הכל התחיל בנאום לאומה. "הזקן" – מנהיג עבר המייצג את הזרם המרכזי של הציונות – זורק פצצה. בנאומו הוא קרא לחילונים לפרוץ במרד נגד העריצות הגוברת של הדתיים. "תראו להם שאתם לא פראיירים. הילחמו על מה שהיה שלכם ואולי כבר לא יוכל לחזור. צאו ותבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, עוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שאנחנו בדיוק חצי-חצי באוכלוסייה". וכך הוא ממשיך, והתנועה בעיר משתתקת, ועוד באותו לילה העיר בני ברק עולה בלהבות.

בספר הביכורים שלה, "הזקן השתגע", מצטרפת אביבית משמרי למסורת ארוכה של ספרות אפוקליפטית ישראלית. כמו עמוס קינן ב"הדרך לעין חרוד", "מלאכים באים" של יצחק בן נר", ועוד רבים וטובים, היא חוקרת את המתחים בין חילונים ודתיים ואת הסדקים העמוקים שמשסעים את החברה שלנו.

את הספרים שקדמו לה משמרי אמנם מכירה, אבל מדגישה שלא שאפה "להמשיך אותם", אלא כתבה מתוך דחף עז שנטוע עמוק בהווה, לא בעבר. "זה קפץ ונולד בשיחה", היא אומרת. "התולעת שנכנסה למוח של הזקן בעצם נכנסה למוח שלי. ישבנו ודיברנו על חרדים ועל המתחים האלה והקונפליקטים והדמוגרפיה שמשתנה. הידיד שאיתו שוחחתי דיבר על כמה שהם נשענים על החילונים ושיום אחד זה יתפוצץ ולא יחזיק מעמד, ואני אמרתי, 'אוקיי, איך זה יכול להתפוצץ? יכול להיות שיקום פוליטיקאי וינאם איזה נאום ופתאום זה יבעיר את הרחובות וההמון ינהר להכות איש ברעהו?' בעקבות זה הלכתי הביתה וכתבתי את הפרק הראשון.

המסורת שעליה משמרי נשענת היא לדבריה מסורת סגנונית יותר, שאכן בולטת מאוד בכתיבה היצירתית והססגונית שלה ובזרם המחשבה שבו היא כותבת: "הטקסטים שנשענתי עליהם היו דווקא סיפורים של סאראמאגו, וזה ניכר בשפה ובמשפטים הארוכים, אבל גם בזה שבהרבה ספרים שלו הוא לוקח הנחת יסוד וכותב מה היה אילו. למשל בתולדות המצור על ליסבון, מה היה קורה אילו המצור כן היה מחזיק מעמד. זה בעצם מה שעשיתי, המסע של הספר".

גם דיסטופיות נוטות להזהיר ממה יהיה אילו.

"כן, לגמרי. מלחמת אחים, אלימות ברחובות, העניין שכל כך קל לשסות אנשים ולשכנע אנשים. אני אומרת את זה גם על עצמי – זה לא שאני עומדת מחוץ למין האנושי. זה ריתק אותי. איך פתאום יוצאים לרחובות. במחאה החברתית אפשר להגיד שזה קרה לחיוב, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות לשלילה. דבר נוסף בדיסטופיה הזאת הוא ההרגשה של קץ הציביליזציה. זאת אומרת, כל המבנים המשוכללים שאנחנו בונים פה על האייפון והסמרטפון, ופתאום הכל יכול לקרוס. מישהו יוציא את השאלטר ופתאום נחזור פה לימי הביניים.

משירה לפרוזה

משמרי (45), היתה מוכרת עד כה בעיקר כבלוגרית, בעלת הבלוג המצליח כותבת מוחקת, שפועל כבר קרוב לעשור. היא תל אביבית (במקור מחולון), אמא לשניים, עיתונאית לשעבר בתחום ההייטק ומדעי החיים, וכיום עובדת בתחומי התוכן במגזר הטכנולוגיה. את דרכה בתחום הספרותי היא החלה בכתיבת שירה.

משמרי: "בתקופת התיכון והצבא כתבתי שירה ושלחתי פעם את השירים ליהונתן גפן, בדחילו ורחימו. הוא כתב לי מכתב נורא נחמד, אמר, 'אני לא מבקר ספרותי, אבל יש לך כישרון. תמשיכי לכתוב'. זה עודד אותי מאוד. זה היה ממש נחמד.

"אחרי זה הייתי בסדנת שירה עם אילן שיינפלד, התחלתי לכתוב כתיבה אישית בבלוג שלי ובשנתיים האחרונות כתבתי יותר קטעים אישיים, כמו שירים בפרוזה. בהדרגה זה התרחב לסיפורים קצרים, שאחר כך התארכו קצת ופתאום הגעתי ממאתיים מילה לאלפיים, ואחר כך 3,000. הפרק הראשון של 'הזקן השתגע', נכתב במקור כסיפור קצר, ואמרתי לעצמי שטוב, הוא מתאר את תחילת המאורעות – מה קורה ביום שאחרי זה. ומפה לשם זה התגלגל לרומן שלם".

פרסמת סיפורים לפני "הזקן השתגע"?

"כן, אבל רק קטעים קצרים. לפני שנה ומשהו התפרסם שיר שלי ב"הליקון", ופרסמתי בכתב העת האינטרנטי זוטא. חוץ מזה חייתי מפידבקים של קוראים. זה הדלק".

עד כמה הרקע שלך בשירה חלחל לספר?

"העיסוק בשפה, הכתיבה ששמה לב לעצמה, נוכחים שם מאוד, בוודאי. יש בספר שפה שכל הזמן מתעסקת בעצמה, בדימויים של עצמה, מתייחסת לעצמה באירוניה, מתקפלת על עצמה. מהבחינה הזאת הוא רפלקסיבי כמו שירה".

במהלך הכתיבה, מספרת משמרי, היא ישבה לקרוא תהילים ומקורות יהודיים אחרים כדי לצלול לתוך העולם הזה, ובעיקר ללשון שלו, מה שהיא מכנה "לקפוץ ראש לתוך התקופה ולתוך השפה וההתנהלות התנ"כית הזאת". למציאות הזאת היא לא באה ללא רקע קודם – משמרי גדלה לדבריה בבית מסורתי והכירה בצעירותה היטב את סידורי תפילה ואת בתי הכנסת הברכות והתפילות. "ההורים שלי דתיים לכל דבר ועניין. אני ממש לא, אבל אלה דברים שאתה גדל איתם ומשאירים לך מין פינה חמה בלב".

"חטפתי הלם תרבות"

למרות הרקע הדתי, המפגשים שהיו למשמרי עם החברה הדתית, ובמיוחד עם זו החרדית, במהלך התחקיר שעשתה לספר, הצליחו לטלטל אותה. כך היה למשל כשנסעה לסייר באזור הר חוצבים בירושלים, שהוא אזור תעשיית הייטק המצוי בגבול השכונה החרדית סנהדריה המורחבת, ומתחת לשכונות חרדיות נוספות.

"נסעתי משם חזרה הביתה והיה לי ממש הלם תרבות, ממש ברוח הספר", היא משחזרת. "נסעתי חזרה בקו נפרד של ויאוליה. ישבתי מקדימה, אמרתי לעצמי, 'אני רוצה לראות שמישהו יגיד לי משהו', אבל אף אחד לא אמר שום דבר.
 
"כשהייתי שם ראיתי את סנהדריה המורחבת, שכל הזמן שואפת להתפשט, וגם המפעלים של ההייטק כל הזמן שואפים להתפשט – או להוריד את השפכים מפה, להוריד את הצינורות משם, לפתוח עוד סניף. יש קונפליקט כל הזמן ביניהם והמקום הזה פשוט נראה לי סופר מתאים. זה אזור הדמדומים".

בכלל, לגיאוגרפיה יש מקום מרכזי בספר, במיוחד הגיאוגרפיה העירונית.

"זה נכון, וזו במיוחד גיאוגרפיה לא תל אביבית. השתדלתי ככל יכולתי לא לעשות את זה ספר שקורה בין שינקין לסנטר. אבל כן, כתבתי על מקומות שביקרתי בהם והכרתי, ובאמת רובם עירוניים. יש שם את בני ברק, גבעתיים, צומת עלית וזה, ויש את הקיבוץ במרום הגליל.

"אפרופו גיאוגרפיה, הגיבורים כל הזמן נעים ונדים. עדו מסתובב מפה לשם, ואסף נוסע וחוטף ולוקחים אותו, מאיה מסתובבת ומנסה למצוא מקום ומזור לנפשה, והרבנית מסתובבת. כולם מסתובבים. היחידים שנשארים כל הזמן בבית הם יחזקאל ותקווה, זוג הדתיים מרמת גן. רק עכשיו זה עולה בדעתי – זה לא היה מכוון. כולם שם מסתובבים ולא מוצאים מנוח. כל הזמן רודפים אחרי משהו.

הצד השלילי של לקיחת צד

החברה הישראלית שמתארת משמרי ב"הזקן השתגע" היא חברה מתפוררת שאיבדה את שרידי הסולידריות שלה. אפילו חובשי מגן דוד אדום נמנעים מלטפל בפצוע חילוני ששבר את הרגל במהלך קטטה עם דתיים. "ברגע האמת גם הם לקחו צד. יצא דין רודף והם נשמעים לרבי ולא לשבועת הרופאים שלהם. זה הצד השלילי של לקיחת צד", מסבירה משמרי.

הפיצול בחברה הוא דבר מאוד מרכזי בספר.

"זה פיצול כואב. מצד אחד חילונים ודתיים זה מין דיכוטומיה ומצד שני יש המון גוני ביניים. אתה יכול להיות מסורתי, דתי לשעבר, חילוני עם זיקה ליהדות, יש המון צדדים שאפשר לדחוס בזה, אבל בסופו של דבר, לפעמים יש מאורעות שמאלצים אותך לבחור צד. לקבל החלטה מוסרית ולהצהיר אם לנו אתה או לצרינו.

נראה שאת לא מאמינה בדו-קיום. כשכבר נעשה בספר ניסיון שביר לדו-קיום, גם הוא מסתיים בפיצוץ, אפילו בדם.

"זה לא שאני חושבת שאי אפשר לחיות ביחד. אני רק לא מאמינה בניסיונות הפיוס הדביקים האלה של צו פיוס, ש'כולנו אחים, כולנו יהודים'. אנחנו צריכים לחיות ביחד כי אין לנו הרבה ברירות, אבל זה לא חייב להיות מתוך אהבה".

אז סובלנות?

"כן. סובלנות רציונלית. זה לא יבוא מ'בואו נחבק את אחינו'. זה לא הולך ככה. תמיד יש איזו סלידה. אולי זה האופי שלי, מיזנטרופיה קלה – אני לא הולכת לחבק לא עצים ולא מתנחלים ולא פליטים. אף אחד".

בספר, כשהכל מתמוטט, אין רציונליות בכלל.

"נכון. אם אתה שואל על החזון שלי, דו קיום ייתכן רק מטעמים רציונליים. כל המילים היפות על אהבת אחים הן מילים ריקות. צריך פשוט להכיר שיש המון קבוצות בישראל והמון תרבויות והמון קבוצות שלכל אחת אינטרס משלה, ואיכשהו צריך להסתדר ולפשר. במנגנונים רציונליים, לא ב'בואו נשב יחד – תעשו אצלנו שבת'".

כולם זקוקים לחסד

כמו שהחברה בספר קטועה ומשוסעת, כך גם הדמויות עצמן, והקשרים ביניהן. למנהיגי המדינה אין אפילו שמות, או ששמם מתגלה בדרך אגב בשלב מאוחר של העלילה. עד אז הם רק כינויים ארכיטיפיים: העבדקן, היפה, אשתו בנפרד של הזקן, הזקן עצמו וכן הלאה. משמרי: "זה לא היה משהו שהחלטתי עליו במודע, אלא אחרי שהיו שלושה או ארבעה כאלה פשוט המשכתי ככה. הם יצורים לכאורה מיתולוגיים. מין שבלונות של מנהיגים. ארכיטיפים, שאתה יכול לשבץ כל מיני דמויות בתוכם. גם מתוך זה שהמנהיגים לא ממש יורדים לרחוב –רק בטקסים, בטלוויזיה או בישיבות".

לשאר הדמויות יש שמות, אבל אין קשרים יציבים עם אף אחד. עידו, למשל – אחד מגיבורי הספר – מתרוצץ לכל אורכו ממקום למקום, בלי לשמור על קשר קבוע עם אמו, עם חברתו מאיה, עם ידידו אסף שהכיר במהלך ההתפרעות בבני ברק, וגם הקשר עם יחזקאל ותקווה הדתיים שנותנים לו מחסה אחרי שהוא נפצע לא עולה יפה. למעשה, יחזקאל ותקווה הם כנראה הזוג היציב היחיד בספר כולו.

"באחת הביקורת על הספר כתבו בצדק שבסופו של דבר רק מערכות היחסים המשפחתיות מחזיקות מעמד", מודה משמרי. "אין שם סתם התגייסות קולגיאלית. היחידים שעושים מעשה חסד כזה הם יחזקאל ותקווה, שבאמת מסתכנים ומשלמים מחיר. גם הם לא עושים את זה מתוך חיבה או משהו, אלא פשוט כי הם לא יכולים אחרת. או שלפחות יחזקאל לא יכול אחרת. הוא רואה בן אדם במצוקה".

אין לנו ממש טובים ורעים. הסכסוך קיים בפני עצמו.

"אני חושבת שזה נגזר ממני עצמי. נורא קשה לכתוב על מישהו שהוא טוב באופן אבסולוטי או רע באופן אבסולוטי. תמיד אשאף למצוא עוד צד. מעבר לזה, הספר כולו נכתב מריחוק אירוני, אז אני אף פעם לא מזדהה באופן מוחלט עם אחת הדמויות. תמיד יהיה מרחק – או שיפוט שלה מרחוק, או דווקא מילה של אהדה למרות שהיא עושה משהו איום ונורא, דברים כאלה. יש לי חברה שאמרה שזה הפריע לה לקרוא. היא רצתה כמה שיותר הזדהות רגשית וזה כל הזמן זרק אותה החוצה".

באמת אין ממש גיבור לספר. הגיבורה היא החברה הישראלית כולה.

"הגיבורים הם האנשים שבתוך החברה ואיך הם תופסים את עצמם, לאן הם משתייכים, האם הם חוצים קווים. המוקד הוא באמת בחצייה הזאת, ולא באישיות ספציפית".

"הזקן" מניע שינוי, אבל השינוי הזה עובר על החברה, לא על פרטים בתוכה.

"אמירה מאוד מעניינת. כנראה היא נכונה. רוב הדמויות לא משתנות, אולי מלבד אשתו בנפרד של הזקן שמפסיקה לתפקד כמריונטה של הנסיבות ועושה משהו די נורא מבחינה מוסרית. נקמה. אבל אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה תהליך. אבל כן, החברה שם מתפרקת, ולא מתחברת מחדש. אבל כיוון שכל זה קורה באיזו היסטוריה מעגלית, יכול להיות שההפי-אנד פה הוא, 'חכו, זה יקרה עוד פעם'. 'חכו – עוד נתאושש ועוד פעם נישבר'".

זה מעגלי בעינייך?

"זה מעגלי בכך שההיסטוריה חוזרת על עצמה: הקטע של מלכות ישראל ויהודה שלא החזיקה מעמד, כל מיני חורבנות על גבי חורבנות שחווינו, ועכשיו גם הציונות הולכת ומתפוררת, לפחות בהרגשה. מכיוון שבעיניי אנחנו חייבים את הרעיון הציוני ואת התקומה שהציונות נותנת לנו, גם אם ניפול נהיה חייבים לקום עוד פעם. זאת התחושה שלי".

נדנדת כוחות

קריאת הספר, יחד עם הדחיסות הסגנונית משאירה תחושת מועקה מסוימת, מעין הרגשה שהחילונים בארץ נמצאים במצור. בפועל, אפשר לחלוק עד כמה ההרגשה הזאת אמיתית. ברור שהתהליכים הדמוגרפיים שעליהם מדברת משמרי קיימים, אבל נכון להיום ישראל היא עדיין מדינה חילונית ופתוחה יחסית, והדתיים הם מיעוט בתוכה. וכפי שמשמרי עצמה אומרת, גם בקרב הדתיים יש פיצול רב.

בשיחה עם "בלי פאניקה", משמרי מקפידה לסייג: "אני לא כל כך חושבת שאנחנו הולכים למדינת הלכה, אלא שההיסטוריה מאזנת את עצמה ובדרך כלל מונעת בדרך כלל שינויים גדולים מדי. יש פה שני כוחות מקבילים עם נדנדת כוחות ביניהם. תמיד אחד מושך ואחד דוחף. אני מוצאת את עצמי בעמדה נוסטלגית, שבה אני מנסה להיזכר בעבר לא מפני שהיה כל כך טוב, אלא כדי להזכיר לעצמי שההווה הוא לא המציאות היחידה שקיימת. שהיו תהליכים שהובילו לכאן. אני חושבת שהאדם ברחוב מאוד נוטה לשכוח את זה, ואנחנו צריכים כל הזמן להזכיר את זה לעצמנו, כי אחרת מתרגלים ולא שמים לב.

"כולנו כל הזמן שורדים תמהיל של אקטואליה בוערת, שאתה קורא כותרת ואומר, 'אוי, אי אפשר ככה יותר', ואז שורה אחת מתחת כתוב "נולד תינוק במשקל חמישה קילו". הערבוביה הזאת מנטרלת אותך. אתה לא יכול להחזיק בדעתך בלי להיות נורא קיצוני או מריר. הפתרון שלי הוא לא לקרוא את החדשות, רק את הכותרות".

אנחנו חיים בעידן של מהפכות – האביב הערבי, המחאה החברתית, ובכולם יש הרבה מקום לפייסבוק ולאינטרנט. את הרגת את האינטרנט כבר בהתחלה.

"זה קל מדי איתו… אני לא אוהבת ספרים שמצטטים מיילים של אנשים".

זה גם עזר לך לבודד את הדמויות. לנתק אותן.

"כן. תראה, הן משתמשות בטלפון סלולרי, אבל זה גם מפני שאני יצור ממש לא טכנולוגי. עם כל זה שמעניינות אותי נגיד ההשלכות של הטכנולוגיה, הסמרטפונים וזה, אני לא שם. אין לי וייז ואין לי כלום. עד לא מזמן לא היה לי GPS, אז הייתי משרטטת מפה על נייר.

"היה גם די כיף לנסות להחזיר את הדמויות למקורות. אם אין להן אינטרנט, מה הם עושים? אין להם אוכל בסופרמרקט, אז הם מתחילים ללקט אוכל. יכולתי להמשיך עם זה הלאה ולהרוס את כל הציביליזציה בהפצצות, אבל זה היה כבר קלישאי מדי".

ומה הלאה? משמרי מספרת שהיא סיימה לאחרונה לכתוב סיפור חדש, אישי יותר ושונה מאוד מ"הזקן השתגע". בספר החדש שהיא מתחילה לכתוב יהיו לדבריה שוב אלמנטים של מדע בדיוני שוב, אבל בלי שום קשר לסכסוך הדתי-חילוני. יש למה לצפות.

"אני מאוד שמחה שהספר הראשון שלי הוא מציאות חלופית, ולא איזה ספר ביכורים מהורהר", היא מסכמת. "הספר הוא מין מציאות עתידית מפוצלת כזאת. הווה אחר, שלא היתה בו מחאה חברתית והדברים הלכו לכיוון אחר, מוקצן יותר לכיוון שמעודד את המהפכה שקורית בו.