תָלֶס

א. נמל

חתול צל חלף על פניו כבזק ותלס הרעיד, ההרף חלף טרם הספיק לפנות אליו בשפתו הגרונית לברכו, לומר, תצלח דרכך, אחים לצל אנו. אף שהשימוש בשפה מעולם לא הצדיק את עצמו כשלעצמו, הרי שתלס ידע שבהחלט נודע ערך לפעולת התקשרות בסמטה השוממת שליד הנמל, שמימיו היו גדושים בעונה זו מדוזות לבנות שיצורי הצל שטמו מימים ימימה ללא מניע ברור.

חתולי הצל נראו לו חד-ממדיים – לא, אף לא זה: יצורים של שקיפות עכורה, חסרי קו מסגרת מוגדר, ניתנים לצפיה בפרופיל בלבד לאור הירח, ובתנאי שלא נשבו רוחות חזקות. מהירות תנועתם היתה לאגדה, כמו גם הדמיון הרב שביניהם – מקור מבוכה בלתי פוסק – שהופר לעתים על ידי המקום האקראי לכאורה של כתמי הצל המעובים בצדודיתם. כשלא היו בתנועה הם היו בלתי נראים, אלא כגוש נטול צורה בשעה שהירח המלא האיר מאחוריהם. האם היו קיימים כשלא חלפו על פניו, על כך תלס לא ידע לענות. מפעם לפעם היו עוברים, ממלמלים ברכה או התנצלות, נבואה על מזג האויר או גידוף מעודן כלפי המדוזות. תלס הקפיד לענות – לעולם אינך יודע לאילו ידידים תזדקק בסמטאות הנמל, ובאילו נסיבות.

חתולי הצל העדיפו לחמוק מצרות כל עוד יכלו, כגון בזמני ביקור מעברות או מכליות מזדמנות מעולם זה או אחר, דבר שאירע לעיתים פחות ופחות מזומנות. עם זאת, באופן פחות או יותר שגור היה אחד מהם מאבד את שלוותו ונתקף בהשתוללות אמוק של ציפורניים ושיניים, מהלומות וצרחות, לחימה באוויר הריק עד לתשישות מיובבת וזבת ריר. לעתים היתה ההתקפה מסתיימת במימי המפרץ, וחתול הצל היה הופך לגל; או שבתום מאבק בכנופיה משוטטת היה המטורף נקרע לגזרים והופך למשב רוח לילי. באותו אופן – אך הפוך, כמובן – באו חתולי הצל לעולם.

הנמל היה גדול הרבה מכפי שנדרש כעת, שריד לתקופה של טכנולוגיה ראוותנית. בורות בתכנון המעמסים וחוזק החומרים לבניית המנגנונים הענקיים, חשד תלס, הקנתה להם שרידות גבוהה בהרבה מהנדרש בתחשיבים כלכליים. גודלם של מנופי ההעמסה של הנמל, שנבנו בדור שלא ידע התקני נטרול כבידתי ולא הכיר מסעות בעל-חלל, היה בלתי נתפס. הם הגביהו הרבה מעבר לקו האופק של הפלנטה, במנועים ובכבלים המתוחים שיכלו – לו פעלו – להסיע ירחים ממסלוליהם. הרציפים והמחסנים היו עצומים גם הם, אך בניגוד למנופים הם גילו סימנים ברורים של התפוררות וקריסה. תלס חישב בזהירות את המסלולים הנפתלים שבהם הלך. לחתולי הצל לא נשקפה סכנה משבריריות הענקים אבל הסכנות שנצבו בפניו היו אמיתיות לחלוטין ויותר מפעם אחת ניצלו חייו כשרגליו בועטות נואשות בשולי פיר שתחתיתו נשקפה שלושה קילומטרים מתחתיו. תלס גידר את הרציף שבו פגש אָרַם לראשונה בחתולים – מלאכה רגשית שגזלה ממנו עשרה חודשים – ולא התקרב אליו מאז ולו פעם אחת. אך הרוחות החומציות וסופות החול המאכלות עשו שמות גם ביתר הרציפים.

באלף לשונות סופרו לעוללים עלילות כרוניקות הצל: היה היה מכשף-צל ושמו אָרַם. תלס היה עוזרו ושניהם היגרו לעולם נידח ונטוש, שריד לעולם ישן של ספינות הגירה עצומות שהסיעו אוכלוסיות של עולמות שלמים בנתיבי הגלקסיה. כל מכשף, כידוע לכל פרח מכשפים, עובר בהתפתחותו שלב דומה לטירוף ¬– וארם, הגדול במכשפי זמנו, התמודד בקרב אימתנים. איש לא יכול לנחש מה התרחש בתוכו, אך הדבר האחד שהיה ברור הוא שבבוקר לא עבות (או לילה: הנמל, הממוקם בקרבת אחד מקטבי ארס-1, היה שרוי בדמדומים תמידיים) נפל ארם אל מותו מפלטפורמה מתפוררת לתוך פיר שעומקו שמונה קילומטרים.

ב. מכשף

1/1/1

יום ראשון, הראשון לראשון לראשון. היום הגענו אל האחו החדש. אנו, אברהם מטאמורפוזיס ארם, מייסטר בכישוף (ששמו המלא אינסופי) ואנוכי, תלס, עוזר למכשף דרגה ב', ממונה לסטאז' בשרותו של המייסטר. כחצי תריסר עוזרים נחתו בחברתנו, לזמן קצר ביותר. לצרכי עבודתו נזקק המייסטר לבדידות, הסיבה העיקרית שהביאה לנדודינו אל עולם מרוחק ונטוש זה בקצווי הגלקסיה, מקום שכוח אדם ואל, אף כי לא שומם לחלוטין – אך אני מקדים את המאוחר.

רשימות אלו נכתבות בהוראת מורי, שבחר – בנושא זה יותר מכל – להיות נאמן עד כדי שמרנות לאתוס של המסדר. דעתי אינה נוחה מכך. את שבע השנים האחרונות שביליתי בעולם מולדתי, איתקה, עשיתי במלאכה המייגעת וכפוית הטובה של עוזר זוטר לספרן. תפקידי העיקרי היה לתעד בקפדנות ארועי מאגרי מידע. איזה מידע הושאל, באיזה נעשה שימוש, איזו דעת נתווספה. לדעת רבים היתה זו מלאכה מיותרת, אך מובנת מאליה לאנשי מסדר הצל, שעם חבריו אני שואף להימנות באחד הימים. כל דבר שכתבתי נשלח לעיבוד ולעריכה של גורמים רבים מספור, עד שיגיע בסופו של דבר אל שולחן מערכת הכרוניקות ויצורף לכרוניקות הצל.

כל הכרוניקות – פרט לבודדות – פתוחות לעיון הציבור, שמדרך הטבע אינו מגלה בהן כל עניין. באחד הימים, תוך עלעול אקראי, גיליתי בהן מידע שאני הייתי מקורו והופתעתי להיווכח שמחוץ לתיקוני סגנון ותמצות קל הובאו דברי חסרי המשמעות כמעט במלואם. חזקה על העורכים אידיאולוגית הידע של המסדר, הגורסת שאין לדעת היכן ובאיזה אופן תתגלה הדעת – הדבר שבפקולטות המכינות ללימודים בנוּס מתואר עדיין לעתים בשם אמת. לפיכך, נקבע, ייאסף כל מידע בשלמותו ויתועד בנספחי הכרוניקות.

האופי החשאי-משהו שנתן ארם לעקירתנו לאָרֶס הולידה בי את התקווה שמלאכת התיעוד, מחובותיו המסורתיות של עוזר למכשף, שוב לא תוטל על כתפי. אך ארם משך בכתפיו בתמיהה ואמר "רשום", ולשאלתי "מה" היסס לרגע ואז, כמי שאיבד עניין בנושא, הפליט בחיפזון "מה שעולה בדעתך", והסתלק. מבחינה לוגית, נדריי למסדר אינם יכולים להתנגש עם חובותי למייסטר; ואני רושם, אפוא, את מה שעולה בדעתי.

אחר הצהריים

גם התארוך – יש המשתמשים בביטוי היומרני יותר, זִמְנוּן – נקבע על פי הנחיותיו של ארם: בואנו לארס פותח ספירה חדשה שיחידותיה תהיינה יחידות הזמן הסטנדרטיות. אין זו גחמה נדירה: מכשפי צל נודעו בעיסוקם האובססיבי בזמן, וארם לא הרחיק לכת כדי לקבוע, למשל, כמה ממדי זמן מתפשטים בקצבים שונים, עד כדי מריטת שערותיו של המתעד. אך אין לי אשליות מבחינה זו: במועד זה או אחר יחל המייסטר, ככל המכשפים, לפעול במונחי זמן-צל. אם לא אשכיל לעשות גם אני, כפי שרמז לי בחביבותו, הרי ששפיותי – ולפיכך יעילותי במילוי חובותיי – תיפגע לאין ערוך.

8/1/1

במהירות רבה משציפיתי הושלמה היערכותנו. להפתעתי ניצח ארם על המלאכה בעירנות וביעילות, ואף התלוצץ עם הפועלים שבתחילה היו מבועתים ממנו. ולא בכדי: ארם הוא לבקן, גבוה הרבה מהמקובל, ועיניו השקועות ענקיות ומוקפות גבות עבותות. לעתים נדמה כאילו הוא זוהר – הכרוניקות מספרות כי פעם עוכב במעבר בין עולמות בחשד שהפיץ קרינה רדיואקטיבית. כפות ידיו גדולות ושעירות וגבו כפוף מעט, כאצל אנשים גבוהים החסרים אימון גופני. בצעירותו נדד בכל רחבי המרחב המוכר של הגלקסיה, ומעברי גרביטציה קיצוניים וקפיצות על-חלל רבות הותירו בו את רישומיהם המכאיבים. הוא היה בן בלי גיל; מושגי החיים שלו חסרו את ממד הזמניות. כאשר דיבר על חייו – דבר נדיר, אך חובה בלתי מעורערת של מכשף כלפי מתעדו ברשומות הצל – היה מתעלם מחלוף העתים ומחבר תוך כדי דיבור רקונסטרוקציה של חייו בהתאם לנושא הנדון. כששח לי על מחקריו הראשונים באלפיזיקה של הזמן, התעורר הרושם כי דבריו נסובים על שנות נערותו; למעשה מעולם לא חדל מהם. כשדיבר על בעיות מתמטיות אפשר היה להבין שדילמות מסוימות בוערות בו משחר ימיו. למעשה ארם לא עסק ברצינות במתמטיקה מאז ששימש בצעירותו כחונך מתמטי באקדמיה של נוּס.

17/1/1

באלפי כרכים שכותרתם "חיי", "חיים" וכיוצא באלה, מוזכר המעבר לנוס כצעד המכריע בהתפתחותו של כל חבר במסדר, ושל רבים מחברי העלית הכלכלית והפוליטית של כל אחת מעשרות המערכות שבגלקסיה.

ארם התבלט שם כעוף מוזר. בקומתו הגבוהה ובחוורונו הנלעג, בדיאלקט הפרובינציאלי ובשתיקותיו הארוכות. כל עמיתי מחזורו – שבעה-שבעה, כנהוג – באו ממרכזי תרבות ידועים, לאחר שהתחנכו בכל אספקט של התרבות הגלקטית (מלבד, כמובן, כישוף). הרישומים מלמדים שהיתה זו חבורה מבריקה ומשועשעת במיוחד: עשירים, יפים, יהירים, שנונים ומוכשרים. שיחותיהם נסבו על בישול, פוליטיקה, אמנות, היסטוריה, פילוסופיה ודת. ארם, שהגיע לנוס בגיל מבוגר יחסית, התייחס אליהם בווידויים אחרת: בעיניו הם היו זחוחים, מרוצים מעצמם עד יהירות, שטופי זימה. שיחותיהם לא היו אלא פרפרזות וציטטות מדברי מוריהם, ומקוריותם הוגבלה למעשי משובה בלבד. קל לדמיין את ארם, עוכר השמחה הנגרר מכוח התקנות אחר המחזור (עד לקבלת מעמד השולייה חובתם היתה להופיע ביחד לכל מקום) ומביט בעיניים אדומות וקדורניות בצעירים קלי הדעת. הוא היה בור גמור בפוליטיקה ובאמנות. היתה בו תשוקה לתאולוגיה, ולדאבון לבם של חונכיו גילה בלימודי המכינה הצטיינות דיסציפלינרית אחת בלבד, במתמטיקה. הוא היה נציג מובהק של העם הבלתי אהוד של תלמידי מלגה מהפרובינציה, שנוס אמנם נשאה את נוכחותם אבל כמו שידרה להם שאיננה חייבת לאהוב אותם. חברי מחזורו לא הצטערו בוודאי כשנפרדה חבורתם הכפויה. ארם היה היחיד מבינותם שעתידו הוביל אותו להתקבל להתמחות העליונה, דהיינו כישוף, אך שלושה נוספים מצאו את דרכם לחברות מלאה במסדר.

22/1/1

נראה כי המכנה המשותף היחיד בין ארם לביני היה מוצאנו הפרובינציאלי. שנינו נחשבנו מפגרים מבחינות מסוימות, אף שבגאונותו של ארם לא הטיל איש ספק מאז פרסום ספרו הגיונות צל, הנלמד כיום בכל קורס מתקדם בתאולוגיה.

שנינו היינו מבוגרים בגילינו, אף שבאופנים שונים מאוד. אני הייתי הסטאז'ר המבוגר ביותר במחזורי, אדם שכל מינוי עלה לו במאמץ כביר, שלא הצטיין מימיו אך גם לא נכשל באופן משמעותי – אולי משום שלא נטל מימיו חלק בדבר משמעותי. הייתי אדם יסודי: חינוכי כפילולוג וכספרן נתן בי את אותותיו.

ארם היה פרדיגמה של הגאון השוטה. בכל דבר שבו היה לו ענין, הוא הצטיין. בדברים אחרים – כל חבר במסדר נדרש למשל למלא כמה תקופות חניכות באדמיניסטרציה – הוא היה אפור לחלוטין. השכלתו היתה סלקטיבית: בתחומים שעניינו אותו היה אינצקלופדיה מהלכת, גם אם דוגמטית למדי; בנושאים ששעממו אותו היה בור מוחלט. הטריד אותי הזלזול שלו בשפות, וניכר שהשפה האחת שחש בה בנוח היתה שפת אמו. הוא מיעט כמובן להשתמש בה בפועל – השבח לאל, היו למסדר תקנות, מה גם שלא היה לשפה זו כל שימוש במחקר – אך מעולם לא חווה אינטימיות דומה לשלי בשפות אחרות. אני סבור שאת ההגיונות כתב בראשו בשפת אמו ותרגמם. היתה בכך עדות לחוסר הגמישות של מוחו, או שמא לשעמום שעוררו בו כלים טכניים.

את גילו לא היה טעם למדוד.מאז הולדתו חלפו כמובן כך וכך שנים תקניות, אך זהו נתון נומינלי מפוקפק ביחס לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במכשף. ארם עבר בעל-חלל פעמים רבות. הוא חי במערכות שהייתה בהן אקולוגיה מופלאה ותומכת חיים ארוכים, ובאחרות שבהן אנשים מתים עם הזדווגותם הראשונה. בשנים תקניות מסוימות הוא הזדקן בחיים שלמים; באחרות כמעט הצעיר.

35/1/1

היום ערך המייסטר תצפיות גיאולוגיות, בנצלו את החפירות התומכות של יסודות מגדל הפיקוח המרכזי, וסירב לענות על שאלות באשר לממצאיו. לאחר מכן משך בכתפיו כשנשאל אם נושא המזון חסד מלפניו. אחר נעלם לשעות מספר ולא הגיב להתעניינותו הכנה של עוזרו הנאמן בשלומו ובמעשיו.

אילו רשימות עלי לרשום, לעזאזל? האם אלו הם החיים עתירי העניין שלשמם נטשתי מסלול קריירה מוצק שהיה מובילני באחד הימים למשרת ארכיבר ראשי ושמא אף למשנה לספרן הכללי?

סוף סוף נותרנו לבד. אני חש ככלה בתולה בליל כלולותיה: המוזמנים התפזרו, המשקיף חזר למגדל, אביר חלומותי ואני נותרים בחדר הכלולות. היטבתי את כותונת התחרה כדי שפטמותיי ישתקפו דרכה, אך הוא נוטל את ספר ההדרכה ברוקחות שהביא עמו ומשתקע בקריאה.

אני בתול אינטלקטואלי – הבו לי משגל!

4/2/1

לפני כמה ימים הצלחנו לייצר מעט כוח חשמלי, די כדי לנסוך חיים ותנועה בחלק ממערכות המגדל, השם היומרני-משהו שמשמש אותנו לתיאור מרכז השליטה העיקרי של האגף הזה של הנמל. רק מחדר התצפית שבראשו אני מתחיל לתפוס את ממדיו העצומים של הנמל. לכל אשר תראה העין אין גבולותיו ניכרים. איננו מצוידים במפות – לא העולם הוא המעניינת את ארם, אלא הבדידות, שמעצם טבעה מסובכת למיפוי. שני קווים מצטלבים במערב מסמנים את גבולם של אגפים אחרים של הנמל, אך איני יודע אם הם שונים בדבר מה מאגף זה. שני דברים שאינם נבדלים במאום, כפי שיודע כל תלמיד מכינה, אינם אלא אותו דבר עצמו. כך ענה גם המייסטר באחת מהרצאותיו הנדירות במתמטיקה שתועדו: אם עולמנו סופי, נשאל, מה יש מעבר לו? המייסטר, שבאותה עת היה בעצמו צוער, היסס לרגע, החל לענות כי המושג "מעבר" מניח את קיומו החללי של עולמנו מעבר לעצמו, ולפיכך השאלה כוללת סתירה פנימית, אך אז עצר בעצמו והוסיף, "אותו דבר, כנראה – אבל אחר". תמהני אם דברים אלו יפים גם לגבי הנמל, שהוא כעת עולמי.

20/2/1

הרעיון להחזיר לפעילות כמה ממערכות הנמל הועלה כמה פעמים דווקא על ידי אנשי צוות ההתבססות שסייעו לנו בתחילה. ארם לא התעניין בו, אך לאחר מכן בחן בסקרנות ילדותית את לוחות הבקרה. רק אז הבנתי שהמייסטר הוא בור גמור בטכנולוגיה – החינוך הקלאסי של המסדר ראה בטכנולוגיה דבר נחות, תחום שירות. אינני פלבאי שעלה לגדולה אלא איש עמל רגיל, ובתור שכזה רכשתי יסודות סטנדרטיים של הכשרה טכנולוגית. הרעיון לגרום למערכות הענק לפעול לשעשוענו הפרטי, כמו נוצרו כמשחקים בהשקעת ענק, קסם לשנינו.

כוח חשמלי היה לנו בשפע, והצלחנו להפעיל שתיים או שלוש יחידות, שעתה אנו תוהים על יעודן. ארם התבודד יומיים בראש עגורן ענק ללא ידיעתי – אנו אמנם מחוברים ביננו בקשר אלחוטי באמצעות מכשירים זעירים שהושתלו בגולגולותינו, אך ארם כיבה את מכשיר האיתור ולא ענה לקריאותי. כשירד, עיניו ברקו, ולפי מראה כותונתו המטונפת וידיו הפצועות אני משער שלפחות את אחד הכיוונים – למעלה או למטה, טיפוס אנכי של ארבע מאות מטרים, הוא עשה בכוח שריריו בלבד.

1/3/1

אני כותב כעת במשכן הקבוע פחות או יותר שארגנתי לי, בתא הבקרה של אזור C בראש המגדל. אתמול ישבתי כאן עם ארם – ניסיתי לשרטט מפה פנורמית של המראה בכוון מזרח (המזרח האמיתי, כמובן, אין הרבה טעם לשרטט מפה של מזרח-צל), וארם השקיף החוצה. התבוננתי בו, ולפתע שאלתי שאלה שבה בושתי מיד, בהיותה כה מנוגדת לאתוס הצל ולנימוס הפשוט. היה בה יותר מאשר חדירה לתחום הפרט – למכשף במילא אין אישיות עצמאית נפרדת לחלוטין מהצל הסובב אותו – היא ביטאה התיימרות לכישורים שחסרתי בעליל. שאלתי "מה אתה חושב?" ומיד קיוויתי, שארם לא שמע. אך כעבור כדקה הוא הסתובב אלי כשעל פניו הבעה משונה, ספק חיוך דק ספק גועל או בחילה. "תן דעתך", אמר בקול רגוע שנותרו בו סממנים דידקטיים מתקופת חניכותו בנוס, "על מה ששאלתך מניחה. מלבד ההנחה שאבין אותה ושהיא תגרום לי לבצע פעולה, הינו לענות, אתה מניח שאני חושב, ושהשאלה ניתנת לתשובה, הינו שאני חושב מחשבה שאוכל להעביר לך במילים, או למסור עליה דיווח משמעותי. והרי כל חיפושינו אחר תקשורת צל נועד למנוע את הצורך בשאלות כאלה".

ארם השתתק ולהפתעתי המוחלטת המשיך – כמעט באותו טון – ואמר:

ברוך בואך

אל עולמך שלך.

אך מדוע זה תחמוק חרישית

עת השומרים, המופקדים שעריו

נמים, הלומי זמן ורטוריקה?

רחש הטל מסווה את צלך

שגם בימים כתיקונם הוא חמקמק.

שהרי מאז הקפדת על מראית אנושית:

בעורקי הנמל, במעקפי הזמן

שוצף צל.

ברוך בואך אל עולם ריק,

אתה הגולה, המנודה, השליח

אתה החומל המאזין קפוץ שפתיים

השחקן הראשי והניצב של חייך

שא ברכה

ברוך בואך.

2/3/1

"תושביה של שלם חיים חיי צל אובססיביים. חייהם טרגיים במלוא מובן המילה: ראשית, רק מעטים מביניהם מסוגלים לתקשורת צל כלשהי, וגם זו קטועה ומתייחסת לרוב לא אל בני גזעם אלא ליצורים בלתי מעניינים כנמלה וכחולד. שנית, חייהם ארוכים במידה בל-תאמן, והכשלון מלווה אותם עשרות תקופות חיים של אנשים אחרים.

"נמצא שהאמנים הינם היצרנים המבוקשים ביותר בעולם זה, באשר ההמון מייחס להם, ספק בצדק ספק מתוך ייאוש, כישורי-צל מפליגים. לעומת זאת צריכת הסמים שם נמוכה ותופעת ההתאבדות אינה מוכרת כלל. האתיקה שלהם רופפת, תופעה אירונית אצל מי שמתיימר לכישורי צל, אך בכל מובן אחר הם אזרחים מועילים, העוסקים ברובם בתיווך, שמאות ועריכת דין".

כך אולי היו נראים דיווחיו של ארם ממסעותיו – לו היה טורח לרשמם. סגנון כתיבה זה נפוץ למדי בקרב נוסעים מפורסמים, והוא מכונה, באירוניה כמובן, "העולמות הסמויים מן העין". שום עולם שניתן לכתוב על אודותיו אינו סמוי מן העין, ומרגע שנכתב הוא לכאורה גלוי אפילו יותר – וזהו העוקץ שבז'אנר. הסמיות מן העין נוצרת בגלל צאת העולם אל האור, בגלל הנכתב עליו, בגלל שהוא ידוע. זהו כלל-צל ראשוני: אין נעלם כידוע. אין כמו הידוע להטעות. כדי לדעת יש להתעלם מן הידוע.

אך אני סוטה מסיפורי. הז'אנר הומצא על ידי בן העידן הישן, רב-מג בשם מרקו פולו, שחלק את גילוייו עם משקיף חכם בשם קובלאי-קאן. שיחותיהם נרשמו ביופי רב על ידי הסטאז'ר והמתעד של פולו, פלוני איטלו קלווינו (נראה כי החלק הראשון של שמו הינו עדות למעמד חברתי או מוצא). אני שואב נחת מתמונתו של קלווינו, המאזין החרישי והקפדן הקורס בפינת החדר עד ששני העמיתים, המכשף והמשקיף, שוכחים כליל מקיומו. הוא מציין בפרוטרוט כל מילה מדבריהם, מתאר את תנועותיהם, את מחוותיהם, את עייפותם, את נימת קולם, הכל פרט למילותיהם הוא פרי יצירתו של המתעד. האם עמד בפיתוי לא לשרבב לפה ולשם, מתוך השראה או דרך עריכה קפדנית, דברים משלו? האם לא הדריכה אותו הנאמנות לחובת המתעד, שבועת הארכיבר, לתקן פה ושם מילים אשר – כמדומה – לא הצליחו להעביר את כוונת המייסטר במלואה, או שמא המייסטר עצמו כשלו מילותיו, ואולי היה בידו לאמור דברים אחרים, מעניינים וחשובים בתכלית מאלו שאכן נאמרו, והמתעד ראה לעצמו חובה לתת להם ביטוי?

שכן כך אני עשיתי. איני יודע בוודאות דבר על חייו של ארם. סעיף הפרטיות בשבועת הארכיבר אוסר עלי לברר פרטים ביוגרפיים של אדם חי. ומה בכך? אני מתעדו. מחובתי לרשום את חייו. האם פשעי, האם עיוותיי גדולים מאלו של קלווינו המהולל, רק משום שאני בטוח פחות בדברים המעניינים פחות מכל – עובדות? ודוק – דברי אינם מופרכים; חלק הארי מהם ודאי מדויק. ידוע לכל כי ארם חונך בנוס. אין ספק בכך שהיה שם נטע זר. תהילתו כמתמטיקאי ידועה לכל, כמו גם סלידתו מהמקצוע והבעיות האתיות שמעלה התחמקותו מלעסוק בו. איני יודע דבר על מסעותיו; האם יימנע ממני לתארם?

2/4/1

מאז התקרית שבה נאלץ להקדיש ממשאביו כדי להשיב לשאלותי בשירה לא שוחח עמי ארם מטוב ועד רע. הוא לא נקט גילויי עוינות ישירים, אך התעלם ממני לחלוטין. את מכשיר הקשר הזעיר המושתל ליד רקתו הוא כיבה או השמיד, ובמשך ימים רצופים לא ראיתיו. בשובו הוא ישב על האדמה והביט נכחו, אכל משהו בפיזור דעת, קם והלך שוב, בלי לגלות כל התייחסות לתודעה הנוספת החיה על פני כוכב הלכת הזה. לרגע כמעט נפתיתי לרוץ ולהביט במראה כדי להיווכח שאינני שקוף. חדלתי ממנהגי ללכת בין ההריסות ולדבר בקול רם; הצלילים האנושיים, כה זרים לשממה הזו, מפחידים אותי כעת.

22/4/1

סופות ברקים וחול משתוללות בנמל כבר כמה ימים תקניים. מכשירי בקרת האקלים שותקו זה מכבר ואני חי בזכות עוצמתם הפיזית של קירות המגדל שבו שהיתי כשהחלו הרוחות להשתולל. לעזאזל, מעולם לא צפיתי התפרצות כזו. הטבע על פני ארס, חשבתי, הוא נורמלי ומשעמם: מדבר שקט, צחיח, שהנמל לבדו קוטע בו את הרצף המייגע… ואולי בנמל בלבד משתוללת הסופה? שני דברים עלי לבצע כשתיחלש הסופה וארד מכאן: הראשון יהיה לבצר מקלט על פני הקרקע; מרומי 400 מטרים אינם מקום משובב נפש כשהרוחות בחוץ נושאות את גרגרי החול המים והאמוניה במהירות של מאתיים קשר, ככל שמגעת הערכתי הבלתי מיומנת.

שכן המגדל מתנדנד. גרגרי החול הזעירים אינם פוסקים להקיש עליו. אני יודע שהתנודות מעידות על אלסטיות, ומכאן על כושר העמידה של המבנה בסופות, ואני יודע שמתכנניו בנו אותו לשרוד בתנאי הטבע שהיו ידועים להם מן הסתם. מן הסתם… אך מדוע לא נתקלתי מעולם במידע על סופות אלימות כשקראתי על המקום טרם בואי – ברפרוף אמנם, אני מודה, בוער בתשוקה לצאת מעולם הספריות והגנזכים? מדוע לא הוזכר הדבר מעולם?

ועוד שאלה לי – היכן ארם?

28/4/1

כמעט שבוע עבר, והסופה לא נחלשה כהוא זה. הראות ממרומי מגדלי מוגבלת למערבולות בגון המלט המסתחררות בחוץ. פרט להן ולמגדל עצמו איני רואה דבר. מפעם לפעם חושפת בפניי אחת המערבולות את מראו של מתקן שכן, ומראה זה – אם איננו הזיה של מוח מעונה – הוא הדבר היחיד שמשכנעני שלא פרחתי זה מכבר מפני העולם והנמל. אינני יכול לדעת אפילו אם החיישנים שלוחות הנתונים שלהם מהבהבים מולי מקולקלים, או שמא הסופה ערפלה את יכולתם לקלוט. המגדל סב לו וסב לו עד בחילה, ואני תמה אילו נזקים גורמים מיליוני גרגרי החול לריתוכי המתכת והפלזכוכית שבחוץ.

33/4/1

חמישה ימים נוספים עברו. אני מוטל באחת הפינות, אחוז בחילה ורעב. כמו בכל מתקני הנמל יש כאן די והותר אספקת חרום יבשה ומים; אך הבחילה המתמדת בשל תנודות המגדל לא מאפשרת לי כמעט לאכול את הפכסמים. אני מתחיל לחשוש ברצינות שארס עברה שינוי אקלימי קיצוני ושהסופה לא תסתיים לעולם. אך אולי הסופה משתוללת בסביבתי בלבד. האם יתכן שהיא תולדת אחד מנסיונותיו של ארם או שעשועיו?

ואולי… – נסיבות מטורפות, דרכן שהן מצע למחשבות עיוועים – אולי אין זה שעשוע? חיפושיו האובססיביים של המייסטר אחר אפיקי צל מצריכים בדידות, ואולי החליט ארם שהוא זקוק לבדידות מוחלטת? שמא שהוא רואה בתודעה אנושית נוספת על פני העולם הזה מכשול לנסיונותיו? אנרגית הצל היא ההפכפכה מכל האינטראקציות הידועות. אולי, בייאושו, החליט ארם כי מלוא אנרגיות הצל של עולם עקר זה צריכות להתמקד בו ובו בלבד?

אני צריך להירגע, אך ההיסטריה שלי גוברת מרגע לרגע. ארם למד מספיק על מערכת בקרת האקלים כדי לחולל סערה זו. אין לי שום סיבה לחשוב שיימנע מרצח כדי לקדם את חיפושיו. כשלעצמי, הרי שאינני מועיל לו במאום, ואיני מבין די במכשפים כדי לדעת אם הם מכירים בערך כלשהו מלבד מושגים עמומים של קידמה ותועלת. איני מכיר אף מחקר רציני העוסק בפסיכולוגיה של הכישוף, וכתבים באתיקה של הכישוף חסויים בפני מי שאינם חברים מלאים במסדר.

יתכן שבמרחק מאה מטרים ממני הנמל הוא אותו עולם שגרתי ומשעמם עד זרא, שאני כמה אליו כעת, עולם שהמבנים בו יציבים, ועולם הצלילים אינו מוגבל לשריקת גרגרי חול החופרים ונוגסים בשקידה עקשנית בריתוכי האיטום. ומחוץ למגדל ניצב לו, מזה שלושה שבועות, ארם המכשף, וממתין בסבלנות עד שחלקיקי הסער יכרסמו את יסודות המגדל, או שתאזל האספקה שעמי , או שלאחר זמן בלתי ידוע של טלטולים מעגליים אשים את נפשי בכפי ואפטור אותו מנוכחותי המיותרת. והוא יחוש בכך, המכשף, הוא יידע… עד אז הנני אסיר כאן, אסיר עולם, נטול כל תקווה לחילוץ.

34/4/1

כל הלילה התחבטתי בסיוטי – אם אכן היה זה לילה, כי אף מד הזמן שעמי, שלפיו אנו מחלקים את הזמן לנתחים סטנדרטיים כרצוננו, חדל לפעול, כמו חדרו אל קרביו גרגרי החול הרעבתניים המקיפים אותי כלהקות דגי טרף. מדוע, תמהתי בבבחילתי, מדידת הזמן ביחידות דיסקרטיות, שאינן מייצגות כל מציאות קוסמולוגית, נותרה עדיין צורך בעולם המטורף זה? ניסיתי לערוך לעצמי אוטו-אנליזה, לתור בתקווה אחר גורמי סיבוך פרנואידי. הו אלוהים, כמה מקווה אני שזוהי התקפת פרנויה, כמה מקווה אני שהרעיון כאילו זו התקפתו של ארם עלי, אינו אלא פרי באוש, חולני ומטורף של אכזבה ויסכול מהצטרפותי אליו, ומהבדידות שאינה לפי כוחותי. איזו תקווה נותרה לי אם אין זה טירוף אלא המציאות העירומה, ואני נתון ברגע זה להתקפה רצחנית מתמשכת, ללא כל אמצעי יגן עלי זולת שפיותי, אותה שפיות שלראשונה בחיי התחלתי להטיל בה ספק?

כי אני חש בה, אני מודע לשנאה רצחנית המבקשת להכחיד אותי. אני יודע שאני מותקף. אני חש בה סביבי, אני חש בה מהדהדת בצריחת הסופה ובכרסום גרגרי החול. לא, אינני יכול לטעות עד כדי כך.

יהיה עלי להיחלץ אפוא, בכוחות עצמי, להילחם בכוחותי הדלים ולגייס מקורות לא נודעים של תושייה כדי להציל את עצמי מרצח. ראשית עלי לצאת מכאן, שכן כבר כעת אני חש כיצד מוחי מאט את הילוכו בהשפעת מונוטוניות הסופה ותנועת המגדל, ויחסי לגורלי הופך אדיש ומנוון.

המעלית היחידה שמשרתת את המגדל היא מעלית חיצונית, ולמזלי יש לה דופן פלזכוכית אטומה. היא נוטה בבירור על צדה, אך יתכן שהאשם מוטל רק על אחד מבולמי הזעזועים, מה שיפגום ביציבותה אך לא ימנע ממנה לפעול. העובדה שעודני חי מורה כי מקור הכוח של המגדל לא נותק – ארם לא טרח ללמוד עד כדי כך את הטכנולוגיה המקומית. למזלי, מעליות מגדלי הפיקוח ניתנות לשליטה ידנית הידראולית מתוך התא, וגם אם מערכות הייצוב והתמיכה החשמליות ייכנעו בפני הסופה עדיין אוכל להשתמש במערכות החירום. עלי לוודא אפוא את שלמות המערכת ההידראולית, ואת המתח וחיבורי הכבלים הסטנדרטיים וכבלי החרום. לשם כך, ולמען סקירה כוללת של התא, אאלץ לצאת החוצה לפני שארשה לעצמי להיכנס אליו, כדי שלא אלכד ואיחנק במערכת תקועה. אילו הייתי צריך לעלות במעלית הייתי מוותר על הרעיון מיד. אך כל שעלי לעשות הוא להכשיר את המערכת ההידראולית לבלימה חלקית בדרכי מטה. אם המערכת תיכשל – אני מחשב חישוב מהיר – אפגע ברציף שמתחתי בערך במהירות הקול, בהנחה שחוקי הפיזיקה עדיין חלים כאן…

אינני יכול לסכן את פתח המילוט לפני שאהיה משוכנע ביכולותיה של המערכת. אין ספק שמרגע שיפתח ולו חריץ דק בדופן, הרוח והחול הנערם במהירות מסחררת לא יניחו לדלת להיסגר בשנית. כשאפתח אותה, אעשה זאת שלא על מנת לחזור.

אחר הצהריים

מדוע לא ניתק ארם את מקורות הכוח של המגדל? האם יתכן שהוא אורב לי למטה, בסבלנותו הקדורנית, ממתין שאכנס לתא המעלית – ואז ינתק אותם? לא, אני משיב לעצמי. שליטתו הטכנולוגית מוגבלת מדי וניתוק כוח הוא צעד מורכב, במיוחד כשמדובר במתקן בודד ולא באזור שלם. אני חי כי ארם אינו יודע איך לקטול אותי ממרחק, זולת הסופה. הנתון הזה ישחק לטובתי כשארד מטה ואתמודד אתו שם.

החלב העכור שסביבי מדכא אותי, ואני מאושר סוף כל סוף לפעול. אני נוזף בעצמי שלא הנעתי את עצמי לפעול מוקדם יותר. החלטתי לא לבטוח כלל ביחידת ההנעה החשמלית ולהיעזר באמצעים הידראוליים בלבד. אם תקרוס המערכת החשמלית בשיא המאמץ, ספק אם המערכת ההידראולית תוכל להשתלט על ירידת התא. בכל מקרה, עלי לצאת ולבחון אותה. חשכה מתחילה לרדת, וראוי שאדחה את הסיור למחר; הלילה יעמוד לרשותי לבניית האמצעים שישרתוני.

35/4/1

ההכנות אורכות יותר משצפיתי. יציאה חפוזה אל התוהו שבחוץ כמוה כהתאבדות. המבצע חייב להיות קצר, תכליתי ומתוכנן לכל פרטיו. אינני רגיל בפעילות גופנית ואיני יודע איך אתמודד עם הרוחות שבחוץ. כמה דברים ברורים: ראשית, עלי לדאוג לכבל חזק וקצר שירתק אותי למגדל. שנית, עלי להגן על כל פיסה מגופי מפגיעת גרגרי החול שעלולים להיות קטלניים במהירות זו. לא רק על עיניי, אלא גם על ידיי, נחיריי, ברכיי. שלישית, כל כלי ומכשיר שאטול עמי חייב להיות מאובטח אלי (הקלים שבהם) או למגדל. ורביעית, עלי לתכנן כל פעולה ותנועה בחסכון מרבי ואין לצפות שאוכל להפעיל מכשירים ביעילות. אני לוקח מפתח אנרגיה קל משקל ורתכת פלזכוכית. גופי ופני יהיו עטויים חליפת מילוט שלאושרי יש שכמותה בכל מגדל. מאז אתמול אני לובש אותה, עדיין בלי להפעיל את מערכות ההישרדות, כדי להתרגל לסרבולה. אינני בקי בהפעלת מערכותיה ואני מתאמן לשלוט בשלושת זוגות המלקחיים החיצוניים ובפקקי היניקה שלה. מוחי קודח ממאמץ: האם חשבתי על הכל? אולי הזנחתי חוליה חלשה בשרשרת? מחר אדע את התשובה, מחר אני יוצא.

לילה

הו, הבחילה! הבחילה הארורה!

1/5/1

טרם יצאתי. הרוחות אתמול והיום השתוללו מתמיד, עדר רפאים נקמניים שהחליטו להשיב את העולם לתוהו ובוהו. אני יושב בתוך החליפה הכבדה – ביטוי מדויק יותר מאשר "לובש אותה" – ומביט בעגמומיות החוצה. רק על מרכיב אחד לא חשבתי בשעה שתכננתי בקפדנות את חילוצי: אומץ. כשאני מושיט את ידי אל שסתום הבטחון של החלון העליון, היא רועדת כקריש. השאלה היחידה שהטרידה אותי עד כה היתה: מה יש לעשות? לרגע לא עצרתי לשאול, אם אני מסוגל לכך?

אחר הצהריים

החלטתי לנסות לאגור אומץ דרך פעלתנות. להפתעתי הבחנתי בתרמיל קטן שנעלם מעיני קודם לכן, ובו מבחר מביך של חפצים: ספל פח מרוט, מטיל מלבני כבד עשוי חומר שחור ואטום שעורקי גוונים חמקמקים נדמים כמשולבים במעמקיו, וספר. להפתעתי, זה אחד הספרים הידועים ביותר של תקופתנו, ההגיונות, ספר שמחברו אסר על הדפסתו מעבר למהדורה הראשונה אך מועצת דיקני נוס שללה ממנו זכות זו. היה זה עותק מן המהדורה הראשונה, שוליו מרובבים ומרובי הערות ששורבטו בכתב-ידו הבלתי-אחיד של המחבר. אמתין לבדוק את מצב הרוחות מחר; בינתיים אתיישב לקרוא.

ערב

קול הרוחות, כמדומני, נחלש במקצת. אילו הייתי כעת בדשא, ירח הנופש של ימי ספרנותי, היה זה השבוע הארבעה-עשר של העונה הצחיחה והמערות היו הומות נופשים שבאו לצוד את פרפרי-הקליידוסקופ הנוצצים בהמוניהם, טרם גוויעתם בתום יום אחד של הזדווגות.

לילה

מדוע אנו מטפחים כשרונות? ליתר דיוק, מדוע אנו משעבדים את חיינו לכישורים? משאבים עצומים מוקדשים לא לגילוי הדברים שאנו אוהבים, אלא למה אנו מסוגלים. האם האדם נידון להיכפת בכבלי כישוריו? האם ראוי לאדם המצטיין בקפיצה לגובה להיות אתלט, האם נגזר על האישה המצטיינת בחשיבה מופשטת להיות תאולוגית, או פיזיקאית, או פילוסופית, על הילד בעל הקול הערב להיות זמר? מה הקשר בין יכולותינו לרצוננו, מלבד זאת שמגיל צעיר אנו נדחפים ללא שליטה לראות במימוש כשרונותינו את הדרך לממש את עצמנו כבני אדם? לחיות כעבדים של מזל שרירותי, עטופים בשפה פחדנית ועלובה של סיפוק ונחמה.

א.מ. ארם, הגיונות צל

3/5/1

היום השלמתי את הכנותי. אולי רק נדמה לי, אך אני מרגיש שאם אשהה כאן דקה אחת נוספת, אחנק. הסופות הלבנות שבחוץ נדמות כיצירי רפאים עשויי אמוניה שקמו עלי לכלותי, ובתוך חליפת תמיכת-החיים המיושנת אני מתנשף בפראות עוד לפני שהנדתי אצבע. עלי לצאת, ומהר. תנודתו המעגלית של המגדל נותנת את אותותיה במוחי, הבחילה המתמדת ומיצי קיבתי הדלילים מאיימים לפרוץ ולסתום את צינור החמצן שאני יונק ממנו. ארור תהיה, אברהם מטמורפוזיס ארם, על כי גררתני על פני מחצית הגלקסיה לעולם נטוש זה למען אצא בו מדעתי! ארורה תשוקתי לנטוש את מבטחי ספריי ולהתערב בענייניהם של מכשפים!

ערב

כן, "ערב", עד כמה שיש עוד טעם לשמות הסטנדרטיים של הזמן. ערב ואני עודני במגדל.

בשלב מוקדם היום הבנתי שתכניותי לצאת לבדוק את המעלית – אני מתייחס אליה כעת כ"חללית" – אינן אלא פרי מוח קודח, מנוון, מעונה. הדבר אינו בכוחי, הנפשי או הגופני. אינני יודע אפילו מה לעשות בחוץ, אינני יודע להתגבר על הרוחות הסוחפות ועל גרגרי החול המתנקש, אינני יודע איך אתמרן וכיצד אחזור. איך יהפוך אדם שכמותי לקופץ לגובה, לתאולוגית, לאדם המסוגל לחלץ את עצמו מהתנקשות בחייו וממגדל סחוף רוחות ברום 400 מטר?

לא, אדם איננו מסוגל לשרוד בסביבה עוינת זו, ודאי לא ארכיבר מזדקן שדמיונו מוגבל. אם ארצה להיחלץ מכאן יהיה עלי לבטוח בגורלי ולהיכנס ישירות למעלית, להתפלל שמערכת הכוח החיצונית עודה מתפקדת, שהחול לא ריסק את משאבות מערכת הגיבוי ההידראולית, שהכבלים ישאו אותה מטה, שהרוחות לא יטלטלוה באמצע הדרך (הנקודה המסוכנת ביותר) ויקטעו את הכבל ואת פתיל חיי. שעה שלמה הבטתי כמהופנט בפתח החרום האטום, בידיעה שברגע שאמשוך בידית לא אוכל עוד להתחרט, ממש כהחלטה שקיבלתי להצטרף למשורר אקצנטרי לחיים שוממים בפלנטה נידחת. התנערתי והושטתי את ידי אל הידית כשמעלי שמעתי לפתע קול רעם, מטר ושריקה; הרמתי את מבטי וראיתי, מבעד לצוהר המילוט, את דמותו הארכנית והמעוותת של ארם נרכנת לעברי.

אני סבור שלהרף קל התעלפתי, אף שארם לא הבחין בכך. לאחר מכן הייתי משוכנע שדמיוני מתעתע בי, עד שנזכרתי שאין לי דמיון; הדמות המטושטשת מעלי נדמתה כה בלתי-אפשרית, שהשכל הישר דרש להניח שהיא הזיה. קשה לי לשחזר מה בדיוק גרם לי להתרומם, בערפל חושים סהרורי אך עם זאת רגיש וקולט כל בדל של גירוי (אני סבור שברגע ההוא הבחנתי בכל גרגר חול בנפרד) ולפתוח את הצוהר. ארם ספק זינק, ספק נפל פנימה, ולפני שהספקתי לזוז סגר את הצוהר בחזרה, מנצל את הלחץ הפנאומטי העודף שבתוך התא ליצירת איטום – ולו חלקי, היות שהרוח חודרת כעת בעד שולי הצוהר ונדמה לי שכך גם החול. אחר הסתובב אלי; ולפני שהספקתי לומר ולו מילה אחת, התמוטט על הרצפה ונרדם.

ג. מזכרונותיו של בעל ההגיונות

בשעה ש"מוגבל הדמיון" כפי שהיו מכנים אותו אולי שבטים אינדיאנים, נלכד במגדלו, נפער מתחתי משטח של רציף איתן למראה, חושף פיר בעומק של כמה קילומטרים. למזלי הצלחתי להיאחז בשברי ברזל מתנופפים (הרוח התגברה באחת) תוך שרגלי בועטות באוויר הריק. ידי חזקות באופן יוצא דופן, ואט אט התחלתי מושך את עצמי מעלה. פיסות המתכת המשוננת חתכו בבשרי בהתמדה וכדי לא לעזבן נשכתי את שפתי עד זוב דם – להקהות את הכאב באמצעות כאב אחר.

כפי שניחש הלכוד בראש המגדל – אם כי באיחור – הסופה שנראתה בעיניו כעולם ומלואו היתה מקומית בלבד. התחושה של היותו מותקף היתה כה חריפה עד שניתן בהחלט להתייחס אליה כשדר צל. אך אף שזיהה את המלחמה, הוא טעה בזיהוי האויב. תיאוריו הראשונים, שמהם נדמה כאילו הפלנטה עצמה היא הנלחמת בו, מדויקים יותר. באותה שעה בקירוב נקלענו למצבים שסיכנו את חיי שנינו ואת שפיותינו. במקרה שלו, מערכת בקרת אקלים השתוללה במפתיע. אולי יצאה מדעתה – אני מאמין גדול בשיגעון, אם כי מסתייג מלייחס אותו למערכות מכניות. לא, גורם כלשהו הפעיל אותה, או שמא כך תוכנתה מלכתחילה, להיות בנסיבות מסוימות ובזמנים רחוקים מערכת לוחמת, אולי אף כזאת שתתנקש בחיי מכשף מזדקן וסטאז'ר תמהוני. עלי להיזהר: בשלב זה או אחר הופכת הפרנויה מנת חלקו של כל שוחר-צל, אך כמאמר הפתגם, גם לפרנואיד יש אויבים.

לא הצלחתי להגיע בחזרה לרציף, אך ייצבתי את עצמי על פיגום תמוכה. ברגע שנצמדתי אליו נשכחו ממני באחת מצבי העגום וכאבי: סוף סוף, כסיום למסע נפשי ארוך והזוי, גיליתי רובד צל. זה היה חתול.

(אני, תלס, הוא הכותב מילים אלו. ארם ישן שש עשרה שעות שבהן התבוננתי בו ואולי אף נשקתיו, איני יודע. לבסוף נרדמתי והוא שהעירני. את סיפורו סירב לספר, ואני משחזרו מהדברים המעטים שאמר, מדברים שאמר מאוחר יותר, מדברים שלא אמר כלל).

אני, תלס, הוא הכותב מילים אלו. אני, כי ארם מת, אך חובת הרשומות שהטיל עלי לא פקעה עם מותו. לכן אני רושם: אני, שכישורי הצל שלי משולים ליכולותי בכתיבת אורטוריות. אך אני יודע. הוא לא סיפר לי דבר, אך אני יודע. ברגע האחרון, כשכבלי שפיותינו נמתחו עד לגבולם המכאיב, רכנו אל הצל ונגענו איש ברעהו. מצוקתי וייאושי חדרו בעד קליפתו, שאפתנותו וכאבו פגעו בי כברזל מלוהט. הוא, שהקדים אל מעבר לזמניו השאננים; אני, שבחיישנותי פיגרתי אחריהם כל חיי. הואני. אניהוא. תאומי-צל. ארתלס.

ד. נווד

הצל: מימד של הקרנות נפשיות, מאגר כל המחשבות, האמירות, החלומות, המילים, הסמלים ושמעבר ובמעקף הסמלים שהיו מעולם, הווים או (אולי) יתהוו. תקשורת צל: טהורה, שלמה, א-סמלית, דומה מאוד לטלפתיה, האפשרות היחידה לא להיות בודד.

א.מ. ארם, הגיונות צל

חתולי הצל שהצילו את חייו של ארם הצילו בעקיפין גם את חיי. המגדל שבו שהיתי לא היה מחזיק מעמד עוד זמן רב, וספק אם הייתי מסוגל לחלץ את עצמי לבדי. הבעיה לא היתה פיזית ולא נבעה מהיעדר אומץ. כפי שניחש ארם נכונה, היתה זו בעיה של דמיון. בשום אופן לא הצלחתי לדמות את עצמי, תלס, ארכיבר מזדקן, מחלץ את עצמי ממרומי 400 המטרים של מגדל מתמוטט דרך הנוראה שבסופות. ואת זאת ארם ידע, ודמיונו הוא זה שחילץ את שנינו.

איך נחלץ מהפיר שעל שפתיו נתלה? אינני יודע בוודאות. חתולי הצל לא יכלו לסייע לו מכנית, כמובן. אני סבור שעזרתם היתה בהשקפה, במידע, ואולי לא רק בזאת: הם גרמו לארם לראות את עצמו מחוץ לעצמו (אולי הקרינו אל מוחו את האופן שבו ראו הם אותו, אף שמעולם לא הוברר לי בבטחון שאינם עיוורים). כך יכול לברור לעצמו אמצעי הצלה, ולא רק את אלה הפתוחים לעיניו של הבועט אל קרקעית בעומק שמונה קילומטרים. ארם ראה את הכל: כל זיז מתכת, כל בדל משען, כל בליטה שיוכל להיעזר בה. באצבעותיו הרזות היה אצור כוח רב, ואט-אט משך את עצמו מעלה, בורר בזהירות את מהלכיו. מששכב מתנשף על הרציף נעלמו מציליו מעיניו שטופות הדם, אך זאת, כפי שידע, באופן זמני בלבד.

כשהתעורר ארם לצדי במגדל סחוף הרוחות, אחרי עשר שעות שינה, הוא שלף רתמה וגלגלת ניידת מתרמיל שנשא על גבו. באחד המחסנים, כך סיפר לי, מצא יחידת אנטי-כבידה אישית, אך הסוללה שלה התייבשה מזמן. גם כעת הפגין בוז כלפי טכנולוגיה תוך שהוא מפגין מיומנות טכנית מפתיעה, שרכש בוודאי בימי נעוריו הרחוקים, במקום שבו דברים כאלה נחשבו עדיין. הוא הידק את הגלגלת אל עמוד התמיכה הראשי וחיבר את שנינו, חבוקים ברתמה זה אל זה, כבהמה מסורבלת בעלת ארבע זרועות וארבע רגליים. פתחנו את הצוהר ויצאנו החוצה.

הירידה היתה מסויטת. הגלגלת הקלה לא תוכננה לעומס כזה והתברר לנו מיד שאנו יורדים במהירות גבוהה בהרבה מכפי שנוכל לשרוד. הירידה הפכה לנפילה. בניסיון להאט התחככנו בכל הזדמנות בעמוד התמיכה, נאבקים ברוח המטלטלת אותנו כענף שבור המשתלשל מעץ. החול המשתולל אילץ אותנו לעצום את עינינו ולא יכולנו לדבר. החיכוך תלש את בגדינו מעורנו וראשי הוטח פעמיים בעמוד בעוצמה שכמעט רוצצה אותו. ועם זאת, במאמץ איתנים, הצלחנו להאט את מהירות הירידה. כשהוטחנו ברציף המתכת המחלידה איבדתי את הכרתי, וכשהתעוררתי גיליתי שאחת מרגלי נשברה. אבל היינו בחיים.

לאחר שנת נדודים בארס קיבלו חתולי הצל את שיטוטינו הסהרוריים בסובלנות, וברבות הימים הפכונו הנסיבות לבני-ברית במאבקנו הזהיר במערכות מכניות עתיקות שניסו מפעם לפעם לכלות את חיינו. אין ספק: הפלנטה נלחמה בנו – היא משכה בבוגדנותה את ארם בחזרה אל המקום שבו פגש ביצורי הצל לראשונה, ניצלה את תסכולו הגובר, את דכאונו המשתלט ואת יצרי ההרס העצמי שפיעמו בו מאז ומתמיד. טעם הצל עינה אותו. הנמל פיתה אותו בדברי מנעמים מתוקים של הזיית נאות-מדבר השלוחים לנמקים בדרך, כמעיין המתיז מפעם לפעם – במינון קפדני, בסבלנות של רוצח – רעל שקוף בינות למים. חפש, לחש לו הקול, לא לשווא הייתי הנמל הגדול בגלקסיה, לא לשווא נמשכו הנה בני אנוש מכל קצווי היקום, שהו בי וחלמו ועזבו, ואת חלומותיהם הותירו מאחור, הותירום כאן. חפש, אתה מכיר את חוקי השימור של הקוסמוס, דבר אינו אובד… מה ממתין כאן להתגלות מחדש? מדוע? לחשו לו הרוחות בלילות. מדוע עזב האדם? מדוע ננטש הנמל הענק מאחור? האם בך ארם, תמהוני המתגדר בכישורי כישוף, תימצא העוצמה להישאר, העקשנות וההתמדה לחפש, האם תגאל את הנמל מרוחות של מאות ואלפי שנים הרודפות אותו, מזכרונות הפליטים הנואשים שנחתו ברציפיו, ההרפתקנים שחוסלו בסמטאותיו, סוחרים שגרפו רווחיהם ועברו למקום אחר? האם תהיה זה שיישאר וישתייך? האם באת אלי כדי להישאר, אברהם מטאמורפוזיס ארם, ואם כך הישאר-נא…

ואז היתה מתמוטטת קורה או הבזיק קצר חשמלי; לעתים עט עלינו מבול של מים שחורים קדמוניים, בואשים ברקבון משתק כריח המוות עצמו. מערכות בקרת אקלים השתוללו, מזון נרקב כשהפכו מערכות קירור את כיווני התרמוסטטים שלהן. מפלצת גדולה, סבלנית ודוממת ביקשה את חיינו. מהלכינו הפכו זהירים יותר, מוגבלים לפעולות מוכרות ולאזורים ידועים. ברית הצל, כפי שכיניתיה בלגלוג, היתה לנו לעזר מוגבל בלבד, באשר לחתולים, להם כמעט שלא ארבו סכנות בסמטאות הנמל (מלבד השגעון, שכשאחז בהם, היה מביא לקצם המהיר והאלים) ומושגי החיים שלהם כה שונים משלנו עד שלא הבינו את מלחמתנו לקיום. קיומם שלהם הותנה בפעילות מנטלית – כשהשתבשו מנגנוניהם (אינני יודע אם כולם סיימו כך את חייהם או שמא רק חלקם) פסק קיומם; הם לא הבינו את הקיום לשמו, היות המנותק מהיות דבר-מה, פועל, חושב, חולם, רעב. עצם העובדה שאי אפשר היה להבחין ביניהם (אנו, לפחות, לא הצלחנו מעולם לברר אם היו להם שמות) דיכאה את ארם יותר מכל, מי שחלומותיו על תקשורת עילאית ובלתי-אמצעית התבססו תמיד על תחושת אינדיבידואליות עזה. לחתולים היתה תקשורת-צל מפוארת, אך הם נעדרו אישיות. הצל הפכם מקהילה של פרטים למסה פסיפסית של קוגניציות. אמרתו של דקארט "אני חושב משמע אני קיים" היתה לסתירה, אולי אף לא התאפשרה כלל בשפתם בשל היעדר משמעות למילה "אני". אט אט החל ארם שוקע בתוך עצמו, כחש באופן מדאיג והפסיק לחלוטין לדבר. ובמשך הזמן…

זמן… זמנו של ארם היה היפרבולי, ובסופו המתינה לו שוב תהום בת שמונה קילומטרים שאותה הכיר היטב – כל קמט, כל זיז. על מה חושב אדם שזמנו בידו ליפול שמונה קילומטרים? מה מעסיק את מחשבתו בשלושים הדקות של הנפילה? לאילו כיוונים ובאיזה קְצבים מדריך שליט ומכשף את שארית חייו האוזלים? מה רואות עיניו בדרך – פתחים עלומים לעולמות אחרים, קווי זמן נחצים ומישורי צל נמוגים. האם מניחה לו האימה לטעום את חוויית הנפילה לעומקה? האם אז, סוף סוף, הוא זוכה במה שנמנע ממנו בחייו?

בשנה השלישית לקיומי בנמל הורשיתי ליטול חלק במועצת הצל; לא כמשקיף – משקיף צל הוא סתירה בגוף המושג. ליטול חלק… נטילת חלק, השתתפות, היא-היא הצל. אך הפלגתי דיי במיסטיקה. "מי שמנסה להסביר את אלוהים, אין לו אלוהים", כתב לפני שנים (או מוטב: בעבר, וגם זה מושג מורכב מדי לטעמי) נביא צל עלום שם, ומה לי להגדיר את הדבר מביס-השפה, אויב הסמלים, משחרר התודעה? מה חושב עובר? מה חולם עיוור? כיצד חשה התודעה באהבה?

ארכיבר אני – לא פילוסוף, לא אמן, אף לא מרקו פולו המשלב את תודעתו אל מרקמי צל שבהם הוא משתף גבר אחר, ששלטונו על הממלכות המוכרות רק גירה את תשוקתו לממלכות הצל. אך האם אני מחוסן מפיתוייו המתוקים של הנמל? האם פטור אני מהשאיפה הגדולה להיות לרבבה, למצוא את המפתח שיהפכני לאחד עם היקום? אך המפתח… אף אם יונח לפתחי, האם אדע למצוא את המנעול? אינני מכשף, ויד ורגל אין לי בצל, ובצר לי אשוב למלאכת התיעוד האינסופית, בתקווה עמומה שביום מן הימים יבוא אדם ישר קומה ומרחיק ראות ממני, ובינות לגלעיני הידע יעצב את הדעת. האם יבכר גם הוא להגר לנמל מרוחק ונטוש, ולו בחברת ארכיבר נטול תועלת? זמן ללכת.

זמן: רצונך להלך לאורכו? רצונך לסטות, לעמוד במקום? לכך מוכשר המכשף. ואני ארכיבר בלתי מכושף, ומצעדי לאורך קו זמן שגרתי מואץ מרגע לרגע. יש מועד שממנו הזמן שעובר (רשום ברשומות הצל מפי חכם מרוחק שכונה "החביב") שוב איננו רק זמן שעובר אלא הוא-הוא החיים עצמם. כך גם בשבתי במועצה: איש אינו פוצה פה, איש אינו מייעץ, שום החלטות אינן מתקבלות. זוהי מעין הפגנת אחווה של כל הדברים החיים על פני כוכב לכת זה, זנוח ושומם למחצה, שבו עגורני ענק נטושים הם העצם היחיד השובר את קו הרקיע העצום.

שש שנים חלפו מאז שמות רבי – שלא מדעתי – התיר את נדר הארכיבר של מתבודד מוזר ומגוחך המשוטט בין הריסות נמל גדול יתר על המידה בפלנטה נידחת. שש שנים נוספות לספירת ארם… ועתה, טרם אצא למסע, אני מותיר אחרי כמה מילים כתובות נוספות, בזויות לנוכח רסיסי הצל שזכיתי להם לאחרונה, אך נעלות בכוחן המופלא לנווט את דעתי והכרתי לסמלים מוכרים לכל. כמה מסוכנת היא תקשורת הבנויה על סתירה: מחד גיסא על אינדוודואליות מוחלטת, שבה כל אמירה הינה שפה בפני עצמה, ומאידך גיסא על שיתוף הזולת באופן ישיר עד כאב בנבכיך הסמויים, הסמויים לעתים אפילו ממך. זהו אתגר לכל אני, לכל שפיות, סיבה מצוינת לרחוק מכאן.

זכרונותיו האמיתיים של ארם קיימים בממדי הצל, קיום אלזמני. האם אתקל בהם אי פעם בשיטוטי רוחי המקריים? מאגר הצל מכיל את כל מה שחשבו, חלמו, הזו, חשו – ועוד תריסרי פעלים שונים – כל הברואים בכל הזמנים. ואולי "מכיל" אינו הפועל הנכון: האופן שבו אתה מכיר את הצל תלוי בהכרתך. איך תדע לפענח את פחדיו הסמויים של צייד בן ההומו ארקטוס, את ניחוח בשמי קלאופטרה שעלו באפו של אנטוניוס? הרי לשם כך עליך להיות איש-המערות, להיות מצביא רומאי. האם זוהי חירות? כיצד ניקח בה חלק וניוותר עצמנו? בן לאומת מכרות תת-קרקעית, כיצד יבין שירה המתארת עינוגים בדשא רענן מופז בקרני ירח? איך ישמע צרצרים שלא שמע מימיו, כיצד יחושו נחיריו הדלים ניחוח עשב נרמס, כיצד יחוש בעקיצות היתושים ויהיה מודע לנוכחות הכובשת של טבע, עולם, אהובה, חיים? הצל איננו מתאר, הצל איננו ספרות, הוא הוויה.

אני הולך אפוא. כבר שנים, ככלב שבעליו נטשו, אני מרחרח ללא תכלית וביגיעה גוברת והולכת סביב המקום האחרון שבו ראיתיו. על מוחי רובצות מגבלות של עשרות שנות חינוך לצניעות רוחנית, מחסומי הכרה שלחלקם אני מודע ואחרים שעליהם אין לי צל של ידיעה. במה היה עוסק אותו האיטלו לולא נמצאו לו שיחותיהם של הנוסע פולו והשליט קובלאי? אינני פולו, האדם שבכוחו לחשוף או לעצב עולמות נסתרים. גם מכשף אינני, המבקש לשחזר חטא קדמון, החי בסתירה הנוראה שבין שמירה על עצמיותו כאדם לבין השאיפה ההרסנית להקרין את עצמו על הקוסמוס כולו, ליטול חלק ישיר בדבר המכונה חיים – לא חייו שלו, ולא חיי אחר, אלא חיים כעיקרון עצמאי. איני רוצה בדרך הבדידות המוליכה אל השיגעון. ארכיבר אנוכי, ומשועבד לתיעוד – אך מה ניתן לתעד בעולם של סימביוזה נפשית? כנבואה הזהירני ארם, בכתבים שרשם שנות דור לפני שפגשתיו, משעבוד לכשרונותי, מצב שאליו התייחסתי באירוניה כשעבוד לחוסר בהם. ארם ביקש להיות הוא-עצמו והקוסמוס כולו. אני אף אינני מבקש להיות עצמי, די לי בהיותי שוליה, ספיח למעשיו הגדולים של אחר. המכשף נוטל מחמרי הגלם ומעצב מהם מציאות. Ecce Homo? כיצד יתנער אדם מהכבלים המבחינים בין מוחו לבין העולם, כיצד יזכה בחירות? האם יודעים זאת חתולי הצל? היתכן שישיבתם בלילות אינה אלא קינה דוממת על האדם?

אני הולך, אפוא. ודוק – אני, תלס, אדם. לא תלס-צל, אך אולי, במידה מזערית וקשה לפענוח כגביש בעל משטחים רבים מדי, ארתלסי. ואם לא צל, אולי צללני. אפשר אני נוטל את רגליי ונוטען בנמל אחר. אפשר מתהלך אני תמה בין אחיי בני האדם, מודע בחריפות למגבלות עצמיותי, רדוף זכרונות לעד, נווד משוטט בעל הרגל מגונה לחוש אחר כל פיסת צל הנגלית לו באקראי, מודע מראש לבושה שתשלוט בו לאחר מכן.

שלום לנמל, שלום לאחיי לצל שלמרות הכל אחים חורגים היו לי ושלום לך ארם, או לפחות לאותו חלק ממך שנותר כאן לו תגיח באחד הימים מהקבר העמוק שנכרה מעולם לתפוס את המקום היאה לך בין אחיך הממתינים במועצת הצל. שלום למצבורי האספקה הנרקבים ולמגדל הבוגדני, שלום לך תלס שלום לחייך שעברו פה מה תיטול עמך ומה תותיר להתעפש כשריד נוסף בין עשרות אלפי אחרים המוטלים אין-חפץ במישור לכל אשר תראה העין וכאמור, גם מראש המגדל.

שלום לך האנושות, תלס חוזר אליך. לא הרבה חסר לך, אך זעיר פה זעיר שם נוצרו סדקים במרקם הארוג, כחלל גדול מדי בין כמה גרגרי אבק מתרוצצים שנלכדו בקרן שמש ואפשר אמר מי לנפשו הנה חללו הריק של תלס, הרי מקומו הראוי לו. סוף לרשומות.