מזדהה במובנים מסוימים. הדבר העיקרי שאני מזדהה בו אצלה הוא עם תחושת חוסר הכיוון. אני מכירה את זה, כי הייתי שם ואני יודעת איך זה להית עם יותר מדי אופציות ולכן לא לדעת במה לבחור, כי הכל מושך אותך באותה מידה. זה המצב שבו נמצאת חן – היא יכולה לבחור בכל האופציות שבעולם ולכל לא עושה שום דבר. גם אני, היו הרבה מצבים בחיים שלי שעמדתי מול יותר מדי אפשרויות, יכולתי לעשות כל מה שרציתי. למדתי המון דברים, וכמעט למדתי עוד המון דברים אחרים, והיו זמנים שהייתי רשומה בכמעט כל החוגים האפשריים באוניברסיטה. זה החלק של חן שהוא הכי שלי".

הערפדים ב"דם כחול" מאוד ארוטיים, או לפחות אלה שנמצאים בלב הסיפור. בשוליים מוזכרים ערפדים אחרים, אפלים ואלימים יותר, אולם חן ויתר האנשים שהולכים לסוכנות "דם כחול" עושים זאת מתוך צורך כפול – הפגת הבדידות וסיפוק מיני. שניהם בולטים מאוד ברוב המגעים בין ערפד לבן אדם:

"תישארי", הוא לחש אל בין שפתיה, שפתיו מלטפות את שפתיה בדברו וניביו לא מורגשים כלל, וידו האחרת מחליקה על כתפה ובמורד זרועה, מצמררת את עורה. "תישארי".
"היא עצמה את עיניה, ולפני שפתחה לקראתו את שפתיה אמרה, "אל תלך", היא הניחה את ידה על כתפו ונצמדה אליו. "אחרֵי".
היא לא הייתה בטוחה אם זה היה הנהון או רק ראשו הנכפף אליה כשהצמיד את שפתיו בכוח לשפתיה, והותירה את הבקשה תלויה כשעצמה את עיניה ושקעה כולה בתוכו". (ע' 59).

"בתקופה שהתחלתי לחשוב על דם כחול בדיוק נפרדתי מבן זוגי, הייתי בדיכאון ואמרתי, 'אוקיי, אני רוצה לכתוב משהו שיעשה לי שמח – אני רוצה לכתוב משהו שיהיה בו מתח, סקס וערפדים'. משם התחלתי לבנות את זה", מסבירה טוכטרמן.

מה ליצורי לילה ולארוטיקה?

"זאת שאלה ענקית ויש לה כל כך הרבה תשובות. התשובה הקלאסית היא הסימבוליות של החדירה והכפייה, וכל מיני דברים שמאוד מתחברים עם תזות של ארוטיקה. מעבר לזה, כאמור, ישנה העובדה שהערפדים הם אלה שניצחו את המוות ויצאו מזה טוב, הם נורא חזקים ונורא יפים ממש האדם האידיאלי. בהרבה מיתוסים יש להם יכולת להטיל על אנשים "גלאמור", לכשף אותם, אז ברור שהם נורא מחוברים לסקס. חוץ מזה, כשיצורים שחיים הרבה מאוד שנים, סביר שהם יגיעו לאיזו תפיסה פוסטמודרניסטית של המוסריות, כמשהו יחסי ומאוד פתוח ונרחב, ולכן יתנסו בכל דבר אפשרי.

לפעמים זה אחרת: אוסף סיפורים

"אם הייתי רוצה להיות ממש פלצנית הייתי אומרת שבערפדים יש מפגש פרוידיאני מאוד בין ארוס לבין טנטוס, דחף החיים ודחף המוות. כל ההתעסקות הזאת בדם היא בעצם התעסקות בחושניות, בגופניות. מכל המקומות האלה זה מתחבר.

משחק ילדים

טוכטרמן (41), היא סופרת ומתרגמת, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובלימודים כלליים והתחלות של כמה תארים מתקדמים. חובבי הז'אנר מכירים בין השאר את תרגומיה לכל ספריו של טים פאוורס בהוצאת אופוס, אולם רשימת הכותרים שתרגמה ארוכה מאוד וממשיכה להתרחב.

קשה מאוד להגזים בתרומתה ליצירת המקור הז'אנרית בארץ. טוכטרמן הייתה מהכותבות הפעילות ברוב פורומי המדע הבדיוני היותר פעילים בארץ, עוד מימי פורום המדע הבדיוני המנוח של IOL, ושם גם עשתה את צעדיה הראשונים ככותבת בוגרת. לאחר מכן ייסדה יחד עם המו"ל רון יניב ומשתתפי פורום כותבי מדע בדיוני בפורטל "תפוז" את כתב העת "חלומות באספמיה", שבו צמחו רוב הכותבים הפעילים כיום בקהילת החובבים.

"כתבתי כבר כשהייתי קטנה. כשהייתי בחטיבה או בתיכון היה איזה ילד אחד בכיתה שלי שהיינו כותבים שנינו מדע בדיוני ונותנים אחד לשני לקרוא את הסיפורים שלנו", מספרת טוכטרמן. "ואז, כשעברתי את גיל ההתבגרות, הפסקתי לכתוב, כי היה לי איזה קונספט מוזר בראש שכתיבה זה משהו של ילדים, וכשמתבגרים יוצאים מזה. רק בסביבות גיל 25 חזרתי לכתוב שוב".

למה?

"בן זוגי אז, גיא, שכנע אותי שזה בסדר, שהנה – כמעט כל הספרים בעולם, חוץ מאראגון, נכתבו על ידי מבוגרים, אז כנראה שמבוגרים כן כותבים. האמת היא שבמובן מסוים זה פשוט כי לא היה בארץ שוק בשביל לכתוב דברים כאלה, וכתיבה למגירה זה קטע של מתבגרים. אז חשבתי, 'אז מה הטעם?'

"בפאזה החדשה בגיל 25, בהתחלה הייתי נותנת רק לגיא ועוד שניים-שלושה אנשים לקרוא את הסיפורים הקצרים שלי. אחר כך גיליתי את פורום מדע בדיוני ב-IOL, התחלתי לכתוב שם, וכמובן פורום הוא מקום שאפשר להתחיל לפרסם בו סיפורים. פתאום גיליתי כמה נפלא שיש אנשים שקוראים את הסיפורים שלי, וגם נותנים פידבקים – פידבקים מפגרים ומטומטמים", היא צוחקת, "שתמיד נורא הרגיזו אותי כי הם נורא טעו, אבל פידבקים, וזה נורא כיף. ואז התחלנו לעבוד כדי שיהיו לנו עוד מקומות לכתוב בהם: פורומים לכותבים, מגזינים ותחרויות נושאות פרסים.

"נורא מגניב לראות איך הדברים האלה מתגלגלים מהתחלה קטנה קטנה. למשל כל הקונספט של ללכת לחנויות ספרים ולסנג'ר מהן פרסים, מה שהיום נראה מובן מאליו. הפעם הראשונה שעשינו את זה הייתה בתא החובבים החיפאי שארגנו אחי ואילן ריינר. הם יזמו תחרות סיפורים ואמרנו שיהיה הרבה יותר מגניב אם בתחרות הזאת יהיו פרסים. אז הלכנו לחנות 'מסחר הספר' בחיפה ואמרנו להם, 'תשמעו, אנחנו מארגנים תחרות סיפורים – למה לא תתרמו לנו פרסים?' והם תרמו. אחרי זה לקחנו את הניסיון הזה אותו לפורום IOL ונעזרנו בחנות המקוונת 'מיתוס' ז"ל, שהתלהבו לשתף פעולה. משם המשיכה האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה. וככה זה התגלגל".

התחלת בסיפורים קצרים ועכשיו כתבת רומן. עד כמה זה היה שונה?

"זה נורא שונה, אבל אני עדיין לא יודעת להסביר במה בדיוק. גם אין לי מושג איך זה קרה. עד הדף האחרון של 'דם כחול' לא האמנתי שזה הולך לקרות. כל הזמן יש לך את המתח של מתי יגיע הרגע שבו שוב תיתקע. מה שהשתנה ואפשר לי לכתוב ספר באורך מלא, דבר שלא הייתי מסוגלת לעשות קודם, היה הסוויץ' המחשבתי שנהיה לך כשהבנתי שמבחינת צורת העבודה שלי אני חייבת לתכנן הכל לפרטי פרטים כדי שזה יעבוד. אחרת זאת עבודה קשה מדי.

"אם תקרא את 'על הכתיבה' של סטיבן קינג תראה שהוא דווקא מאמין גדול בעיקרון של "תתחיל בסיטואציה מסוימת ותחשוף את הפרטים תוך כדי כתיבה. ניסיתי את זה בעבר, אבל אני פשוט לא מסוגלת לכתוב ככה. אני לא אומרת שהשיטה שלי היא השיטה הנכונה לכתוב – אין שיטה נכונה לכתוב – היא רק השיטה הנכונה בשבילי. הייתי צריכה ללמוד להבין מספיק את הכתיבה של עצמי כדי לדעת מה אני צריכה לשנות כדי שזה יעבוד".

לא כדי לעשות רושם

לדברי טוכטרמן, אין ספק שניסיונה כמתרגמת הועיל לה מאוד גם ככותבת, ובראש ובראשונה במה שנוגע לשפה, שאליה היא מתייחסת ככלי העבודה העיקרי שלה בשני המקצועות. "עבודה בתרגום מטפחת מאוד את המודעות לשפה", היא מסבירה, "כך שאני הרבה יותר מודעת בזכות זה לשפה שאני משתמשת בה ולדברים שהיא עושה. זה העניק לי כלים רבים שיכולים לשרת אותי בעבודה הסיפורית – ההבנה איך לגרום לסיטואציות מסוימות להישמע כך או אחרת. מעבר לזה, בתרגום אתה קורא את הספר בצורה הרבה יותר מעמיקה לעומת קריאה רגילה, ומגיעה עד לרמת ה"ברגים" שמהם בנוי הסיפור. אני חושבת שזה נתן לי תובנות על הכתיבה ועל הדברים שאני יכולה לעשות איתה. אבל אני חושבת שכל הדברים האלה הם בעיקר ברמה הלא מודעת".

ובכיוון ההפוך?

"השפעה של הכתיבה על התרגום? אני לא חושבת שהכתיבה שלי משפיעה על התרגום, אבל העובדה שאני אדם שכותב מאפשרת לי שפה עשירה שאני יודעת להשתמש בה היטב. אני גם חושבת שבמידה רבה העובדה שאני כותבת מעניקה לי צניעות כלשהי ביחס לתרגום, משום שאני לא מרגישה צורך לבטא את עצמי דרך התרגום, לכפות את עצמי על השפה של הסופר. כיוון שאני כותבת, זה כבר מספק לבד את הצורך שלי לעשות רושם על הקורא ואני יכולה להרשות לעצמי לוותר על זה בתרגום".

ב"חלומות באספמיה" ערכת הרבה סיפורים של אחרים. ניסיונך כעורכת מתבטא בכתיבה שלך?

"מעולם לא הייתי עורכת ספרות מהסוג שבא ואומר איך לשנות טקסטים. הייתי יותר בקטע של בחירה. זאת אחת מהסיבות שאני חושבת שהתפקיד לא באמת התאים לי. הוא התאים בהתחלה, כשהייתה מטרה ספציפית שהתאימה לי – לבנות כתב עת שקודם כל יקדם את הכתיבה ויבנה בסיס של כותבים. כיוונו שם גבוה, אבל בוא נגיד שלא לאותה רמת מקצועיות שאליה היינו שואפים אילו מטרתנו היתה רק להוציא מגזין טוב.

חלומות באספמיה. "לא הייתי עורכת"

"דווקא חוויית העריכה של הספר שלי הייתה טובה עבורי במידה מפתיעה, אך על פי שאני שונאת שעורכים אותי. העורכת, חמוטל לוין היא אשת מקצוע נהדרת ואמיצה, והיא גם מנוסה בעבודה אתי כמתרגמת. מעבר לזה, דווקא מפני שזה ספר ושכל כך הייתי מושקעת בו, באתי בגישה של 'בואי נעשה את זה טוב יותר'. מאוד הופתעתי לגלות באיזו קלות מחקתי דברים שחמוטל אמרה שכדאי למחוק, דברים שמאוד נהניתי לכתוב אבל היו מיותרים. העריכה היא אחד מהדברים שגרם לי להרגיש שאני באמת הופכת לסופרת מקצועית"

את מרגישה ש"חלומות באספמיה" חסר היום?

"כן. אני חושבת שבאופן כללי אנחנו צריכים מקום לגדל בו סופרים, וסיפורים קצרים הם מקום טוב להשתפשף בו. אני יודעת שגם עלי זה השפיע לטובה וגרם לי לכתוב הרבה יותר, וכשכותבים יותר כותבים טוב יותר. צריך בארץ כתב עת שמכוון לכתיבת מקור, ורצוי שגם ישלם לכותבים שלו. כשמשלמים, אנשים כותבים הרבה יותר. תאוות פרסום לבד לא מספיקה.